צמאה לשבט

מאז שיונתן נולד, הולך וגובר הצורך שלי במשפחה (שדיי רחוקה פיזית וריגשית),
חברה ... ובעצם שבט
עברנו בקייץ לפרדס-חנה בתקווה למצוא את זה כאן.
ואכן , התיידדנו ופגשנו כמה משפחות מקסימות...ואפילו מצאנו שפה משותפת...

אבל, אני מרגישה משהו באוויר שאולי הוא רק שלי ונדמה לי שלא.
כאילו אנחנו חיים בעולם שכולם רוצים בקשר ומפחדים ממנו...
אין לקפוץ לשכנים, דלת מול דלת מתי שבא.
"כדאי להרים טלפון קודם...לראות עם זה מתאים" ...."אין לי שום דבר בבית לתת לאורחים"...
"באים אנשים איזה ברדק!".
חבר פוגש אותך ברחוב שואל מה נשמע, "סבבה, הכל טוב" גם אם חרא לך על הנשמה.
הנה האינטרנט הוא דוגמה נפלאה לניכור הזה (למרות שיש בו גם הרבה טוב ).
אנשים כותבים בלי להזדהות (גם אני עשיתי זאת בכמה מקומות והפעם החלטתי להחשף).
יושבים מול מסך מתקשרים עם אנשים שאולי לא יראו לעולם,
במקום לשבת יחד להסתכל אחד לשני בעיניים ולהרגיש את אנרגיית הלב שנפתח.
אחרי מפגש שהלב נפתח בו, ואדם שמולך חשף את עצמו זו ממש תחושה של התאהבות...
ואולי מכאן מקור הפחד, אנשים מפחדים להידחות...מפחדים שלא יאהבו אותם?!
כי סביב זה בעצם אנחנו חיים. בלי אהבה אין חיים.
לכן, הכל היום עטוף במיליון עטיפות יפות (תרבות היופי והחוץ), מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה על מה שבחוץ כדי שלא יראו את הדרק (או היופי) שבפנים.

אנד..סטרה..אנד ...סטרה יכולה להמשיך עוד הרבה.
שוב, אלה תחושות שלי, אבל נראה לי שלא רק.

תחושת בדידות מביאה אותי לכתוב מילים אלה.
ואולי זה החורף שהגיע וצריך רק לחכות לאביב...
שירה

שליחה על ידי בלו* » 21 דצמבר 2004, 13:39

מדהים שהגעתי לפורום בדיוק להודעה הזאת .

אני כמהה לחיות בשבט כבר הרבה זמן גם באביב בקיץ ובסתיו.
גם אצלי זה התחיל מאז שנהייתי אמא .

האם יתכן שאת מתכוונת ברצינות ומכאן נתחיל לרקום את החלום הזה למציאות ?

בלו,
את מוזמנת למדורה שלנו... ונרקום יחד.
די לציניות, בטח שברצינות!
כל מה שצריך זה לב פתוח בין אנשים ולהסכים להראות ולהיות אתה עצמך.
זה שבט. זה משפחה.

שליחה על ידי גלי* » 21 דצמבר 2004, 15:05

שירה היי, מסכימה ומזדהה עם מה שאת כותבת ורוצה להרים את הכפפה. אנחנו חיים כרגע במקום יפה אך מנוכר להפליא. מחפשים מקום שבטי לעבור אליו. חשבנו על פרדס חנה אך מישהי אמרה לי שזיהום האויר שם הוא מהגדולים בארץ. האם ידוע לך משהו על זה? רוצה לחיות במקום בלי גדרות וחומות, עם דלתות פתוחות וכלבים חופשיים. משהו כמו קיבוץ במבנה אך עם אידיאלים של אקולוגיה.

זיהום אוויר בצפון השרון

אני מאד מזדהה עם מה שכתבת, אכן לא קל לחיות בחברה כשאנחנו כל כך אינבדואלים ועצמאיים. רק לא מזמן השכנה שלי, פעם ראשונה בחיים (ואני כבר מעל 40) גם חברה טובה, אמרה לי שלא כדאי שאקנה מקצף במקום זה שנאבד לי, פשוט כי נעים לה לתת לי את שלה...
איזה כיף, להצטרך אחד את השני....
אני הצטרפתי עכשי לשבט, אחד עם גאוות יחידה מכאן ועד הודעה חדשה, אחד כזה שבאמת קשה להצטרף אליו ולמרות שזה כיף ונעים, הרי שברור לי שזה ייקח הרבה מקצפי ביצים להכיר וליצור קשר אמיתי עם חברי השבט.

תודה לכולכן על ההזדהות...תארתי לעצמי שאני לא לבד בסיפור...
גלי,
בעניין זיהום האוויר אין לי מושג והאמת את דיי מחדשת לי...אוי

אנשים בתזוזה מתמדת בחיפוש אחר "בית " אפילו חשבנו פעם,
שנאסוף את כל המכרים שלנו ש"בראש שלנו" ונמצא מקום לגור בו יחד.
אבל כנראה שזה לא כל כך מציאותי וכמו שנועה אמרה: כשאנחנו כל כך אינבדואלים ועצמאיים...
אולי פשוט אם כל אחד, במקומו הנוכחי, יפתח, ישיל מחסומים ונימוסים כך יקרה גם לסובבים ולאט לאט יווצר לו....שבט.
ואביא ציטוט שאולי כבר נלעס, אבל כל כך נכון:
"ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." (נלסון מנדלה)
אין ספק צריך אומץ...כולנו באותה סירה.

