ארכיון סיפורים קוסמיים

[חגית_פ*]

מסעדה, מעריכה את מאמצייך
שם המשפחה של ג'ואן- מרפי (לא יודעת איך מאייתים).
בטח הוריד את התוצאות ל-2500...

[עדי_יותם*]

דווקא הרבה פחות...
חיפשתי "joan murphy" tranlation
ו-"joan murphy" ontario canada
וגם באחד ממדריכי הטלפון - שם מצאתי רק ג'ואן אחת, - ג'ואן וג'ורד מרפי...
לא מצאתי משהו שישר אמרתי - וואו, זו בטח היא.
גם הוספתי dr- כדי להוריד את הרופאה שלה אותו שם.
אבל אם מסקרן אותך, תנסי להריץ את התוצאות האלה ותראי אם משהו נראה לך.

[אמא_של_אופק*]

ברונית, אחרי שראיתי את הכלבה המדוברת אני שמחה שהמשכתם יחד, אתן באמת נראות טוב ביחד, נקווה שתחזיק מעמד עוד הרבה, היא מאוד מיוחדת...

[ברונית_ב*]

הלו אמא של אופק ואור, אני שמחה שאת אוהבת את הדף, יא דוקומנטריסטית (-:
תודה על האיחולים לבריאות ואריכות ימים, אבל האמת היא שלאחרונה קאיה התחילה להשתין בבית מרוב זיקנה ולנמנם יותר מהרגיל, וגם האברים קשים בבוקר... והקרציות עשו בה שמות בקיץ...אבל כשצריך היא ערנית יופי (-:

[חגית_פ*]

יש לי סיפור שאני גוררת כבר 11 שנים ללא הסבר.
התלבטתי אם לכתוב אותו כי זה יכול להישמע לא אמיתי. אבל הוא לגמרי כן, כל פרט ופרט.
יש לי חברת ילדות, מגיל 10.
בתקופה בה מתרחש הסיפור שירתנו בצבא, היא קצינה בקריה ואני רבט"ית במשרד הביטחון בת"א.
לפעמים היינו נפגשות על הרכבת בחזרה הביתה. היינו בקשר טלפוני פעם-פעמיים בשבוע.
בתפקיד שלי לא מילאתי תורנויות צבאיות כלשהן, פעם בשנה התבקשתי לשמור לילה בקריה ולמחרת בבוקר לקבל יום חופש.
באותו יום, הפעם בשנה הזה, באתי לשמור בקריה ופתאום, בסביבות שבע בערב, אני לא יודעת איך להסביר את זה, פתאום היכתה בי ידיעה ברורה שאני צריכה לצלצל לנועה (חברתי).
לא תחושה שקרה משהו. פשוט ידיעה ברורה שאני חייבת לצלצל אליה.
במהלך השמירה כמובן שלא יצא לי. בסביבות 11 בלילה ניסיתי לצלצל לבית הוריה ולא היתה תשובה במשך שעות.
מדובר על תקופת טרום הטלפונים הסלולריים כך שלא היתה דרך אחרת להשיגה.
כל אותו לילה לא מצאתי מנוח. התחושה הלכה והתחדדה עד שאחרי כמה שעות ידעתי שקרה לה משהו. נעשיתי פקעת עצבים ממש. לא יכולתי לחכות כבר לשמונה בבוקר, להשתחרר הביתה.
בשנייה שנכנסתי הביתה חייגתי למשרד שלה בבסיס. ביקשתי לדבר איתה וקיבלתי תשובה מגומגמת מהפקידה "היא לא כאן... ממ... מי זאת?". ביקשתי שיעבירו אותי למפקדת שלה, שהיכרתי שיטחית. היא הציעה שאנסה להשיג את הוריה.
בסופו של דבר, זה היה הסיפור:
נועה וחברתה מיכל ששרתה איתה, יצאו מהמשרד בדרך לתחנת האוטובוס.
הן עמדו בתחנה ושוחחו כשלפתע נועה הרגישה דחיפה קלה (תיארה את התחושה כמשב רוח שדחף אותה קלות אחורה) ומצאה עצמה מחליפה מקום עם מיכל.
בערך עשר שניות אח"כ עלה על המדרכה רכב שהנהג היה שיכור ומסומם והעיף את שתיהן באויר, והטיח אותן על הכביש.
באורח תמוה, מיכל כמעט ולא נפגעה פגיעות חיצוניות, אבל ספגה פגיעת ראש.
נועה נפצעה אנוש, המדים שלה נקרעו לגמרי והיא איבדה המון דם. כל הגוף שלה היה שטף דם אחד גדול. היו פגיעות פנימיות קשות.
התאונה קרתה בשבע בערב בדיוק. בדיוק בזמן שקיבלתי את הידיעה שאני צריכה להתקשר אליה.
באנו להיפרד ממנה בבית החולים. היא היתה מחוסרת הכרה ובלתי ניתנת לזיהוי מרוב פגיעות. להוריה נאמר שזה ענין של זמן.
כעבור שבעה ימים בדיוק מיום התאונה, בדיוק באותה שעה (בדוק על השעון!), נועה פתחה את עיניה ומיכל נפטרה במפתיע מפגיעת הראש שלה.
ההתאוששות של נועה היתה לא הגיונית. אחרי ארבעה חודשים היא עזבה את בי"הח ואחרי ארבעה נוספים חזרה לשירות צבאי (אחרי מאבק בפני עצמו).

במשך תקופה ארוכה, אולי שנתיים, היא סירבה לדבר על זה בכלל. ההתמודדות שלה היתה ההתעלמות.
באחת הפעמים הנדירות עד היום שדיברנו על זה, היא אמרה שמאותו יום היא לא מפחדת מכלום. עכשיו היא יודעת שמה שנועד לקרות - קורה. זה לא מקרי שהן החליפו מקומות שניה לפני, או שהיא החלימה מגסיסה ממש.
כאילו הזמן שלה ללכת עוד לא הגיע.

[נועה_ברקת*]

יש לנו פה הרבה שבע, זה ברור.
סיפור מדהים.

[קרן_אור*]

אני לא בטוחה ובכל זאת יש לי צמרמורת
לפני כשבע שמונה שנים הגיע אלי לטיפול אדם שבור. אני בשום פנים ואופן לא מצליחה להיזכר בשמו כרגע, אבל זוכרת שסיפר לי שחייו נהרסו כשביתו נהרגה מפגיעת רכב שעלה על המדרכה בשעה שהיא כחיילת עמדה עם חברתה בתחנה לחזור הביתה. הנהג היה שיכור. לעולם לא אשכח את העצב שהיה לו בעיניים.

[חגית_פ*]

קרן אור , אני בטוחה במאה אחוז שזה אבא של מיכל ז"ל.
נועה סיפרה שההורים כמעט נפרדו אחרי האסון, על הרקע שהיא המשיכה הלאה בחיים, נאחזת בשני ילדיה האחרים, בחברים, בעבודה. והאבא פשוט הרוס ומתעסק באסון בלי הפסקה, כמעט מסרב להמשיך לחיות.

אני משוכנעת שזה הוא.

[שרה_ק*]

לא יודעת אם זה מקרה - אבל זה מוזר: כל בני המשפחה שלנו, ההורים שלי, אני ואחי כולנו נולדנו בשבת. לא רק זה, גם נולדנו תחת שעה של כוכב שבתאי. (אבל רק אני נולדתי תחת כוכב צדק) גם לפי המספרים של השמות שלנו, הגימטריה של השמות שלנו, ולחלק ל12, השארית היא אותו מספר: 11 שזה גם תחת מזל דלי, ותחת כוכב שבתאי. גם כן, כולם חוץ ממני המזל העולה, האופק הוא מזל דלי - שוב תחת שבתאי...
כל בני המשפחה שלי חיים חיים נורא קשים, בעיות פרנסה, אין כסף. אם בכלל מרוויחים כסף נגיד מירושה של סבא, מאבדים את כל הכסף הזה ברגע. השקעה במניות לא נכונה למשל. גם אבא שלי כל פעם שהוא מחפש מקום עבודה, הוא תמיד מסתבך עם מעבידים רמאים שלא משלמים לו, ואפילו מכניסים אותו לחובות.

כאשר הורי התחתנו היה להם מזל שקיבלו דירה במתנה מההורים משני הצדדים. אחרי כמה שנים, אחרי שאבא שלי עבד עם אבא שלו, וניסו לפתוח בייחד עסק, אבא שלו ברח לארה"ב אחרי שהסתבך בחובות ועם המס הכנסה. החוב היה 100,000 דולר, משהו ענקי אפילו לפי אמות מידה של ימינו, אחת כמה וכמה בשנת 1980!! ואבא שלי היה חייב לעבוד קשה ולשלם את כל החוב הזה. אחרי שעברנו לארה"ב ואבא שלי רצה למכור את הדירה בארץ ולקנות דירה בארה"ב, הוא הסתבך עם רמאי שהוא חשב שהוא החבר שלו, ואז במקום לבנות דירה על שם של אבא שלי, הוא לקח את כל הכסף לעצמו. אחרי יותר מעשר שנים עם עורכי דין ובלגאן, הצליחו להוציא אותו מספר הסכום אבל אחרי האינפלציה זה היה מדי מעט כסף (60,000 דולר) וזה לא היה מספיק בשביל להשיג דירה. אז ההורים שלי השקיעו את זה במניות. תוך שנה כל המניות האלו קרסו ולהורי לא נשאר כלום. אחרי כמה שנים, סבא שלי נפטר, ונתן בירושה 60,000 דולר להורי. הם חזרו על אותה הטעות: השקיעו במניות כמעט הכל, אבל כמה אלפים השקיעו *בלחתן אותי.
הורי תקועים בלשכור דירה שהמחירים שלה כל הזמן עולים עם האינפלאציה... ואבא שלי שוב מסובך בחובות של כרטיסי אשראי עם ריבית שמינה, בלי שום דרך להשתחרר מהחובות מפני שהעבודה של שני הורי לא משלמת היטב.

אבא שלי גאון במחשבים. לפי הרמה שלו הוא היה יכול לעבוד בחברת היי טאק ולהרוויח אלפים. הוא גם המציא המצאות גאוניות (למשל המוסיקה שיש במחשבים כיום, אבא שלי המציא, אבל מישהו גנב את ההמצאה ממנו) הוא יכל להרוויח מליונים מזה! אבל בכל זאת שום דבר לא יוצא ואין לו שום רווחים..

אח שלי אוטיסט נמצא בדיור מוגן. אמא שלי עובדת בעבודה שהולכת לאט ולפעמים יש להם עבודה ולפעמים לא.
אין להם שום אומץ לנסות לשנות את המזל. וממשיכים לסבול. אני לא יודעת אם זה בגלל חוסר יוזמה או בגלל חוסר מזל!

נראה לי שמה שעזר לי לשנות את המזל שלי לטובה זה שנולדתי תחת כוכב צדק. ההבדל הקטן - גדול במזל שלי לעומת שאר בני המשפחה שלי. בעצם נולדתי ב2:45 לפנות בוקר. אילו הייתי נולדת ב3:00 לפנות בוקר, זה היה כבר נכנס להשפעה של כוכב שבתאי.. ואז....! גם כן, האופק שלי העולה הוא אופק שור ולא דלי כמו כולם.

• היה לי כסף בבנק מדמי כיס שאספתי בעבודת נמלים מגיל 10 בשביל לקנות בית. לא רציתי לשלם את כל האלפים האלו לחתונה. אם הורי לא היו משאירים לי ברירה, הייתי משקיעה אולי כמה מאות בודדות בחתונה צנועה כדי שאוכל לקנות בית. למזלי הורי לא רבו איתי על הכסף שלי. אז יכלתי לשלם אותו - לשים כסף על השולחן בשביל דירת חדר צנועה באיכות טובה עם משכנתא טובה. אנו עד עכשיו חיים בדירה הזאת. יש לי תחושה חזקה מאד שסבא שלי זכרונו לברכה שיש לו אותו השם כמו הבן שלי - שלום, הוא זה שעזר לנו להשיג את הדירה, וגם בעצם ירש את כספו בשביל הדירה שלנו. הוא הבטיח לי כל החיים שלו שיעזור לנו לקנות דירה.. אז אפילו שזה היה בצורה עקיפה, שהכסף שלו הלך להורי ולא אלי, בכל זאת זה גרם שלא יגעו בכסף ששמרתי בעמל בבנק... אפילו חלמתי שראיתי את סבא שלי מסתובב בדירה, והוא דפק ביד על הקיר ואמר: בית טוב! קירות חזקים!

