בלי חיתולים גם למבי דף בלוג

נעה בת 7 שבועות ויומיי, נולדה 5 שבועות לפני הזמן. זה סיפור הלידה שלה: סיפור הלידה של נעה
את שני אחיה גידלתי עם חיתולים. את עומר, הצעיר, כבר הפשטתי החל מהקייץ הראשון שלו. בכל הזדמנות נתתי לו להיות עירום. בקייץ שעבר, כשהיה בן שנה, כבר הרגשתי שהוא יגמל לגמרי לולא החורף היה מגיע.
לא חשבתי אפילו על לנסות בלי חיתולים ולא התודעתי לשיטה עדיין. באביב הזה שוב הפשטתי וראיתי שכשהוא עירום - הוא מודיע לי לפני פיפי וקקי והולך לשירותים או לדשא אך כשאני שמה מכנסיים - עושה במכנסיים כי חושב שיש לו חיתול.
במקביל התחלתי לקרוא את בשמת והחלטתי שכך אגדל את התינוקת החדשה. התחלתי לנג'ס לבשמת על סדנה באיזור וסוף סוף נקבעה סדנא לאפריל, קצת לפני הלידה.
אבל ילדתי לפני הזמן כזכור ושבוע היינו בפגייה כך שדחיתי את עניין ה"בלי" עד שאפגש עם בשמת. הגעתי לסדנא וממנה יצאתי בהחלטה ברורה - אין יותר חיתולים לעומר (בן שנתיים). הודעתי לעמית, בן זוגי, מעדיפה לכבס מכנסיים ולא לשים חיתולים. שלושה ימי פספוסים וכביסות - והילד נגמל. בלילה חיתולים רב פעמיים שנשארים יבשים בבוקר לרוב.
אין כמעט פספוסים למעט ביקור אצל חברים עם פרקט, שם הילד עשה פיפי איזה 4 פעמים עד שקלטנו שלא הראינו לו איפה השירותים..
איזה הבדל במודעות שלו, שהיה עירום הרבה בינקות, לעומת זו של אחיו, בן החמש וחצי שעדיין לא יבש בלילה (ביום גמול לחלוטין מגיל שנתיים וחצי באותה שיטת הפשטה - בלי שיחות בלי ספרים בלי סיר)
טוב, חוזרת לתינוקת. אז בסדנא הייתי כבר איתה. חזרתי הביתה, היה עדיין קר והחלטתי שני דברים:
אחת - משאירה טיטול עד שיהיה חם להשאיר אותה בעירום (לפחות חלקי) ומפשפשת אותה ולומדת אותה כאילו היא בלי חיתולים
שתיים - מפנימה את הדיונים על השאיפה לשלמות ועל האי- לחץ. יהיו פשפושים ולא עושה שום דבר שמלחיץ אותי ולא לשום מטרה מלבד שתהיה מודעת לעצמה ובבוא היום - ללא טיטול.

ומאז - היא בינתיים עדיין עם חיתול. התירוץ שלי לעצמי שעדיין קר מדי בבית ואני שמה לה רגליות. בצהריים היא עם שמלות וחותלות ואז היא ללא חיתול.
אני כל פעם מחליטה שמעכשיו היא בלי טיטול ואז נהיה קריר ואני מלבישה אותה ומסתבכת עם חיתול בד בין הרגליים ושמה טיטול ואומרת שעוד מעט יהיה חם מספיק.
הבנתי שיש פה ממש גמילה מנטלית שלי מחיתולים. אני מרגישה שאני צריכה אומץ להפסיק לחתל אותה וזהו.
הפישפושים הולכים לי מעולה. קקי אני כמעט לא מפספסת, למרות שכבר 4 ימים לא עשתה קקי, ופיפי אני מפספסת אם כי אני מרגישה שיש ממש קשב בינינו - אני גם לא מפספסת המון.
כבר טסתי עם הפצפונת לתורכיה ופשפשתי אותה במטוס, מול עיני הנוסעים המשתאים (הולכת איתה עירומה לשירותים, נכנסת ויוצאת), פשפשתי אותה בקלאב בתורכיה, בכותל (טוב, בשירותים שם).
קשה לי עם תגובות המשפחה והסובבים "את מנסה לאלף אותה" וכייף לי עם תגובותיהם המתלהבות והמפרגנות של החברים. גיסתי החליטה להוריד חיתול בעקבותי.
התחלתי את הבלוג הזה בשבילי. אני מרגישה שהוא מעין קפיצה למיים ועכשיו יהיה לי אומץ להוריד חיתול כי אולי מישהו קורא אותי ועוקב. אולי אני מחפשת תמיכה ולכן אשמח להערות והארות מבעלי הניסיון.
הערה נוספת - אני מגלה שאני ממש קולית בנושא - זורמת, נינוחה, לא מתרגשת מלהחזיק אותה עירומה והיא עושה עלי, גם לא כשצופים בי ואולי "מחפשים" אותי (חמותי? אמא שלי?), רק שמחה כשאני לא מפספסת ולא מתבאסת בכלל כשאני כן - מתנצלת לפניה ונהנית מהמסע.
עכשיו היא ישנה, נראה אם אוריד לה את הטיטול כשתתעורר לציצי. בהצלחה לי.

בהצלחה רבה לכם!
כותבת לך משהו גם בדפבית...

אולי מישהו קורא אותי ועוקב
קוראת אותך @}

כבר טסתי עם הפצפונת לתורכיה ופשפשתי אותה במטוס, מול עיני הנוסעים המשתאים (הולכת איתה עירומה לשירותים, נכנסת ויוצאת), פשפשתי אותה בקלאב בתורכיה, בכותל (טוב, בשירותים שם).
איזה כיף לך. אני לא מעזה בינתיים לפשפש מחוץ לבית

כי אולי מישהו קורא אותי ועוקב
קוראת ונהנית

ביצה עלומה, אשכר ואמא ל'ה - תודה!