אני לא מבינה למה אתם חושבים שזה לא מציאותי, או לא שווה את המאמץ (כל פעם מחדש, כי כבר היו על זה דיונים, נגיד, קהילה לא וירטואלית ועוד רבים).
דווקא כרגע יש מספר התארגנויות (מנוף בצפון ויש גם בדרום.).
הנה לדוגמה, באזור שלכם יש את המודעה הזו:

ירון ואפרת שגל (08.12.2004 20:03):
מתארגנת קבוצה להקמת שכונה קהילתית בשרון - 5 דקות מפרדס חנה. דרושים אנשים ומשפחות בעלי עניין בהתישבות עם זיקה לטבע, בחינוך טיפול ורוח. דיאנה- 6388261 04, ירון ואפרת- 8943528 09, אסנת- 8940433 09.

טרה...אם אפשר
כנראה שלא ממש הבנת את העיניין שניסיתי להעלות.
לא על המקום הפיזי אני מדברת אלא על המפגש / אין מפגש, בין אנשים.
על הפחד של אנשים להתקרב אחד אל השני.
על "אמת" במקום סמול-טוק.
מפגש אמיתי...פתיחות הלב ...

אני לא מבינה למה אתם חושבים שזה לא מציאותי, או לא שווה את המאמץ

מציאותי ושווה את המאמץ, מבחינתי, לגמרי.
קצת יותר משנתיים בתל אביב, ולירושלים ברור לי שלא אחזור.
אבל אם יש זכרונות נעימים ממנה, חלק נכבד מהם קשור לשכנות מופלאה שהיתה לנו בשכונה
(כשהגעתי לתל אביב היה לי חשוב נורא להבין באיזו שכונה אני מתגוררת, אבל אז נאמר לי שכאן זה לא מתוחם ככה, וזה היה משברי מאוד...כי אם יש שכונה, יש הירקן, המכולת, והשכנים והילדים והכלבים...של השכונה)
זו היתה שכונה ותיקה, חלק ממנה הינם בתים פרטיים עם חצרות.
מימיני : זוג ושני כלבים.
משמאלי : אישה , כלבה וחתולה, בהמשך גם הצטרף איש.
מאחורי :אישה וחתול.
מעבר לכביש : זוג עם כלב.
בהמשך הרחוב, כמה בתים ממני : זוג נשים עם כלבה.
זה ישמע לכם לגמרי משונה (או שלא), אבל לרובינו היו מפתחות הבתים של האחרים, או שהכרנו את מקום מחבואם (מתחת לאבן שליד עץ התאנה...)
זה לא אומר שמגיעים לבלות בדירת השכן בהיעדרו... אבל זה אומר שאם אני מתעכבת, מספיק טלפון קטן ואני יודעת שהכלבה תוצא לטיול.
כשחוזרת, היא בכלל לא מחכה לי בבית, כי רצתה להישאר עם הכלב של השכנים, ואצלם ארוחת הערב על השולחן עם צלחת נוספת עבורי...
ויכולתי לקבל טלפון מהשכן שזקוק לשולחן נוסף כי ההורים הגיעו, ולדעת שיקח ויחזיר וגם לגלות שהשאיר שקית עם אגוזים מעץ הפקאן שבגינה שלו.
את המכשיר להורדת שערות מהרגליים השארתי על בסיס קבוע אצל השכנה שמאחור, כי היא שעירה יותר... טוב, נו, נכון...ובגלל שאני לא כ"כ אוהבת להוריד...(-:
ואת הנפט לתנור, הביא לי השכן כי לו היה רכב. ערבים בגינה, כל פעם של מישהו אחר, איגרות והפתעות הדדיות לראש השנה וימי הולדת ומקום לשפוך ת'לב ולהרגיש שבאמת אכפת ממך ולך מאחרים. נוצר מירקם מיוחד ועדין, שהשתדל לשמור על הפרטיות של האנשים(אינדיבידואליסטים ועצמאים היינו כולנו...), אבל לא במשמעות של בדידות וניכור. כמה נעים להיזכר בזה.
חיפשנו לאחרונה מקום באזור שלכם, שירה, ואולי נחזור לחפש.
אבל, אני מאמינה שמציאות שבטית ניתן לקיים בכל מקום, כולל כאן בתל אביב. הרבה תלוי בנו, ובקשר למה שאמרת, שכולנו רוצים אבל מפחדים... זו סיבה טובה לזום ולהפיח רוח שבטית מסביבך... זה מדבק.

על "אמת" במקום סמול-טוק.

נא לא לזלזל בסמול טוק.