אז מה אתם אומרים על זה? מפחיד הא?

[עדיין_בהלם*]

חגית, איזה סיפור מצמרר!!
לא יצא לי מהראש כל היום.

אחד הדפים הכי הכי מרתקים שיש פה. רוצה עוד!!

[חגית_פ*]

המומה יקרה, אני בטוחה שאם תפשפשי היטב באמתחתך, תגלי כמה סיפורים קוסמיים משלך...
לכל אחד יש. בדוק!!.

אז יאללה, גלגלי את זה הלאה...

[נועה_ברקת*]

שרה זה נשמע כמו סיפור קוסמי ועוד איך. איזה תיק, להיות עם קטע כזה של כסף.... ואיך הצלחת בשנייה האחרונה לקבל מזל קצת יותר טוב. כל פעם שאני שומעת עוד על החיים שלך את מצטיירת כדמות חזקה שחיה בתנאים לא פשוטים.

[עירית*]

כשנולדתי קראו לי הוריי "אירית".
ויזואלית, אף פעם לא אהבתי. את הצליל כן, אבל לא איך שהשם "נראה".
אז בגיל 18 החלפתי ל"עירית".
כשהשתחררתי מהצבא הלכתי עם חברה לקוראת בקפה, מין בדיחה כזאת כי בדר"כ אני לא מאמינה בדברים כאלה.
ובאמת, היעני-מיסטיקנית העלתה הרבה שמות ואירועים מעברי שחלק גדול מהם.. ההמממ... לא ממש היו מוכרים לי. אבל לא רציתי לפדח אותה והנהנתי על חצי ממה שהיא אמרה!.
בין הדברים שהיא אמרה, היה גם שם של בחור שאותו אפגוש ונהיה יחד. "אמיר".
היא אמרה שזה יהיה מסע לא קל ודי ארוך. אבל הדברים שלה היו כל כך כלליים שלא ייחסתי חשיבות.
בתקופה הבאה בחיי, עבדתי שנתיים במלצרות לחסוך כסף לטיול הגדול.
ואז נסעתי. התחלתי בהודו, ביקרתי בתאילנד. קפצתי לניו זילנד...
בכל מקום פגשתי "חבר'ה" והיו גם קשרים זוגיים. רציניים פחות ולפעמים יותר.
סיפור הקריאה בקפה פרח מזכרוני לגמרי מרוב שנעשה כבדיחה.
יומיים לפני חזרתי לארץ, אחרי שנתיים וחודשיים של טיול, הייתי בעיירה נידחת באוסטרליה, מחכה לאוטובוס לעיר קצת יותר גדולה ואז לטיסה לסידני לכיוון ישראל.
בחודש האחרון כבר לא ראיתי ישראלים. עבדתי בחווה נידחת באיזור שישראלים לא מגיעים אליו. המשפחה אצלה עבדתי אמרה לי שאני הישראלית הראשונה שהם מכירים.
ישבתי בתחנה עם ספר בעברית ("השיבה מהודו" אגב...) כשהרגשתי שמישהו מסתכל עלי.
הרמתי את הראש וקלטתי בחור. חתיך מהמם. תרמילאי.
חייכתי במבוכה. הורדתי את הראש בחזרה לספר.
ואז הוא אמר "זה הספר שאני הכי אוהב. לגלות לך את הסוף?".
הייתי בהלם. ישראלי!! בסוף העולם!! מה הסבירות לכזה דבר??.
איכשהו התחילה שיחה להתגלגל, מאיפה אתה בארץ, כמה זמן את מטיילת וכאלה...
בתכנון שלו היו עוד כמה חודשים. אבל היה קליק טוב. מין כימיה לא מוסברת ולא אופיינית לשיחת הא ודא ראשונה.
הוא שאל אם נוכל להחליף טלפונים ולהתעדכן כשיחזור.
בפתק שנתן לי, היה מספר טלפון ושם. "עמיר".
התחזית המיסטיקנית מלפני ארבע ומשהו שנים חזרה אלי. אמנם "עמיר" ב-ע'... אבל בסופו של מסע ארוך... ובהרגשה של כימיה טובה כזאת...
הערתי לו ש"עמיר" זה קצת יוצא דופן. בדר"כ זה עם א'.
הוא אמר שנולד "אמיר" אבל שינה את שמו כי לא אהב איך שזה כתוב!!
בדיוק כמוני!!
באותו רגע הבנתי שזה הוא. האחד.
מתי סיפרתי לו את זה? אני חושבת שאחרי 5 או 6 שנים יחד... פשוט בהתחלה פחדתי להלחיץ אותו עם הסיפור הזה ואח"כ זה איכשהו התמוסס ונשכח..
אנחנו עדיין צוחקים על זה מדי פעם.

התקבלתי למועדון הסיפורים הקוסמיים?

[נועה_ברקת*]

בהחלט התקבלת
מה היתה שם האיירה הנידחת בעוסטרליה?

[יערת_דבש*]

איזה סיפור מהמם.
(מתי אני קובעת תור אצל יעני-מיסטיקנית?)

[תות_שדה*]

איזה סיפורים מדהימים!
אני רוצה גם לספר אחד משלי....

לפני כמה שנים אני ובן זוגי היינו עם עוד כמה זוגות חברים בפסטיבל בומבמלה.
אחת הסדנאות שנעשתה שם היתה ע"י רפיק - סדנת טנטרה - לזוגות.
הסדנא נערכה פעמיים - ביום הראשון וגם ביום השני של הפסטיבל.
אני ובן זוגי לא ממש השתתפנו בסדנאות יותר נהנו מהאווירה, מהים ומהשהות ביחד, אבל זוג חברים שלנו שהיה בסדנא ביום הראשון סיפר לשאר הזוגות שהיה מדהים ושכדאי ללכת למחרת לסדנא.
אז הלכנו.
אבל מה, כולם (טוב, כמעט כל באי הפסטיבל) שמעו שזו סדנא נחמדה, אז באו כל-כך הרבה שלא היה מקום באוהל.
אז רפיק, מפעיל הסדנא, ובת זוגתו מצאו פתרון: אבל הפתרון הזה מפריד זוגות שקיימים
הוא לקח את הבנות (אחת-אחת) וסידר אותן ממרכז האוהל בספירלה עד לגבולות האוהל - כולל אותי ואת חברתי - ואח"כ לקח את הבנים (אחד-אחד) וסידר אותם באופן אקראי מול הבנות בספירלה שנייה.
כך שיצא שמי שהגיע עם בן זוג מראש לא זכה לחוות איתו את הסדנא (כמו ביום הראשון)

אבל מה - כאשר הגיע תורי לשים מולי בן זוג (אני ממש רועדת כל פעם מחדש כשאני נזכרת...) לקחו את בן זוגי לחיים, טל, ושמו אותו מולי. ממש כמו בחופה. (אבל אנחנו לא נשואים...)
זה היה פשוט מדהים ובלתי יאמן....כל-כך הרבה גברים ודווקא הוא?!........

אז אולי זו היתה החופה עבורינו ולכן דילגנו עליה בינתיים ויש לנו אוצר בן 3 חודשים....

[נועה_ברקת*]

נשמע כמו חופה שווה יותר

[ברונית_ב*]

חופה ספונטנית! ככה זה צריך להיות!

> ברונית עוד מחכה לשלה <

[חגית_פ*]

תודה למספרות היקרות שהחזירו את הדף לענינים!!
עירית ו תות שדה , סיפורים מדהימים.

[תות_שדה*]

האמת שעד רגע כתיבת הסיפור לא חשבתי על זה שזה נראה כמו חופה. פשוט רציתי להסביר פה כיצד הדבר התרחש, ופתאום קלטתי את התובנה המדהימה הזו.

<רצה לספר לחבר>

[ברונית_ב*]

בעיות חניה חניה בתל אביב הובילו את שי פרקש, בן למשפחה של יצרני מכחולים, לגילוי אין ספור עיטורי קיר, שהיו הבון טון בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים

השורות אלה משכו את עיני בגליון יום השישי של עיתון הארץ של השבוע כתבה מהממת, מאת דוד רפ:
"באחד מערבי יולי 1999 היה פרקש בדרכו להופעה בסוזן דלל, בשכונת נווה צדק בעיר. הוא החנה את רכבו מול בית הרוס ברחוב שמרלינג. על אחד הקירות החשופים ראה פס כהה. כשהתקרב ראה שרידי ציור. למחרת חזר עם צלמת מקצועית ובשיטוט קצר מצא עוד עשרה ציורים על קירות בתים בסביבה"

הגילוי הזה הוביל אותו למקצוע שלו. אבל מה שהכי מעניין זה הסיפור שפותח את הכתבה, על מקרה שקרה לו בבית אחר: :שי פרקש, שהוזמן על ידי בעל הבית להציץ בציור ולתעדו, הבחין שהרצועה אינה מסתיימת באופן טבעי. תוספת בניה מאוחרת של בוידעם, בדירה הישנה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, קטעה את רצף הציור - פס חום צהבהב שעליו עיטור של צמח. פרקש טיפס על סולם, נכנס לבוידעם ומצא שם את המשך הציור. כשעיניו התרגלו לחשיכה הוא ראה משהו נוסף: ארגז עטוף סמרטוטים ועיתונים. כשפתח את הארגז מצא בו מאות מעטפות. על כולן נרשם אותו שם. זה הי לפני כשלוש שנים. פרקש התקשר לבעל הבית, להתייעץ עמו בנוגע לארגז שמצא, וגילה שהוא נכדו של האיש ששמו נרשם על המעטפות. למחרת בא הנכד עם אחיו ללוד, לביתו של פרקש. השלושה פתחו את הארגז והוציאו ממנו את המעטפות, ובהם פירושים לפרשות השבוע, בכתב יד יפה וברור; ארנק תפוח, מלא שטרות ישנים של כסף פולני ורוסי; ונעל אשה אדומה אחת".

> מפתה להמשיך להקליד ככה עוד איזה טור וחצי מהסיפור אבל נסתפק בזה, לבינתיים (-: <

[שרון_ברקת*]

ברונית ב, סידרתי את הקישור.

ועוד קישור אחד, לא קשור לדף הזה דווקא, אבל משפט שיכול לשמש כותרת-על לכל דפי הכיסופים, כמו קהילה לא וירטואלית, כפר באופן טבעי ועוד:
כפר פירושו שאינך לבד, שאתה יודע כי באנשים ובצמחים ובאדמה יש משהו משלך

[חגית_פ*]

אוקיי, לא שנזכרתי באיזה סיפור קוסמי חדש (אם כי רצוי כבר שזה יקרה לי) אבל אני רוצה להחזיר את הדף האהוב עלי הזה לחיים.

הצטרפו אנשים חדשים לקהילתנו בחודשים האלה ואני מזמינה אותם להוסיף סיפורים קוסמיים ... וברונית, גם את לא סיימת פה משהו, נדמה לי!

[חדשה_כאן*]

איזה דף מדהים!
תודה תודה תודה !!!

יש לי שאלה:
אם אני חושבת על מישהו ובדיוק הוא מצלצל אליי.... האם זה נחשב בעיניכם קוסמי?

סליחה שאני שואלת בצורה פשטנית כל כך. התקשיתי בניסוח.

[חגית_פ*]

חדשה יקרה !