זהו - לילה ראשון בלי חיתול.
ההתארגנות: שעוונית לתינוק מקופלת ועליה חיתול טטרה פרוש בצד שלה במיטה המשותפת.
שמתי דלי של ארגז חול לידי לפשפושים לפנות בוקר, שעד היום התעצלתי לקום בשבילם.
ליד הדלי - ערימה של חיתולי טטרה למקרה הצורך.
עלינו לישון - עמית, נעה ואני. הילדים כבר ישנו מזמן והנחתי אותה כשהאגן שלה על הסדינית המקופלת והחיתול (ישנה על הבטן).
בדקות הראשונות הייתי לחוצה. זה היה ממש מחסום פסיכולוגי שהיה עלי לעבור. כל תנועה או זיע קפצתי - אולי לפשפש? נרדמת? מתעוררת? הרגשתי שאני ממש לא שקטה.
אז מה הקטע, אמרתי לעצמי, ולמה אני לחוצה? מה יכול כבר לקרות? מה? היא תעשה פיפי על החיתול והסדינית? אז יש לי להחליף. אני ממש לא יודעת למה קשה לי עם זה. טוב, אם קשה לי, אז יאללה, אשים ממחר טיטול רק בלילה. אפילו יונת בבלוג שלה כתבה שהשתמשה בהם ואפילו בשמת, אז אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו וכולי. החלטתי שאני משחררת, מרפה, הלילה אם חיתול, הכי מקסימום בעולם - אחליף בבוקר מצעים בכל המיטה למקרה שהקקי של הימים האחרונים יצא דוקא עכשיו. זהו - עצמתי עיניים, פעם אחת נגעתי מתחתיה וראיתי שיבש ונרדמתי.
כשהתעוררה להנקה לפנות בוקר ראיתי שהחיתול נרטב, שלפתי אותו וזרקתי לרצפה ושמתי במקומו חיתול טטרה חדש. כמה פשוט - מה נלחצתי כ"כ? ניסיתי לפשפש בדלי אבל כנאה שהיה מאוחר מדי. ינקה וחזרה לישון.
בבוקר אותו סיפור רק שפשפשה לדלי. איזה כייף.
אממה? בחרתי אחלא בוקר להתחיל - עומר התעורר והקיא ושלשל ואני עם שניהם כשעמית מסיע את גל לגן. אוף איזה בוקר ואני כל הזמן חושבת שנעה בלי חיתול במיטה. שוב - החלטתי לשחרר, הזכרתי לעצמי שההכי גרוע הוא לא משהו טרגי ובעצם, הוא לא משהו בכלל.
אז סיכום הלילה:
נזקים - 3 חיתולי טטרא לכביסה
לחץ שעבר לאחר כמה דקות הרגעה עצמית
רווחים - נעה ישנה ללא חיתול.
יופי!

עכשיו צהריים ועד עכשיו נעה בלי חיתול. פספוס אחד שלי - אז עוד חיתול לכביסה.
מכונת כביסה מלאה כי עומר שילשל על הספה - אז להוריד כיסוי, לעשות כביסה ולהכין ארוחת צהריים - תיכף גל מגיע.
שמתי את נעה על מיטת פעילות, שוב מתחתיה סעוונית מקופלת וחיתול וקילפתי עם עומר תפ"א. עכשיו בהכנת הפירה שני העירומים רצו אותי. בקשתי מלומי השכנה שתיקח את גל קצת לשחק בחוץ.
גמרתי להכין הכל, לסדר, מניקה את נעה כשעל הרגליים שלי חיתול טטרה וכותבת פה.
בינתיים בסדר ואם זה מה שאני אומרת היום אז גם ימשיך להיות.

אה, שכחתי -
אני מחכה כבר כמה ימים לחיוכים שלה. פזרה עד כה חיוך בודד פה ושם.
היום קבלתי חמישה חיוכים רצופים. אז אם מדובר פה בתקשורת, קבלתי ממנה אחלא סימן שטוב לה היום.

ברכות על הבלוג ובכלל על הדרך החדשה!
מהיכרותינו הדלה את נראית לי קולית ושמה פס על מה שאומרים מסביב, אז את מצויידת במיטב הצידה לדרך הבלי חיתולים.

איזה כיף של בלוג, תתחדשי!
מקווה לקבל קצת השראה ואומץ להוריד חיתול בעצמי.
אצלינו, תמר בת 4 שבועות. אמא שלי נסעה לפני יומיים ובעצם היום התחיל השבוע הראשון שלי כאמא ל-3 ללא עזרה (במשך היום). ותפסתי קקי וחצי, יש! אבל לא מורידה. לפחות החיתול מבד, כך שהיא מסמנת מאוד כשמשהו מציק לה.
מחזקת את ידייך, שיהיה בהצלחה

היום קבלתי חמישה חיוכים רצופים איזה אושר!