אני כל-כך שונאת סמול-טוק, שמרוב שאני סולדת מזה אני לא מצליחה ליצור קשר חדש עם אף אחד. כי כך קשרים מתחילים מסמול טוק.
אני יודעת לדבר רק על דברים "רציניים" וזה לא משהו שמדברים עם אמא או אבא שפוגשים בגינה.
כשהייתי צעירה יותר אז היה בית ספר ופנימיה וצבא והיה אפשר לבנות את הקשרים לאט לאט - אבל היום אני פוגשת אמא בגינה לשעה ועד שאנחנו מתחילות לדבר כבר נגמרת השעה.
וזה מתוך התעקשות ועכשיו זו גם שכחה שסמול טוק זה בזבוז זמן , סמול טוק זה לא אמיתי.

נא לא לזלזל בסמול טוק.
מצטרפת לחשיבותו של הסמול טוק - אומנות יצירת הקשר עם אדם חדש שמניחה בסיס להמשך הקשר. מתחילים בקטן, ממשיכים וגם "האמת" מגיעה (מה גם שסמול טוק זה לא שקרים, אלא רק דברים קטנים, שנמצאים יותר קרוב לפני השטח)
זה כמו להכנס לאט לאט לרשותו של האחר ולאפשר לו להיכנס לרשותך לאט לאט. כך שבמהלך ההתקרבות יעבור זמן, שהוא חיוני וחשוב להיווצרות קשר אמיתי.
<לקח לי ארבעים שנה ללמוד את זה ואני עדיין בכיתה א'>

תפסתם אותי במילה (סמול -טוק) ברור שקשר נוצר ומתחיל כך.
אבל גם בסמול-טוק יכול להיות לב או ...שלא.
וזה משהו שמרגישים באנרגיה, או שנוח, נעים וזורם או שקר ומשעמם.

אני דווקא חושבת שהאתר הזה מיוחד מהבחינה הזאת. קודם כל כי חלק גדול מהאנשים כן כותבים בו בשמם (אולי לא הרוב, בעצם לא בדקתי), אבל יש מפגשים של באופן טבעי, ושם אפשר להכיר, להסתכל בעיניים, ואז לדעת מי האנשים מאחורי המלים.
ברוכה הבאה ובהצלחה @}

אחרי מפגש שהלב נפתח בו, ואדם שמולך חשף את עצמו זו ממש תחושה של התאהבות...

כל כך נכון

הרהרתי בעניין הסמול-טוק היום
(גם בעקבות תופעת הצ'אט החם שנחשפתי אליו כאן לאחרונה)
אני חושבת שיש סמול-טוק ויש סמול-טוק,
יש שיחות קטנות על דברים קטנים שעולים באופן טבעי מתוך תחומי עניין ועיסוקים דומים, אלו גם השיחות עם הפוטנציאל להעמקה אולי...
ויש שיחות קטנות מהסוג שעדיף היה לשתוק אותן. כאלה שמתאמצות לפרנס את השיחה, רק כדי לא להרגיש ולהבהל מהשקט במפגש. אלו בד"כ שואבות אנרגיה מיותרת, והפוטנציאל שלהן הוא בעיקר בלסבך עניינים.

אולי לא הבנתי למה את מתכוונת, אבל את העלית את העניין של לקפוץ לשכנים, ועצם המילה "שבט" לדעתי אפשרית רק כשגרים סמןך אחד לשני. לא במרחק נסיעה, אלא רק במרחק הליכה. קרבה כזו יום-יומית מאפשרת סוג אחר של יחסים. לא דווקא קרובים יותר, אבל עם תוכן אחר.

לי יש , לשמחתי הרבה ,שכנה אחת שכמו ש יערת דבש הגדירה אותנו "אתן ממש קהילה ".
קופצות אחת שלנייה בלי הודעה מכבדות בתבשילים , בשמירת ההריון היא בישלה לי , ניקתה לי ,ערכה סידורים (לעיתים בתשלום , ולעיתים לא. הם משתמשים במכונית שלנו , כי אין להם , כשהם צריכים והמכונית פנויה.
הילדים שלנו עוברים בין הבתים אתנו או בלעדנו וזה כיף גדול .
יש גם אבל - שלעיתים כסף עוזר לכמת שירותים שונים ולעיתים נוצר מצב שאני מרגישה חייבת לה , או היא לי ואז מנסים לפצות ולאזן , אבל עדיין גם ככה , זו מתנה משמיים .

השבוע חברה אחרת סיפרה אותי ואת הילדה ולא רצתה תשלום , אני מרגישה שיקשה עלי להמשיך להסתפר אצלה (היא הגיעה אלינו עם כל הציוד) אם לא אשלם, הפעם קניתי לה בתמורה מיץ חמוציות שהיא צריכה וספר לילדים שראתה אצלי ואהבה.

הממ... ארני, מדברת על השמירה בזמן עבר?? יפה!

הדף הזה נעים לי ומזכיר לי.
סמול טוק- כנראה יש הרבה מה להגיד עליהם, בדף הידוע סמול טוק.
אני אלופת הסמול-טוק, ואני אמ-אמא של השיחות העמוקות.
איך זה מתחבר?
אולי כי מיומנות עמוקה מביאה אותי לסמול-טוקס עם מטען שיכול לכלכל שיחות קטנות באופי עמוק.
אבל יש כאן גם הנאה מהעדר אינטימיות.
יכולהיות שזה המצב גם כאן באתר,
אני נכנסת מאד לעומק- אבל בעצם עם עצמי.
בכתיבה.
ונכנסת לקרוא הדים בזמני החפשי.

