חינוך ביתי לילדים עם צרכים מיוחדים

זו בת והיא בת 6.5
אני מרגישה שהבית תורם לה הרבה יותר
מכל הבחינות.
ליווי של אימא הוא ליווי של אימא...

מה הביא אותך להחלטה לבחור בחינוך ביתי
או כפי שהתבטאת להיות 'בדרך לשם'?
בן כמה בנך?
האם הוא חווה מסגרות חינוך רגילות?

עוד לא החלטתי
אנו בדרך
בני כמעט בן שש וחצי
בני היה בגן רגיל, בגן שפתי ובגן אנתרופוסופי
מה שמוביל אותי לחינוך הבייתי, בין היתר, הוא הרצון שלי לתת לילדיי לחיות ולהתפתח בקצב שלהם
ולא להתאים אותם למסגרת זו או אחרת
כאשר ילד מתנהג אחרת "מממוצע בני גילו" (מושג ערטילאי כשלעצמו)
הדחף להישאר בחינוך הבייתי גדול יותר

מסכימה אתך לחלוטין.

בהצלחה,
רחש המים

הגעתי היום במקרה לאתר שנקרא 'א-ב בחינוך הביתי'
ושם מצאתי דף בשם: detail]ילדים אוטיסטים, אספרגרים ואינדיגו id[/po]=240422.

חשבתי שאולי זה יעניין אותך.
(אלא אם כן את כבר מכירה את זה)

מכירה, ותודה

בס"ד
יש דפים על קשב וריכוז, ואספרגר כאן באתר.
ואים מישהו יודע מה ההבדל ו או הקשר אים ישנו בין אפסרגר לפי די די ?

בחינוך הביתי היה אפשרות לתת לילד ללמוד בקצב שלו, לפי מה שמעניין אותו, לפי הזמן בו הוא מרוכז.
כשילד לא נעלץ לשבת "לילמוד" גם כשהוא כבר לא מרוכז, הוא קולט טוב יותר את מה שכן הספיק.
אפשר, גם בחינוך ביתי שכולל לימוד, להתאים את זמן הלמידה לילד. לא "לרוץ".
חשוב לפנות הרבה מקום לצורך של הילד לרחף, לעסוק בפעילויות שהוא אוהב, ובקצב שלו.
לפעמים יש ילדים שמרוכזים יותר בערב, אחרי שהוציאו די מרץ במשך היום.
הרבה מהדברים הילד רצה לשמוע דווקא לפני השינה, ממסע צעיר, מחוברות וספרים אחרים.
לפעמים הילד ילמד מסיפורים טיולים ומשחקים הרבה יותר מבשיעור ממוצע.
יש לדעתי בלבד גם קשר ישיר מאוד בין התעוררות למצב רוח וריכוז.
כשהילד התעורר לבד, ולא בשעה מסויימת, כמו בביהס, הריכוז היה גבוה הרבה יותר.
אפשר גם לתת לילד לארגן "תוכנית" ולפרוס אותה על שבוע או חודש.

יש ספרים מדהימים שכוללים מידע בהיסטוריה מדעים בעצם בכל תחום.
יש שח, דמקה, ששבש מנקלה וקלפים ואת ההנדסה אפשר בקלות להפוך למשחק, כפי שהיא היתה במקור.
באינטרניט יש מבוכים, פאזלים משחקים על "כמויות", זיכרון בלי סוף.
אפשר גם לתת לילד לדפדף באנציקלופדיה ואז יעצור בתחומים שמעניינים אותו.
אים זה צמחים, כימיה, מכונות, ספרות, וכו.
בגיל מאוחר יותר עשינו קלסרים לפי נושאים : היסטוריה, המצאות, קריקטורות, מדינות מטוסים וכו
פשוט מצאנו תמונות וכתבות מעניינות בנושאים בעיתון, גזרנו והדבקנו על נייר בריסטול, בקלסר.
הילד מאוד אהב לעבור על הקלסרים בעצמו, ולחפס עוד בעיתונים.
בגיל צעיר יותר אפשר לעשות קלסרים עים תמונות.

אפשר להיכנס לחנות של חוברות ביה"ס, לא חייב של הכיתה המדויקת, ולראות בחנות אים יש חוברות עים תוכן מעניין.
ממש אין צורך למלות את החוברות.
לחלק מהילדים קשה לקרא להבין, לענות על שאלה ולכתוב יחד.
מה שנדרש בביהס בחוברות כבר החל מכיתה א .
לפעמים יש לפרק את הדברים לגורמים: כתיבה, קריאה, הבנה, לחוד.
רק כשהילד שולט בהם לעבור לביחד. וניתן ללמד אותם באופן שמעניין את הילד.
על כל קושי של הילד אפשר לאלתר לבד.

אפשר לארגן רשימה של דברים שרוצים לקדם, ולהתרכז כל פעם בקטע אחר- לא הכל יחד.
אים זה התארגנות,
מוטוריקה,
תחביבים,
קשר עים ילדים אחרים,
כללים בסיסייםלפי מה שצריך וכו.
או אורך דיבור שיאפשר הקשבה:
למשל אים הילד פותח בהרצאה באורך מלא בתחום שמעניין אותו, וממש לא מעניין את החבר..
או כל נושא אחר.

תכונות שנחשבות לפעמים שליליות בביה"ס אפשר להפוך ליתרונות בבית:
עקשנות ודרישה של הילד לכאן ועכשיו היא אחת מהם.
יום אחד הבאתי לילד את הספר "פרק היורה", יום שישי והוא רוצה לשמוע עכשיו.. אבל עכשיו!!
טוב, אמרתי שמבחינתי הוא יאלץ לחכות לשבת.
אבל העקשן שלי אמר, אין מצב, אני רוצה עכשיו!
אז הוא פשוט לקח את הספר, "שבר את השיניים",
והתעקש לקרא עכשיו את כל הספר, מההתחלה עד הסוף. בעצמו.

כייף להם מיחוץ למסגרת, רק שלפעמים יש מקום לשים כללים, כדי שיהיה כיף גם להורה.

יצא ארוך. אים מישהו יצליח לתמצת , מה טוב.

