בלוג החיים בבית

|בוץ קשה|
|בוץ רך|

|בוץ|

שליחה על ידי שיחות* » 26 מאי 2005, 01:28

רררררררררר
חג'חג'חג'חג'חג'
רררררר רררררררררר
חג'חג'חג'חג'

רואה? חת שתיים.
עכשיו מספיק צחקנו, תצא בחוץ תוריד נעליים ותבוא פה תשב על הפוטל תרים הרגליים שאני יעשה כבר קצת את הבלטות. מהבוקר אני על הרגליים ועכשיו זה. נו תשב, תשב. מה אתה עושה לי פרצוף תשה באב. בוא אני יחתוך לך חתיכה בקלווה נשאר מהחג. רק תיכנס תאכול במטבח שלא יתלכלך לי עוד פם כל הבית. אתה יודע מה שמתי בבקלווה הזה? ארבע בבוקר היה קם הסבא הולך בשוק מביא לי הדברים. אתה חושב כמו היום בצק עלים קנוי? מה פתאם? על הרגליים עם המרוך יאללה יאללה לעשות אותה דקה דקה עם החבילות מרגרינה, אין לחסוך! המים עם הסוכר, אני יגיד לך, יש מי ששמים דבש, אבל אני עושה יותר טוב, המים מבושל עם הסוכר, ככה יוצא הכי טוב. נו, יאבא, רוצה עוד? יש כמה שאתה רוצה. העיקר שתהיו לי בריאים. היום מי עושה ככה? כבר הלך הביא לי הבן שלי מהקונדוטוריה, טעמתי זרקתי מהפה, טפו, שלא יראה. לא יודעים לעשות היום. לא יודעים איך שעשיתי. היום מי יש כוח, יאבא. מי יש עיניים. פעם? עוד לפני שיתעוררו כבר היה נקי הכל מוכן המטבח מבריק אני יושבת שותה קפה. לא ידעו שעבר פה.
באים סחתיין על המוכן, גדלו לקחו בקופסאות לאשה שלהם הביתה. כבר לא יושבים פה לאכול. יאללה בקופסא, תהיו בריאים. לא נצלנים מסכנים שיהיו לי בריאים. מה יש לשבת עם אשה זקנה תגיד לי. אני לא מאשימה אותם. ככה ארבע קירות לשבת. זה חיים?
אמר לי לכי במעדון איפה כל הזקנים. איפכה עליק ביקא. אני מה יעשה שמה? איפה כל האינוולידים?
אבל ככה ארבע קירות? הנשמה נהיה שחור. הלכתי רק בשביל הסבא. ככה שיראה אנשים. אני שמה חושבים עוד מטפלת. התחילו לנצל אותי. שרה בואי תרקדי, בואי תשירי, את עושה לנו שמח. את האור שלנו. אומרים לי תרקמי תרקמי, אחר כך רוצים למכור את זה יעני סדקה. אמרתי להם עלינה? אני ממזרתה, לקחתי בתיק ועוד החוטים לקחתי גם. מה פתאם שימכרו העבודה שלי וירוויחו הם.
אבל באמת, יום אחד אני לא באה כולם שרה! שרה! איפה היית, היה פה שקט, עצוב שאת לא באה. באמת אוהבות אותי הזקנות. מיום שמת הסבא יש אחד אינווליד בכסא לקח לי היד אמר לי אני אוהב אותך. תתבייש אדון לוי! אמרתי לו חזק שכולם ישמעו. איך אתה מתנהג.
חושב שאני מסתכלת עליו. תראה מה זה, כמה זקן ככה מתנהג. רק אותי רוצים שמה במעדון. יש זקנות רבות, צועקות, או מסכנות אינוולידיות. אני באה, רק החיוך בחוץ. הכואב בפנים. ככה אוהבים אותך, יאבא. שמחים שאתה בא. ככה זה בני אדם. אחרי שמת הסבא אמרו לי תמשיכי לבוא. מה לי ולהם? אז אני הולכת. אם לא באה מתקשרים בוכים לי.

שליחה על ידי שיחות* » 26 מאי 2005, 01:32

גם את מותק? מה זה? עליזה? לא לימדו אותך לנקות נעליים?
תראי יא בינתי אשה זה לא גבר. את מבינה מה שאני אומרת לך. נכון מותק? צריך תנהגות. לא נורא עיניים, הנה תקחי תנקי.

מבינה. לוקחת. מנקה. העיקר שתרשי לי להישאר

שליחה על ידי שיחות* » 26 מאי 2005, 02:53

אני יודעת שאת בחורה טובה מותק. את לא צריכה לדבר הרבה. אני לא טיפשה. כבר מהריח אני יכולה לדעת.
אצלנו בשיכון כשעוד היינו, ממול היה אחת ארגנטינית, אחת הרומניה, בולגריות היו שמה, היו מהרבה. היית הולכת רואה החבל כביסה ידעת מי מלוכלכת מי לא. לא רוצה להגעיל אותך מותק, היית רואה התחתונים של האשה שחור. ככה חום, את יודעת. לא נקי. אצלי בבית היית רואה הכביסה שלג. לבן. היו אומרים לי איך אצלך ככה לבן שרה. נו במת, אני כמוכם? אני מילדה יודעת לשפשף, לתת עם המקל בדוד, עם הכחול. אצלי הילדים שלי היו הולכים לבספר, הכל לבן, הכל נקי, מגוהץ. מהבית שלי לא יצאו ככה. אה. מה את חושבת. שואלות אותי איך אצלך ככה. למה אני לא עצלנית כמוכם. אז ככה. עבודה קשה לא מפחיד אותי. הידיים הזה, לא מפחד מכלום. את יודעת, מותק, האמא שלי אמרה לי, וואללה צדקה, הידיים של האשה זה בזהב ובחרא.
עכשיו אני יספר לך בדיחה לפני שתלכי את בטח עסוקה:
היתה אשה עשירה, כל פעם ראתה התחתונים שלה לבן לבן, התחתונים של בעלה מלוכלך. לקחה את המשרתת שלה בשערות אמרה לה מה זה ככה את עושה לבעלי? למה התחתונים שלו ככה שחור? בכתה המשרתת היתה טיפשה אמרה לה את האמת:
אותך אני שונאת, שאת קשה, הכביסה שלך אני משפשפת חזק חזק מהשנאה. אותו אני אוהבת, עושה לו לאט לאט, חלש, שלא יכאב לו שמה.

שליחה על ידי א.א* » 26 מאי 2005, 10:46

אותך אני שונאת, שאת קשה, הכביסה שלך אני משפשפת חזק חזק מהשנאה. אותו אני אוהבת, עושה לו לאט לאט, חלש
שלא יכאב לו שמה

שליחה על ידי שיחות* » 28 מאי 2005, 20:06

הקטנה אומרת:
" בגרטל והנזל, הביסקוויטים מחלונות. השוקולד מדלת. הקירות מתוקים!
חבל שהם נכנסו ולא נשארו לאכול עוד עוד עוד בחוץ."