אבל איך שנכנסתי לאתר, ידעתי שאני אכיר את האנשים ושאני לא רואה את עצמי וירטואלית בלבד פה.
יש בזה יותר מחויבות, לכן גם השם שמשתמע גם לאנונימיות וגם לגילוי.
ועכשיו, הקהילה הזאת היא איזשהו פתח ותזכורת ואפילו אימון לקהילה שאני אשמח שתהיה לי.

אפילו כשנשאלתי השבוע איך אני מדרגת את מצבי החברתי (למטרה מסוימת), מבחינת סיפוק ממנו, בתשובה ובנסיון לשכלל, כללתי את הקהילה הוירטואלית הזאת שעושה לי טוב..
זה לא הדבר האמיתי אבל יש לו איכויות משלו, ושוב- כאן אני מתאמנת על להזמין לקפה ולהשאיל מקצף.

אני מתאמנת על להזמין לקפה ולהשאיל מקצף

התחושה שכמעט כולכן תיארתן היא בעצם געגועים לשכונה הישנה והטובה. אפשר לקרוא לזה גם שבט, אבל אני אומרת "שכונה" כי נדמה לי שחלק גדול מבני ה-35 ומעלה בישראל גדלו בשכונות כאלה. גרנו בעיר בגודל בינוני, ברחוב שקט, הכרנו את כל הילדים ברחוב, וכל אחה"צ שיחקנו כולנו למטה או עלינו וירדנו מביתו של זה לביתו של זה. גם האמהות מצידן נעזרו זו בזו בלי להתחשבן.

ואילו עכשיו כשאני גרה בעיר, הכל נעשה הרבה יותר בזהירות. יש שכנות נחמדות בגילי, יש כאלה עם פעוטות או שילדו לא מזמן, כל אחת מציעה עזרה לשנייה, אבל איכשהו כמעט לא מעזות לקבל את הצעות העזרה האלה (גם אני וגם הן). לא יודעת למה. יכול להיות שאם היו פה כבר ילדים בגיל ההתרוצצות, זה היה נראה יותר שכונתי.
או שפשוט הזמנים השתנו.

הנה האינטרנט הוא דוגמה נפלאה לניכור הזה
אני מבינה מה את אומרת, אבל אני נוטה לראות את זה מזוית אחרת:
האינטרנט מוציא מאנשים דברים חדשים. כן, אמנם בשמות בדויים (הבעיה יותר עם זהויות בדויות) אבל הוא פיתח, האינט', שפה חדשה, בה אנשים לא חוששים לדבר.
אמנם זה רק מבליט את הזרות, כי זה בוירטואל, אבל נוצרות מזה תופעות חדשות-
למשל הדבר המוזר הזה, שקודם כל שופכים ת'לב ואח"כ נפגשים (בבאופן, לפחות), או בכלל- סוג של אימון בפתיחת הלב.
המצב שהיה קצת לפני האינטרנט, שהוא כבר לא ה"ילדות שלנו" שבה היה מה שמתארת קומה ג, אבל עדיין לא היה אינטרנט. אז אנשים עוד לא שיחקו באפשרויות הפתיחות החדשות האלה.
אז גם כשזה וירטואלי, זה שינוי, זה לימוד.
אולי, ואני מרגישה שזה אכן קורה, זה יוצר חברה יותר פתוחה, כזאת שמותר לך להיות אתה, שאולי אנשים לא חיים בשבט אבל מרגישים דומים יותר (ומכאן, פחות ניכור) בכל רחבי העולם.

זה קצת כמו תלאביב- תגידו- עיר מנוכרת, פחות שכונתית, פחות שבטית. עיר בפוזה.
כשגרים בה, מרגישים שהכל מותר, שאין מוזר (חוץ מ"לא להוריד שערות ברגליים" )':) ויש איזו הבנה, שפה.

מה, יש בעיה עם שערות ברגליים? יערה, את מוזמנת לבקר אצלי! אני אוציא רגל אחת מהחלון, ואת תוכלי לטפס עד קומה ג' על השערות שצומחות ממנה! רק תחזיקי חזק.

אפילו חשבנו פעם, שנאסוף את כל המכרים שלנו ש"בראש שלנו" ונמצא מקום לגור בו יחד.
יש לי כבר כמה וכמה חברים (כולל אותנו) שאומרים את זה כבר כמה זה. "היינו רוצים ל...". אז למה לא עושים? לדעתי - פחד. כל אחד מפחד לעזוב מה שיש, להיות זה שיעשה את הצעד ואז האחרים אולי לא ירצו. אתם יודעים מה? אפילו פחד להראות לחברים האלה כמה הם יקרים לך, עד כדי כך שהיית מוכן לשנות את מקום מגורייך כדי לחיות בקרבתם יום יום.

הממ... ארני, מדברת על השמירה בזמן עבר?? יפה!
כן, גם אני התלהבתי לקרוא את זה. מזל טוב!