לילה שני בלי חיתולים
אתמול שנת הצהריים הייתה מוצלחת במיוחד - ללא חיתולים, פשפוש לפני ואחרי בדלי וטיטול פלנל מתחתיה - יבש.
אחה"צ היה קשה - עמית נסע לקבל תעודות, עומר עדיין לא הרגיש טוב וקשה היה לעשות קשב. מזל שיש את הילה קר שבאה לעזור ואפילו פשפשה את נעה כמה פעמים. ובמקצועיות. ככה זה כשאת חברה של חברה של אום אל קיצקיצ.. היא אפילו ספגה פיפי על עצמה בקוליות ולא רצתה חולצה אחרת ממני.
אז פספסתי הרבה אבל פשוט החלפתי חיתולי פלנל וזהו.
בלילה - 3 חיתולי פלנל רטובים. לא הצלחתי לפשפש בדלי - כנראה שכל פעם זה היה אחרי שהיא כבר עשתה. היה לי קשה להקשיב ולהגיע אליה בזמן מפני שעומר ינק המון ואני הייתי ממוטטת לידה ולא יודעת אם התעוררתי כל פעם בשניה הראשונה. אבל שוב - כייף לגלות שלא קורה כלום אם מפספסים - מחליפים חיתול.
אה, נזכרתי שפעם אחת לפנות בוקר ראיתי שהחולצה שלה נרטבה, כנראה היא זזה ושכבה עליה, אז החלפתי לה חולצה. בבוקר זה קרה שוב.
עמית אמר לי: "לא מבין למה לא משכיבים את כל הילדים בלי טיטול בלילה. הכי הרבה מחליפים חיתול". כשאתה מתחיל לעשות משהו, תמוה ככל שיהיה, פתאום זה נראה כ"כ ברור והגיוני ופשוט. ואני חושבת שזה עצם
המימוש. כי קראתי ודברתי וחשבתי על כמה שזה יהיה פשוט אבל עד שלא קפצתי למיים, עשיתי את זה, הורדתי את הטיטול זה עדיין היה מפחיד.

ותודה לסלט פירות ולאום אל קיצי קיצ!
בפירוש אני לא קולית. אני לא יודעת איך להגדיר את עצמי במילה אבל זה ההיפך מקוליות.
מאוד מפריעות לי התגובות שאני מתעללת בתינוקת: "מה את רוצה ממנה?" עזבי אותה, מסכנה" כאילו מה עשיתי? חשדתי שהיא צריכה פיפי אז הפשטתי אותה כדי שהיא תעשה באויר?
ועוד יותר מפריע לי הצורך שלי להתגונן. אני! עברתי כל כך הרבה תגובות על הצמחונות , על כך שלא נישאתי, על כך שלא מלתי את ילדי, שלא חיסנתי אותם, שלא שלחתי לגן לפני גיל 3, שהנקתי עד גיל 4, שילדתי בבית, ובטח עוד דברים שנחשבים פה מיין סטרים אבל בעולם שבחוץ לא. נראה לי שהתעייפתי. בא לילהיות מיינסטרימית, בלי להסביר שום דבר לאף אחד, לחוש את התחושה המשכרת של "להיות כמו כולם". זה בטח נורא נעים.

כמה שאלות-
למה את מפשפשת בדלי עם חול?
את משכיבה אותה על שעוונית ומעליה טטרה או פלנל?

אני ניסיתי לילה אחד להשכיב בלי חיתול וזהו. לא ניסיתי יותר. הבעיה היא שכרגע אנחנו ישנים על מיטה זוגית והתינוקת ישנה על מיטת יחיד שנמצאת בין הקיר למיטה הזוגית, אבל גבוהה מהמיטה הזוגית בכ- 10 ס"מ (אני צריכה ללכת לאיזו נגריה ולקצר את רגלי הבסיס). מתישהו בהנקה ראשונה היא עוברת לישון לצדי (כי אני מיניקה בשכיבה).
טוב, הבנתי שאני צריכה להזיז את התחת ולקצר את הרגליים.

בא לילהיות מיינסטרימית, בלי להסביר שום דבר לאף אחד, לחוש את התחושה המשכרת של "להיות כמו כולם". זה בטח נורא נעים.
פה את מיינסטרימית, לא?

החלק החשוב ביותר לטעמי בשיטת הבלי-חיתולים הוא היכולת לקבל ולאהוב את חוסר השלמות.
אם קשה בלילה - לא נורא, אפשר לחתל. אם קשה לפעמים במהלך היום, אפשר לחתל.
היא מרוויחה מכל רגע בלי חיתול, ואת בהחלט לא מתעללת בה (גם אני נתקלתי בתגובות כאלה, גם מבני משפחה

).
עם הזמן זה הופך לקל יותר

ביצה - זה דלי חול אבל הוא ריק

פה אני עדיין לא מיינסטרימית, אני צריכה עוד להשאיר את הילדים לחינוך ביתי (ולא אנטרופוסופי) ולאכול עלי סרפד

אני עדיין תינוקת בבאופן.
אבל כן, ביומיון, במעגל של בשמת, עם התינוקות המפשפשים והעורלות באויר, הרגשתי ממש בבית. היה כייף!!!
ותודה לאמא"ל'ה!

זה דלי חול אבל הוא ריק
כלומר דלי, לא?
אתם 2/3 בחינוך ביתי, לא?

נכון
דלי חול לעומת דלי ספונג'ה

שליחה על ידי מורן* » 17 יוני 2008, 19:39

בהצלחה! גם אנחנו בדרך.
לגבי השעונית רציתי לשתף שאם יש רק סדין מעליה או רק חיתול טטרה, מזיעים וזה לא נעים. גם לגבי הפיפי אם מפספסים זה לא הכי כייף.
ממליצה לשים מגבת גדולה מקופלת לשניים כשכבה נוספת להפריד מהשעונית.

מורן - טיפ טוב. תודה!

שלשום היה לילה 3 בלי חיתול. 4 פשפושים מוצלחים בדלי וחיתול אחד רטוב בכביסה. אגב, לפעמים זה חיתול פלנל ולפעמים טטרה. איך שיוצא מהמגרה. מישהי שאלה אותי ואני לא מוצאת את השאלה.
אתמול היה יום ממש לא טוב. חוצמזה שאתמול הבחורה הייתה רשמית בת חודשיים והכפילה את משקל הלידה שלה. אבל ממש לא הרגשתי טוב. חולשה, הרגשתי על סף התעלפות כל היום ונחתי רב היום. אמא שלי הייתה פה עם הגדולים ואני הייתי על הספה עם נעה עלי כשהאגן שלה על שעוונית וחיתול. המון פספוסים, כי כאמור, לא הייתי במצב טוב. לא יודעת למה לא שמתי טיטול וזה אבל בסה"כ לא קרה כלום. כמה פיפים עלי, כמה על הרצפה ואחד על הספה (לא שמתי לב שהחיתול זז). כאילו בהכי גרוע לא היה נורא. אבל בערב בעת הרדמת הילדים ידעתי שלא יהיה קשב ושמתי טיטול. הגברת נרדמה לידינו כשהקראתי סיפור וכבר לא הורדתי כל הלילה. לא היה לי כוח.
עכשיו בבוקר הורדתי אותו ואני מניקה וכותבת כשהיא שוכבת על הטיטול הפתוח. השעווניות הרטובות מאתמול עדיין לא התייבשו.