שלום רב,
אני מורה לאיסטרטגיות למידה לתלמידים עם לקויות למידה ועם קשיי למידה, וכן לתלמידים באופן כללי הרוצים למנףפ את לימודיהם ולהקנות לעצמם מיומנויות למידה טובות יותר. ההתמחות שלי היא בהבעה וחינוך לשוני, וכן אני מכינה לבגרות בלשון ובתנ''ך לתלמידים בכלל ולתלמידים עם לקויות למידה בפרט.
אם אוכל לעזור באופן כלשהו, אשמח.
השיעורים ניתנים בביתי באופן פרטי, וניתן לאגד גם קבוצות.
זה לינק לביבליוגרפיה מעניינת אודות לקויות למידה: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2853/5562.
ניתן לפנות אליי דרך הדף שלי כאן.

שלום,
לא יודעת איפה לשאול, אז אני שואלת כאן:
אני אמא לילד מיוחד, בקרוב יהיה בן 5.
עד היום היה איתנו בבית, עבדנו איתו וקיבלנו טיפולים מאנשי מקצוע לפי בחירה שלנו. מהניסיון שלנו איתו ראינו שטיפולים מהסוג המקובל בגנים המיוחדים כגון קלינאית, מרב"ע, גישה התנהגותית ואפילו טיפולים מסויימים בגישה רגשית לא התאימו לו ואפילו גרמו לו לתסכול רב וכתוצאה מכך גם להתפרצויות זעם כלפי המטפלים וכלפינו ההורים ולבסוף גם לנסיגה מדאיגה. הוא ילד חכם אך מאוד רגיש ועם קשיים רבים וזקוק להרבה עזרה והבנה מהסביבה. ראינו שכשאנחנו עובדים איתו בדרכנו, בשילוב עם כמה אנשי מקצוע שכן מתאימים לו ושהטיפול שלהם לא גורם לו לתסכול ולכעס, ההתקדמות שלו טובה יותר והוא לומד מהר וטוב יותר, יחסית לעצמו. אנחנו עובדים איתו כך כמעט כל היום אך הגישה שלפיה אנחנו עובדים היא לא מהמקובלות בגנים המיוחדים.
אנחנו מעוניינים להמשיך לעבוד איתו כך בבית ולא לרשום אותו למסגרת מיוחדת וגם לא לנסות לשלב אותו כי אנחנו משוכנעים שבבית הוא יתקדם בצורה הטובה ביותר, לפחות בשלב זה וששילוב במסגרת, מיוחדת או רגילה, עלול לגרום לו להסתגר וגם לנזק פסיכולוגי. חוץ מזה שהנטיה הטבעית שלי היא לכיוון חינוך ביתי וטבעי ומשפיעה מן הסתם על אופן החינוך שלי והעבודה שלי איתו.

הבעיה שלי היא שאני לא יודעת מאיפה להתחיל את כל העניין עם הגשת הבקשה לאישור החינוך הביתי.
למי עליי לפנות, למי להגיש ואילו טפסים עליי להגיש (כשמדובר בילד שמתאים לחינוך מיוחד)?

אנחנו גרים בעיר קטנה, אחד מאיתנו (ההורים) נכה ומקבל קיצבה. אנחנו גרים בדירה קטנה וצנועה במרכז העיר, בבניין משותף. האם כל זה עלול להוות קושי להשגת האישור?

האם ישנם עו"ד המתמחים בתחום הזה שניתן לקבל מהם יעוץ לפני או אחרי שמגישים את הבקשה ?(אם כן אשמח לקבל המלצה)

תודה מראש לכל מי שיכול לעזור או להפנות אותי...אני די לחוצה כי הבנתי שצריך להגיש עד אפריל.

שלום אמא מודאגת,
קודם כל יש דבר אחד שלגביו את יכולה להרגע: תאריך הגשת הבקשה. לא יקרה כלום אם תגישי את הבקשה באחור של חודש, או חודשיים, או ששה.

ספציפית לשאלות שלך:

למי עליי לפנות, למי להגיש ואילו טפסים עליי להגיש (כשמדובר בילד שמתאים לחינוך מיוחד)?
רשמית פונים למנהל המחוז שלך. מעשית, אפשר ליצור קודם קשר עם הקב"ס של המועצה/עיריה, ולעבוד דרכו.
יחד עם זאת, אני מציעה לך קודם כל ליצור קשר עם משפחות חינוך ביתי אחרות באזור, גם לייעוץ בצדדים הטכניים של האישור, וגם לתמיכה, חברה וקשרים באופן כללי.

לגבי מה להגיש: כדאי לעבור על הנהלים של משרד החינוך . לפי הנהלים לבקשה יש שלושה חלקים:

חלק טכני עם הפרטים שלכם, צילומי תעודת הזהות, חתימות, וכו'.
הסבר למה אתם רוצים לעשות חינוך ביתי.
התוכנית שלכם לגבי מה אתם מתכוונים לעשות בתכל'ס.

יש באתר כמה דוגמאות לבקשות, בעיקר ב-מדור חינוך ביתי והחוק.

אנחנו גרים בעיר קטנה, אחד מאיתנו (ההורים) נכה ומקבל קיצבה. אנחנו גרים בדירה קטנה וצנועה במרכז העיר, בבניין משותף. האם כל זה עלול להוות קושי להשגת האישור?
תלוי. זה לא פוסל אתכם מראש, אבל גם פקידים הם בני אדם וחלקם מגיעים עם דעות וסטריאוטיפים. אני מציעה לא להניח מראש שזה יהווה בעיה, רק לשים לב שאתם שומרים תעוד של כל התהליך, למקרה שלא יאשרו לכם ותרצו לערער.

האם ישנם עו"ד המתמחים בתחום הזה שניתן לקבל מהם יעוץ לפני או אחרי שמגישים את הבקשה ?(אם כן אשמח לקבל המלצה)
אין עו"דים שמכירים היטב את פרטי הגשת הבקשות עצמן (זה לא משהו שמצריך בכלל עו"ד), אבל יש את המשרד שטיפל בזמנו בהגשת הבג"ץ (כבירי-משהו) והם מכירים את נושא החינוך הביתי לעומק. אם אי פעם תגיעו למצב שתצטרכו להגיע לבית משפט -- אפשר לפנות אליהם. אבל בשביל הבקשה עצמה אין צורך בעו"ד.

שלום, האם יש למישהו נסיון בחינוך ביתי עם ילד בעל קשיי למידה (קשב וריכוז וכדומה)? ההתלבטות היא לפני מעבר לכיתה א'.