ובכן השאלה מורכבת ותלויה בפרשנות של כל אחד...
אבל אם לדבר על דעתי האישית: אם הטכנאי של הכבלים אמור להגיע הבוקר והוא מאחר ואני חושבת על זה כל הזמן ואז הטלפון מצלצל וזה הוא... זה ממש לא קוסמי בעיני...
או חברה שמדברת אתי כל יום בטלפון (אין לי כזאת, אבל לצורך הדוגמא) ואני בדיוק חושבת איך זה שעוד לא דיברתי איתה היום ואז בדיוק הטלפון מצלצל... הבנת את הפואנטה!!

לעומת זאת, במקרה כמו שסיפרתי בסיפור הקוסמי שלי (שאם קראת את כל הדף ודאי לא דילגת עליו ) על ג'ואן שלא דיברתי איתה חצי שנה או יותר ויום אחד ריכזתי את כל המחשבות בה... ופתאום הטלפון צילצל... זה בהחלט קוסמי בעיני.

[ברונית_ב*]

נזכרתי היום באהבה הראשונה שלי, שהתחילה באופן קוסמי.
הייתי בת 14 וחצי או 15, בין היתר כ"נ במעריב לנוער (כן כן..). התיידדתי עם ה' - נערה בגילי, שכתבה גם היא בעיתון. היא גרה בעיר, אני ביישוב כפרי, ונפשותינו נקשרו באחוות תינאייג'יות. יום אחד היא סיפרה לי על ע' - ילד אחד מהכיתה שלה, שעובד בקולנוע המקומי של העיר שבה היא גרה. הסיפורים שלה נעמו לי מאוד, וכל פעם הייתי דורשת בשלומו, מתעניינת, רוצה כבר להכיר את הברנש המדובר. במשך כמה חודשים החלפנו ביננו פתקים מצויירים. אני הייתי מעבירה לו בקשות לסרטים (היה לו דיבור עם המקרין בקולנוע) והוא היה מחזיר לי מילים שהסעירו את דמיוני הקודח. אפשר להגיד שהתאהבתי בו מרחוק, בלי לראות אותו אפילו פעם אחת. למרות שהוא הצליח להביא בשבילי את הסרט "הנבואה" הוא עצמו לא הגיע להקרנה. אכזבה רבתי!
לאט לאט העניין דעך אצלי, למרות שנשאר איזה ערוץ פתוח של תקווה לפגישה ביום מהימים, ענין מסובך כשלעצמו, כי זה היה בימים של טרום רישיון נהיגה, וגרתי די רחוק, אוטובוסים וכל זה. ככה עברה לה שנה.

יום אחד נסעתי לפסטיבל עכו. כרגיל, מצויידת בחברה טובה (לא ההיא, מישהי אחרת, שקרובה אלי עד היום). ברחוב הראשי פתאום ראיתי מישהו שמוכר מריונטות הום-מייד. כמעט התעלפתי . כזה מקסים, כזה מהמם, שמעתי כינורות וחצוצרות, אבל לא העזתי לגשת. רק ללטוש מבטים עורגים ומבויישים מרחוק. עד היום אני זוכרת מה הוא לבש...
בדרך חזרה הביתה ברכבת לא הפסקתי להצטער עד העצמות על זה שלא ניגשתי אליו. זהו, חשבתי לעצמי, כל שיקשוק של גלגלי הרכבת מרחיק אותי ממנו, ואין סיכוי שאי פעם אני אראה אותו שוב ואיזה טיפשה אני שלא ניגשתי, ואיזו החמצה נוראית, וכל זה כאמור בווליום של גיל ההתבגרות (-:
אחרי כמה ימים היה כנס כ"נים ופגשתי שם את ה'. סיפרתי לה על החוויה הרומנטית המוחמצת . תוך כדי שאני מתארת לה בפרטי פרטים את האליל עולה חיוך גדול על פניה... כן, זה היה ע', הוא ולא שרף!

פה קצת נמחק לי מה היה, מתי היתה הפגישה הראשונה שלנו, ומה היה בה. בכל זאת זה היה לפני 16 שנים בערך (וואו!) מה שכן, עבר עוד זמן ארוך שבו חיזרתי אחריו בעקשנות עד שבסוף נהיינו חברים עד הצבא, און & אוף כמעט שנתיים, מתישות רגשית, אם יורשה לי, ממרחק של זמן S-:
גם הסוף של זה היה קוסמי. אחרי שכבר נפרדנו (בפעם האלף) הוא הזמין אותי לבוא איתו למסיבת סוף קורס שלו בצבא, שהתקיימה לא רחוק מאיפה שגרתי. באתי וישר הלכתי כי לא השתלבתי כל כך בשמחת הבנים הצעירים..
קבענו שאחרי המסיבה הוא יבוא אלי קצת וכך היה. הוא עבר אצלי לזיון קצר ומיד נסע להמשיך לחגוג עם הג'מעה בפאב תל אביבי. הוא יצא ממני עייף, שתה בפאב המון, ובדרך הביתה עשה תאונת דרכים מזעזעת ששיגרה אותו לטיפול נמרץ ואחר כך לשיקום למשך חודשים ארוכים. בשיקום הוא פגש מישהי שבאה לבקר קרובת משפחה. הם התחתנו תוך זמן קצר ולמיטב ידיעתי נשואים עד היום באושר, עם ילדים והכל.
סוף טוב הכל טוב (אם לא סופרים את הצלקות ואת הפלטינות )-: )

> נועה ברקת את כאן? את הידיעה על נישואיהם קיבלתי בגיל 18 וחצי... <

[חגית_פ*]

איזה כייף!!
ברונית, קבלי ח"ח !!!

כמובן שהמפגש האקראי וזה שנדלקת עליו בלי לדעת שזה "הוא" קוסמי לאללה.
התאונה והפלטינות, קצת פחות

גם אני בגילאים האלה הייתי דלוקה על מישו... אפילו קניתי תקליטים (כן, זה היה תקליטים אז) של להקות ששמעתי שהוא אוהב כדי "להתקרב" אליו (בראש של ילדה בת 15 זה היה שיא הקירבה...) .
אבל הוא לא ידע אף פעם. לפעמים אני חושבת, מעניין מה איתו היום

בכל אופן, סיפתח נאה לעונה השנייה של "סיפורים"...

[נועה_ברקת*]

ברור שאני כאן, איפה להיות?

[נועה_ברקת*]

טוב עכשיו אני קולטת שלא סיפרתי כאן את סיפור פגישתי עם שרון ברקת.
נפגשנו לראשונה בגיל 15 בסמינר מד"צים ביער בן שמן. באותה קבוצה, שבה דרך אגב, היה גם מי שיהפוך להיות החבר הראשון שלי, מי שיגור איתי בקומונה, מי שיתחתן עם חברתי הטובה ועוד כמה אנשים שממשיכים מאז (טוב חוץ מצופית וינטראוב, שנעלמה בינתיים). נדלקנו כמעט מיד זה על זו, ולהיפך. טוב, זה לא קוסמי. מה שקוסמי, זה שמה שעשינו ביחד היה להוציא את עיתון הסמינר (שנקרא 'על השולחן', עותק מהוה נמצא אצלי עדיין). הסמינר הסתיים, נפרדנו ולא היינו בקשר יותר. בכל פעם שהייתי עוברת על פני קיבוצו הייתי מביטה שמאלה, אולי הוא יהיה בצומת משום מה. כשנפגשנו שוב, בגיל 19, בסמינר י"ג, הוא היה עורך עיתון התנועה, 'על החומה', ואני מאוהבת נואשות במישהו אחר, שרצה להיות העורך הבא. טוב, זה לא קרה, שרון לקח אותי לגג לקרוא שירים והפכנו לחברים...
15 שנה מאוחר יותר התחלנו לערוך את א-לה גוש ביחד...
כמו שנאמר: על השולחן, על החומה וא-לה גוש (שולחן, חומה, גוש)
> בין המנחשים את שם העיתון הבא שלנו יוגרל מנוי חינם <

[חגית_פ*]

אני כרגע באמצעו של איזה סיפור קוסמי בהתהוות, רק שלא ממש הבנתי עדיין מה הוא בא להגיד לי.

היכרתי באינטרנט לפני שבועיים בחורה אחת, שראיתי מודעה שלה בענין מסויים באיזה מקום וכתבתי בקשר לפרטים.
זה כבר לא היה רלוונטי אבל נהייתה איזו התכתבות.

וכל אימייל שעובר, שתינו נדהמות מכמה פרטים דומים. אבל בהגזמה.

תאריכי הלידה שלנו זהים (אם כי לא אותה שנה).
תאריך הלידה של אלה זהה לתאריך לידה של הבן שלה! (לא אותה שנה).
היו כבר כמה פעמים שקרו דברים "קטנים" אבל מפתיעים, למשל ששתינו היינו בקולנוע פעם אחת בלבד בארבע שנים האחרונות וראינו אותו סרט !
וכלה בדברים גדולים ומדהימיים, כמו שלשתינו היה חבר ילדות בגיל 10 ו- בלי לחשוף יותר מדי פרטים- סיפורם של שני החברים הנ"ל מאוד דומה ומסתיים בצורה זהה (מקווה שזה מובן מהרמזים שאני נותנת. זה סיפור שקשה לי רגשית לחזור עליו שוב).

ממש מסקרן אותי משמעות כל הענין הזה כי צירוף מקרים זה פשוט לא יכול להיות!

[ברונית_ב*]

וואו חגית, חבל שאת לא יכולה לתת את הפרטים, כי בהם טמון המפתח.
נפגשתן כבר?
אולי גם היא רוצה לגור בערבה? (-;

[חגית_פ*]

ברונית, היא כבר גרה בערבה....

[פלוני*]

ממש מסקרן אותי משמעות כל הענין הזה כי צירוף מקרים זה פשוט לא יכול להיות!

חגית אני לא רוצה לרפות את ידייך, אך כדאי לך לבדוק מהר אם לא מדובר בסוג של התחזות.

ואם זה באמת צרוף מקרים טהור - אשרייך!!

[חגית_פ*]

קשה להתחזות כי אני הייתי הצד ששמע את התאריכים קודם... (אם כי את הסיפור הדומה שלא פירטתי אני סיפרתי קודם).

ונגיד שכן, התחזות לאיזו מטרה?!

[אביב_חדש*]

אפילו לחתולים יש סיפורים כאלו (ואני לא חובבת חתולים במיוחד), מסעות בני כמה ימים לחזור לבית הקודם, ואולי אפילו קראתי על משהו שקשור לחציית חומת ברלין...
הכלב של גיסי חזר מבית זית לירושלים בעצמו, חצה את כל הכבישים בלי להידרס בתוך ירושלים (עד שכונת תלפיות מזרח) במשך 3 ימים. זה פשוט מדהים מה הם מסוגלים.

[חגית_פ*]

כשהייתי בת עשר בערך, נסענו לסופ"ש בכינרת עם הכלבה שהיתה אז בערך בת 15 ועיוורת בעין אחת.
בכל הבלגן שהיה שם היא נעלמה. נשארנו עוד יום נוסף לחיפושים ובסוף הרמנו ידיים וחזרנו הביתה (שבורים למדיי).

והנה כעבור חודשיים וחצי !!!
אנחנו מתעוררים בבוקר והכלבה שוכבת על בשטיח בכניסה.

עד היום אין לנו שום הסבר למה שקרה שם.
לי נראה הכי הגיוני שהיא נלקחה ע"י מישהו שגר לא ממש רחוק מאיתנו, והצליחה איכשהו להשתחרר ולחזור לבד.

אח, אם רק יכלו החיות לדבר...

[ברונית_ב*]

טוב, הגיע הזמן לכתוב את סיפור הלידה של הבית הזה (-: כי הוא באמת קוסמי ונוסך תקווה, וחוץ מזה הבטחתי.