שליחה על ידי שיחות* » 28 מאי 2005, 20:29

בקצה הרחוב שלנו יש סמטה עם מדרכת אבן. בקצה שלה עומד תמיד איש זקן, מעשן סיגריה. בדיוק כמו הדוד ההוא בספר של יהונתן גפן. הוא אף פעם לא אומר שלום. בהתחלה נעלבתי ממנו. מה אתה לא עונה. אני שכנה חדשה פה בשכונה, ואומרת לך שלום. אחר כך החלטתי תמיד להמשיך להגיד לו שלום, והוא המשיך לא לענות. רק להסתכל לי בעיניים ולנשוף עשן.
יום אחד עברנו אני והקטנה ממש לידו. היה יום קריר והיא הלכה כתמיד יחפה. אמרתי שלום והוא כרגיל לא ענה. ואז הוא פתאם אמר "למה הילד בלי נעליים. מה זה, אין לך נעליים?!"
לא הספקתי לארגן תשובה והוא המשיך "יש קוצים, יש חרקים, יש אבנים. מה, אתה רגיל ככה?" התחלתי להגיד משהו והוא המשיך "זה מה שהציל אותי באירופה. הייתי רגיל. ואז כשהם רצו לראות מי חזק אני המשכתי ללכת. כלום לא הפריע לי, השלג, האבנים...אמרו לכולם להוריד נעליים לשים על הכתף. את יודעת איזה אנשים היו שם. פרופסורים. דוקטורים. רגליים עדינות. אנשים הכי חשובים. הם לא היו רגילים ככה. נפלו, ככה. נפלו."
ואז הסתכל על הקטנה ואמר לה "זה טוב מאד ככה. זה טוב בשבילך."

זה טוב מאד ככה. זה טוב בשבילך

(-:

הם לא היו רגילים ככה. נפלו, ככה. נפלו."
אוי, מדהים ונורא כאחד.
התמלאתי דמעות.

תודה לך.

וואו

וואו
התמלאתי דמעות.
גם אני.

שליחה על ידי Manty_T* » 30 מאי 2005, 01:33

סוגרת. אחרי שעות השלמה. תודה.

איזה יופי את כותבת. ומתבוננת. וחיה.
תענוג.
תודה.

וואו ,איזו הפתעה.
מאיפה הסקרנות הזאת לאנשים ?

בבריכה, הילדות במים עם הדודה. אני הולכת לקצה הרחוק של המדשאה שהן לא יראו אותי מעשנת. הבריכה כמעט ריקה. כסא נוח, איזה כיף.
פתאם, לא ברור מאיפה, מופיע אדם. איש. גבר. שואל אותי באנגלית בריטית אם אפשר לשבת על הכסא נוח הפנוי לידי. בטח, אני אומרת לו, לא מספיקה להחליט אם לדחוס למילה sure טונים של הסבר פניך לתייר, או של שרלילה, או של אמא עמוסה ועייפה שהילדות שלה במקרה רגע בבריכה.
הוא פותח בשיחה קלילה, ופתאם מפתיע עם הומור מונטי פייטוני משולב בקסם של שון קונרי. הוא מקסים, ואני מחייכת באיפוק לשנינויות, ובסוף כבר צוחקת בצחוק משוחרר, לא מצליחה לבעוט את המחשבה שאם בעלי היה נכנס עכשיו בשער הבריכה ושומע את הצחוק הזה הוא היה מודאג.
השיחה קולחת, בעיקר הוא מדבר, מפנה אלי שאלות פתאומיות ומצחיקות, נורא מרצין פתאם, ואני מרגישה את זה בדיגדוג חמים מקצות הבהונות - מזל שהורדתי שערות ברגליים - הבנאדם מתחיל אתי.
אין, זה שווה יותר מהארטיק סולרו שתכננתי לאכול פה בגניבה יחד עם הסיגריה. זה נעים, מאד.
הוא מברר בבריטיות מענגת את מצבי הכללי בעולם, ברמיזות קלות כל כך, ממש סרט מתח בטעם קרטיב לימון.
לא יודעת איך, פתאם השיחה עוברת לאם יש לי ילדים וכמה נכדים יש לו. יש לו נכדים.
ומילא שיש לו נכדים, לי פתאם נהיו ילדים! ככה, פתאם נכנסו לי לתוך כל הקרטיב, ילדים.
אני נכנסת לתירגולת לא-בדיוק-שמתי-לב-שאתה-כאן-ואני-בכלל-קצת-נרדמת, ששכבה מאובקת בארגז נעול בעליית גג אפלולית מזה זמן רב.
בפזילה בין הריסים אני רואה שגם הוא קצת נרדם. אוה. שיישן. ממש מעניין ת'סבתא שלי שהנכדים שלי בגיל של הכלות שלך. מה הקשר, יא אנגלי שאין לו מה לעשות בחיים חוץ מלהפריע לי לעשן בבריכה. ואז קורה הבלתי יאומן: הוא מתחיל לנחור. נוחר! נו. לא מספיק שאמרת לי כבר שהנכדים שלנו וכל זה. יא סבא. בכלל תראה את הקפלים שנופלים מהירכיים שלך.
ואז קורה העוד יותר בלתי יאומן. ככה, מתוך שינה, הוא מפליץ.
הבריטים האלה, אני אומרת לכם.

אני נכנסת לתירגולת לא-בדיוק-שמתי-לב-שאתה-כאן-ואני-בכלל-קצת-נרדמת, ששכבה מאובקת בארגז נעול בעליית גג אפלולית מזה זמן רב. ג-ד-ו-ל.....

קודם מיהרתי.
אז רק רציתי להוסיף שזה שוב הנאה גדולה לקרוא אותך.
איך כתבת
ממש סרט מתח בטעם קרטיב לימון @}

את גדולה

רציתי רק לספר לך שאני מקריאה לבעלי כל קטע חדש שאת כותבת, וגם הוא מתמוגג, ואפילו מעלה חיוך על שפתיו...

לפני השינה הגדולה אומרת לי "מתחשק לי ללכת לילדי בית ספר ולהגיד להם אתם במקום לא טוב, ואני בחינוך ביתי ומה שאני עושה זה טוב"
אני קצת מזדעזעת ממה שאמרה ואומרת לה: אסור ללכת לבנאדם שאנחנו לא יודעים על החיים שלו ולהגיד לו שמה שהוא עושה זה לא טוב ומה שאנחנו עושים כן טוב. זה לא טוב לנו, אולי זה כן טוב לו? את לא יודעת אם טוב או רע להם בבית ספר. יש ילדים שטוב להם בבית ספר. למשל, א', טוב לו בבית ספר, אבל האחים הקטנים שלו לא תמיד רוצים ללכת לגן. כל אחד מרגיש אחרת"
והיא עונה:

אמא, את יודעת, אין דבר כזה אסור. אפילו להרוג, אפילו להעליב, או להרביץ, או לגנוב, זה לא אסור. אין דבר כזה אסור. יש נכון ולא נכון. אבל אין אסור. יש רק נכון ולא נכון.