טוב, היומיים האחרונים היו סוערים. הגדולים היו שובבים מתמיד, אני עצבנית מתמיד, עייפה מתמיד.
התחלתי לחשוב שאולי אני בהריון שוב. אם אגלה שכן תוכלו למצוא אותי בדף סיבות לא _להתאבד מנסה לנשום ואם זה לא עזר, בדף טיפים להתאבדות לא כואבת.
גם נעה לא הייתה רגועה. שבועיים וחצי שהגברת לא עשתה קקי. לא הייתי לחוצה מזה, שכן היא יונקת אבל חיכיתי כבר שתעשה. ביומיים האחרונים היה נראה שממש כואבת לה הבטן. היו לה המון גזים וחוסר שקט בערב
הרגשתי שזה הולך לצאת ולא התחשק לי שזה יצא במיטה. וואי איזו גאונה אני. הבוקר, פשפשתי אותה, כבר בלי חיתול מאז שהתעוררה. בזמן הפישפוש חשבתי על כך שכבר מזמן לא ראיתי אותה עושה קקי ונזכרתי בפישפושי הקקי שהיו לנו בימים הטובים ההם ופתאום... ללא שהרגשתי ראיתי שאני עומדת בדשא ליד הר. הר של ממש. יותר גדול ממנה. עומר התרשם מאוד ועלינו יחד לרחוץ אותה (ואותי - הרגליים והמכנסיים שלי כוסו).
אחרי המקלחת פישפשתי שוב באמבטיה ושוב כמות גדולה של קקי. הרגשתי רווחה בשבילה. היא בטח תרגיש יותר טוב היום. מקווה שכולנו והלילה נחזור להלביש אותה בלבוש הלילה האהוב על מרילין מונרו. בלי השאנל 5.

שליחה על ידי למבי* » 28 יוני 2008, 05:52

הנה - גם אני פה קוראת סופסוף את הבלוג...
ואולי לא שיא הקוליות אבל אמא נהדרת!!!!
עכשיו תזהרי מה את כותבת על המשפחה...

התחלתי לכתוב בלוג מפני שחשבתי שאזדקק לתמיכה. עבר חודש מאז שהורדתי חיתול בלילה ואין לי מה לכתוב. זו כבר דרך החיים שלנו ואני שוכחת שפעם חיתלתי ושפעם נתתי לישון עם טיטול.
יש פספוסים אבל האמת, פחות משחשבתי ומשהתכוננתי שיהיו. אני מגלה שאני אדישה להם משום שאני לא יודעת לספור כמה פספוסים וכמה פשפושים מוצלחים. אני מאומנת על זריקת יד של חיתול רטוב לרצפה.
בבית אני אפילו לא מסתובבת עם חיתול בד. כל כך חם - מקסימום מתייבש תוך כמה דקות. בבתים של אחרים אני שמה טיטול וזה אפילו לא מבאס אותי מפני שזה בטל בשישים לסטייט הנטורל.
שמתי לב שהיא ממש לא אוהבת לפשפש כשהיא על הידיים של מישהו. על המיזרון, על המיטה ובאוניברסיטה היא עושה פיפי (בד"כ היא מסמנת אבל או שאני לא מספיקה, או שתליתי כביסה עם הגב ופספסתי וכאלו) אבל אם מחזיקים אותה על הידיים והיא רוצה אז היא ממש בוכה. לקח לי זמן להבין את זה ועכשיו זה מגניב כי מחזיקה אותה בת- משפחה ופתאום היא בוכה ואני אומרת היא צריכה פשפוש - מפשפשת ויש התפעלות רבתית. זה בגלל שהם לא רואים את פשפושי הסרק.
אגב סרק - אימצתי בחום את הסיסמא של מישהי מפה: "ללא היסוס". יש חשד - הולכת על זה. מה שנחמד - שאני לא חושבת על זה.
כשרק התחלתי את השיטה חשתי שכל החיים יסבבו סביב פשפושים. וואלה - לא.

נשאר לי להפנים שאני צריכה קודם כל לחשוב על פישפוש. לפעמים אני מפספסת מתוך טפשות. אני שמה אותה על הבטן ותולה כביסה (נו - יש לי המון..) היא משמיעה קולות ואני חושבת שהיא רותה שאהפות אותה לגב. "רגע" אני אומרת לה "אמא רק מורידה את החולצה מהחבל ובאה" כשאני באה הילדה שוכבת רגועה על כתם רטוב. פה אני שוכחת. נו, שויין. אולי הפכתי אדישה מדי לפספוסים. קוראת עצמי לסדר ומזכירה שזוהי שיטת הקשב.

והיום התחלתי לצאת איתה מהבית בלי חיתולים. גיליתי שכשאני שמה לה טיטול אני שוכחת להקשיב. היא מתחילה להתלונן ואני מציעה ציצי בלי לנסות לפשפש קודם. זה לא הוגן - היא עושה את החלק שלה ואני לא עושה את החלק שלי. אז היום באתי לחברה והבאתי איתי שעוונית וטטרות. לא הייתי צריכה. הייתי קשובה ולא פספסתי כלל. איזה כייף.
מצאתי את קערת הפישפושים האולטימאיבית - זו שהמליצו באחד הדפים - הכי פשוטה של כתר - עולה 6 וחצי שקלים. קניתי 3. אחת במיטה, אחת באוטו ועוד אחת שיהיה. המחסום הפסיכולוגי היחידי הוא לקחת אותה במנשא עירומה. המשימה הבאה.