חינוך ביתי עם ילד בעל קשיי למידה (קשב וריכוז וכדומה)
השאלה היא, איך הילד אובחן ככזה וע"י מי... לפעמים המערכת כביכול "גורמת" לילדים להתנהג בצורה שמתייגת אותם כבעלי קשיי קשב וריכוז, בגלל דרישות לא סבירות מרוב הילדים (ישיבה במשך זמן ארוך מאוד במקום אחד, התרכזות בחומר משעמם שמועבר בצורה משעממת, וכן הלאה).

לי יש ילדה שאפשר היה להגדיר אותה כילדה בעלת קשיים בקשב וריכוז - ללא היפראקטיביות, אך כן מתפזרת וחולמת ולא מתרכזת בנעשה בכיתה. מי שמכיר אותה בשנה האחרונה נדהם לשמוע שאף הציעו לנו לסמם את בתנו בריטלין, לאחר שהוצאנו אותה מביה"ס בו "בילתה" שנתיים. כעת, הפלא ופלא, אפשר לראות שכאשר משהו מעניין אותה היא לגמרי לא מתפזרת. נכון, זו לא הילדה המרוכזת ביותר בעולם, אבל זאת גם לא ילדה של ריטליו ואם היא היתה נשארת במערכת היא היתה לדעתי פשוט הולכת לאיבוד (קצת כמו מה שקרה לי...)

היי רוני,

תודה על התגובה. בננו נמצא במסגרות תומכות מאז גיל אפס פחות או יותר. את שנות הגן הוא בילה ומבלה במסגרת חינוך קיבוצית מאוד אישית ותומכת לשביעות רצוננו.
בשל בעיות ויסות מוטורי\רגשי, ADHD ובעיות נוירולוגיות אחרות, עדיין נתמך בריפוי בעיסוק, רכיבה טיפולית ופסיכולוגית.

אם זה נשמע המון הרי האמת היא שזהו המינימום שהסכמנו לו, כשבכל מסגרת שכזאת הגענו למטפלים מעולים שאכן יצרו קשר חיובי ותרמו לו.

כיום לאחר שנותר שנה נוספת בגן חובה, אין אנו יכולים לחשוב על מסגרת מקבילה במערכת החינוך ה"רגיל" ולכן אנו תוהים.

זה באמת מצב אחר לגמרי. אשרי הילד שיש לו הורים כמוכם!!
תסתכלי ב מדור חינוך ביתי , אני בטוחה שיש דפים שעוסקים בנושא. תיכף אני אסתכל גם ואראה אם יש משהו... אני כמעט בטוחה שראיתי בעבר.

היות והוא מאובחן וכבר מטופל חשוב סביר להניח שתרצו להמשיך את הדברים הללו.
אני לא יודעת אם המטפלים שהיו לכם עד היום ואלו שהקופ"ח ממנת יתמכו ברעיון.צריך ראש פתוח מאוד.

מנסיון של חברה שהלכה למכון להתפתחות הילד -האשימו את העובדה שהוא איתה בבית בכל עינין.(לא שהיו מי יודע עינינים וגם שהיא היתה מפגישה את היד עם חברה מגוונת )

ישנה התיחסות בנהל ח"ב של משרד החינוך לגבי ילדים עם ליקויי למידה ובעיות שונות.
אני לא יודעת אם זה בשביל להסדיר את השיעורי עזרה וטיפולים שהילד אמור לקבל, או כדי להתנער מזה.

מצרפת קישור לדף: חינוך ביתי לילדים עם צרכים מיוחדים

תסתכלי מה שיונת כתבה .הכי חשוב זה להיות מאוד מאוד בטוחים בעצמכם עם הצעד שאתם עושים.
להתחבר לקהילה שתהווה מקום למפגש חברתי לילד ותמיכה לכולכם.

נראה לי שחשוב שהדף של החינוך המיוחד יתפוס תאוצה ויהיה בו תיאור של ניסיון עם המערכת ובכלל, עם המציאות הזו.

תודה אילה,

אכן זאת החלטה מורכבת מטעמים רבים. נראה מה נחליט בעניין.

שוב תודה.

אימא מודאגת, משפחה מחפשת,

מאחלת לכם בהצלחה, רחש המים @}

נעים להיתקל בדף הזה
בהצלחה לכולן

אני אמא לילד בן 5, עם איבחון של PDD NOS ועיכוב התפתחותי. השנה הוא היה בגן של חינוך מיוחד וזה היה מאכזב מאד. שנה הבאה התיכנון הוא גן תקשורתי ולאחר הניסיון שהיה לנו השנה, אני נמצאת בלבטים רבים. אחת האפשרויות שאני שוקלת זה חינוך בייתי, בשילוב עם טיפולים משלימים. הבן שלי מאד מעוניין ביצירת קשר עם ילדים אך זקוק לתיווך, כדי שהקשר ימשך. אני מחפשת ליצור מפגשים בינו לילדים אחרים בני 4-5 בעלי צרכים מיוחדים דומים לשלו. אשמח ליצור קשר, הטלפון שלי הוא 052-2820172 . במידה ומישהו מכיר משפחה מתאימה מרחובות והסביבה נא העבירו להם את המידע.

שלום לך דורית
ממליצה לך לנסות בפורום אוטיזם, אספרגר ו- PDD בתפוז
קישור לפורום

אנחנו עכשיו במהלך ניסוח תוכנית לימודים לשנה הבאה, כדי להגיש את הבקשה לחינוך ביתי.
אם יש כאן אנשים עם דוגמאות לתוכניות חינוך ביתי לילד עם צרכים מיוחדים (בפרט כאלו שאושרו על-ידי המשרד), נשמח לעיין בהם ולקבל כיוון.
אנחנו עובדים ב-RDI, אבל גם דוגמאות לתוכניות בגישות אחרות יעזרו.

בר עדש, האם זאת שנה ראשונה שלכם בחינוך ביתי?
לדעתי עדיף לכם להציג את החינוך הביתי כגישה אידיאליסטית שלא קשורה בכלל להיות הילד בעל צרכים מיוחדים
ומתוך זה להציג גם את הטיפולים שאתם מאמצים כחלק מחיי היום יום של הילד.
לנו שלושה ילדים מתוכם אחד אספרגר ואולי עוד אחת PDD, החינוך הביתי נבחר עוד לפני האבחון לכן אנחנו לא רואים קשר בין זה שהילדים בבית לבין היותם על הספקטרום, אנחנו מציגים את גישתנו לחינוך הביתי דבר ראשון וכחלק שולי את היות הילדים, ילדים בעלי צרכים מיוחדים והמענה שאנו מתכוונים לתת גם לזה.
אנחנו בUNSCHOOLING.