אין משהו שהוא רק טוב או רק רע. למשל אהבה, נכון נדמה לך שזה רק טוב? אבל אם אוהבים מישהו רע? אז בכל זאת זה לעשות משהו שקשור למשהו רע.
ולמשל מים. את לא יכולה להגיד שמים זה טוב או רע. בתוך זה יש סוגים. למשל, מים נקיים זה טוב. מים מלוכלכים, אם שותים אותם, זה רע. אבל זה לא שהמים טובים או רעים כי יש בזה סוגים.
וגם אין אמת או שקר. והכל זה אפשר. אין דבר כזה אי אפשר. למשל לעוף באויר. זה אפשר אם ינסו ממש! זה לא אסור ולא אי אפשר. כי למשל חלום. נכון שחלום זה חלק ממה שאמיתי? כי אנחנו באמת חולמים! זה לא סתם. ואז אם בחלום עפים אז זה קורה באמת!*

התיישבתי וכתבתי מהר הכל, לא להחמיץ מילה אחת אפילו. ועכשיו אני יושבת וקוראת את זה שוב ושוב.

ועכשיו אני יושבת וקוראת את זה שוב ושוב.
גם אני. בעיקר את מה שאמרה ילדתך על "אסור". איזו ילדה מדהימה.
(תודה לך שאת כותבת! מחכה לעוד)

וואו!!!
אליפות העולם.

<ליזה קוראת בשקיקה את דברי הבת כמו את דברי האם>
<התפוח לא נופל רחוק מהעץ, כמו שאומרים>

איזו חכמה, הבת שלך. בדיוק בגלל זה אני משתדלת לומר לבני "אני לא מרשה" במקום "אסור" גורף והחלטי שכזה. ואיזה כיף שחזרת.

את תופסת אותי בבטן ומסובבת בצביטה. את והבנות שלך.

השאירה אותי פעורת פה, הגדולה המדהימה שלך........

וואו!

שליחה על ידי אלה* » 08 יוני 2005, 20:13

וואו, וואו!

זה כמו ריח של פוק. עומד באויר ואחר כך נעלם.

שוב ושוב אני מוצאת את עצמי עומדת חסרת אונים מול זה. כשאחת מהן אומרת "אמא אני מפחדת" .
הייתי כל כך רוצה להצליח לספק להן כלים, או לפחות להצליח לחסום את הגישה של זה אליהן. להגן עליהן מפני זה, אבל הוא, מנוול חמקמק ושנוא, מוצא את דרכו מבעד לאמהותי הכבדה והסמיכה והמגוננת. הפחד. בן זונה.
היא שוכבת במטה ומסתכלת על החלון. "אמא אני מפחדת" . קטנה שלי, בבגרות כזאת, מסבירה לי "אני יודעת שאין שם כלום אבל מפחיד אותי החור שברשת. כי אולי פתאם יבוא משהו ויכנס משם.
אז לקטנה הסברתי איך קרה החור ברשת, כשהכנסנו אבא ואני את המיטה מהחלון, והרגל שלה פגעה ברשת ועשתה חור. זה הרגיע אותה. אחר כך שוב אמרה "אבל אני מפחדת" במבט קרוע אל החלון. "תכבי את החושך", היא אומרת לי. תכבי את החושך! מתוקה אהובה. ואני מתאפקת לא להגיד לה "אין מה לפחד" להגיד הכל, רק את זה לא. והיא נרדמת עם ציצי, הסחת הדעת האולטימטיבית.
ואז הגדולה. אמא, אני מפחדת. אני שוכבת לידה עד שהיא נרדמת.ולפני שהיא נרדמת היא אומרת לי "אני יודעת שאין כלום ואני בכל זאת מפחדת. אמא! אני לא יודעת איך לא לפחד"
אני מתפקעת מרצון לגונן עליה מפני הפחד, ורק עוד פחות עוזרת לה. בסוף אמרתי לה, הפחד, זה כמו ריח של פוק. עומד באויר ואחר כך נעלם. זה לא נורא לפחד.

יש לנו שני ארנבונים. הלבן של הקטנה, והיא קראה לו ציבעון. למה ציבעון? כי הוא גם לבן, וגם העיניים שלו אדומות, וגם הכפה שלו בצבע בננה בהיר.
האפור לא קיבל עדיין שם, מחאה של הגדולה על שהוא כזה פחדן ולא נותן ללטף.
אחרי יומיים בכלוב החלטתי שזה לא זה והם עוברים הביתה. קראתי שאפשר להרגיל אותם לעשות צרכים בפינה מסויימת. והם אכן התרגלו, לחרבן ולהשתין את הפיפי הכתום (!) שלהם, בפינה אחת, בנימוס חמוד, בדיוק בפינה שלרגלי הכיריים, איפה שעומדים כשמבשלים. שבועיים אנחנו מחזיקים ככה מעמד, בשגרה קבועה. אבא נכנס בבוקר להכין קפה, מתחיל לקלל, אני נותנת להם אוכל באהבה רבה, הם כאלה מקסימים, מטאטאת את הגללים העגולים היבשים, ומשאירה את השתן המגעיל עד שהוא נשבר ומקלל עוד ומנקה. בוקר אחד התעוררנו בתוך ערימות, ערימות של גללים עלינו וסביבנו על כל המיטה, הכריות, השמיכה. אז התחלנו לסגור אותם במטבח בלילה, לפחות שיגעילו רק שם.
בסוף נשברנו, הרחבנו להם את הכלוב, והוצאנו אותו איתם החוצה.
ותוך שעה הם ברחו. אבל לא ממש ברחו, פשוט עברו לגור בגינה, בקרבת הכלוב. החתולים נכנסו להיסטריה אבל התרגלו. הכלבות התרגשו קצת ואיבדו עניין. פתאם הבנתי משהו, ונהרסתי, איך אני אסביר לילדות כשיגלו.
ואכן כשהגדולה גילתה שהם חופשיים נכנסה להיסטריה. רצה בבהלה לסגור את השער, והתחילה לקמבן את כל הבית כך: בהתחלה דרשה שיכנסו חזרה וסירבנו. ואז דרשה שכל החיות האחרות יכנסו הביתה ויהיו נעולות בפנים. או שכל החיות האחרות יהיו בכלוב בחצר. רק שלא יהיה מגע בין החיות לארנבונים, כי בטוח יקרה משהו. והשועל! נזכרה פתאם. יש שועל שגר ברחוב שלנו. ונחשים! ועקרבים! ודרשה שבכל שעה יהיה מישהו מאיתנו בחוץ לשמור.
ואמרתי לה, שאם השועל או העקרבים או הנחשים יכנסו לכלוב, לארנבונים אין שום סיכוי. אבל אם הם חופשיים לשמור על עצמם בעצמם, וחופשיים להשתמש בכל היכולות שלהם, להריח סכנה מרחוק, לדלג, לרוץ, לחפור, להסתתר, תהיה להם אפשרות להגן על עצמם. בכלוב הם גם לא שמחים, וגם לא יכולים להגן על עצמם.
עכשיו כשאני כותבת זה נשמע לי הכי ברור בעולם, אבל אז כשירד האסימון הוא השמיע צלילים מופלאים של תובנה נדירה.
היא הלכה לישון כועסת ומודאגת מאד מאד.
כל צרות הארנבונים עלי אדמות עברו לנגד עיניה והיא סבלה.
בבוקר, אמרה לי "חשבתי על זה ואת צודקת. רק ככה הם יכולים להגן על עצמם, וגם להיות שמחים".
ובאמת ראינו אותם בבוקר בקירבת הבית, ואפילו האפור חסר השם הפסיק להיות פחדן ונתן שילטפו אותו.
טפו טפו. עברו רק יומיים.