אנונימי

לא צריך ערומה, בשביל זה יש שמלות

שמלות הולנדיות מתנה מהילה והקשר ההולנדי.

עשיתי צעד נוסף.
שלשום, נסעתי איתה לעשות קניות. למעשה נסעתי לקנות כורכום לקוסקוס. באוטו, כרגיל היא יושבת על טיטול פתוח. הוצאתי אותה והיא סימנה. פשפשתי והתכוננתי להחזיר את הטיטול בין רגליה ולהכניס אותה למינשא ואז זה נראה לי דבילי. הרי אני נכנסת לכמה דקות לחנות ויש לי איזה 30 דקות עד הפישפוש הבא - נכון? השארתי את הטיטול באוטו (טיטול בין חודשיים אגב), הכנסתי אותה למינשא וכך עשינו shopping חופשיות ופמיניסטיות - היא בלי חיתול ואני בלי חזייה

(לא לובשת חזייה כשלובשת את המינשא. לא נוח לי להניק מתחת לכל השכבות). היה אחלא והייתי רגועה וקשובה. התעכבתי בחנות שכן החלטתי לרכוש סיר מברזל יצוק והתלבטתי בין הרצון שלי למחיר על התווית.
הגיעו המוכרות והתלהבו מנעה והיא עשתה סימנים של חוסר נוחות. הוצאתי אותה מהמינשא והאחת הקונות אמרה: תיזהרי!!! היא תעשה עליך פיפי!!! בטון שרומז שפיפי זו חומצה מאכלת בשר. חייכתי ואמרתי נכון והוצאתי אותה לפישפוש בשיחים. פישפשה והייתי נינוחה ובטוחה בעצמי להמשיך את ההתלבטות כשהיא עירומה (מתחת לשימלה, הילה) בזרועותי ומקבלת מחמאות מהקונים בחנות.
ממש הרגשתי שעשיתי צעד נוסף מפני שעד עכשיו הייתה מחותלת תמיד במקומות ציבוריים ואצל אנשים בבית. מעכשיו תהיה מחותלת רק אצל אנשים שלא נעים לי שהיא תפספס. חשבתי שאת הקערה אקח איתי לקניון בקניות אני רק מתבאסת מההערות שאני יודעת שאקבל ואין לי כוח אליהן.
מה עוד? הטיטולים של האוטו ישנים. יש לי 3 כאלו שקניתי לפני מיליון זמן כשפישפשתי עם טיטולים בהתחלה. עכשיו אני חושבת לרדת מהם ולמגן את הכסא בטיחות בחיתול בד או טיטולים מתכלים. הרי הם ממלאים פונקציה של רב פעמיים. היא לא עושה הרבה באוטו ואני מפשפשת לפני שנכנסים ויוצאים.
מה שמפריע לי זה ההסתובבות שלה במיטה בלילה. היא יוצאת מהתחום של השעוונית ואז אני צריכה להחליף מצעים במיטה. להחליף כל יום מצעים של מיטה 2 על 2 זה מבאס. רעיונות? המזרון שלנו הוא לא קשיח כמו שהייתי רוצה שיהיה ואני חושבת שזה גורם לה להתגלגל אלי. אני רוצה לקנות מזרון קשיח קשיח קשיח. קרש. כמו שאני אוהבת. אז עכשיו אני מנג'סת לעמית כל הזמן ונראה לי שהוא נשבר.

וואי. כמעט חודשיים וחצי שלא כתבתי.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הייתי כל כך נרגשת וחשבתי שהבלוג יהווה את התמיכה החסרה לי אפילו מאלו שבד"כ נותנים אותה. הרי הפעם אני בקטע ממש הזוי. פה אתנה צרותי ואשאל שאלותי ואקבל בטחון.
כשהתחלתי קראתי באובססיביות בלוגים של אחרים וכל תשובה של בשמת בנושא. ובחודשיים האלו גיליתי שאין אישיו. לא צריכה תמיכה כי אין במה. הכל עובר לי כל כך חלק. בחיי שלא הגיוני לי שאנשים משתמשים בטיטולים בקייץ בבית. אני מבינה בבתים של אחרים, במקומות ציבוריים אבל בבית? כל כך פשוט בקייץ.
אז מה היה? היה חופש גדול עם שני גדולים ותינוקת. היה קשה ,קל ,ככיפי ,מאתגר ,מתסכל ומספק עם המון רגשות אשם. כמו ההורות שלי בכללי אבל דחוס יותר. ולא היה אפילו טיטול אחד. אפילו לשנייה. לא אצל חברים ולא בקניות ולא ביציאות ובילויים. פשוט לא. היו פספוסים והיו פידוחים. למשל, קבוע נעה עושה פיפי על גיסתי (המקסימה) ללא כל התראה. למשל, במפגש משפחתי רבתי לאחר התקפה מצד הנוכחים שתינוק לא יכול לשלוט על הסוגרים ואני טוענת שכן - נעה עושה קקי על הרצפה וכולם יורדים עלי. למשל בסטימצקי, כשהיא במינשא, עושה פיפי שזורם על הספר שאני מחזיקה ולא מתכננת לקנות.
והיה השיא - קניות בקניון הזהב עם שלושת הילדים. ערב, הילדים כבר גמורים מעייפות. נעה במינשא מסמנת ואני צועדת במהירות לשירותים הציבוריים. עומר רוצה גם פיפי ובא איתי. בשרותים הוא לא מוכן להוריד את המכנס רק עד הברכיים אלא רוצה לגמרי, כמו בבית, כלומר עירום ואני לא מצליחה להפשיט אותו ביד אחת, כבר הוצאתי את נעה מהמינשא. עומר מרים את המקום בצרחות כשכל הנשים בשירותים מקיפות אותו. נעה לא עושה פיפי מרוב לחץ מהצרחות שלו אבל אני חוששת לתת אותה לאחת הנשים המציעות עזרה בשירותים. עומר משתולל, בורח ממני, נופל עם הידיים לאסלה הציבורית ואני קרובה מאוד מאוד מאוד להכניס לו מכות בפעם הראשונה בחיי. הוא לא מסכים לשום פשרה למרות שאני מגייסת את כל הסבלנות כשיש לי קהל של נשות השירותים הציבוריים ואני מסבירה ומנסה להציע איך להפשיט אותו. הילד מוציא את כל התיסכול שהצטבר מאז שנעה נולדה. לבסוף אני צועדת איתו בקניון, מזיעה, דמעות בעיני וסתורת שיער, הוא עירום למעט גופייה ובידי נעה, עירומה גם היא בפלג גופה התחתון. אנשים מסתכלים עלי, מנידים בראשם ומצקצקים ואני רוצה למות. עומר רץ לאבא שלו שלקח אותו לשירותים, נתן לו לעשות פיפי (בלי להתפשט - עם מכנסיים עד הברכיים - ע"פ בקשה של עומר) ורק אז התפניתי לנעה שפשפשה בשירותים. אבל אז הבנתי. הבנתי איך אני נראית לאנשים אחרים - כמו טמבלית שנותנת לילדה שלה לעשות עליה פיפי.