אם את מחפשת משפחות בחינוך ביתי באזורך(לא מצינים אם הם עם בעיות כאלו ואחרות-מה שחשוב זה שאפשר לפגוש את האנשים הללו): העזרי בדף ' הרשימה הלבנה ' .בהצלחה

שאלה ל- אמא לילד אספרגר (ולכל מי שיודע): גם אני אמא לילד מיוחד בחינוך הביתי. איך ה-unschooling הולך אצלכם ביחד עם הטיפולים?
לפעמים אני מרגישה עם זה לא טוב. טיפולים זה אומר שמשהו בילד לא בסדר וצריך לתקן אותו ולעומת זאת unschoolingאומר שהילד יתפתח בקצב שלו, הוא יודע יותר טוב מכולם מה הוא צריך ללמוד ואם מלמדים אותו אז זה רק מה שהוא רוצה ומתעניין בו. בעצם אין כפיה ואין כמעט לימוד יזום מצד המבוגר. אז קיים אצלי קונפליקט בין המשיכה הטבעית שלי לunschooling לבין הדאגה שאולי בלי הטיפולים הוא לא יתקדם. במקרה האישי שלנו, הילד היה מוותר בשמחה על כל הטיפולים שלו (כולל הטיפולים הרגשיים וכל אלה שמצטרפים לילד בטיפול) ומעדיף unschooling.

ובעניין ההסבר על הטיפולים בתוכנית למשרד החינוך: בפעם הקודמת שביקשנו אישור, פירטנו תוכנית שכמו שכתבת, שתיארה קודם את הגישה האידיאולוגית שלנו ואח"כ גם הסברים על הטיפולים. גם בדו"ח ההערכה שנתבקשתי לשלוח, כתבתי במה הוא התקדם וציטטתי הרבה ממה שכתבו לנו המטפלים. פתאום מרגיש לי לא נוח עם זה שפרטתי למשרד החינוך דברים שאולי נחשבים למידע פרטי או רפואי על מצבו של הילד. מרגישה שזה פוגע בכבודו ובפרטיותו. החלטתי שהשנה אני לא מוסרת למשרד החינוך מידע על טיפולים. אשמח לשמוע מה הורים אחרים חושבים על זה.

שימרית, אני אכתוב לך מה שעולה לי:
יש חינוך ביתי חופשי ויש רגל שבורה.
מה נראה לך, מרגיש לך, בתור האמא שאיכפת לה, בתור רגל שבורה (משהו שכדאי ואפשר לטפל בו, לא פחות מדי ולא יותר מדי), ומה בתור משהו שבכלל לא שייך?
אני כן יודעת שבאספרגר יש אפשרות ללמד את הילד בצורה חכמה ומכוונת מטרה להבין יחסים חברתיים בצורה שמקילה עליו להרגיש בנוח עם סביבתו. אני רואה את זה בדומה לאיך שאני רואה כישורים כמו הקלדה עיוורת (שהקפדתי שהבת שלי תלמד כבר בגיל 10 או משהו כזה, כי לדעתי זו מיומנות הכרחית לחיים) או נהיגה. משהו שכדאי ללמוד ולהשתפר בו.

ממה שאת מתארת (ואני לא מבינה מספיק בנושא כדי לנחש מה עומד מאחורי מילות הקוד
כולל הטיפולים הרגשיים וכל אלה שמצטרפים לילד בטיפול ),
אני מנחשת שלצד דברים שאת חושבת שהם יכולים להיות מועילים באמת, יש גם המון "מסביב" שלא עושה לו טוב ולא משרת אותו בשום צורה.

הי בשמת,
אשמח מאד אם תרחיבי מעט יותר את קו המחשבה הזה. אני גם כן מרגישה מועקה רבה מכל ההתערבויות עם הפעוט שלי. האם המסר שנמסר לו בכל הטיפולים שהוא מקבל הוא "זה לא בסדר להיות ככה" או במילים אחרות "זה לא מקובל להיות אחר". האם אין מקום בעולם שלנו לקבל גם את השונה כמו שהוא (אפילו אם הוא קטוע רגל)? אולי הבעיה שלי היא שהההפרדה הזו שאת מציעה היא כל כך קשה לעשות. היא חמקמקה כל כך שבתוך שסן אחד יכולה להופיע פתאום אפיזודה קצרצרה אחת שכבר מערערת הכל. אנחנו כבר כמעט שלוש שנים בבית (דבר שדורש מאבק לא קטן אל מול שרותי ההתערבות המוקדמת בחינוך המיוחד) בוחרים בקפידה רבה את כל אנשי המקצוע הפרטיים שמלווים אותנו ואת הגישות והשיטות שנכנסות אלינו הביתה. ובכל זאת בסופו של יום לפעמים אני תוהה עבור מה כל זה? האם לא עדיף להניח לו? האם כל זה באמת מבטיח לנו עתיד טוב יותר (כלומר תיקון "הרגל השבורה")? ומכיוון שהתשובה היא מאד לא ברורה במקרה שלנו לפעמים פשוט בא לי לזרוק הכל לעזאזל וסתם לשבת בפארק להנות מהפרחים....
הולנדי ה ממחשב אחר

הולנדי ה היקרה, אני לא יכולה להרחיב. אני לא מספיק מתמצאת בשביל להכנס לפרטים. בשביל זה צריך שאמהות שבאמת מבינות בדיוק מה עובר עלייך ייכנסו ויגידו דברים קונקרטיים, או יספרו מה הן עשו ואיזו תועלת זה הביא.

כאחות של ילד אספרגר שמעולם לא אובחן ולא טופל (כיום אדם מבוגר) אני חושבת שזה עוול נוראי לילד כזה, אם כבר מודעים לבעיה שלו ולאמצעים שיש כדי לעזור לו, לא לעשות כלום. הדוגמה של הרגל השבורה מדויקת מאד. ילד כזה שלא יקבל שום עזרה עלול לצלוע כל חייו (מבחינה רגשית וחברתית). אצל אחי זה בדיוק מה שקרה.