אךךךךךךךךךךך, סיפורים מהחיים.
איזו נחת.
ורק רוצה להגיד לך שאת צודקת בעיניין הכלוב.
לנו היו תרנגולות, ואז הן ברחו מהכלוב והיו ישנות על העצים, כך נשמרו מפני הכלבים שחמדו אותן.
אבל בסופו של דבר בנינו כלוב לתפארת וכולן עברו לגור שם עד... שהיגיע שועל וטרף כמעט את כולן...

"אמא אני מפחדת"
אויש, קשה להכיל את הפחד של הקטנים שלנו.
להכיל ,זה הפיתרון, קשה, אבל יעיל.

אוף, שוב נידחפתי לכאן עם הדברים שלי. סליחה. אפשר למחוק.

בארוחת ערב אצל המשפחה הקטנה אומרת בקול גדול: אם עושים התעמלות ואוהבים מישהו אז לא מתים!
כולם צוחקים.
האוכל נתקע לי בגרון.

יש רגעים שכל העסק הזה גדול עלי. ארנבונים, פחדים, פוקים, עם אלה אני איכשהוא מסתדרת.
ואז מגיע יום שישי אחר הצהריים, חדר השינה מוצף באור רך, הסדין מתוח ונקי וקריר ואנחנו שוכבות עליו לנוח. היא מרימה את הראש מהציצי אחרי כמה דקות ושואלת:
"איך שומרים שלא ימותו?" ומחזירה מיד את הציצי לפה, רק העיניים מופנות אלי בהמתנה לתשובה.
אני מסתכלת למקום אחר. נו, קחי ציצי. את תינוקת. תינוקת!! לא עונה לה.
"אמא! איך שומרים שלא ימותו?"
"איך שומרים?"
"כן."
"שלא ימותו?"
"כן."
"אם שמחים, ואוהבים מישהו, ואוכלים אוכל בריא, ועושים התעמלות, אז הגוף מרגיש טוב וחזק, ואז חיים ולא מתים."
"אבל מי שזקן מת?"
"כן"
"אז איך מי שזקנים שומרים שלא ימותו?"
"כל מי שזקן מאד מת בסוף"
"אבל אני לא רוצה להיות מתה אז איך שומרים שלא ימותו כשזקנים?"
"את יודעת, מי שזקן מאד, מרגיש מתי הוא רוצה כבר למות ואז הוא מת. אם הוא עוד לא רוצה למות אז הוא עוד לא מת"
"ואז המתות מסכימה לו למות כי הוא רצה?"
"כן."

את כותבת מדהים.

תודה @}
על הצחוק, על הלב הנרעד.

באמצע שבת אצל החמות- זה לא הולך ברגל.

שוב ושוב אני באה לפה כדי לבכות.
תודה.

"ואז המתות מסכימה לו למות כי הוא רצה?"
נפלא.
טוב, כבר אמרו את כל המחמאות האפשריות ולא בא לי לחזור על הכל...

אנונימי

בשעה טובה - גמני הגעתי. מוטב מאוחר...
קראתי בערך חצי, פוזלת עם עין אחת לשעון, כי בכלל לא תכננתי להישאר ערה עד כל כך מאוחר.
ועכשיו פורשת סופית - להיום ז"א. להלילה ז"א. כדי להמשיך בהזדמנות הראשונה.
כל כך כל כך יפה

הגעתי לגמרי במקרה...
מזמן לא נהנתי והתענגתי ככה מקריאה.
עשית לי חשק לכתוב.
אני הולכת לכתוב לעצמי את החלומות של הגורה האישית שלי. בתור התחלה.

רק טוב לך ולפנות בוקר טוב
(מבטיחה להכנס לבקר בכל הזדמנות)

סוף סוף הם יוצאים לטיול אחר הצהריים ואני יכולה קצת להיות לבד. חום אימים בחדר, אבל אני לבד. מול המחשב, מחפשת מה לעשות. איזה כיף. התחושה הממסטלת הזאת, שהם רק יצאו, אז ברבע שעה הקרובה בטוח לא יפריעו לי. הם רק בדרך לגן שעשועים, יש לי שעה בטח. צלילה לתוך ריק רפוי ונינוח.
פתאם צהלת ילדה בחצר ואמא שלה אחריה. השכנה החמודה שלנו עם בתה הקטנה. בלי לחשוב אני מתכופפת. מסתתרת מאחורי המחשב. אני שומעת אותן מבינות שאנחנו לא בבית, ומחכה. הן נשארות. הקטנה כנראה מתנדנדת. משחקת עם החתולה. צוהלת ושמחה ואמא שלה משוחחת איתה בנועם. זה לא טון של עמידה. נראה לי שהתיישבה במרפסת. היא פוסעת לפני החלון ואני מתכופפת עוד יותר באימה. היא חוזרת למרפסת, כנראה שוב מתיישבת. אני נשארת מכווצת, שואלת את עצמי מה עכשיו. כל כך לא בא לי לוותר על הלבד למרות שהן כאלה אהובות. פתאם, גיסתי מדשדשת פנימה לחצר. שמחת הפגישה עם השכנה. היא מתיישבת גם?! ואז, עוד חברה מגיעה עם התינוקת שלה.
הצוואר שלי כואב, הגב מעוקם, ופלגי זיעה מדגדגים לי את המותן. מה אם יכנסו פתאם ויראו אותי? ואיך אצא פתאם עכשיו? מה, להעמיד פנים שישנתי? למה אני צריכה לשקר? למה אני לא יוצאת ואומרת להן שאני צריכה להיות לבד? איך לא בא לי. יואו. איך לא בא לי.
ככה שלושת רבעי שעה. אני לא מעיזה לזוז. נכנסת למן טירוף ההתחבאות. מתחילה להזות קצת. מתנערת, נזכרת מה קורה כאן. מה יותר קשה לי עכשיו, לצאת ולהתחיל לדבר, או לשבת כפופה ומעוקמת? הן כל הזמן חולפות על פני החלון. לאט, נהנות מאחר הצהריים הנעים ומהחופש שהילדים נותנים להם.
אני צריכה פיפי.
ככה שעה. בחיי. שעה. אני כבר כמעט שוכחת מהן, במין מדיטציה מזוכיסטית כזאת. הישרדות. ופתאם אני מבחינה בשקט. הן כבר לא כאן! ואז שומעת מרחוק את צהלות הפגישה שלהן עם בעלי והילדות על הכביש וחילופי האינפורמציה היא כן בבית היא לא בבית. .
הוא נכנס ורואה אותי ומבין הכל ומתחיל לצחוק. אוי, מסכנה שלי. הוא אומר.