תקציר הפרקים הקודמים: גרנו בקיסריה במין דירת נופש. היינו אמורים לעזוב באוקטובר כי נגמר לנו החוזה. אבל אז בעל הבית האריך לנו עד סוף מרץ, בכוונה לשפץ את הדירה ולחזור לגור שם. ככל שחיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו בית אחר, ה- 31.3.04 הפך להיות מבחינתנו למין סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. מטאור מתקרב.

מועד הפינוי שנקבע לסוף מרץ נדד לתוך עומק אפריל, כי בעל הבית לא מצא קבלן, וגם התכניות לא אושרו עד הסוף. הסיכום היה שהוא יכול לפנות אותנו בהתראה של 3 ימים, מיד איך שהוא סוגר עם קבלן.
התחלנו לארוז. הארכיטקטית של בעל הבית היתה מגיעה לעתים לצלם. קבלנים שונים באו למשש את הקירות.

הימים נקפו והטלפון לא הגיע, אבל חוסר נחת התחיל להתסיס אותנו. היה איזה בית בשכונה שגרנו בה שהיה אמור להתפנות וחיכינו לו, ואז הכרנו בזה שהוא לא הולך להתפנות, וראינו אחרים, ומצאנו כל מיני פתרונות דיור זמניים פוטנציאליים, ומחסן לאחסן בו את החפצים שלנו במקרה ונצטרך לצאת לפני שמצאנו משהו,בקיצור כאוס ומתח, וינאי שואל כל הזמן: "איפה הבית שלנו?" וזה שובר לי את הלב.

ואז כרמל יצא יום אחד בבוקר, לקראת סוף אפריל, וחזר עם טלפון של בית בפרדס חנה, על כביש די ראשי. איזה ארמון 5 חדרים 155 מ"ר עם 750 מ"ר שטח והכל חדש כזה נוצץ. אמנם לא קוטג' מנוכר, אמנם עם כל הנוחיות, אבל כל כך גדול ובוהק שאלוהים ישמור! בלב כבד אמרתי לזה כן, רק מהרציונל, אבל בערב תקף אותי בכי עמוק והבנתי שאני ממש לא רוצה את הבית הזה. ממש ממש לא! שזה כמו ללבוש ז'קט מידה 52 עם כריות בכתפיים )-:

בכי זה דבר משחרר. החלטתי שלמחרת בבוקר אני הולכת למצוא את הבית שלנו עם כל האמונה שיש לי בניסים. פשוט מכוונת את המצפן הפנימי והיידה. וגם כתבתי את זה.

למחרת בבוקר פגשתי באקראי את בעל הבית והוא אמר שזה לא יקרה לפני האחד במאי. יש. הכנתי מודעות: זוג עם ילד מחפש בית מתוק, 3 חדרים, לכניסה מיידית. עלינו על האוטו והתחלנו לנסוע לכיוון כרכור. דבר ראשון נכנסנו לרחוב השניים, מתוך הבנה שהדיליי קשור למשהו בזוגיות שלנו. פגשנו שם טיפוס טיפוס מארץ הטיפוסים, שהמשפחה שלו כבר 100 שנה בכרכור, והוא משך אותנו לשיחה ארוכה מידי שכל מה שרץ לי בראש במהלכה זה שכרכור גם היא סוג של טווין פיקס, כמו הרבה מהיישובים הקטנים, ושנחמד שם, ושהוא תיזמן לנו יפה כבר את המשך הביקור במקום ושיעזוב לי כבר את האוטו (הוא נשען עליו, בעל הבית או לא (-; )

המשכנו לנסוע. לאט לאט לאט. הבתים נהיו לי יפים והתחיל לבוא לי החשק לגור שם. ממש. ועכשיו הפוגה קוסמית:
לפני שלושה חודשים בערך חלמתי על חברה שלי א' שהיא ובעלה אלון עברו לגור בבית ישן ומתוק והם מאוד מאושרים שם ומאוהבים. היא לבשה בחלום סווטשרט של ינאי ונראתה כמו סינטזה ביני ובינה. בחלום, הקפנו אני והיא את הבית מבחוץ, מציצות מבעד לחלונות, והיא אמרה לי: "רציתי שיהיה לי חדר עבודה משל עצמי, אבל הנה, בבית הזה החדר עבודה שלי הוא גם חדר משחקים ומשפחה, וזה נהדר". היה בחלום גם עץ, שהרים את הריצפה של הבית.

בעודנו נוסעים, פתאום ראיתי בית דומה לזה שהיה לי בחלום ועליו שלט עם שם המשפחה של החברה א'! התחממו לי הלחיים והרגשתי שאני נכנסת לאזור הדימדומים של החלום-פוגש-במציאות. בקצה הרחוב ראיתי פתאום עץ אלון גדול ומקסים. מה זה, חורשת אלונים? כמו בטבעון? (טבעון זה הפנטזיה הראשית שלי). הסתובבתי והתחלנו לנסוע חזרה הביתה. אבל פתאום התחשק לי לנסוע לראות את העץ מקרוב.

שם, בפתח של בית ישבה אישה מבוגרת בתוך ערמת שקיות עם בגדי חורף והרימה אלינו ראש ערני: כן, אפשר לעזור?
את מכירה פה אולי בית להשכיר?
כן! הבית שמאחורי!
היא לקחת אותנו להסתכל מבחוץ וזה היה זה. חד משמעית. בית קטן ונוח, משופץ במידה הנכונה, עם עצי פרי מניבים (תות, שסק, פקאן, גויאבה, מנגו, פיטנגו, תפוח, הדרים, ועוד עץ אחד שאנחנו לא מזהים), דשא ירוק בחצר האחורית והכי מסעיר - גדם של עץ ענקי צמוד לבית. הקפנו את הבית, הצצנו מהחלונות, לא היה עליו שלט להשכיר, פשוט פוקס לפגוש את השכנה. ניסינו לתפוס את בעלת הבית בטלפון אבל היא לא ענתה. שבועיים היא לא ענתה. היתה בוונקובר.

בעל הבית שלנו שוב קפץ לביקור (הוא איש בסדר גמור, מכפר גלעדי במקור..) וסיפרתי לו את כל קורותנו אז הוא אמר שאם זה לא מסתדר לנו בראשון במאי, אז הקבלן שלו אמר לו שלפני העשירי-15 הוא לא יכול להתחיל אז שניקח את הזמן (-:

בסוף היא חזרה ונפגשנו. היא אישה מקסימה. ביום שחתמנו איתה על חוזה הסתובבתי בשינקין עם ינאי (כרמל הלך לסידורים) ומכל האנשים שבעולם את מי פגשתי? את ע'! החבר הראשון שלי מגיל 16, כתבתי עליו בדף הזה למעלה. לא נפגשנו שנים. גם כשגרנו בתל אביב והיינו סמי-שכנים בקושי נפגשנו. אבל הנה פתאום. הוא וינאי תפסו דיבור. זה היה מרגש. הוא שאל אותי מה אני עושה ואמר: "אה, גרה בכרכור, כותבת על ניו אייג', אהה.. (ובלב: מה יצא ממך, יא שבלונה)" אבל לא היה לי אכפת.

כשנפגשנו עם בעלת הבית הסתבר לנו שלבעלה לשעבר קוראים גם כן כרמל, ושהוא גם כן עובד במכמורת כמו כרמל שלי, ויש עוד כמה נקודות מפגש מעניינות, אבל נשאיר לפעם אחרת.

מילה אחרונה בקשר לעץ: את העץ, פיקוס ענק, היא כרתה אחרי לבטים של שנים, באותו זמן שחלמתי את החלום. הוא פשוט הרים לה את כל הבית וסתם את המרזבים וזה היה, לדבריה "או הבית או העץ. אז ביקשתי ממנו אלף פעם סליחה והורדתי אותו".

למעשה, ממש עכשיו אני יושבת על שורשי העץ הזה, שהוא עץ אמיתי לגמרי, שורשיו חומים, עבותים, נעוצים באדמה כמו ציפורניים של ציפור מיתית.
אני עצמי, ברגע זה, יושבת על אחד השורשים כמו ציפור אדמה על ענף.
ביני ובינם מונחת ריצפה של בית, הבית בכרכור.

[נועה_ברקת*]

אוף ברונית
אין כמוך בקוסמיות
<מזמן לא קרה לי שום דבר קוסמי ואני מקנאה, וגם מתגעגעת>

[אמבט_ים*]

ברונית, איזה יופי, קוראים ניסים אם רק מאמינים.
זה ממש עושה שמח בלב, הסיפור הקוסמי הזה, נפלאות החיים.

[אמא_של_אופק*]

היי ברונית, סיפור מקסים... בפעם הבאה שתצטרכו לפנות בואי להסתובב בטבעון.

[דקל_נור*]

סיפורים מדהימים.
מתאימים לי בול לנדודי שינה האינסופיים האלה. קוראת ומביטה באור שעולה על עצי האלונים של טבעון שלי... (ברונית ב ? במיוחד בשבילך D-: )

[מאיה*]

שלום לכם.
הגעתי לכאן במקרה וקראתי את כל הדף הזה של הסיפורים הנפלאים שלכם, לקח לי כמה שעות ולא שבעתי. החסרתי פעימה בחיי. אני משתוקקת לעוד. שאלתי היא אם קיימים עוד דפים כאלה כאן באתר שלא מצאתי (קראתי את הדף הזה שמתחיל ב- 15.10.2003 ומסתיים היום). ואולי יש עוד אתרים כאלה ברשת שידוע לכם עליהם?
אשמח לעזרתכם, אתם נפלאים, תודה.

[תמר_סולומון_זק*]

התחברתי לסיפורי הבתים, ורציתי לספר מקצת נפלאות מציאת הבית שלנו, אז ככה: חיפשתי דירה הרבה מאד זמן, באיזור מסוים בעיר שלנו, והיה חשוב למצוא בזמן, כי הייתי כבר בהריון די מתקדם... ופתאם מצאתי מודעה משכונה אחרת לגמרי, ולמרות שבכלל לא חשבתי על השכונה הזאת, החלטתי ללכת ולראות, זה היה ברחוב דקר. איך שבאתי היה ברור לי שזה זה, וביום שסגרנו עם בעלי הבית את העסקה, מצאו לתדהמתנו הגדולה את הצוללת דקר!
הבן של בעלי הבית היה מאושר ביותר, כי הכין בדיוק באותו שבוע עבודה על הרחוב שלו, כלומר, על הצוללת דקר...
מעבר לכך היו דברים מוזרים מאד עם בעלת הבית, שבגללם בסופו של דבר החלטנו שכן נתחתן חתונה אורתודוכסית רגילה (עם רב מאד בלתי רגיל בעליל)... על כך אולי בהמשך.

[תמר_סולומון_זק*]

וסיפור נוסף מלפני שנים רבות, יותר מעשרים שנה...
כשהייתי בצבא נסעו הורי ליפן לשלושה חודשים לסיור. אני הייתי מאד מאושרת, היה לי את הבית לעצמי בלי נדנודים. לילה אחד, אחרי חודש וחצי בדיוק (מתוך השלושה) התעוררתי בשתיים בלילה מחלום, ובחלום ראיתי את אמא שלי, נכנסת הביתה. אני מאד מתפלאת, כי אני יודעת שיש להם עוד חודש וחצי... ואני שואלת אותה, "אמא, מה קרה?", והיא עונה, שהם שמעו שהיתה תאונה, ובאו מהר. היה לי ברור שמשהו קרה. אבל לא היתה לי שום דרך ליצור אתם קשר. לאחר שלושה ימים התקשר הדוד שלי, והודיע לי שאבי דיבר איתו. התברר שגילו לאמא שלי סרטן רציני מאד, ועשו לה שלושה ימים קודם לכן ניתוח גדול ודחוף, ולא רצו לטלפן עד שתתאושש מהניתוח, וכשהשווינו את השעות, השעה שהתעוררתי היתה בדיוק השעה שהכניסו אותה לחדר הרדמה...
יש לציין כי עברה בארץ הרבה טיפולים, החלימה, ונמצאת עמנו כיום. טפו טפו טפו...