טוב, אבל למה להתמקד במתסכל? יש כל כך הרבה נחת. הפיספוסים מועטים ביציאות מחוץ לבית. נעה עשתה במנשא רק פעמיים ושתיהן היו אשמתי. לא שמתי לב שהתעוררה מהשינה.
התרגלתי ללכת איתה לכל מקום ולפשפש בחצרות או בשירותים ציבוריים. נעה אוהבת את הכיורים שמולם מראה גדולה. היא מחייכת לעצמה ושוכחת לפשפש. אלו פשפושים ארוכים. ביציאות מחוץ לבית אני מנסה לפשפש אותה ללא סימון מצידה, ליתר בטחון. בהתחלה הייתי עושה את זה הרבה. נכנסת לחנות - יוצאת לשירותים - נכנסת לחנות - נכנסת לשירותים. אבל למדתי להרגע. במיוחד כשראיתי שגם אם יש פספוס בחוץ, אף אחד לא מרגיש ולא כועס.
עוד משהו שהתרגלתי הוא התגובה הקבועה לנעה שהולכת כך:
האדם (גבר ו או אישה) מגיע מולי ורואה את נעה בתנוחת לוטוס בתליני.
אדם: יוווווווווווו איזה חמודה (מתקרב) מה? היא בלי חיתול?
אני: כן
אדם: מה היא עושה עליך פיפ?
אני: לפעמים
אדם: (מעכל) תגידי, זה נוח לה? זה בסדר שהיא מקופלת ככה?
אני מחייכת כלפי חוץ ורוצה הביתה בפנים.

בכלל, השאלה הזו: "היא עושה עליך פיפי" נשאלת בכזה טון כאילו:
"מה, היא עושה עליך פיפי שזה חומצה מאכלת בשר ומסוכנת מאוד?"
פפפפפפפ

ובבית - בבית אני שוכחת שאני בלי חיתוילם. באמת. לא שמה לב מתי פספסתי וכמה. ממש לא יכולה לאמוד את הפיספוסים שלי לעומת "ההצלחות". בלילות האחרונים אני מפספסת הרבה בלילה. אולי קר לה? היא יכולה לעשות 3 פעמים בלילה ואני מתעוררת הרבה. ביום - כשאני לידה אני לא מפספסת אבל היא גם הרבה ליד הילדים כשאני תולה כביסה או מבשלת או מסדרת. ואז הילדים קוראים לי שהיא עשתה. אני באה, מתנצלת בפניה, מפשפשת כדי שתדע שאנחנו עדיין בקטע אבל זה ממש לא נרשם לי במוח. לפעמים אני חוששת שזו בעייה שאני אדישה עד כדי כך מכיון שאולי אני לא משדרת לה מספיק מה שאני מצפה ממנה. אבל באמת לא מפריע לי - החום מייבש את הפיפי כל כך מהר שזה היה תחיכת עוגה בקייף נראה איך יהיה בחורף.
בשמת אמרה שהשיטה מתאימה לכל התינוקות אבל לא לכל ההורים. אין לי ספק שעמית ואני הורים שהשיטה מתאימה להם. אנחנו דרווישים לגמרי.

לסיכום, כי נעה כמעט בת חצי שנה, הולך טוב.

כמה כיף לקרוא. נשמע שהכל נעים וטוב

(אני מפשפשת עם חיתולים ר"פ. לא הצלחתי להביא את עצמי להוריד לגמרי, וטוב לנו ככה בינתיים.)

כיף לקרוא אותך
גם אותי פיפי לא ריגש. עד כדי כך שבכלל כמעט ולא טרחתי לפשפש

זה עבד עבורנו ועבור התינוקות שלנו. So who cares

אה, טוב לשמוע (לקרוא)! את יכולה לפרט קצת? למה את מתכוונת בעבד? כמה מהם גידלת כך?
איזה כייף לקרוא אותך פתאום. התגעגעתי.