אה, ולמרות גילוי ההומופוביה האחרון: תודה רבה לכל מי שכתבה! זה כמו חיבוק נפלא ואני מקבלת אותו בשמחה ואהבה ותודה גדולה.

D-: יו, אלוהים

מדהים. אין מילים...
במילותייך את מרגשת ומרטיטה, איך את נוגעת בנימי הנפש בציור של מציאות פשוטה ואמיתית כ"כ
ואני נפעמת ...

<וכ"כ מאושרת שמצאתי במקרה את הדף הזה, שגרמת לי לכתוב כאן הרגע בפעם הראשונה אחרי חודשים של קריאה פאסיבית בבאופן>

מדהים.
בול.

מה זה? איפה הסתתר הבלוג הזה עד היום?
אמשיך לקרוא בבוקר.

אוי. נורא מצחיק! אוף כמה שזה מהחיים הדף הזה! כל פעם זה מהחיים ועוד פעם זה מהחיים ועוד פעם, וזה כזה מחייה נפשות! וכמו תמיד קוראת בשקיקה.

זה כמו מים קרירים ביום חם וכמו ראי טוב לב וחומל כזה, וכמו חיוך פנימה בתוך הלב,

<מנסה להתחיל להסביר למה אני כל כך אוהבת את הדף הזה>

הוא נכנס ורואה אותי ומבין הכל ומתחיל לצחוק. אוי, מסכנה שלי. הוא אומר.
כמה אהבה

שליחה על ידי נויה* » 24 יוני 2005, 06:49

אך, אך, את גדולה.
אני אוהבת אותכם.
ככה שעה. בחיי. שעה.
אין עלייך.

קראתי הכל. כמעט רצוף. זה לקח לי 3 ימים.
ואו.
קוראת אותך, ממש שומעת אותך, מדמינת אתכם.
את כותבת נפלא.

_נשברתי. חזרתי לקרוא, וסיימתי.
(מעכשיו אני במכורים)_
את כותבת נפלא.

את כותבת נפלא.
תודה לך.

שליחה על ידי שמש* » 27 יוני 2005, 16:44

בשנייה שהמחשב גומר לעלות (תהליך מפרך כשלעצמו אצלנו), אני קודם כל נכנסת לבדוק אם במקרה כתבת משהו שעוד לא קראתי. פתאום שמתי לב שבזמן עובר מהרגע שעשיתי דבל קליק על הקיצור דרך, שהונח אחר כבוד על שולחן העבודה שלי, מתפשטת לי בגוף התרגשות נעימה כזאת, כמו לפני פגישה עם חבר אהוב.
תודה.

שליחה על ידי נויה* » 29 יוני 2005, 21:48

שוב נעלמת?
נהנת מכל דקה

ברחוב הירדן בתל אביב, שזה רחוב קטן ליד רחוב הירקון, יש דירת מרתף בבנין מגורים ישן.
זו הדירה וגם הבאר של פאבל. יש שם מעט אור, הרבה עשן, פסנתר ופסנתרן וכמה שולחנות.
דימיטרי ויבגני יושבים שם כמעט כל לילה.
הם ציירים מוכשרים שהיו ידועים מאד שם.
הם חברים טובים. וכמנהגם מדי לילה, שם, ועל אחת כמה וכמה כאן, הם יושבים ושותים. ושותקים.
לפעמים הם מתפנים משתיקתם כדי להרים בשלוש אצבעות מהצלחת הקטנה והמעוטרת שושנים פיסת נקניק שמן והם לועסים אותה לאט. כשלועסים בפה פתוח מיץ הנקניק משתהה בפה וזורם אל הלשון והחיך, וההנאה ממנו מתעצמת.
הלילה שתקו ולעסו ועיניהם אל הדלפק. ישבה שם גברת. בגבה אליהם. והם ישבו והסתכלו.
שערה חום בהיר, כנראה ארוך, מגולגל אל על ומודבק אל ראשה כמין מגבעת . צווארה קצר ועבה, גבה וישבנה הגדול כלואים בין הכסא הגבוה לדלפק. היא ישבה זקופה ועישנה סיגריה. על גופה המלא מאד התהדקה שמלה רקומת חרוזים קטנים נוצצים בצבע כסף. כל קפל מבשרה זכה בשפעת חרוזים שעטפה אותו גלים גלים, והקפלים היו רבים, מהבשר הנמעך באחורי בתי השחי, אל הבשר המרפד את מורד שרירי הגב הרחבים, ומתחבר אל מעלה הישבן אותו ראו רק ברמז משני עברי הכסא. רגלה האחת נראתה מצד הכסא, וקרסולה העבה האדים מתחת לשרוכים המהודקים שעלו מסנדלי הערב שלה.

נו, יבגני, מה?
מאה.
מה פתאם מאה.
שלושים.
נו. אתה לוקח בשלושים אז אני משלם כל השבוע.
וצבעים חדשים?
וצבעים חדשים. אתה באמת צריך הרבה צבעים חדשים.

דימטרי לא הסתיר את הבוז שרחש לחברו, שמכר את נשמתו להוצאות הספרים לילדים.
הוא עבד כשומר לילה בחניון של שוק הכרמל. אם אתה עובד עם עכברושים אז שיהיו אמיתיים, היה לועג לחברו. לא עכברושים בחליפות. אתה בכלל, נהיית עכבר. ספרי ילדים. אה.
אבל יבגני ספג את העלבונות באדישות. הוא אהב את עבודתו כמאייר ספרים.

שלושים אמרנו?
שלושים.
היי, פאשה, בוא רגע.
המוזג התקרב לשולחנם.
איך קוראים לאורחת שלך?
אירה.
אירה...אירינקה...הם גילגלו את השם בהנאה.

יבגני קם והתחיל לפסוע אל הדלפק. מגחך אל חברו שישב ממתין ומחייך.