[תמר_סולומון_זק*]

וסתם סיפור קצר על שכנה שלי, שהיא בשבילי מין פיה כזו, מגשימת משאלות ברגע, מהגדולה ועד הקטנה...
סיפרתי לבת שלי בארוחת הערב, שלפעמים בימים קרים מאד, מלבישים לכלבים בגד, שלא יהיה לכם קר. הילדה בשום אופן לא האמינה לי, ובדיוק נכנסה השכנה עם הכלב שלה, לבוש כמובן בבגד...

[ברונית_ב*]

הי תמר, את נשמעת פיה בעצמך (-:

מעבר לכך היו דברים מוזרים מאד עם בעלת הבית, שבגללם בסופו של דבר החלטנו שכן נתחתן חתונה אורתודוכסית רגילה (עם רב מאד בלתי רגיל בעליל)... על כך אולי בהמשך.

סיקרנת אותי, כמובן, וגם השכנה..

[תות_שדה*]

ברונית ב הסיפור שלך נגע לליבי. פשוט סיפור מדהים! (קראתי אותו פעמיים!)
בכל אופן אנחנו נמצאים היום במצב שאת היית, מפנים בסוף החודש ועוברים לבית זמני בחדרה. אנחנו כבר קצת מיואשים אבל מצפים לניסים...
הסיפור שלך נתן לי כוח להאמין שיש אי שם בית שמחכה לנו.

[מנג_בין*]

סיפור קוסמי מניו-זילנד
כשטיילתי/חייתי באוסטרליה חשבתי לעצמי שזה ממש טיפשי לא להגיע לניו-זילנד במיוחד כש - it's right on the door step .
חסכתי קצת כסף וביחד עם חברה נסעתי לחודש.
כשנחתנו באוקלנד ידענו מיד לאיזה באק-פקאר (= אכסניה בשפת המקום) להגיע. היה דיל מעולה לתרמילאים - לילה שני חינם.
משום מה לא ניצלנו את הדיל ובעלי המקום השאירו לנו את ה"לילה חינם" כשנחזור לאוקלנד בסיום הטיול. (אמרתי כבר עד כמה הניו-זילנדים חמודים? ...)
עבר חודש, הכסף הלך ונגמר והחלטתי להיפרד מהחברה, לחזור לאוקלנד ולהזמין טיסה חזרה למלבורן.
הגעתי בחזרה לאותו באק-פקאר, לנצל את ה"לילה חינם" שלי ושל חברתי (היא הסכימה).
מיקום הב.פ. היה באמצע העיר ולכן הרבה תרמילאים שחיפשו עבודה אהבו להישאר שם במקום לחפש דירה בעיר. לצער בעלי המקום, הרבה חבר'ה
היו נכנסים פנימה, גונבים אוכל וציוד, בקיצור - לא היו לבעלי המקום הרבה ברירות ולכן הם החליטו להתקין בשתי הדלתות הראשיות דלת עם מנעול קודים,
כזה המורכב ממספרים ואותיות ובכל סוף-שבוע הם נהגו להחליף את הקוד.

לילה אחרון שלי באוקלנד.
התייעצתי עם בעלי המקום מהי הדרך הכי זולה להגיע לשדה התעופה "יש מונית שאוספת תרמילאים מכל הב.פ. באוקלנד חינם". (נחמדים, כבר אמרתי?...)
ומה הקא'צ? שאלתי. "צריך לחכות על הכביש הראשי בשעה 05:00". אין בעיה! (בקיבוץ קמתי לעבודה בבננות יותר מוקדם, קטן עלי!)
ועוד הם הוסיפו - "הכי חשוב, תשאירי את המפתח על שולחן הקבלה ואל תשכחי כלום בפנים כי הלילה אנחנו מחליפים את הקודים בדלתות".

04:00 בבוקר, ישראלי אחד מעיר אותי לפני שהוא יוצא לעבודה. בחדר שלי כולם עוד ישנים אז אני מתארגנת בחושך.
עשיתי מקלחת, ארזתי את התרמיל, גיששתי בחושך לראות שלא שכחתי כלום,
השארתי את המפתח בקבלה,
יצאתי דרך הדלת האחורית, הגעתי לכביש הראשי והנחתי על המדרכה את התרמיל.
פתחתי את התיק הקטן וחפשתי את הפאוצ' עם הכסף וכרטיס הטיסה. אני מחפשת...ומחפשת...
ומה אני מגלה - הפאוצ' נשאר בחדר, מאובטח למיטה!

אני מציצה על השעון. יש לי בדיוק 10 דקות עד שהמונית מגיעה לאסוף אותי.
עשיתי מהר חושבים והחלטתי שאין מצב לרוץ לב.פ. עם התרמיל הענק זה רק יעכב אותי ולכן אני משאירה אותו על המדרכה - יהיה מה שיהיה.
חזרתי לדלת ממנה יצאתי וזכרתי שהישראלי שהעיר אותי עדיין נמצא בפנים אוכל ארוחת-בוקר. הוא היה היחידי שיכול לשמוע אותי ולפתוח לי את הדלת.
דפקתי על הדלת וצעקתי - "תפתחו לי את הדלת....תפתחו לי את הדלת......"
אין קול ואין עונה.
אני ממשיכה - "תפתחו לי אני אאחר לטיסה!!!!"
ניסיתי להקיש את הקוד אולי עדיין הם לא שינו אותו - נאדה.

פתאום אני מרגישה שמישהו עומד לידי, בצד השמאלי שלי. אני מסותבבת אליו וצועקת בהיסטריה - "אני לא אגיע לטיסה..."
לתדהמתי אני רואה איש זקן, עם זקן ארוך לבוש בבגדים בלויים, נראה כמו הומלס.
הוא אומר לי בקול שקט - "אל תדאגי הכל יהיה בסדר" והוא הקליד משהו על המנעול ופתח לי את הדלת.
הסתובבתי להגיד לו תודה -
הוא נעלם!

תמיד כשאני מספרת את הסיפור הזה יש לי צמרמורת, אין לי מושג מיהו אותו זקן ומהיכן הגיע....
אליהו הנביא או מלאך?.....

[אביב_חדש*]

גם לי עברה צמרמורת... וואו.

[הראל*]

אנחנו כבר שש שנים יחד והשאלה עם להתחתן נשאלת בליבי כך מידי פעם ואני תמיד אומר לה לשאלה, לא עכשיו, תחזרי יותר מאוחר אני גבר, אני לא בנוי להתחיבויות כאלו מפחידות, לקחת אחריות לסגור את הדלת ואת החלונות ולהרגיש שלם, אני אוהב אותה ללא ספק, אבל איזה ילדותי אני למה אני כל כך מפחד לעשות את הצעד הזה, אנחנו הרי כבר שש שנים יחד ובסך הכול טוב לנו והיא באמת אישה טובה, מיוחדת, באמת מיוחדת, אין הרבה כמוה, לב רחב ומסוגלת להכיל את העולם כמו שאף אחד לא ואותי, היא מכילה אותי, תמיד יש לה את המקום הזה שהיא מקשיבה לי, המקום הזה שלי לא תמיד יש אותו .(אי, תפסיק להקות את עצמך) ואז בוקר ירושלמי אחד קריר אבל לא מידי קמתי עם שאלה כזאת בראש מה יהיה נכון עכשיו? שנינו לא צעירים וצריך לעשות את הצעד אבל מה יהיה נכון עכשיו? וניסיתי להגיד לה לשאלה הזאתי, לא עכשיו אבל היא לא עזבה אז אמרתי לה טוב, לי אין את התשובה אז נפנה לעולם, נשמע מה יש לו לומר, בדרך לעבודה חמש דקות הליכה מהביית ואני עשיתי אותה עם אופניים, עברו מולי חמש פעמים אמהות עם עגלות תינוק. הבנתי את הרמז. עברו מאז שלוש שנים היום יש לנו כבר בת, תינוקת מתוקה.

[שגיא_רז*]

_תמיד כשאני מספרת את הסיפור הזה יש לי צמרמורת, אין לי מושג מיהו אותו זקן ומהיכן הגיע....
אליהו הנביא או מלאך?....._

עברה בי צמרמורת מאוד חזקה כזו שחבר שלי שעוסק בעינינים כגן אלה אמר לי פעם זו השכינה ששורה והיא עושה צמרמורת כזו בגוף. זכות גדולה שבאה לך מכח עצום של אמונה. יכולתי ממש לראות את אליהו הנביא שלך. הסיפור שלך מעורר בי סיפורים רבים דומים שייכתבו כאן בהמשך.

המון תודה על הסיפור.

[מנג_בין*]

חברה שלי אמרה פעם שלכל אחד יש מלאך ששומר עליו -
כנראה שאת שלי זכיתי לראות...

[נועה_ברקת*]

תמשיכו

[ענת_שן_לוי*]

לפי אמונה ביהדות, בכל רגע נתון עומדים לעזרת כל אדם שלושה מלאכים, והם איתנו למטרה מסוימת, ומתחלפים באחרים כשמטרתם נשלמת.

[מנג_בין*]

הסיפור התרחש לפני קצת יותר משנה.
יום אחד בזמן העבודה, נתפס לי שריר וכאב לי מאיזור השכמות ועד לגב התחתון. בקושי יכולתי לזוז, הכאב היה איום ולצערי אני סובלת
משרירים תפוסים אבל הפעם זה היה משהו אחר..
התמזל מזלי ואחת העובדות למדה מסאג' (ועוד כמה קורסים כמו היליניג, גילגולים קודמים וכו') והיא הציעה לנסות לשחרר את השריר.
אני כמובן הסכמתי. חוצמזה, לעולם אני לא מסרבת למסאג'

היא אמרה לי לעמוד בשקט ולא להגיד לה היכן כואב לי אלא לתת לה לחפש את מקור הכאב.
היא מצאה את מרכז הכאב בשניה! אמרתי לה עד כמה אני מופתעת.
היא רק לחצה על מרכז הכאב ואת היד השניה היא רק הניחה במקום שלפי-דעתי בכלל לא היה קשור לשריר התפוס.
היא אמרה שהיא מעבירה כל מיני אנרגיות ושאני אמשיך לעמוד בשקט.

לאט-לאט הרגשתי שאני מתחילה "לגלום", ההרגשה בגב היתה מאוד נעימה.
המבט שלי נתקע על נקודה בקיר.
המשכתי "לגלום" והיד שלה עדיין היתה מונחת על הגב שלי. הרגשתי מין חמימות כזאת.

תוך כדי "גלימה" (המבט ממוקד אך המחשבות מתרוצצות במקומות אחרים) אני מופתעת לראות על הקיר תמונה של עובר בשבועות הראשונים לחייו.
ובאותו רגע אני "מקבלת תיקשור" - את בהריון עם בן!

המשכתי "לראות" את העובר שלי לעוד איזה דקה ואח"כ הוא נעלם.
לא אמרתי לה כלום. השריר נרגע, הכאב הופחת בהרבה ואני הייתי בהלם מוחלט.

כשהגעתי הביתה סיפרתי למר בין על החוויה. "כמו שאני מכיר אותך את בטח בהריון ויש לנו בן"... הוא אמר בחצי חיוך.

<מיותר לציין שצוקי כבר בן שנה, נכון?.....>@}

[נועה_ברקת*]

איזה נחת יש לי
<הסיפורים הקוסמיים שאני הכי אוהבת הם על הריון>

[חגית_פ*]

גם לי נחת מהחזרה בגדול של הדף.

ברונית, אמנם שמעתי כבר את סיפורך באופן טלפוני אך היה נפלא לקרוא שוב. מקווה שטוב לכם בבית.
תמר, מדהים.
מנג , וואאאאאווווווו . חשבתי כמה דקות על מילת תגובה מוצלחת יותר. אך אין.