מזמינה אתכם לקרוא דברים שכתבתי בנושא שאפשר למצוא בדף תמי גלילי בלוג . אם תרצי אנסה גם להרחיב ולהוסיף מניסיוני כאן.
החלטתי שהשנה אני לא מוסרת למשרד החינוך מידע על טיפולים. אשמח לשמוע מה הורים אחרים חושבים על זה.
באופן כללי לא למסור לרשויות מידע בהתנדבות זה רעיון טוב. רק מה שהם דורשים במפורש וגם אז המינימום ולאחר בדיקה שאת אכן חייבת או שכדאי לך. מידע זה כוח.
(כמו באנסקולינג...)

אגב, לי יש ילד שהוא אוטיסט בתפקוד בינוני-נמוך (אם מתעקשים למקם אותו). אחרי כמה שנים של אנסקולינג, הגענו למסקנה שהוא זקוק לתגבור, והוא מקבל עכשיו קלינאית תקשורת פעם בשבועיים בתוצאות מפתיעות ומשמחות. הייתי רוצה שיקבל יותר, אבל אני לא בטוחה בכלל שזה באמת היה מוסיף לו.

הי
בני הייה בחינוך ביתי בין גילאי 9 ל14 וכרגע בכיתת תיקשורת בבית ספר דמוקראטי. הוא אובחן (אנחנו כבר ידענו) בגיל 14 בערך כאספרגר (שאגב אוטוטו עומד לצאת מהז'רגון כתווית נפרדת מ פי די די). יש דברים שהחינוך הביתי הייה נפלא בשבילו ויש דברים שלדעתי הייה יכול להתקדם הרבה יותר.
הוא ניצל לחלוטין מלעג ודחייה חברתית אבל לבני גילו בכיתה יש יכולות תקשורתיות הרבה יותר מתואמות. זה לא אומר לאכול בסכין ומזלג, הם צברו ניסיון בשיחה, פנייה, תגובה הולמת, התנהגות בציבור וכדומה. הוא היחידי בכיתה, אני חושבת, ללא תרופות. יש לחץ סביבתי-מערכתי לכיוון הזה (כללית. לא עלינו בנתיים)

גם אני לא בטוחה שכול מה שמציעים בבית הספר - בנדיבות רבה - הוא באמת נכון, לו או לנו או לחברה.
יש כאן תהליך ודיאלוג ואין לדעתי תשובות חד משמעיות שמתאימות לכולם. אני אישית לא נופלת מטיפולים רגשיים למיניהם. בעלי המקצוע יגידו שהוא מתנגד כי זה קשה לו ולכן! צריך להמשיך. הקשר שלנו עם האנשים שעובדים איתו והקשר שלנו איתו ועם עצמנו הוא המפתח. יש דברים שמתאימים ואחר כך כבר לא.

אני ראיתי התקדמות תקשורתית צומחת בתחומים שהוא אוהב (דה..). במקרה שלו נגרות, ציור, גרפיקה ממוחשבת, אפייה, קולנוע, קרב מגע, טיולים.
והוא גם לומד לימודים עיוניים ברצון. גם כאן הוא מתנסה בשאילת שאלות, הערות ושיחת כיתתית וזה טוב לדעתי.
הייתי מוצאת (כי יש) את התחומים והמינונים שנוח לו גם אם מאתגר.

יש נחת (-;

הי דגנית,
תודה על מה שכתבת. אני מאד רוצה לשמוע אם לדעתך הסיטואציות שיש בכתה שלו (תיקשורת?) משקפות במשהו את החיים הבוגרים (סיטואציות ביום יום של עולם המבוגרים). בבקשה כיתבי דוגמאות (אם לא אכפת לך), וגם מאד מענין אותי לשמוע על השנים שלכם בחינוך הביתי מה וכמה עשיתם ולמה ואיך (סדר יום למשל) ולמה בעצם עברת לחינוך ביתי בגיל 9? אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואלת כל כך הרבה פשוט באמת לא מכירה הרבה אנשים שכבר התנסו בחינוך ביתי "מיוחד" וגם במסגרת רגילה...
תודה רבה על השיתוף...

תשובות:

האם יש בכיתה שיקוף של החיים:

לדעתי כן. כיתת התיקשורת הזו מיוחדת. הם עובדים על יצירת קבוצה חברתית. כרגע הם מתחילים פרוייקט עסקי. הקבוצה מקימה עסק של אפייה ומכירה, מהיסוד, בתהליך דמוקראטי ובמטרה להרוויח כסף וללמוד את המיומנויות השונות. כמן כן יש לא מעט מקצועות שעוזרים לדעתי לחדד את הכיוון התעסוקתי. הלואי עלינו בתיכון מבחר כזה.
אחרי מספר שנים שהכיתה צומחת (אנחנו ממש חדשים) המחנכים מעידים שאכן יש קשרים חברתיים, הנערים רואים עצמם כקבוצה כמו כל כיתה אחרת וכך גם מתקבלים על ידי שאר ילדי בית הספר. אבל זה תהליך ובני בתחילתו.

המחנכים מקפידים ליצור (מה שנקרא פרו אקטיב) בכל שיעור, הפסקה, טיול, משבר או ויכוח תהליך של בחירה מצד הילד (בהתאם למשנה הדמוקראטית) ולמנף לשיפור היכולות התקשורתיות והחברתיות. יש משברים. לפעמים המשברים הצפויים של "לא רוצה ללכת לבית הספר. משעמם ואני רוצה לחזור". לפעמים מחזירים.
יש דיאלוג מאד הדוק איתנו ועם הבן. עובדים מאד צמוד.

בתור הורים, אנחנו נדרשים לחדד ואפילו ללמוד מאלף מיומנויות תקשורת כמו הבעת רגשות במילים בחיי יום יום. גם לנו יש לקות בכך - קיבוצניקים-ישראלים.

אמשיך יותר מאוחר

ממשיכה
אגב, אני לא יכולה לתת דוגמאות יותר קונקרטיות כי אני לא בכיתה ויש גם אלמנט של שמירת פרטיות.