הגיע עד אליה, והתלבט האם לפנות אליה בשמה. ואז נחו עיניו על המרפק שלה, השמנמן, העגול, הלבן מאד מאד, המחודד מעט בקצהו,ששקע בריפוד העור האדמדם העוטף את שולי הדלפק.
ברכיו נחלשו, וקולו סירב להישמע. כל הוויתו התכנסה לשקערורית שיצר קצה המרפק בריפוד העור, וכל ישותו הפכה כמיהה כואבת להיות המכתש הזה, הנפער תחת כובד המרפק הרך.
היא הפנתה אליו את מבטה והוא בלע את רוקו. המרחק בינהם היה קצר ומביך ודרש פניה מנומסת, הסבר, או נסיגה, אך הוא קפא על עומדו. ריסיה הכבדים מאד נעו פעם ופעמיים בשאלה, והוא הביט מתחנן אל תוך עיניה, שומן הנקניק על קצות אצבעותיו מזכיר לו בחלחלה שלפני רגע חשב לגעת בגסות בבשר האשה הזאת, והנה עיניה, ומרפקה, וכתפיה הרחבות כבר מופנות אליו בקצה קציה של חיבה, וכולו נשבה באהבה גדולה אליה, ביראה, בתחושת קדושה, אסירות תודה ופחד.
כך שהו, מתבוננים זה בעיני זו, שניות שדמו בעיניו לנצח.
טפיחה על כתפו הבהילה אותו וכמעט נפל, כאשר שמע את קולו המרעים של חברו:
"נו, גברת נכבדה, בוודאי תסלחי לשני עלובי נפש שהטרידו אותך בשעה מאוחרת זאת. חברי הטוב כאן, יבגני, שכח את ההתערבות שלנו ונתקע כאן עם לשונו בחיכו המבאיש, ומאחר ולא הצליח לקדם את העיסקה יפסיק להטריד אותך ברגע זה"
היא הביטה במהירות אל דימיטרי ומיד שוב אל יבגני, אפה האדים, נחיריה התרחבו ורטטו, והיא פנתה אל המוזג:
"שחור חזק בלי סוכר בלי חלב"
שלחה יד אל כוס מי הקרח מולה, גמעה אותם עד תום, ניגבה את שולי הכוס במטפחת המעוכה שבידה, השתהתה, קמה, עמדה, פסעה בנקישת עקב כבדה ויצאה משם.

שני הגברים חזרו אל השולחן בדממה.
יבגני ישב ושני אגרופיו על השולחן, פניו אל הכסא הריק שליד הדלפק.
נו. יבגני. נו.
מה יש לך. יבגני.
דימיטרי ראה את פרקי אצבעותיו המתהדקים של חברו, את לסתותיו הקפוצות, ואת השקט האלים שעלה ממנו.
יבגני. נו. גניה. גניצ'קה. אני מצטער. תסלח לי.
יבגני שתק.
טוב. בסדר. מה שאתה רוצה. אתה תגיד לי מה שאתה רוצה.
יבגני שתק עוד. לסתותיו נעו.
לבסוף פתח את פיו, נשף נשיפה ארוכה, פיסק את אצבעותיו במתיחה איטית, ואמר:
אני אגיד לך מה אני רוצה.
עוד מעט יוצא ספר חדש. ספר ילדים טפשי, של העכברושים בחליפות. הם מחפשים מאייר.
אני לוקח ציור מהספר הקודם, המפורסם, שיצאה לך הנשמה ממנו, שם אותו בספר החדש עם כל האיורים החדשים שאף אחד לא ראה, ואתה לוקח את זה ושולח כאילו אתה איירת. כולם יראו וישמחו וישלמו לך. אתה תתן לי את הכסף. אחרי כמה זמן יראו שגנבת לי ציור. ככה כולם יחשבו שאתה גם גנב וגם שקרן. ולא ידעו מה אתה באמת. עכברוש.

דימיטרי שתק.
והנהן בראשו בכבדות.
והזמין עוד וודקה. בלי נקניק.

הסבר:
פשוט הרגשתי שחייב להיות סיפור משכנע, מאחורי הופעת איורים זהים בשני ספרי ילדים שיצאו לאחרונה.
( "מסע אל הדמיון" של ענת אומנסקי והמאייר יבגני לגוטין ו "תפילילה" של מאיה חנוך וחברתה והמאייר דימטירי קיליסקי.)
(לטישטוש והסרת כל קשר למציאות וגם כי סתם התבלבלתי, הוחלפו השמות ויצא שדימיטרי גנב מיבגני...)

מדהים. מדהימה.

אלוהים איזה דמיון יש לך.

פשוט הרגשתי שחייב להיות סיפור משכנע, מאחורי הופעת איורים זהים בשני ספרי ילדים שיצאו לאחרונה

הרגת אותי מצחוק!!!D-:

יושבת במקום ציבורי בלי הילדות, ומגיעה מישהי, מכרה מהעבודה מפעם, לא ממש מכירות.
היי, היי, מה קורה, וכולי. ואז היא שואלת: "רגע בנות כמה הבנות שלך עכשיו?" אני עונה, והיא אומרת בשמחה משונה "אה! אז הגדולה בבית ספר!"
לא..הן בחינוך ביתי.
ומה, אתם מלמדים בבית?
ואיך זה עם חברה, יש להן חברים?
וככה השיחה הרגילה, הם שואלים אותן שאלות, אנחנו עונים אותן תשובות, מה יש פה לשחזר.
ואז היא אומרת "אבל בהומסקולינג הילדים כל הזמן חשופים למתחים בין ההורים בלי יכולת להימלט"
אני מתכווצת באי נוחות.
לפני רגע לא ידעת כלום ופתאם את יודעת להגיד לי הומסקולינג?
התרגלתי לבורים שנגדנו, לבורים שבעדנו, ולאלה שמכירים אותנו. לא לאחרים. שיכולים להגיד לי פתאם אבל בהומסקולינג הילדים לא יכולים לברוח מהמתחים בין ההורים שלהם. מילא שנדמה לי שסתם ביימת את כל השיחה המקדימה (התקף פאראנויה לא מוסבר), את גם יורה לי לבטן את הדבר שהכי מטריד אותי בחיים בבית?
כאילו קרעה לי איזה ווילון, והשאירה אותי ככה בלי פוזה, אז אמרתי כן. נכון. זה הדבר שהכי מטריד אותי בחינוך ביתי. שלילדים אין לאן לברוח מההורים שלהם. שכל המריבות לעיניהם, שהמצבי רוח עוברים גם עליהם. שהם שם כל הזמן. זה באמת קשה ומטריד.
"טוב," היא אומרת לי באותה קלילות בה אמרה הומסקולינג. "נראה לך שהורים לא בחינוך ביתי מתאמים בינהם את המריבות והמצבי רוח לזמן שהילדים בבית ספר?! וחוץ מזה, ילד שמסתירים ממנו את המריבות והכעס לא יודע איך להתמודד איתם כמבוגר."
"וואללה." אני אומרת לה, בקוליות. לא מסגירה את רעש האסימונים הנופל כמו גשם נפלא ביום חם.