[חוה_ש*]

יש לי סיפור קוסמי שהוא תמצית חיי, אבל אני אתחיל ממשהו יותר פשוט ואראה איך זה מרגיש לי: פעם היה לי פעוטון בטבעון. הקמת הפעוטון לוותה בהרבה אנרגיות חיוביות ושיתוף של ההורים בתהליך. בין יתר הדברים היינו צריכות מזרונים לשמונה ילדים ולכן התקשרנו לסוכן מזרונים והזמנו אותם. קצת אחר כך התקשר עליי בן זוגי ושאל האם אנחנו צריכות מזרונים לפעוטון? כן, למה? כי מצאתי שמונה מזרונים של ילדים! אני (לא מאמינה): ויש להם ציפוי פלסטי? לא. טוב ברור (חושבת לעצמי) ושומעת אותו שואל מישהו בצד השני: יש למזרונים האלה ציפויים פלסטיים ובצד השני מישהו עונה: כן, בטח, תכף אני אמצא אותם.
הוא הלך לעזור לחבר שפינה דירה שגרו בא אנשים אחרים לפניו ופשוט היו שם בדיוק שמונה מזרונים במצב מעולה בגודל מתאים. כשהתקשרנו לבטל את ההזמנה הסוכן לא האמין לנו הוא דרש לדעת אצל מי מצאנו מחיר יותר טוב ממנו. בסוף קיבלנו אצלו זיכוי ונתנו למישהו.

[נועה_ברקת*]

איזה כיף שהדף הזה חזר
אני בעיצומם של שני קוסמיים בהתהוות. אספר כשזה יהיה בדיעבד.

[ברונית_ב*]

נועה,

<מזמן לא קרה לי שום דבר קוסמי ואני מקנאה, וגם מתגעגעת>

אני בעיצומם של שני קוסמיים בהתהוות. אספר כשזה יהיה בדיעבד

כוחה של משאלה - הכוח שמניע את הסיפורים הקוסמיים (-:

[ורדה_הגלילית*]

אז הנה גם סיפור שלי (אחד מהם - אולי החזק בכולם, לא בטוחה).

יש לי הורים נפלאים אמא נהדרת ואבא כלכך מיוחד ומקסים (בן 83) שכל הפוגש בו לא יכול שלא לאהוב אותו. אבל המיוחד הוא הקשר שלי איתו ואליו, שלדעתי לא תמיד "נורמלי" (מה זה?). אם למשל הוא אומר שיש לו כאב ראש - אני יכולה תוך רבע שעה לפתח כאב ראש משלי.... אם יש לו מכה או שריטה - אני בפירוש מרגישה את הכאב בגוף שלי !!! בדיוק במקום המכה שלו!! בקיצור - אני מחוברת אליו בצורה חזקה (אין לי מילה אחרת).... לצורך הסיפור אני צריכה לומר לכם שאבא שלי היה נגר יותר משישים שנה. נגר-אמן, מהנגרים של פעם.

בנסיעתי היחידה לחו"ל, חודשיים אחרי שנישאתי (1979), עשינו בעלי ואני טיול ארוך במכונית ברחבי ארה"ב. כדי לחסוך בכסף, לנו ברשת של מוטלים זולים במיוחד שנקראים "six motel", אני לא יודעת אם הם קיימים עד היום אבל אז הם היו הכי זולים.

בלאס ווגאס לנו במוטל כזה, והוא היה ממש מחוץ לעיר, אפילו טלפון ציבורי לא היה בו, ממש לישון ולעוף משם בבוקר. אז ככה אנחנו ישנים, אחרי יום של שמונה-תשע שעות נהיגה, מתים מעייפות. בערך בשעה שתיים וחצי בלילה, אני מרגישה שמישהו נוגע לי בכתף. ניסיתי להתנער ולהתעלם. כל כך עייפה. אבל הטלטול נמשך ושמעתי - "קומי להתקשר לאבא!". זה העיר אותי באחת. תוך שניה הייתי ערה, לבושה, ומטלטלת את בעלי הטרי נחרצות תוך שאני קוראת "קום! אני צריכה להתקשר לאבא שלי!! וע-כ-ש-י-ו !!!" תארו לעצמכם שהיינו צריכים לנסוע לתוך לאס ווגאס, למצוא טלפון ציבורי (מצאנו בהולידיי אין בסוף) - והתקשרתי.

אמא עונה לי. קולה רגיל, שמחה לשמוע אותנו. "הכל בסדר ?" אני שואלת, "הכל בסדר גמור" היא עונה. "כולם מרגישים טוב?" אני מגששת, "בטח! הכל כרגיל" היא אומרת. "ומה עם אבא? מה שלומו?" אני מתעקשת, "אבא בסדר גמור" היא אומרת. "תני לי לדבר איתו" אני מבקשת..... והיא אומרת - "בבקשה" וקוראת לו. ואני אכן שומעת את אבא שלי היקר, "מה שלומך בובתי? (אבא שלי קורא לי עד היום "בובתי" - אני בעוד שלושה חודשים בת חמישים... ואני בובתו). השיחה הסתיימה ואמרתי לבעלי (היום כבר בעלי לשעבר כבר כ- 17 שנה) שאני עדיין לא רגועה... משהו לא נראה לי.... והוא אומר, די בקריז - "מה את עוד רוצה? שמעת אותו במו אוזנייך!!" ובאמת שמעתי. מה עוד אני יכולה לבקש.....?

וכך המשכנו בטיול. לקח לנו עוד קצת יותר מחודש להגיע חזרה לארץ. אנחנו נוחתים. הורי ממתינים כמובן בשדה התעופה. ואבא מחבק אותי ביד אחת כשהשניה חבויה מאחורי גבו.... כאילו במקרה. ואני שואלת , "אבא - מה זה? מה קרה?" -"כלום" הוא אומר "שום דבר מיוחד" בחיוך הגדול והמאיר שלו. "תראה לי" אני תובעת. "תראה לי את היד".... והוא חושף את היד, כשכל כף היד חבושה בתחבושת ענננננננננננקית! בגודל של מחבט טניס!!! לא אלאה אתכם בפרטים של מה קרה וכולי (הוא חתך "קצת" בעבודה את הקטע הרך שבין האגודל לאצבע - די רציני ).הענין הוא שכששאלתי אותו -"פאפי, מתי זה קרה?" - "בדיוק ביום שהתקשרת....." הוא אומר, ומוסיף "ידעתי שתתקשרי".

פאפי היקר שלי. שרק יהיה לי בריא.

[ברונית_ב*]

ורדה הגלילית , הסיפור שלך מזכיר לי.
לפני שבע שנים הייתי בספרד. באחד הלילות חלמתי על חבר של אבא שלי, אדם שנפטר, שהוא עף במנהרות אפורות כמו של מיזוג אויר, בדרך לקחת את אבא שלי. התעוררתי וחשתי לטלפון הציבורי שמתחת לדירה שלי לצלצל הביתה. אמא שלי ענתה ואמרה ש"הכל בסדר".
אחרי איזה שבוע וחצי דיברתי עם אחותי, שסיפרה לי שבדיוק באותו יום אבא שלי עבר התקף לב רציני, ושהם לא רצו לספר לי כדי לא להדאיג. בסופו של דבר הגעתי לארץ אחרי חצי שנה, וקצת אחרי שהגעתי אבא שלי עבר צינתור שבמהלכו הוא הובהל לניתוח מעקפים.

הוא היה בהכרה כשהעלו אותו לקומה אחרת בבית החולים, נורא צהוב. הסתכלתי עליו ואמרתי לו שעוד לא הגיע הזמן שלו ללכת והוא אמר שהוא יודע, וחיכינו בחוץ עד שהניתוח יסתיים. במהלך זמן ההמתנה שוטטתי במחלקה וראיתי שם תמונה על הקיר, עותק ממוספר, שהיתה מוכרת לי מאיזהשהו מקום ולא הצלחתי לזהות מאיפה. הניתוח הסתיים בהצלחה. יצאתי קצת החוצה ובדרך חזרה פגשתי במעלית את אלון - בעלה של חברתי א', מהסיפור הקוסמי על הבית בכרכור. מסתבר שגם אבא שלו עבר ניתוח מעקפים בדיוק באותו זמן כמו אבא שלי, והם שכבו ביחד בחדר התאוששות. כשפגשתי את אלון נפל לי האסימון, שהתמונה ההיא מוכרת לי מהבית של א' ואלון!

רק בריאות.

[לוטם_מרווני*]

ברונית- הסיפור על הבית מקסים ומדהים. התמלאתי בקסם!

[ברונית_ב*]

תודה

[גיל*]

גם לי יש משהוא שהוא קרוב:
לפני כעשר שנים נסעתי לטיול אופנועים עם חבר. הגענו מת"א לכנרת ומאז הכל נהיה מוזר. היה חם נורא והיינו עם כל הציוד ומעילים. לחבר התקלקל האופנוע והיינו צריכים לחכות הרבה זמן בטבריה עד שיתקנו אותו. הגיע אחה"צ ולא מצאנו שום מקום להיות בו. היה ממש חם ומעצבן. היו עוד כל מיני תקלות קטנות אבל לא נלאה בפרטים. בסוף הגענו לאזור שמעל הכנרת ומצאנו לנו מקום ליד הירדן. עשינו מדורה והורדנו את הכל מהאופנועים, נרגענו סוף סוף מכל היום החם והמלא תקלות ושכבנו לנוח. היה מאוחר כבר, אולי 11 בלילה. פתאום שמענו קול "גררררר" רחוק מאד. לא התייחסנו והמשכנו לדבר. עוד פעם "גררררר" אבל מתקרב. חשבנו שזו פרה או משהוא כזה. (אני עכשיו עם צמרמורות כשאני נזכר בזה). לאט לאט זה התקרב אלינו והתחלנו להילחץ. הקול הכי מפחיד ששמעתי בחיים שלי מתקרב אלי. "גררררר" עמוק וממש קרוב כבר. שנינו לא פחדנים (החבר מטיס F16) אבל היינו באימה. כשהקול היה ממש קרוב עלינו על אופנוע אחד וברחנו משם בצרחות. לא ידענו מה לעשות ואחרי כעשר דקות החלטנו לחזור בצעקות (כדי להפחיד את מה שזה היה), לקחת את הדברים שלנו ולהסתלק, ואז האופנוע קיבל פנצ'ר. השארנו אותו ליד, אספנו את הדברים ועל אופנוע אחד עם מלא ציוד התחלנו לחזור.
בדרום הכנרת התחילה להידלק הנורה של הדלק, כלומר יש עוד כ-40 ק"מ. נסענו את הארבעים ק"מ האלה ולא מצאנו שום תחנת דלק. אמצע הלילה ליד בית שאן, אין כלום - לא אנשים ולא מכוניות - כלום.
החלטנו להמשיך לנסוע ושיהיה מה שיהיה. אבל, אמרנו לעצמנו שניסע לאט כדי לחסוך בדלק. נסענו בערך על 40 קמ"ש כשאחרי 20 דקות הבנו (טוב, היה לנו יום קשה) שאפשר לנסוע גם 90 קמ"ש כי הדלק נגמר בלי קשר למהירות. בקיצור הגענו עד עפולה, לא ברור איך, לתחנת דלק שבדיוק עמדה להיסגר כשבמיכל מילאנו, ואני זוכר את זה בדיוק, 9.980 ליטר מתוך 10 שאפשר.
אח"כ החבר היה צריך לנסוע עוד פעם כדי להחזיר את האופנוע שלו המפונצ'ר...

אבל אחרי יומיים הופיעה בעיתון ידיעה - נמר נראה על גדת הירדן.

גם טיול אחר שעשיתי עם אותו חבר היה, בעדינות, מוזר ולמרות שכלל חוויה מדהימה נגמר בהתרסקות של שנינו על הכביש. לא חשבתי אף פעם אם יש מסר בזה ונראה לי שאני אעשה את זה עכשיו.