מעבר לחינוך ביתי ומה עשינו: אפשר לקרוא (אם יש לך סבלנות) דגנית ב עכשיו בבית עכשיו בבית 2006

לא התייחסנו מראש אל הבן כאל בעל צרכים מיוחדים יותר מאשר לבת כבעלת צרכים מיוחדים מהיות כל אדם בעל צרכים מיוחדים,
אבל למדנו לאט לאט ועם לא מעט חריקות וטעויות, שיש משהו שאנחנו מאד לא מבינים.
מצאנו עצמנו, ההורים, עוסקים ב -

תיווך סטואציות חברתיות, גם בתוך המשפחה, בצורה אינטנסיבית/סיזיפית.
לימוד מפורט של מיומנויות בסיסיות
סירובו לפגוש חברים מהכיתה לשעבר שאמהותיהם הזמינו אותו לימי הולדת או ביקור אחר הצהריים וקוצר רוח ממפגשים חברתיים ככלל
חרדה שלנו מול התנהגויות גופניות, ר"ל טיקים שונים שבאו והלכו (עכשיו כבר אין)

הבן התחיל ללכת לבית ספר על פי בקשתו. הוא מתקבל בחום רב על ידי מורים ותלמידים.

הצטרפתי השנה לקבוצת תמיכה להורים לילדים עם לקויות תקשורת. הגעתי אליה דרך אחת האימהות של ילד בכיתה.
זו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי ממנו! קבוצה נהדרת של אנשים מקסימים, נחמדים, רגישים וחכמים.
החלק המהותי בפגישות הייה לדבר על עצמנו - כולל אחאים, משפחה מורחבת, חברים, זוגיות, התפתחות אישית ועוד.
אני רוצה לספר כאן משהו:
בפגישת הסיום סיפר כל אחד על החוויה שלו וגם פנה לאנשים בקבוצה שהשפיעו עליו במיוחד.
נתי, המנחה (בחסד), פנה אלי ואמר בערך:
"אני רוצה להודות לך על שהבאת לנו את המרחבים הגדולים (וכאן הוא פרש ידיו הארוכות לצדדים וחשבתי שהוא מדבר על אפריקה...) של החינוך הביתי.
בלי שיפוט או ביקורת, הבאת זוויות חדשות לשיחה ופתחת לנו עולמות חדשים".
וזה בעיני לגמרי בזכות מה שקיבלתי מהאתר הזה ובחינוך הביתי.

ילד כזה שלא יקבל שום עזרה עלול לצלוע כל חייו (מבחינה רגשית וחברתית). אצל אחי זה בדיוק מה שקרה
וילד כזה שכן מקבל עזרה, לא יצלע כל חייו? אם אחיך היה מקבל את העזרה שאת חושבת שהיה זקוק לה בילדותו, האם את בטוחה שמצבו כעת היה טוב יותר? אולי דווקא היה יותר גרוע?
אם היה מקבל עזרה בילדותו, היה עכשיו בלי בעיות חברתיות ורגשיות?

גם לאדם עם מגבלות יש אפשרות למקסם את הפוטנציאל שלו. אפשר לשבת בכסא גלגלים מחוסר יכולת ללכת ולהשלים עם זה ואפשר ללכת עם צליעה קלה. אני יודעת במה הייתי בוחרת עבור הילד שלי.

אפשר לשבת בכסא גלגלים מחוסר יכולת ללכת ולהשלים עם זה
וגם, ישיבה לאורך זמן בכיסא גלגלים - כאשר יש אלטרנטיבה - יכולה להחמיר את מצב הרגל וליצור בעיות נוספות.
השאלה גם מה האדם רוצה בשביל עצמו.

המשוואה היא לא בין לא לעשות כלום ולא להשיג כלום, לבין לעשות משהו כדי להשיג תוצאה. מה שצריך הוא להתאים את מה שעושים (ולא פחות חשוב - את מה שלא עושים) לילד כמו שהוא עכשיו. לתת מינון מדויק ככל האפשר. לבדוק, ולחזור ולבדוק; לשנות בהתאם לשינוי הצרכים ככל שהילד גדל ומשתנה (וגם אנחנו). ולפעמים השינוי הוא לעשות פחות, או "לא לעשות כלום". ומותר גם לטעות (אפילו הכרחי). צריך רק לתקן את הטעות כשנוכחים בקיומה.

יש לנו, בני האדם, נטייה לקשור דברים בקשר של סיבה-תוצאה. זו נטייה עם יתרון אבולוציוני ברור. אבל ממנה נובעים גם לא מעט כשלים, ואחד מהם הוא ההנחה שכדי להגיע לתוצאה מקווה צריך לעשות משהו, וכמה שעושים יותר - התוצאה מובטחת או טובה יותר. זה מאוד בולט במיוחד בחינוך של ילדים על הספקטרום. פשוט מציפים אותם בטיפולים.

נדמה לי שכתבתי כאן כבר על המעבר שלנו לאנסקולינג, ואיך ההרפיה מנושא ה"לימוד" גמרה לותצאה מפתיעה והפוכה ממה שמקובל לחשוב - הילד למד לזהות את האלפבית בארבעה ימים שבהם נתתי לו לשחק כמה שרצה באתר starfall, כאשר לפני כן המורה שלו (מורה מעולה!) נתנה לו לשחק בזה חמש דקות בסוף השיעור, בתור פרס

.

מה שאומרים כאן על למידה של ילדים בכלל, תקף גם לגבי ילדינו. הרבה ממה שקורה הוא סמוי מן העין. ייתכן שהשחרור המוחלט מ"חינוך" תרם לקפיצה ביכולת, אבל ייתכן לא פחות שלטיפולים האינטנסיביים לפני כן היה חלק קריטי בעניין. לעולם לא נדע.

אגב, שימרית, בדקת RDI? עשוי למצוא חן בעינייך.
אם האינטואיציה שלך אומרת להרפות ולנסות בלי טיפולים לתקופה, לכי על זה. שום החלטה היא לא לנצח, ובניגוד להפחדות, כמה חודשים בלי טיפולים לא יטו את הכף לשום כיוון. ואולי גם את צריכה קצת חופשה מהטיפולים? גם זו אפשרות שצריך להביא בחשבון ולהתייחס אליה בכבוד וברצינות.

יש לנו, בני האדם, נטייה לקשור דברים בקשר של סיבה-תוצאה. זו נטייה עם יתרון אבולוציוני ברור. אבל ממנה נובעים גם לא מעט כשלים, ואחד מהם הוא ההנחה שכדי להגיע לתוצאה מקווה צריך לעשות משהו, וכמה שעושים יותר - התוצאה מובטחת או טובה יותר.
אני מסכימה.