שליחה על ידי י* » 03 יולי 2005, 00:01

"טוב," היא אומרת לי באותה קלילות בה אמרה הומסקולינג. "נראה לך שהורים לא בחינוך ביתי מתאמים בינהם את המריבות והמצבי רוח לזמן שהילדים בבית ספר?! וחוץ מזה, ילד שמסתירים ממנו את המריבות והכעס לא יודע איך להתמודד איתם כמבוגר." @}

תענוג. תודה.

היום הלכנו ברגל למקום שתמיד נוסעים אליו באוטו. גילינו דרכים צדדיות שבכלל לא היינו מודעים לקיומן. שדות,שבילים, מבנים הרוסים, שטח פתוח ושקט. היה כיף. זו חוויה חזקה מאד, ללכת ברגל למקום שרק נוסעים אליו.
סיפרתי לילדות (רק הגדולה הקשיבה כי הקטנה היתה בהתרגשות גדולה מדי ורק רצה קדימה ואחורה ואל הכתפיים של אבא וחזרה למטה בלי הפסקה.)
שכשהייתי קטנה, היה זמן שלהורים שלי לא היה אוטו ובשבת היינו הולכים ברגל מהעיר שגרנו בה לעיר של סבתא וסבא שלי.
בדרך היינו עוברים בכבישים ודרכים צדדיות ופרדסים, ותמיד היינו קוטפים תפוז ואמא היתה מוציאה סיכת ראש מהשיער ועושה חור, ומסובבת את הסיכה בתוך התפוז ואפשר היה לשתות את המיץ דרך החור. שזה בעצם לא היה כל כך נעים כי המיץ של הקליפה היה צורב את השפתיים, אבל בכל זאת אהבנו את זה מאד. גם לא היינו לוקחים איתנו צידה ולא היינו עוצרים בשום חנות או קיוסק, אז זה היה הדבר המיוחד בדרך שציפינו לו.
ואז היינו מגיעים לסבתא, והיא היתה אומרת משוגעים, משוגעים, וואי די מי, באתם ברגל, ואנחנו היינו צוחקים, והיא היתה מכינה ארוחה, ואז הדודים שלי היו באים, והבני דודים שלי היו מתחילים די מהר לבכות כי אחרי הארוחה סבתא היתה מגישה בוטנים וגרעינים לבנים וחומוס קלוי, ולהם אסור היה לאכול כי יתקע להם בגרון.
והיה להם דשא קטן עם עץ שסק ועץ גויאבות אבל כל זה ומה היה אחרי הארוחה זה לסיפור אחר.
ואז, לא היינו חוזרים ברגל הביתה. סבא או דוד שלי היו מחזירים אותנו כשכבר היה חושך. וסבתא היתה מצטרפת עם סל שעליו מגבת.
ואף אחד לא ידע מה היה בסל ואף אחד לא דיבר על זה.
באותו זמן, שלא היה לנו אוטו, גם לא היה להם כל כך כסף, להורים שלי. לאבא שלי לא היתה עבודה. אבל הוא לא דיבר על זה וגם אמא שלי לא דיברה על זה.
וגם סבתא שלי לא דיברה על זה. לא ליד הילדים בכל אופן.
ובסל היא היתה שמה מצרכים בסיסיים. לא דברים מיוחדים ויקרים, כמו ממתקים או מטעמים מיוחדים, אלא סוכר, שמן, קמח, קפה, מלח. וקופסאות שימורים שהיה לה עוד מהמלחמה. היה לה גם קוביות סוכר מהמלחמה אבל זה לסיפור אחר.
והיא היתה עולה איתם ושמה לה בארון. היא לא אומרת לאמא שלי ואמא שלי לא אומרת לאבא שלי ואבא שלי כאילו לא יודע ולא אומר לאף אחד.
וככה הם לא דיברו. את מבינה? כדי שאבא שלי לא יהיה נבוך, אז כולם לא הביכו את כולם ושתקו. אני חושבת שעד היום הם לא דיברו על זה.
ותארי לך מה זה. הוא בטח היה כזה מסכן, כי לא הצליח לפרנס את המשפחה שלו. בטח התבייש כל כך וגם דאג.
והיא היתה כזאת מסכנה, כי בטח גם ריחמה עליו וגם דאגה וגם לא יכלה לדבר על זה כי זה היה מביך או אולי מכעיס אותו.
וסבתא שלי לא יכלה לדבר על זה (אבל היא בטוח דיברה על זה בלי הפסקה, רק לא איתם.)
ושניהם חיו ביחד וכל הזמן לא דיברו, לא דאגו, לא כעסו, לא התעצבו. ככה. שותקים. כמו איזה טמבלים שנולדו בלי פה.
"אמא! מה את מדברת ככה על ההורים שלך?!"
אני מדברת עליהם ככה. לא רק הם ככה. הרבה אנשים שאני אוהבת הם ככה. כמו טמבלים שנולדו בלי פה.
תארי לך כמה הם סבלו. כמה לא נעימים היו החיים שלהם.
נגיד אם לנו זה היה קורה, שפתאם לא היתה לנו עבודה. אז מה היינו עושים? מתחילים לתכנן, מה כן לקנות ומה לא. למשל. מה לדעתך היינו קונים ומה לא?
"חלב פרה כן וחלב אורז לא. לחם כן וממתקים לא"
טוב אולי כן קצת ממתקים, אני אומרת לה, אבל נגיד שוקולד רגיל ולא שוקולד אגוזים עם רוטב תות ואוכמניות...
היא צוחקת ואני נרגעת שהיא הבינה.
ואני ממשיכה:
ובטח היינו מודאגים, אז היינו מסתובבים עם פרצוף חמוץ וגוערים אחד בשני ובכן כל הזמן...או שהיינו מבינים שהדברים החשובים באמת שעושים אותנו שמחים לא עולים הרבה כסף...את מבינה?
אבל בטוח היינו מתווכחים ומדברים וצועקים ומתרגשים.

אני פתאם קולטת שאני מסבירה לה את כל זה כדי להסביר בעצם לעצמי. כי אני ילדה להורים שלא רבו, ועכשיו, בבית שלי, כל פרצוף, כל פיפס, כל הרמת קול או כעס או אכזבה, נראים לי תמיד כמו סוף העולם וחורבן וסיום וכליה ואין חזור.
יחסית לכמה הרבה שאני רבה, כועסת, מתרגזת, מאשימה ונוטרת, זה מוזר שאני באימת מוות ממריבות בינינו. והאשה ההיא שאמרה לי הומסקולינג עזרה לי להבין למה.
אז כדי להבין עד הסוף טחנתי לבת שלי את האזניים כל הדרך, כאילו שהיא לא ידעה כבר את כל זה. כאילו שיש משהו שהיא לא יודעת.