[מיכל_שץ*]

כל יום קורה לי משהו קוסמי....
אתמול נסעתי בדרכי וחשבתי על חברה, אמרתי בליבי, אתקשר אליה ואספר לה איזה חדשות טובות, והמשכתי את השיחה איתה בראש "היא: אולי תעברי אצלי תשתי קפה? אני: לא אין לי זמן, יש עבודה בלה בלה בלה, בסוף השיחה הדימיונית הזאת, סיכמתי איתה ואיתי שאני עוברת אצלה לקפה (זה לא ממש בדרך אבל כמעט)חייגתי אליה, היא עונה, "הי, אהלן, זאת אני, מה נשמע?"
בלי להגיד מילה נוספת היא אמרה משהו כמו "אז התקשרת להגיד שאת באה לקפה? התחושה שלי היתה כאילו היא השתתפה בשיחה אצלי בראש, והשיחה שהתקיימה במציאות היתה רק כדי לסכם פרטים...
אני יודעת שזה קטן, ואפשר להגיד שזה סתם צרוף מקרים, אבל בכל זאת התחושה של חיבור קוסמי קיימת.

[לוטם_מרווני*]

נזכרתי שפעם, לפני כחמש שנים, הרכב שלי התקלקל. לקחתי טרנטה ישנה שאבי החזיק בצד. הוא נתן לי צרור מפתחות של הרכב ואת המסמכים (טלבוט סולרה) ונהגתי להדרכה בציפורי. בדרך לציפורי בערך בצומת סומך, נדלקה נורת הדלק. עצרתי בתחנת דלק אחרי כמה דקות וכשניגשתי לתדלק גיליתי שאין בצרור המתפחות את המפתח של הדלק:-(
התפללתי חזק שאצליח להגיע חזרה הביתה. נהגתי להדרכה, ונהגתי חזרה מציפורי, וכל מיני אורות נדלקו- מים, דלק. היה מלחיץ. נסעתי מהר וכל הזמן ביקשתי מהאוטו (שמה טלי)"טלי, עוד קצת, עד שנגיע לאבא".
הצלחנו להעפיל אל ההר, לקחת מפתח מאבי ולתדלק ולפי התדלוק- נסעתי על 0 דלק. עד עכשיו אני מאמינה שזה בזכות הקשר שלי עם טלי.
טוב, זה לא ממש קוסמי אבל הסיפור של גיל הזכיר לי.
@}
סיפורים קוסמים באמת הם- על הזוגיות שלי, על החתולים ועוד. כשיהיה לי זמן אני מבטיחה לכתוב!

[עוף_החול*]

גם לי היה פעם אוטו כזה שנסע על מוטיבציה.
הוא דווקא היה פיאט אונו. והוא גרם לי הרבה רגעים של אושר. (וגם לא מעט פגישות עם מוסכניקים)

[פלוני_אלמונית*]

תודה,מאד מענין מקוה שיש המשך,יואב...סבא.

[ליזה_ליזה*]

גם לי יש סיפור...
לפני כמה שנים היה לי חבר חייל. לילה אחד כשישנתי אצלו התעוררתי בסביבות חמש בבוקר מצעקה - מסתבר שמתוך שינה תפסתי לו את המותן וצבטתי ח-ז-ק, עד כדי כך שזה גרם לו להתעורר ולצעוק. חזרנו לישון.
בבוקר דיברתי עם הוריי שסיפרו לי כי סבא שלי מת הלילה, בערך בחמש לפנות בוקר... הסבא הזה היה כשלעצמו אדם נדיר, ועליו יש לי המון סיפורים לדפים אחרים.

[עדי_יותם*]

אחד "קטן" משלי, ואחד מעניין יותר, שסיפרה לי חברה היום:
לקראת ט"ו בשבט האחרון ביקשו בגן שנביא צמיגים של מכוניות, שהילדים ישתלו בהם שתילים. קיבלנו התראה הרבה זמן מראש, ואני די התבאסתי מהמחשבה שאצטרך לנסוע עד לפנצ'רייה ואז לבקש מהם צמיג. אבל ידעתי שבסופו של דבר אצטרך, ואף תכננתי לבקש שניים, אחד עבור חברתי שגם לה ילדה באותו גן. כמה ימים לפני המועד האחרון, נסעתי לי ברחוב ליד הבית (שכונה רגילה, לא אזור מוסכים או משהו כזה!) וריחמתי על עצמי שאצטרך לנסוע רחוק ולבקש טובה מאנשים שאני לא מכירה (כל אחד והשריטה שלו). ואז, מה אני רואה מונח על המדרכה? צמיג! איזה יופי. עצרתי, העמסתי לתא המטען. נכנסתי לאוטו, המשכתי בנסיעה וחשבתי, חבל, עכשיו החברה תצטרך לנסוע לפנצ'רייה ובסופו של דבר לא חסכתי לה את הטרחה הזו. ואז... עוד צמיג על מדרכה, במרחק של פחות ממאה מטרים.

ומה שסיפרה לי חברה היום, והעביר בי צמרמורת:
לבן זוגה אלה נישואים שניים, ויש לו ילדה מאותם נישואים. הם התחתנו זמן קצר אחרי הגירושים מאשתו הראשונה. אחרי החתונה, הם נסעו לירח דבש לארה"ב. ביריד מזדמן, החליט הגבר להיכנס למגדת עתידות שהעמידה שם דוכן. הם ישראלים, היא פורטוריקנית. היא אמרה לו שיש שתי נשים בחייו, ושיש לו ילד. אח"כ אמרה שיש לו כשרון לעשות כסף, אבל בגלל קללה שיש עליו, הוא מאבד את כל כספו. ואכן, הבחור נושא איתו חובות כבדים. אחרי שביקשו ממנה עוד פרטים לגבי ה"קללה" הזו, חשבה קצת מגדת העתידות, ואז אמרה, "מישהו, כנראה מהמשפחה שלך, שם שערה שלך ליד זהב, וזה לא טוב. זה מה שגורם לכל הכסף שלך להיעלם."
הם - במיוחד האשה - לא התייחסו לעניין ברצינות רבה, אף שהאמירה המדויקת לגבי שתי הנשים והילד היתה מעניינת. כמה חודשים אחר כך, בביקור אצל חמותה, סיפרה לה חברתי בזלזול את הסיפור. והנה, החמות מתחילה לרעוד, ומספרת שאת התלתל הראשון מינקותו של הגבר, היא גזרה והניחה ליד... טבעת הנישואים שלה, שכבר לא מתאימה לאצבעה.

נחמד, אה?

[ענת_שן_לוי*]

מצמרר.
ומאז הוא עושה כסף?
למה שדבר כזה ישפיע ככה על מישהו?
איזה שיעור יש בזה עבורינו חוץ מענוה 0-|

[ברונית_ב*]

גם אני הצטמררתי. מצטרפת לשאלה של ענת:
ומאז הוא עושה כסף?

וחוץ מזה מסעדה, אני שמחה לראות אותך פה בדף D-:

[עדי_יותם*]

ומאז הוא עושה כסף?
הוא עדיין מחזיר את החובות מאז, אבל אני חושבת שהכסף כבר לא בורח ממנו.

למה שדבר כזה ישפיע ככה על מישהו?
אין לי מושג...

אני שמחה לראות אותך פה בדף
תודה [-:

[.מי*]

אני רצה לברר איפה התלתלים שלנו. אם לא יועיל לא יזיק. (דבר ידוע הוא, שכוחו של שמשון היה בתלתליו)

[יעל_זלאיט*]

ברונית יקירתי, תודה ש"החזרת" אותי.. ואני מוסיפה "קטנה" משלי, היום סיפרתי באופן ספונטני את תלתלי הזהב של היאם מתוך התחשבות ברמות ההזעה (לא מהעדה שלי),
לא ידעתי מה לעשות עם מה שנשאר לי ביד וחשבתי שצריך בטח להיות זהירים לגבי המקום של השער, שמרתי אותו
בקופסא מתוך ידיעה שאני לא אשמור תלתל (אני חייבת להודות שחלפה בי התשוקה הזו ומשום מה ויתרתי עליה...
אבל לא יכולתי לזרוק.. השארתי בקופסא בחוץ.
אחרי שקראתי את מעללי התלתל והזהב של המסעדה..וזהב זו נקודה רגישה לרגע, כנראה שאקבור את התלתל.
תודה.

[יעל_זלאיט*]

נזכרתי באוד פרט קוסמי קטן, ברחוב השניים גרה חגית אמא של אלה, אבל לפי מה שחגית כותבת פה, נראה לי שזו חגית אחרת

[ענת_שן_לוי*]

גם אני נתקעתי בדיוק עם שיער גזוז, תספורת קצוצה ראשונה. לא יכולתי לזרוק לפח או לבית שימוש, וגם לא רוצה לשמור. מה עושים? התכוונתי לקחת למדורה שהיתה אז ושכחתי.
אולי מה שהילד הציע - כשהסתפרנו (כבר נגלה שנייה) הוא שאל אם נוכל לעשות עבודת הדבקה עם השערות שגזרנו.
איזו נחת לאמא שהיתה פעם (ועדיין קצת) אמנית מיצג...

[אלינוער*]

איזה דף מדהים, אני קרויה על שם דודתי שמתה הרבה לפני שנולדתי , למעשה לא הכרתי כל כך את סיפור חיה ומותה, יש לה 3 בנים שגדולים ממני ב-20-30 שנה וכל המשפחה מצידו של אבי בכלל לא חיה בארץ (אבא שלי עשה עליה). ידעתי שסיפור חייה מורכב- אבל אין לנו כל כך קשר עם המשפחה בחו"ל (אבי נפטר לפני שנים רבות). לקראת חתונתי הפקתי מספר הזמנות באנגלית בכדי לשלוח למשפוחה בניכר- תאריך החתונה היה 21/6 כשבוע אחרי השליחה התקשר אלי אחד הבנים שלה ואמר לי התאריך הזה הוא יום הולדתה של דודתי שעל שמה אני קרויה... יש לי כל כך הרבה סיפורים החל מהשם שלי ועד סבתא שלי שהשאירה לי מכתב ליום חתונתי 20 שנה אחרי שנפטרה -

[אמבט_ים*]

אז קדימה אלינוער, ספרי בבקשה.

[ליזה_ליזה*]

מצטרפת לבקשה. @}

[טרה_רוסה*]

פיצי ?

[ברונית_ב*]

כשהייתי בהריון, כרמל ואני הלכנו יום אחד באלנבי. באחד מחלונות הראווה ראיתי גיטרה קטנה, אמיתית, בצבע תכלת. גיטרה לילד.
השבוע היא פתאום עלתה לי לראש. בטח כי ינאי פגש כמה גיטרות לאחרונה ומאוד נהנה לפרוט עליהן.

ביום שישי בבוקר נסענו למרינה של הקישון בחיפה. כרמל רצה לחלק שם כרטיסי ביקור. הוא sailmaker - תופר ומתקן מפרשים וסככות (בקרוב: כיסויים לעצי פרי! כדאי ומשתלם (-; )
(מקווה שהשתמשתי נכון מדיניות הפרסום באתר D-: )

בדרך נהייתי רעבה. התחשק לי רוגל'ה שחמחם ושמנמן. ביטאתי את זה בקול רם. כרמל אמר: הנה קונדיטוריה, עבר מסלול בזריזות, ונכנס לאזור תעשיה של יוקנעם. היה חם, ינאי קאיה ואני נשארנו באוטו במזגן, מה שכמובן לא יכול היה להתקיים לאורך זמן. כרמל חזר בדיוק כשהתכוונו לצאת, עם רוגלך ובשורה: יש במלך הצעצועים סירה מתנפחת לילדים בתשע תשעים! ירדנו מהאוטו ונכנסנו למקום מעולה. כל מיני צעצועים שמזמן רצינו - מגרפה לגינה, כדור קפיץ קפוץ, סל כדורסל קטן, סירה בתשע תשעים, הכל קיים, ובזול.
הגענו מאושרים לקופה.