עוד משהו שעשיתי. תפרתי זוגות של חיתולי פלנל אחד לשני. תפרתי כך שחיברתי בינהם בשלושת צלעות המרובע וצד אחד השארתי פתוח. בעצם יצרתי ציפית לתוכה אני מכניסה שעוונית.
אז יש לי הרבה כאלו והרבה שעווניות וכך יש פחות התבחבשויות של נעה בחיתול שמתחתיה, במיוחד בתקופה זו בה היא מנסה לזחול ולהסתובב ולנוע קדימה ואחורה. הייתה מסתבכת בחיתול ואז נדבקת לשעוונית.
מרוצה מהרעיון שלי, הוא משפר את העניינים. עדיין מעדיפה לתת לה להיות בלי בד מתחתיה לאחר שפשפשה. יותר קל לה ככה הרוורס.

נעה בת חצי שנה וארבעה ימים. איזה כייף. היא נעמדת על 6 ומתנדנדת קדימה ואחורה, בקרוב תתחיל לזחול.
אני תוהה אם פספוסי הזחילה על הבטן הם בזחילץ גחון (כך הלחץ על הבטן) או שגם בזחילה רגילה יש לחצים עקב התנועה. למה התכוונתן, אמהות? יהיה שיפור בקרוב?
ושאלה נוספת - נעה עושה לפחות 3 פעמים פיפי בלילה. היא מסמנת אבל לרוב עד שאני מגיבה בטישטוש שלי, כבר פספסתי. האם זה הגיוני לגילה? אני נוטה לזכור שבשמת כתבה פעם שבגיל הזה כבר מצפים לפחות פיפי או בכלל לא - יכול להיות?
היא עדיין רק עם חולצה בלילה - אולי קר לה?

אני תוהה אם פספוסי הזחילה על הבטן הם בזחילץ גחון (כך הלחץ על הבטן) או שגם בזחילה רגילה יש לחצים עקב התנועה. למה התכוונתן, אמהות? יהיה שיפור בקרוב?
(-:
בגלל שני דברים:
א. בגלל הלחץ על הבטן כל תקופת הזחילה (פחות כשהם כבר על הברכיים),
ב. בגלל הקפיצה המוטורית - כל פעם שיש קפיצה מוטורית, המאמץ בתנועה החדשה והמאמץ בשינוי הענקי (במיוחד הזחילה, שהיא שינוי דראסטי מלהיות תינוק שלא מסוגל לזוז!), זה ממש כמו צמיחת שיניים או מחלה: כל הפוקוס של הגוף הולך לדבר הגדול שמתרחש כרגע, ויורד מהשליטה בסוגרים. יש קצת איבוד שליטה בגלל הקושי של הגוף להתמודד פיזית עם כמה משימות עד שהוא מתרגל לתנוחות החדשות וכו', וקצת איבוד שליטה בגלל חוסר תשומת לב.

ושאלה נוספת - נעה עושה לפחות 3 פעמים פיפי בלילה. היא מסמנת אבל לרוב עד שאני מגיבה בטישטוש שלי, כבר פספסתי. האם זה הגיוני לגילה?
אי אפשר לענות על זה (-: האם זה הגיוני לנעה, לפי ההתפתחות הקודמת שלה? האם היא התחילה להיות יבשה בלילה?

היא עדיין רק עם חולצה בלילה - אולי קר לה?
מניסיוני, כל פעם שהנחתי שזה אולי קור, אולי וירוס או כל מיני דברים כאלה, צדקתי P-:
הבן שלי היה מעיר אותנו לפנות בוקר בספטמבר. בא אלינו למיטה... פתאום חשבתי שאולי זה הקור. סגרתי את החלון בחדר הילדים (חלון גדול שמכניס רוח, חיוני בקיץ, קר בסתיו), הלבשתי לו פיג'מה ארוכה (הוא אוהב פיג'מות!), החלפתי לשמיכת מעבר - הופ, ישן יותר טוב! לא היה לו קר, והוא לא התלונן על הקור, ולא היה קר. לקח לי משהו כמו שלושה שבועות לקלוט שזה לא שהוא ישן מספיק, אלא שהוא מתעורר בגלל הקור.
אז חוץ מקור יש עוד סיבות, שכדאי למנות לקראת החורף: קור, רוח מאיזה מקום, שמיכה לא מספיק חמה, פיג'מה שעולה בשינה וחושפת את הגב (גב תחתון חשוף = צריך פיפי, השפעה ישירה על הכליות), וירוס שהיא מפתחת אבל לא מרגישים בזכות ההנקה, רק בפישפושים, איזה אוכל משתן לקראת השינה, שיניים, חולשה אחרת זמנית כלשהי במרידיאן שלפוחית השתן (-: (איבחון: רופא/ה סיני/ת), ועוד (-:
(נכון את אוהבת את ה"ועוד" הזה? פירושו המילולי: בטח יש עוד סיבות אבל אני באמת לא מצליחה להיזכר באף אחת מהן ברגע זה, ואולי בעצם אין...).

תודה בשמת!!!!
היא מעולם לא הייתה יבשה בלילות, כך שזו לא נסיגה. אני פשוט חשבתי שבגיל הזה הם כבר "אמורים" לישון יותר שעות ללא פיפי.
אלביש אותה במכנסיים. פשוט זה מבאס להחליף לה בלילה, במקרה של פיספוס.
ושוב - המון תודה!!!

אנחנו דרווישים לגמרי.
כל הכבוד לך! אני קצת פחות דרוישית. את המנשא קצת זנחתי בגלל החום וגם קצת בגלל הפליטות (פליטה במנשא גב זה לא כיף גדול). עכשיו אני צריכה למצוא יאמו ולשוב לשאת אותה למרות שהיא כבר כבדה- יותר מ- 8 ק"ג. גם אנחנו עם חיתולים (ר"פ) אבל בבית הרבה בלי חיתולים. מדהים איך זה נעשה ממש דרך חיים, אה?