בזמן האחרון, שזה זמן קשה אצלנו, אני שומעת את הקטנה הרבה אומרת:
"אל תעשי פנים כאלה"
"אל תדברי ככה"
איך ככה?
"ככה. בקול הזה שאת עושה עכשיו כשאת אומרת איך ככה."
"אל תהיו מרוגזים"
והגדולה, הרימה צעקה על אבא לפני כמה ימים "בסדר!! אתה לא חייב לצעוק כשאתה אומר את זה!! מה אתה צועק פה על כולם?!" (אם אני הייתי מדברת ככה אל אבא שלי הייתי הולכת להתאבד מהר לפני שאראה את התגובה שלו.)
והקטנה:
"לא מדברים אל ילדים ככה! מה את מדברת אלי ככה???!!!"
או:
"נ' היא תינוקת פעוטה, נכון? ואל נ' את מדברת ככה?!"
לא...
"אז למה אלי את מדברת ככה?! גם אני תינוקת פעוטה!!!"
ותמיד זה כל כך כואב לי שהן נאלצות להיות בוגרות ומגינות על עצמן כאלה כשאנחנו מתפרקים, ואז ההבנה שאיזה מזל, הנה, הכל בסדר. כי הן יודעות שזה לא תקין שמדברים סביבן ואליהן ככה. ויודעות לתבוע את זכותן ליחס אחר ואוירה אחרת. אז אולי עכשיו אנחנו איומים, אבל הן כבר "עשויות". כבר יודעות שלאף אחד אסור להתנהג אליהן ככה. אפילו הקטנה הזאת, כבר יודעת את זה. אז הכל בסדר. ונעבור את הזמן הזה לא בנזקים איומים, כי יש לנו ילדות חכמות.
אמן.

את כותבת מדהים..
תודה @}

נעדרתי רק לשבוע, ופתאום כתבת כל כך הרבה.
תודה.

ואז ההבנה שאיזה מזל, הנה, הכל בסדר. כי הן יודעות שזה לא תקין שמדברים סביבן ואליהן ככה. ויודעות לתבוע את זכותן ליחס אחר ואוירה אחרת. אז אולי עכשיו אנחנו איומים, אבל הן כבר "עשויות".
אוי, שיחות, אני כ"כ שמחה שלמדת את השיעור הזה וסיפרת לנו עליו. כי עכשיו גם אני למדתי אותו.
תודה על המלים שלך פה.

דמעות בעיניי.

את כותבת מדהים.
אין לך מצב שפעם ביום, אופעם בחודש את אומרת לעצמך שאת חייבת להוציא ספר?

כל התכניות שתכננתי להיום, נדחקו לפינה. כל מה שאני עושה זה לקרוא אותך ולהשתאות...

איפה את?
איפה ה"טור השבועי"?

מתגעגעים ומחכים לעוד. @}

גמני. גמני.

איפה החיים בבית שלך?
רוצים להציץ דרך התריסים שאת משאירה פתוחים למחצה.

איפה החיים בבית שלך?
את יודעת מה, גם אני שואלת את עצמי...
התריסים מוגפים קצת עכשיו.
תודה לכל המבקרות האהובות.

חשבתי שחזרת... בכל מקרה, @}

טוב אם כבר זמן חרא אז להתנחם ולדבר על הנושא האהוב בדף הזה, פיפי וקקי:
הילדות מגיעות יחד למסקנה שבכל פעם שיש קקי, יש גם פיפי.
ואז אומרות:
מסכן אבא. כי אז בכל פעם שהוא עושה קקי אז הוא צריך לעמוד באמצע.

אנונימי

אצלינו, כשאבא עוד היה בבית, שלושת הבנות היו צוחקות עליו- כי מהר מאד הוא הבין שכדאי לו "לעשות פיפי" בישיבה, מאשר כל היום לספוג גערות על שלא הוריד את הקרש.
נהדר שחזרת ולו גם למשפטיים.

הבנות שלי קוראות לי אימו, בשורוק (להבדיל מ-אבו, בשורוק גם, שזה אבא שלהן, בעלי, אהובי) - ומאחר שזה בעיקר מה שאני היום, אימו (לשתי בנות קטנות ותינוק) במשרה שממלאה אותי לגמרי, כך גם אשאר כאן.
אני קוראת (וקוראת וקוראת) את הדברים שלך, ולא מצליחה להיזכר מתי כתבתי - ועוד כל כך יפה ומצחיק וחכם- את מה שעובר עליי. תודה על הרגשת הנורמליות, סוף סוף. אחרי הרבה זמן של בדידות, אני מרגישה שאני בחברה מאוד (מאוד) טובה. אל תפסיקי

שוב אני, שוב קוראת.
את צריכה להוביל תנועת נשים המונית, שתחזיר אותנו להיות מרכז הבית ("עיקר הבית". אהבתי) בלי רגשי נחיתות.
במחשבה שניה, זה בדיוק מה שאת עושה.
את בטח גם נורא יפה

אימו, תודה.
יש זמנים שאפילו את עצמך את לא מצליחה להוביל...
אני שמחה שהדף הזה ממשיך לפעום. לצערי אני עושה איתו הפסקה.
הבת הגדולה שלי כבר לא בחינוך ביתי. חיינו השתנו מהקצה לקצה. את באמת בחברה מאד טובה כאן אבל אני כבר לא בה.
אני מאחלת לך שתכתבי את מה שעובר עלייך. בדיוק היום חשבתי איזה חסד זה להנציח רגעים חולפים במילים, איזו מתנה זאת.
אני מתגעגעת מאד לכתיבה אבל מה שיש לי לכתוב כבר לא שייך לכאן.
תודה רבה שאת עוזרת לי להתחיל לסכם כאן, להרים כסאות להנמיך מוסיקה ולחלק שקיות ממתקים לאורחים לפני שהולכים.
רק שיהיה ברור, אם את מתחילה להתבאס, שמדובר בשקיות טול לבנות קטנות קשורות בסרט ורוד עדין חצי מבריק ובתוכן שקדים מצופים בסוכריה, לבנה או ירוקה בהירה, מה שיוצא, עם ריח מתוק עדין וקל.
לאורחים מסויימים מצפות סוכריות במבליק. לא יודעת מתי יצא לי לתת להם. במבליק, הרי אתם לא יודעים מה זה, זה סוכריות שוש שחורות עם ציור של פרח בורוד לבן ירוק בתוכן. ריבועיות עם עטיפת צלופן. וכבר אין את זה עכשיו סבתא שלי אומרת. היה פעם. את רוצה דברים כומו לוס מוג'רס דל טיימפו. מאיפה את זוכרת הדברים האלה. אני בתור ילדה הייתי אוהבת המאסאפאן. היו עושות ברחוב שלנו בעירעתיקה, היה מביא אותו טרי אבא שלי זכרונו לברכה. איש טוב היה, מסכן. אני תמיד אהבתי מתוק. את יצאת כומו הסבתא שלך גורסוזה שתהיי לי בריאה עיניים.