אני אלופת הסמול-טוק, ואני אמ-אמא של השיחות העמוקות.
נכון. באמת היה כיף לדבר איתך בפארק הירדן. יש לך את זה!

אה, נזכרתי:
אני מקווה שהדף הזה הוא צִמאה לשבט, ולא צמֵאה לשבט...

אני מאד הייתי רוצה ליצור לי שבט שכזה.
כרגע השבט הקטן שלי לא מעוניין בשינויים שכאלה, ואני מנחמת את עצמי שעוד 4 שנים כולם יהיו כבר בצבא או אחריו, ואז אני יעשה מה שבא לי.......
נכון שהם יבואו לבקר??????????

היום היתה בדיוק כתבה בחדשות שמאששת את טענתי מהיום ב- 18:53- שהאינטרנט יוצר דברים חדשים בתקשורת בין אנשים.
היתה כתבה על ארגון של אמהות שנולד ברשת, מאד מתאים לדעתי למה שקורה פה, ונקרא אמא'לה אמא'לה- בו נשים יותר מנוסות תומכות בנשים שלראשונה היו לאם.
והתמיכה היא גם בלבוא ולשחרר את האמא להתקלח או לאכול אוכל שלא התקרר עדיין, ובטח גם תמיכת-עומק. זה מאד שבטי, וזה נולד באינטרנט (רק אח"כ ראו שזה לא מספיק ועברו "הביתה") וזה גם מאד מאפיין את דורנו- החזרה הזאת לשבט.
לדעתי האינטרנט דווקא עוזר לזה לקרות.
רק תחשבו על השימוש הנרחב במילה "קהילות" ברשת.
בחוץ, אנחנו אומרים מקסימום "שכונה".

עודד,
באמת היה כיף לדבר איתך בפארק הירדן
תודה, וגם בדיוק חשבתי על זה כשכתבתי את המשפט המצוטט, כי באחד הימים המתקדמים בפארק, כשכבר הרגשתי נח אבל גם היו לי עוד הרבה אנשים להכיר (לסמן וי יותר קרוב למציאות?!?) פתאום בסוף אותו יום גיליתי שאשכרה לא סתמתי את הפה כל היום, ממש מסע בחירות, וזה לא כלכך בטוח שהרגשתי הכי נח בעולם, אלא ששלפתי את מיומנות הסמולטוק והגעתי ככה לעומק ולהנאה גדולה.
עוד משהו על סמולטוק.

כל אחת מציעה עזרה לשנייה, אבל איכשהו כמעט לא מעזות לקבל את הצעות העזרה האלה

בדיוק היום דיברתי עם חמותי על התכונה הזו של לא להיות מסוגל לקבל עזרה אולי כסממן דורי , אולי בגלל שלא סומכים אין לי תשובה לזה אבל מעניין למה זה כך .

מי סיפר על מישהו שנוהג לבקש עזרה במקום חדש כשהוא לא ממש "חנוק" וזקוק לה, וככה, כשהוא "חזק", יוצר הרגלים של עזרה הדדית?

עזרה וקהילתיות בבאופן טבעי
הד בר ניסן (23.09.2004 07:17)

בדיוק היום דיברתי עם חמותי על התכונה הזו של לא להיות מסוגל לקבל עזרה אולי כסממן דורי , אולי בגלל שלא סומכים אין לי תשובה לזה אבל מעניין למה זה כך .

בתקופה האחרונה (שנתיים) למדתי את ערכה של חברות, את הערך של קירבה ונתינה. גם אני פעם לא ידעתי לקבל עזרה. חלק גדול מזה נבע מכך שלא היה לי פנאי נפשי. לא יכולתי להתפנות למי שצריך אותי מעבר לרדיוס המשפחתי הקרוב. בשנים האחרונות התבוננתי בחברים טובים סביבי, ראיתי כמה יפה ופשוט לתת עזרה, התחלתי להציע .
אני שמחה שהשינוי הזה הגיע. כלכך נעים לא להיות בתוך הקונכיה שלך, להיות כאן גם בשביל אנשים אחרים כשהם צריכים.
אז, זה בטח לא שבט, אבל יש כמה שכנות טובות. תמיד אפשר להעזר ולעזור, יש כמה חברים טובים, וזה נפלא.

כשהגעתי לראשונה לאתר, נדהמתי לגלות בתוכי מישהו שלא פגשתי הרבה שנים (אולי מהתיכון?), מישהו שכמה לחוש שמקבלים אותו, לחוש רצוי.
זה הפתיע אותי ומצאתי את עצמי מתבוננת בפליאה בתחושה החשופה שהתעוררה בי, כאילו אני ילדה חדשה בשכונה שבה כולם מכירים את כולם. יש בשכונה ילדים שמתחבאים מאחורי שיחים (ניקים), רואים אותי ואני לא רואה אותם, ויש אולי כאלה שמתחבאים בשיחים ומכירים אותי ואני לא יודעת שהם כאן...
זה היה קשה (לכמה שעות) ומרתק - כמו לחזור במנהרת הזמן לתקופה שבה להיות "מקובל" היה דבר חשוב כל כך.