אלביש אותה במכנסיים.
ובגרביים!
<מסתבר שבפולניה ובסין חושבים אותו דבר>
<הכותבת אינה סינית>

ביצה עלומה - נכון. ממש דרך חיים. אני נושאת אותה בתליני וזה באמת נהיה כבד לאחר כחצי שעה. דוקא במנשא _ובחוץ) אים פספוסים, כפי שהרבה מאתנו חוות.
אמאל'ה - נכון! תודה!

אגב, אצלנו הוא משתין המון בלילה, וזה עם מכנסיים וגרביים (ואפילו שמיכה כשהוא לא מעיף אותה).
מצד שני, מתישהו זה ייגמר @}

אחרי הפסקה ארוכה של כתיבה באתר, וגם של קריאה, למעט הצצות מזדמנות פה ושם אני חוזרת לעדכן.
בתקופת הפסקה זו, שנגרמה כתוצאה מאינטנסיביות גידול שלושת הגמדים, חשבתי הרבה על הבלוג הזנוח שלי.
התחלתי בו כשחשתי שאני זקוקה לתמיכה עם ההחלטה לגדל ללא חיתולים. לאחר זמן מה העניין הפך לדרך חיים והפסיק להיות "אישיו" כך שלא כתבתי יותר, מה עוד שהבלוגים האחרים בנושא מעולים ולא מצאתי במה אני יכולה לחדש. כמה פעמים חשבתי למחוק את הדף מחוסר עניין לציבור אבל השהיתי את ההחלטה.

לפני כמה חודשים מספר עיינתי שוב בבלוגים של מגדלות בלי חיתולים, אלו שנחשבות בעיני כמיתולוגיות, מומחיות. בקיצור - הבשמתיות. בעודי קוראת שמתי לב שרבות מהן השתמשו לפעמים, באופן חלקי או לעיתים רקחוקות בחיתול בד. עצרתי רגע לחשוב. כשהפסקתי לחתל - הפסקתי לגמרי. הלכתי על זה ככה - זרקתי כל מה שהיה לי ופשוט גידלתי בלי חיתולים. עם פספוסים, עם הרבה כביסות, עם אי נעימיויות מחברים (למשל כשנה השתינה על הספה שלהם), עם פאדיחות מהמשפחה הלא תומכת, עם פיפי בחנויות (ואימוץ שיטת ניקיון מהר מהר בלי שיראו) אבל גם עם הרבה סיפוק כמובן. למה אני מספרת את זה? כי פתאום הבנתי שאולי אני באמת קיצונית. אני יודעת שהרבה מכרים שלי חושבים שאני כזו אבל אני אף פעם לא חשבתי כך על עצמי. הנקודה הזו גרמה לי לתהות - האמנם? משהו בסגנון *אם בארזים נפלה שלהבת למה אזובית כמוני לא ויתרה לעצמה בשום שום שום מקום (כולל מטוסים, מסעדות וכו). לא יודעת. אולי אני באמת קיצונית, לפחות בדברים מסויימים.

נקודה נוספת - הפנמתי לחלוטין את עניין הלשחרר לחץ. לא חששתי מפספוסי, לא חושבת שהעברתי לנעה איזושהי אי נוחות או חשש. פה אני מרוצה מעצמי. זכרתי מה שבשמת אמרה שעדיפה אם מחתלת על אם לחוצה ונהגתי בהתאם. אבל זו בכל זאת אני, גם למבי שלא יכולה בלי ביקורת עצמית, רגשות חרטה, אשם וחרטות. הבקורת העצמית שלי היא בדיוק הצד השני של העניין - לדעתי שחררתי מייד ולמרות שתמיד אמרתי לנעה "יופי - עשית פיפי - פעם הבאה תגידי לי ונעשה בדשא / שרותים / גיגית" לא חושבת שהעברתי אי נוחות שלי עם העניין. לא מספיק. כלומר, אני לא בטוחה שהעברתי מסר ברור שאני ממש מצפה ממנה לפשפש במקום אחר.
למה אני מתעסקת עם זה בכלל? מפני שנעה בת שנה וחצי - מודעת לגמרי לגמרי לגמרי. מפשפשת תמיד כשאני מפשפשת אותה (אלא אם כן אין לה) אבל כבר כמה חודשים טובים שהחלטתי להפסיק להציע במהלך היום ולתת לה את האחריות על העניין והיא לא לוקחתץ כלומר, לא בדרך שאני רוצה. היא לא מודיעה לי לפני ברה הפעמים - היא פשוט הולכת ועושה ומודיעה לי אח"כ. היא קוראת לי לבוא לראות את זה. אני באה, מזכירה לה ומנקה.
יש פה גם עניין שהיא עדיין לא מדברת שוטף - רק כמה מילים ספורות ופיפי עדיין לא מילה במילון השוטף שלה (להפתעתי שכן זו המילה שהיא אולי יותר שמעה בחייה).
שומעת את נעה מתעוררת. אשמח להערות, תובנות, דעות. כייף לחזור.

כיף שחזרת

יופי לקרואותך שוב.

אצלינו העניין הוא חלקי (כרגיל) גם כי אני עובדת והיא בחיתולים במשפחתון. אבל בבית היא לא לובשת כלום מהטוסיק ומטה. (מחומם פה. לא קר לה).
וזה מזכיר לי בדיוק את השלב הזה עם אחותה הגדולה. היתה תקופה של שלוליות, מציאת מקומות רכים ונעימים (ספה קטנה, שמיכה מקופלת על הרצפה) לעשות עליהם פיפי, ובלי הודעות מוקדמות. וזה בשילוב של ערבוב הפיפי עם הידיים בחדווה.
אבל בשבועות האחרונים היא מודיעה, עושה במקטין האסלה בשרותים ולעתים פשפוש מעל הכיור. זה פשוט מגיע.
היא כן אומרת פיפי (או BIBI

) אבל חוץ מפיפי, קקי או חיתול, המשמעות של פיפי היא גם כפית. אז צריך לשים לב באיזה הקשר מילת הקוד נאמרה.