ליד הקופה היתה מונחת קופסה משולשת, ובתוכה גיטרה. לא האמנתי למראה עיני, גיטרה אמיתית קטנטונת, מעץ, עם מיתרים אמיתיים, ואפילו קישקוש עיפרון עדין בבפנוכו. ארבעים ותשע תשעים!
יצאנו עם שקית ענקית בתשעים שקל.

אני לא יודעת של מי הגיטרה, אולי של ינאי (אני מתפתה לכתוב: אולי של אחיו, אבל אין לו כרגע אח)
אבל היא דהרמתית. מישהו עוד יפליא עליה. בדקתי אתמול בערב אם זו אני, אבל לא. זה של מישהו אחר.

בינתיים, מתוך התלהבות לכוון אותה קרעתי לה מיתר )-: - אבל אפשר להחליף.

[שולה_חתולה*]

מיכל שץ הזכירה לי סיפור...
קטן אבל...?
כשהייתי בת 13 הייתה לי חברה טובה, גדולה ממני בשנתיים, ששרה איתי במקהלה (זה היה הקשר העיקרי שלי איתה- דרך המקהלה). אחרי כמה חודשים היא התחילה להתרחק קצת ממני (מין שינויים כאלה שבני עשרה עוברים...). בכל אופן, היה משהו שמאוד רציתי לספר לה אך לא בדיוק היה זמן מתאים. ואז היא אמרה- בואי נקבע שניפגש בחלום ונדבר... הסכמנו, בערב דיברנו קצת בטלפון ואז סיכמנו שוב שניפגש עוד מעט בחלום ונדבר. שתינו הלכנו לישון עם דימוים של פגישה בחלום, וכו'.
למחרת היתה חזרה של המקהלה והתברר שהיא לא חלמה עלי ואני לא עליה. החלטנו לנסות שוב.
באותו לילה חלמתי שאני מגיעה לחזרה של המקהלה ושואלת מישהי "איפה רועית??" והיא עונה- "רועית אמרה שהיא לא יכולה לבוא, היא בחלום אחר..."

[יערת_דבש*]

עכשיו...
עכשיו אני מסתכלת באופן אחר על הדף הזה.
אויש, את כזאת קוסמית!!

[ברונית_ב*]

השנה אבא שלי יהיה בן 70. אמא שלי מתכננת לו מסיבה עם אנשים שהוא פגש לאורך השנים. לאט לאט הוא מתחיל להרפות מהשלילה המוחלטת של רעיון המסיבה, ועולים בו אנשים שהוא רוצה לפגוש שוב. אחד מהם זה המורה שלו מעירק, איש חשוב בביוגרפיה שלו, זה שהכניס אותו לתנועה הציונית והעלה אותו לארץ בחברת הנוער בגיל 14. בפעם האחרונה הם דיברו לפני חמש שנים, כשהמורה איתר את אבא שלי וביקש ממנו לכתוב עבורו מאמר.
כל היום ההורים שלי דיברו עליו ביניהם, תהו איך להשיג אותו כי הם ידעו שהוא עבר דירה ולא ברור לאן.
בערב הטלפון מצלצל והוא על הקו! כותב עוד ספר ומבקש מאבא שלי עוד מאמר.
אפילו שצפוי, זה עדיין מצמרר. לפחות אותי..

כשאבא שלי סיפר לי את זה הוא הזכיר סיפור נוסף, קשור, שהתרחש לפני שנה. ההורים שלי היו בטיול לאוסטריה. בשדה התעופה לפני העליה למטוס בחזרה לארץ, התגודדה קבוצת ישראלים קטנה. כמובן שישר התחילו לצאת כל מיני שש דרגות של הפרדה . אחת הנשים אמרה שהיא מעירק, מאותה עיר קטנה שאבא שלי בא ממנה. הם התחילו לדבר ומסתבר שאחיה היה החבר הכי טוב של אבא שלי, בתור ילדים. היתה התרגשות גדולה והיא ביקשה מאבא שלי לתאר את אביה, כדי לראות שזה באמת. הוא תיאר לה, היא ישר צילצלה לאחיה, שישו ושימחו שלם.

אז אתמול אבא שלי סיפר לי על הילד הזה שהיה חבר שלו. הם ידעו שהאבא לומד עברית בסתר וגילו את המחבוא של הטקסטים. אבא שלי העתיק אותם כי היה לו כתב יפה (עד היום) והם ניסו לפענח אותם, כי העברית שהם ידעו אז היתה רק עברית מהתנ"ך. הם ידעו באופן מעורפל שהמורה שלהם קשור למחתרת הציונית, ויום אחד אחרי השיעור הם הביאו לו את הדפים ושאלו אותו מה זה. זו היתה תקופה של רדיפות רציניות, היה מאוד מסוכן להפגין ציונות, או קומוניזם. היו פרעות בבתים, עינויים, הסתתרויות, אקשן שלם. המורה הכחיש קשר לעניין ולקח מהם את הדפים, כדי להשמיד.
אחרי כמה זמן צירפו אותם למחתרת, אפילו שהם היו צעירים (בני 13, ולמחתרת גיסו אנשים מגיל 17) ואחרי כמה חודשים הבריחו אותם דרך פרס לישראל.

הצעתי לאבא שלי לכתוב את הסיפור הזה בתור המאמר לספר הנוכחי של המורה. כולל הפגישה עם האחות באוסטריה. הוא אמר שקשה לו במחשב, אז הבטחתי לו להדפיס בשבילו. נראה אותו! נראה אותי!

---

הסיפור השני מאותו יום קשור אלי. אבל הוא ארוך, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. יש לי חברה טובה, ר', אנחנו משפחה קוסמית. עברנו ביחד תחנות משמעותיות בדרך (בחיים האלה הכוונה (-; ) ואפילו שכל אחת מאיתנו פנתה לדרך שונה, עדיין אנחנו נפגשות בחלומות. זו אהבה לנצח.
לפני שלושה חודשים אמא שלה נפטרה. היא היתה אישה מקסימה, מופלאה, עם חוכמה עילאית וחיוך זוהר. ר' היתה אז בחודש שמיני.
מאז שהיא ילדה לא דיברנו על אמא שלה, על איך זה לעבור את כל זה בלעדיה. זה התקיים ברמת הסאב-טקסט, אבל המילים שעברו בינינו היו דיבורים פרקטיים, מוקדשים לאנרגיית החיים. היא לא העלתה את זה וגם אני לא. לא רציתי לגרד את הפצע.

אתמול בבוקר התעוררתי מחלום שלא הצלחתי לזכור. קמתי מהמיטה בשש, ניסיתי לכתוב זנבות שלו, כל מה שעלה בי היה עמום, קשור בתחושה של אובדן הורה. כרמל וינאי האריכו בשנת בוקר והבית היה שקט ושליו. דממה משמעותית שלמדתי להיות קשובה לה עם השנים.
חשבתי על ר'. חשבתי על אמא שלה, בתשע וחצי בבוקר היא התקשרה.
דיברנו על דא ועל הא ואז סיפרתי לה על הבוקר, ועל זה שחשבתי עליה ועל אמא שלה.
היא אמרה לי: "חלמתי עליה הבוקר. בפעם הראשונה. היא אמרה לי לצאת עם קוקי לטיולים" היא חיקתה את הקול שלה במדויק. פיענחה את המסר, ההכוונה של אמא שלה בנוגע לטיב הנשמה של הילד שנולד ובקשר למה שהוא צריך.

מה שעוד מעניין, הוא שיום לפני זה שתינו קיבלנו במתנה (כל אחת מחברה אחרת) ספרים של בריאן וייס. אולי אפילו את אותו ספר, שלה באנגלית שלי בעברית (-:

[תמרולה*]

יו ברונית, זה ממש מצמרר ומאד מרגש, הסיפור עם החברה שלך.
אני בזמן האחרון קצת מדוכדכת, וכנראה שוכחת לפתוח את ליבי לנפלאות הבריאה...
(זו תמר מלמעלה למעלה, עם השכנה הפיה הטובה...)
מחכה לשמוע עוד...

[יערת_דבש*]

בדף הבית שלי כתוב שיר, ש ענת שן לוי ביקשה ממני מילותיו.
כשראיתי את הבקשה, נמלאתי פלא-
דווקא השיר הזה (זה כבר סיפור קוסמי)?
קרה לי איתו סיפור שיהיה הסיפור הראשון שלי כאן בדף המקסימקוסמי הזה, שעד כה, נתן לי הרגשה של "איזה חיים משעממים יש לי".

טיילתי בנפאל. לבד. חזרתי מטרק עם קבוצה של ישראליים, שלא הכרתי לפני, וכמובן מאד נקשרנו במהלך הטרק.
זה היה באוקטובר, כך שבערך כל הישראלים, פתאום בבת-אחת, חזרו ארצה ללימודים. והזמן שלי בידי.
נשארתי בפוקרה, כשחברי לטרק מיהרו להספיק לקנות מתנות לאמא בקטמנדו.
פתאום לבד.
למחרת העזיבה הגדולה, בשקט של הלבד, אני שומעת דבר ראשון בבוקר, בתוך הראש, מזדמזם לו כמו ד"ש מהארץ, שיר ישן שאני לא זוכרת שאי פעם שמתי אליו הרבה לב. חוץ מזה שהוא של אהוד מנור, שהוא חבר טוב שלי תמיד. קמתי בבוקר עם תחושה חזקה, שהולך להיות מפגש אנושי משמעותי (שלא לומר, לפגוש בחור משמעותי).
אני אצטט את הבית הראשון ואת הפזמון:

• לעולם, בטוב, ברע

ביום שמש או ביום קרה
מטרם ועד שוך הסערה
אנחנו, אנחנו..

רק בעיניך יש לי עוד בית,
רק בעיניך יש יער-עד ירוק
וציפרים יפות עפות על אגמים,
ושמש כל הימים*

נו, מָחשבתם, באותו יום, ראיתי מישהו מישראל, מוכר לי אך לא נורא, והתחלנו שיחת-פיצוחים (מאיפה אתה מוכר לי) שהסתבר לנו שכחצי שנה לפני זה ערכנו את אותה שיחה בדיוק, באיזו חתונה והגענו כבר לפיצוח וזה היה בעצם שידור חוזר, ובינינו- כבר שם בחתונה הזאת קצת התאהבתי בו,
בכל אופן- בשיחה הזאת העולם עצר וידעתי שהשיר סיפר לי עליו ושזה הוא.
בהמשך, היו כמה צירופי מקרים שכמו העולם חיבר לנו תסריט של להמשיך קצת בדרך ביחד. גם הוא חזר לארץ, וגם איתו לא הייתי די בטוחה לומר לו "אני רוצה", ואח"כ חיפשתי אותו שנים בארץ- וכמובן שאח"כ עוד זימזמתי את השיר הזה הרבה- כשלמעשה סגירת המעגל והמפגש שבו אמרתי לו הכל (שוב- אחרי שנים)- זה קרה כשפגשתי אותו במקרה אבל הכי מצחיק הוא, שפגשתי אותו כשתרמתי דם- כבר ראיתי אותו בזוית העין, וכשקמתי מהתרומה, הייתי צריכה ללכת אליו במצב הפידי הסימבולי הזה, לתפוס אותו ולספר לו הכל.
זה לא שאנחנו ביחד עכשיו, אבל זה בסדר גמור.
שם, עם פחות חצי ליטר דם בגופי, אחרי שיטוט בעולם ואחרי זוגיות שהיתה בנתיים, הוא היה נראה לי אחר לגמרי. נו, לא ידעתי שזה יהפוך לשני סיפורים.

ברונית ב, בסדר?

[ענת_שן_לוי*]

מכיוון שברונית נעלמה קצת, וקשה לי לראות את סימן השאלה שלך מיותם ככה כבר יממה שלימה,
אז אני ממנה את עצמי למ"מ ברונית, ובנתיים את יכולה לקבל את אישורי (-:

[יערת_דבש*]

_חיוך