אני חושבת שהחוויה שהיתה לי היא תזכורת לנושא הדף הזה - החשש מאי קבלה ומחשיפה ופגיעה שבולם אנשים מלהפתח, לפתוח את הלב ולהניחו, מטאפורית, על השולחן, שם אפשר לחוות את יופיו הפגיע, המופלא מכל והמזמין כל כך לקירבה.

השבט הוא בפנים. ממש בתוכנו. פשוט רק צריך לקיים אותו.
ללחוץ על הכפתור של ה"צריך", של ה "לתת".
תתני ויתנו לך. תבקשי ויבקשו ממך. תפתחי את ליבך ויפתחו את שלהן.
לכי לשכנה הקרובה שלך לחברה שלך, וקיימי זאת איתה.
לכי בעולם התחושה שאת מלאת אהבה, מלאת יש, ושפעי את טובך מסביב.
אט אט תתחיל להרקם סביבך עשיה משותפת, דאגה הדדית ומה לא. מה שתרקמי כך יווצר.
היא חולה הבאת לה סיר מרק. גם אם לא בקשה. היא תקועה עם הרי הכביסה את מסיעת לה תוך כדי שיחה מלבבת. למחרת, את זקוקה לסיוע בקניות בעיר הסמוכה, ולהשאיר את הבת שלך מחמש לשעתיים. כשאת חוזרת, הילדים כבר התקלחו יחד וכולכם אוכלים ארוחת ערב. לאחר השכבת הילדים את חוזרת לקחת את המעיל שנשכח ושתיכן פוצחות בשיחה עמוקה ומקרבת.
השבט יקוים.קיימי אותו מיתוכך.
ואם נמצאים סביבך אנשים עם הלך מחשבתי כזה , הרי זה מצויין, ואם הן "באופניות" הרי זה משובח.

ומתשיהו, בין הכביסה לקניות, מגיע רגע כזה, שלא חשבת שיגיע, אבל הוא בעצם חייב להגיע, שמשהו עולה ביניכן. פחד, כעס, חששות, ביקורת, עלבון - ואז, מתחיל מבחן מסוג חדש. איך להיות בקשר, כשזה קורה.

יכולות להיות המון קהילות בו זמנית:
אחד הדברים החביבים עלי בשכונה שלנו בתל אביב הוא שאנחנו בלב העיר אבל התחושה מאוד שכונתית. ישנם המכרים מהרחוב, המוכרים ובעלי העסקים הקטנים שמכירים אותם - לא היכרות קרובה ברוב המקרים, - אבל מלאת חיבה.
וקהילת באופן היא קהילה מסוג אחר - גם אם לא אכיר אישית כמעט אף אחד כאן - יש איזו קירבה שברוח ומקום להחליף רעיונות ולהתרענן בצורה אינטילגנטית ומעמיקה בדרך כלל.
וקהילת החברים שלי - שחלקם אפילו לא יודעים כמה אני מחוייבת אליהם - אבל אני יודעת. וחלק יודעים היטב היטב את מחוייבותי כלפיהם. והקהילתיות שבחברות כרוכה בנכונות לשנות תפקידים במערכת - לא רק לתת ולא רק לקבל אלא להיות נכון להחשף בפגיעותך ולקבל תמיכה ולא תמיד להיות החזק, המודע, התומך.
וקהילת המשפחה - ולפעמים המשפחה היא הרי משהו רחוק מאוד, רוחנית, מאיתנו - ובכל זאת - אמא זו אמא ואבא זה אבא ובני הדודים - וכולם ייחודיים וחד פעמיים כל כך!

וקהילת העולם שכולו נשטף באותו גל צונמי ושכל בניה ובנותיה בוכים וזועקים בדיוק באותו האופן...

אני כל כך מסכימה עם מיץ פטל - השבט הוא בפנים ורק צריך לתת לו אפשרות להתבטא ולתחזק אותו ולעמוד במבחניו כמו שאומרת נועה. אנחנו שבט גם כשאנחנו לא זוכרים את זה וחיים כבודדים, כשורדים

מיץ פטל- אני מסכימה מאוד וחושבת שזה בכלל לא קשור רק לשבט אלא קצת מזכיר את בדולינה :תחיה, ותתן לדברים לקרות בלי פחד.

פחד, כעס, חששות, ביקורת, עלבון - ואז, מתחיל מבחן מסוג חדש. איך להיות בקשר, כשזה קורה.
נועה גם עם זה אני מסכימה ובעצם מה שכתבת נתן לי להרגיש שתמיד אצלי יש חשש שלא אהיה "בסדר" , למרות שאי אפשר למנוע רגשות כאלה וכשהם עולים אני יודעת להתמודד וכו .. אבל אולי בגלל זה כל כך קשה לנו לקבל עזרה (לקבל קשה יותר מלתת , זה שם אותנו במקום יותר פגיע .)

איך אפשר להשאיר ככה את הדף הזה בלי לספר סיפור?
שמעתי אותו משייח' סוּפִי נחמד ומדהים, האיש הכי מתוק שפגשתי מימי. הוא סיפר לנו את זה במסגרת הדגמה של העקרונות הסוּפיים, שזה בעיקר אהבה ויופי. וגם משמעת עצמית.