עוד משהו שלא הספקתי לכתוב קודם בקשר לעוד טיפולים. ספציפית לגבי ילדים על הספקטרום (אבל לדעתי זה תקף לגבי כל ילד), נמצא שיש להם דחק חימצוני גבוה. דחק כזה הוא תוצאה של לחץ גופני ורגשי כאחד. אם עוברים את הנקודה שמעבר לה הילד נלחץ ולא נהנה, לדעתי מזיקים יותר משמועילים. דחק חימצוני עלול לפגוע בתפקוד המוח במידה שלימוד מוכתב מבחוץ עשוי לעזור לו. אולי אפילו יותר.
כנ"ל לגבי הלחץ על ההורים.

עוד משהו בכיוון אחר - יש אנסקולינג ויש אנסקולינג. אני בחרתי ליצור לבני סביבה שתעודד פיתוח יכולות מסוימות, אבל לאפשר לו לבחור מתוך ההיצע מתי וכמה ואיך. למשל, רציתי לעודד קריאה כערוץ תקשורת אלטרנטיבי. אז יש בבית קלטות וידאו על קריאה, הוא מוקף ספרים ורואה אותנו קוראים הרבה, הולכים הרבה לספריה, והחלפתי לו שם וגם רכשתי משחקי מחשב שמתמקדים בזה. בתוך זה, הבחירה הייתה שלו. נניח, לא קראתי לו ספרים בלי שהוא הביע רצון בכך. כן יזמתי לפעמים, אבל אם הוא לא רצה - לא התעקשתי.

הבחירה הזו הייתה מודעת, אבל הרי אנחנו משפיעים על ילדינו בכל מיני דרכים מעצם האישיות ובחירות החיים שלנו, ולא תמיד בצורה מודעת. אין כזה דבר היעדר מוחלט של הכוונה, כמו שאין כזה דבר היעדר שיפוט. מה שחשוב הוא שקיים בסיס של כבוד למי שהוא ולבחירות שלו.

דחק חימצוני
מה זה?

oxidative stress

שליחה על ידי דודה* » 11 מאי 2011, 14:45

שלום,
אחיין שלי בן 3 בחינוך ביתי, הוא לא מדבר, אבל חשבנו שהוא רק לוקח את הזמן. אחי עכשיו אמר לי שהוא אובחן עם בעיית קשר, הוא לא מדבר כי לא מעניין אותו קשר עם אנשים, הוא לא רואה אנשים, והוא רק בעולם שלו. העובדת סוציאלית אמרה להם שאם לא ישלחו אותו לגן מיוחד (שעד 4 אחה"צ), ואחרי זה גם לחוגים מיוחדים, הוא לא יצא מהמצב שלו. לא בטוחה מה השאלה שלי, אבל אני קצת מוטרדת, וקשה לי לתאר את האחיין שלי שבבית פתאום עולה על הסעה ומבלה את כל יומו בגן, ותהיתי אם יש פה הורים לילדים עם בעיות קשר, שבבית או שבגן רגיל ליום קצר, ויכולים לשתף מנסיונם.
תודה.

_שאלה ל- אמא לילד אספרגר (ולכל מי שיודע): גם אני אמא לילד מיוחד בחינוך הביתי. איך ה-unschooling הולך אצלכם ביחד עם הטיפולים?
לפעמים אני מרגישה עם זה לא טוב. טיפולים זה אומר שמשהו בילד לא בסדר וצריך לתקן אותו ולעומת זאת unschoolingאומר שהילד יתפתח בקצב שלו, הוא יודע יותר טוב מכולם מה הוא צריך ללמוד ואם מלמדים אותו אז זה רק מה שהוא רוצה ומתעניין בו. בעצם אין כפיה ואין כמעט לימוד יזום מצד המבוגר. אז קיים אצלי קונפליקט בין המשיכה הטבעית שלי לunschooling לבין הדאגה שאולי בלי הטיפולים הוא לא יתקדם. במקרה האישי שלנו, הילד היה מוותר בשמחה על כל הטיפולים שלו (כולל הטיפולים הרגשיים וכל אלה שמצטרפים לילד בטיפול) ומעדיף unschooling._
בלת"ק -
אני רוצה לענות על זה בתור מטפלת בילדים עם צרכים מיוחדים, שגם אוהדת מאוד מאוד אנסקולינג.
והתשובה שלי היא - זה לא בהכרח סותר.
זה סותר, אם האנשי מקצוע חושבים שזה סותר...
ויש גישות מקצועיות שמאוד קרובות ברוחן לאנסקולינג, בכמה וכמה אספקטים.

טיפולים זה אומר שמשהו בילד לא בסדר וצריך לתקן? לא בעולם המקצועי שבו אני חיה.
בעולם שלי, טיפולים אומר שלילד הזה יש צרכים מיוחדים, כלומר הוא זקוק לסביבה יותר ספציפית מהסטנדרטית כדי להתפתח ולגדול בקצב שלו, וכדי להפיק מעצמו ומהסביבה את המקסימום.
אף איש מקצוע שאני מכירה לא יעז להגיד משהו כמו "הילד לא בסדר וצריך לתקן". בייחוד הלתקן זה משהו שאנחנו מתכחשים לו מכל וכל... אנחנו לא מתקנים שום קלקול, אנחנו מסייעים לילד להתפתח.
כן אומרים - בואו נראה איך אפשר לעצב את הסביבה של הילד, כך שהוא יפיק ממנה את הכי הרבה הנאה ולימוד שהוא יכול ורוצה.
כן יש בסיס מאוד מוצק (מבחינת ראיות מחקריות) לטענה שילד לומד הכי טוב כשהוא מונחה על ידי המוטיבציה הפנימית שלו, כשהוא עושה דברים שמשמעותיים לו. שהלימוד (כל לימוד שהוא) חייב לערב את הלומד ולהיות ברמה זו או אחרת מונחה על ידי הלומד כדי שהוא באמת יהיה לימוד אמיתי, משמעותי.
הגישה המקצועית שאני לומדת עכשיו (DIR) אומרת שעיקר הלימוד וההתפתחות קורים כתוצאה מאינטראקציה משמעותית עם אנשים שמשמעותיים לך. בעיני זה אחד העקרונות הכי בסיסיים בחינוך חופשי.
כל אנשי המקצוע שמקיפים אוצתי חותרים כל הזמן לטפל פחות בילד, ויותר לעבוד עם ההורים - לתת להם כלים שיביאו להתפתחות מיטבית של הילד בגבולות היכולת שלו.
"כלים", בהקשר הזה, זה למשל ידע כללי. למשל: הבנה של ההורים על התפתחות הילד, דרך אילו שלבים הוא עובר, איזו יכולת היא אבן בניין ליכולת אחרת, יותר מתקדמת.
"כלים" יכול להיות הבנה ספציפית של הילד הזה והצרכים שלו. למשל מרפאה בעיסוק שיושבת עם ההורים ועוזרת להם למפות את הצרכים התחושתיים של הילד ואיך הם מתבטאים במשך היום, במצבים שונים, ומה אפשר לעשות במסגרת הבית והמשפחה כדי להיענות להם.
כלים יכולים להיות אסטרטגיות וטכניקות שיעצימו את הפוטנציאל של סיטואציות יומיומיות בתור סיטואציות שמעודדות התפתחות ולימוד.
"כלים" יכול להיות אינפורמציה לגבי האופציות החינוכיות השונות ומה היתרונות והחסרונות של כל אחת - כדי שההורים יוכלו להגיע להחלטה שהכי מתאימה להם ולילד שלהם.
או ידע לגבי התמיכה שאפשר לזכות מגופים שונים בקהילה.
או מיפוי של הצרכים של ההורה, ובניית תכנית איך להיענות להם, ביחד עם כל החובות והאחריות.