בשלב מסוים בחייו הוא גר בארצות הברית, באחד מבנייני הדירות הענקיים האלה, שאף אחד לא מכיר את אף אחד, כולל אלה שגרים באותה קומה. אוירה מאוד מנוכרת ו"אינדיווידואליסטית" (ואני בכוונה שמה את המילה במרכאות).
טוב, לא שייח' סופי יניח לקטנות כאלה לעצור אותו. הוא היה יושב בדירה עם הדלת פתוחה (הפרה של עקרון הפרטיות המקודשת) וחייך לכל מי שעבר במסדרון.
הוא היה מחייך לכל מי שפגש בכניסה או במדרגות ואומר שלום.
אנשים היו נרתעים, מתקדרים, חושבים שהוא משוגע, חושבים שהוא רוצה מהם משהו.
הוא המשיך. מחייך, אומר שלום. שואל "מה שלומך".
לאט לאט ענו לו. "טוב, תודה". והולכים. משוגע - אבל בלתי מזיק, היו חושבים לעצמם.
יום אחד הוא שמע שני אנשים מדברים, אחד קיטר על זה שהוא רוצה לראות את משחק הפוטבול הקרוב בטלוויזיה, ואשתו לא מרשה לו בגלל אחת מאופרות הסבון שלה. הוא פנה אליהם: "אתם אוהבים פוטבול? בואו אלי לדירה. נעשה פופקרן, נעשה תה, נראה את המשחק ביחד. אני לא מבין כלום בפוטבול, (אני שונא פוטבול), אבל זה לא חשוב. בואו אלי, יהיה כיף".
באו. שיבו קצת מכווצים. הוא כמובן השאיר את הדלת פתוחה.
לאט לאט הצטרפו עוד אנשים. ועוד. ועוד. והתחילו לדבר אחד עם השני ולהכיר זה את זה - אנשים שלפעמים גרו באותו בניין כבר עשר שנים - התחילו לדבר אחד עם השני.
נוצרה קהילה. בדיוק כמו שכתבו פה. אנשים חייכו זה לזה, אמרו שלום, עזרו, התרועעו ביחד.

כעבור שנה או שנתיים הוא היה צריך לעזוב. אנשים הצטערו נורא. הוא אמר להם: יש לכם את עצמכם, את הקהילה שלכם. אותם דברים יפים שקרו פה יכולים להמשיך לקרות. ואנחנו נשמור על קשר. והם באמת שומרים על קשר אתו, עד היום.

נכון, צריך תעצומות נפש בשביל דבר כזה. כשהגעתי לפה (לאוסטרליה) ניסיתי ולא הצלחתי למצוא בעצמי את הכוחות. אני גרה בבנין ענק, קומפלקס של סטודנטים. די דומה למה שהוא תיאר, רק הרבה יותר ידידותי.
לא היה לי כוח לזה. כל כך הרבה אנרגיה הוצאתי על הסתגלות, על חיפוש עבודה, על להבין בכלל מה אנשים אומרים. דווקא פעם אחת דפקתי על הדלת של דירה אחרת, לשאול אותם איזה מוסיקה מגניבה הם שמו. (אחד הסטודנטים - אמריקאי כמובן - היה בשוק מזה שעשיתי את זה. סתם ככה לדפוק על דלת ולשאול מה זאת המוסיקה המגניבה?? חייכתי לעצמי בשקט)
נשארתי שם חצי שעה, רשמתי את שם הלהקה. פיטפטנו, קשקשנו, היה כיף. אחר כך גם החלפנו כמה מילים במסדרון. אבל לא לקחתי את זה הלאה.

אבל אני יודעת שזה אפשרי. הסיפור הזה מנחה אותי תמיד, מזכיר לי למה אני יכולה לשאוף. זה לא בשמיים. אפשר להתחיל בקטן, ולהגיע גם למקום שהשייח' ההוא הגיע אליו. ויותר.

הסיפור על השייח הסופי יפה. אבל אני כגבר נתקל בבעיות קשות גם כן באיזור המגורים שלנו . אשתי הכירה מישהי שגרה לידנו הן התחברו וגם הילדים התחברו . נוצר קשר מאד מיוחד ביניהן.גם לי היתה כימיה טובה עם החברה החדשה של אשתי. ואז עלה רעיון של מפגש שתי המשפחות.

זה היה קטסטרופה.נפגשנו כמה פעמים והרגשתי שבעלה כל הזמן מנסה להתחרות איתי ,להטיף לי . אני בן אדם שקט לא מרבה לברבר ומדבר רק על מה שאני יודע או מה שחשוב לי. בסמול טוק ,הרבה גברים שאני נפגש איתם ,ישר מתחיליםעל מכוניות .כל אחד נהיה מומחה ואני שונא את העולם הזה ולא בין בזה כלום.

ה"ידיד " החדש השתגע ממני . הוא בצבע קבע מאצ'ו כזה .היינו בחוף הים הוא מדבר איתי על הג"יפ 4x4 שלהם שחונה(אנחנו חנינו את האוטו שלנו בחניה) על החוף ליד השימשיה ואני אוסף צדפים עם כל המשפחה .איזה חנון.

בקיצור אחרי שהסברתי לו שיש לו כמה דברים ללמוד ממני .נגמרה כל החברות הזו גם בין בנות הזוג שלנו הכל דעך וזהו.

אל תתבאס יותר מדי. ניסיתם, לא עבד, ממשיכים הלאה.

שליחה על ידי נמש* » 31 דצמבר 2005, 10:35

חברות עניין כה מורכב , רגע אחד הכל זורם והכי כיף בביחד ופתאום זה נעלם התמסמס ,מה קרה לנו? אולי כלום רק החיים
אני נכנסת לשבוע 29 עגולה וחגיגית כסופגניה לספר השיאים של גינס החברות שלי שעוד לא חוו הריון לא העלו על דעתן לקחת חלק פעיל בחוויה שלי ולהרגשתי גם לא באמת מנסות להבין את עומק התחושות שאני מתקיימת בהן
בתור דיירת די חדשה באיזור פרדס חנה קיויתי להכיר חברות חדשות בשיעורי היוגה לנשים בהריון והלכתי לשיעור בדיאדה אבל שם לא הרגשתי את החיבור המיוחל ואפילו מן קור כזה באוירה המאופקת מנותקת שבין חבורת נשים הרות שיכל להיות להן כל כך הרבה במשותף ובאותה עת כלום.
האם גם לכם נדמה לפעמים שהקשיים בחיינו הם כמו חץ במשחק סימני דרך ענקי שבא לכוון אותנו למקום אחר ממה שהראש תכנן..............? ובכן בכיוון החדש שלי מצאתי קבוצת נשים ליוגה,אומנם רק אני והמורה בהריון אבל כולן נעימות ואנושיות והמקום חמים וכייפי . שנית שחררתי ברוחי את כל החברים שלי לדרכם וגיליתי כמה טוב וחזק לשמוח בהריון הזה עם עצמי רק עוד ועוד. ומי שכן מגלה רצון להשתתף ולשתף תבוא עליו הברכה

body]מאמר soul[/po]/inspiration/feed soul feed kids.html מקסים, לא חדש, של תרזה פיטמן, אמא ויועצת הנקה ומחברת ספרי הורות קנדית, מתוך Mothering. מצאה חן בעיניי במיוחד האבחנה שלה שאנחנו מתאמצים ליצור playgroups מתוך ההכרה שלנו בצורך של ילדים להיות יחד, ושוכחים לתת לגיטימציה לצורך של מבוגרים - ליתר דיוק, אמהות, ברוב המקרים בחברה שלנו - להיות יחד.
עדי יותם

אתם מודעים לזה שמתהווה לו שבט בנווה איתן...

באתי בעקבות גריון נפלא על שערות ברגלים וטיפוס לקומה ג, השארתי הודעה כי אחרי כזה גריון נפלא ראוי להקפיץ למה חדש

למי שעדיין מחפש... תנסו את השכונה האקולוגית החדשה שמתהווה בימים אלא ,אפשר להיכנס לדף הבית שלי יש שם מייל. אנחנו נפגשים ב31/10/08 יום שישי תישלחו הודעה ואספר יותר.
לפעמים חלומות מתגשמים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מישהי יודעת מה קרה עם הקהילות במצפה רמון? אני רואה שהקהילה בפרדס חנה ממש גדלה והתחזקה (למרות קצת חילוקי דעות עם הותיקים), זמנו בסביבות 2004-08 הייתה נהירה למצפה ושנים שאני לא שומעת משהו משם. משהו.י יכול.ה לעדכן?

מה בדיוק את רוצה לדעת?
מהחוויה שלי במצפה, זה מקום שנמצא בתנועה מתמדת, סוג של תחנת מעבר, לחוות חוויה, אנשים באים, נשארים לשנה עד כמה שנים ועוזבים.
יש שם תחלופה מטורפת של אנשים (בעיקר צעירים) שמקשה על ההישארות שם. קשה לבסס קשרים לאורך זמן כי את לא יודעת מי ישאר ומי יעזוב. כן יש גרעין קטן שנשאר. בעיקר משפחות וותיקות. אבל הגרעין הזה לא כ"כ מתערבב עם החדשים שמגיעים.
בנוסף יש את תושבי מצפה האורגינלים שכאילו חיים ממש בנפרד מכל הרוחניקים והאמנים שמגיעים אפילו שזה מקום קטנטן. יש להם את מקומות העבודה שלהם, הבילוי שלהם ולהיפים יש את שלהם ובקושי מתערבבים.
בנוסף זה מקום מאד מרוחק ומבודד מהכל, העיר הקרובה במרחק שעה נסיעה. אין כמעט פרנסה ורוב הפרנסה שיש היא בעבודות פשוטות של שכר מינימום. אז הייחוד שיש הוא הפשטות הזמן והמדבר והרוח ולרוב זה מתאים לתקופה אבל לא לחיים שלמים.
בקורונה נסגר ה"מעבר" שהיה מקום למפגשים ופסטיבלים וסוג של לב פועם לקהילה הצעירה וההיפית במצפה.

אני רואה עכשיו שעניתי על הודעה ישנה מלפני שנתיים שמשומה נראתה לי חדשה...
משאירה את זה פה אולי זה יהיה רלוונטי למישהו.