זה האידיאל שלנו. לשם אני והקולגות שלי חותרות.
איך למען השם זה מתנגש בחינוך חופשי? לא אצלי בקליניקה.

יותר מכל, הדבר שמחנה אותנו בימים אלה הוא . Family-Centered Approach . כלומר, שכל ההתערבות והייעוץ שלנו יהיו מתאימים, קודם כל, לצרכים, ליכולות ולערכים של המשפחה.
אם הערך של המשפחה זה חינוך חופשי - במסגרת הערך הזה אני צריכה לעבוד.
ההתערבות שלי, כל עצה או הצעה שאני נותנת למשפחה, חייבים להתאים לאיך שהם רואים את התפקיד שלהם כהורים, או להיות במשא-ומתן מודע, בדיאלוג מודע עם התפקיד שלהם.
כמובן שלפעמים תפקידי כאשת מקצוע זה להציע אלטרנטיבות...

או תוספות.... טכניקות או נקודות מבט שהמשפחה לא חשבה עליהן. אבל מחובתי לקבל את זה שהמילה הראשונה והאחרונה היא שלהם. שכל מה שאני מציעה - הם חייבים להעביר דרך הפילטר והשיפוט שלהם.

ודרך אגב, מקובל בעולם של התפתחות הילד, שגישת family centred היא הדבר הנכון לעשות, כי התוצאות פשוט יותר טובות, כי (אחרי שאנשי המקצוע מתרגלים לעבוד דרך הפריזמה הזאת, ולפעמים זה לימוד ממושך), הטיפול הרבה יותר מדויק והרבה יותר עונה על הצרכים הקונקרטיים של הילד ושל המשפחה שלו, מעבר ל"מה הילד לא יכול לעשות".
להתרכז במה הילד לא יכול לעשות, ולעבוד על זה, זו אחת השגיאות היותר נפוצות של אנשי המקצוע.
השאלה היותר מדויקת היא: מה הוא היה רוצה לעשות, ומה ההורים היו רוצים שהוא יעשה, באיזה קונטקסט ועם אילו אנשים, ולאיזו מטרה, ואיך אפשר לעזור לו לעשות את זה.

גישה כזאת לא סותרת חינוך חופשי.

ואני חושבת שזכותם המלאה של הורים לבוא לאנשי המקצוע ולהגיד: אני מצפה ממך שקודם כל תביני איזו אמא אני, במה אני מאמינה ולמה אני מצפה מהבן שלי ומעצמי. ותתפרי לנו את הפידבק המקצועי שלך בהתאם.
כמובן שכדאי לבוא פתוחים לשיחה, לדיון, לשאלות ותהיות ומשא ומתן.... אבל בלי לוותר מראש על העמדה שלך רק כי "זה טיפול".

אם אנשי המקצוע יכולים להיענות לאתגר, זו שאלה אחרת... אבל אני מכירה לא מעט כאלה שלוקחים על עצמם את האתגר הזה בדיוק, ומתוך חדוות עשייה ותחושה שזו הדרך ואין בלתה.

העובדת סוציאלית אמרה להם שאם לא ישלחו אותו לגן מיוחד (שעד 4 אחה"צ), ואחרי זה גם לחוגים מיוחדים, הוא לא יצא מהמצב שלו.
זו אמירה דוגמטית, ולא ממש מעודכנת. סליחה. אני מנחשת שזה מה שהיא ממליצה עליו כי זה מה שהיא מכירה...

העובדת סוציאלית אמרה להם שאם לא ישלחו אותו לגן מיוחד (שעד 4 אחה"צ), ואחרי זה גם לחוגים מיוחדים, הוא לא יצא מהמצב שלו.

ממנה נובעים גם לא מעט כשלים, ואחד מהם הוא ההנחה שכדי להגיע לתוצאה מקווה צריך לעשות משהו, וכמה שעושים יותר - התוצאה מובטחת או טובה יותר.
זה בדיוק העניין ב"התערבות מוקדמת", או התפתחות הילד.
כולם מסכימים על זה שאם יש בעיה - עדיף כדאי וצריך להיות מעורבים בה כמה שיותר מוקדם.
אבל יש כאלה (הורים ואנשי מקצוע) שמבלבלים בין "כמה שיותר מוקדם" לבין "כמה שיותר".
ואלה שני דברים שונים לחלוטין.

למשל, אם אנשי מקצוע והורים עולים על תינוק שיש לו חשד לקושי או קושי X, בוחרים לעבוד בגישה מסוימת, ובמסגרת הגישה בונים תכנית רב-תחומית פרקטית שמאפשרת להורים שלו להיות הורים - אבל עם דגש יומיומי על התפתחות ותמיכה בילד באזור הקושי, אז מבחינת "טיפולים" אפשר להסתפק בפגישת הדרכה של המטפלים עם ההורים פעם בשבוע, פעם בשבועיים ואחר כך פעם בחודש, אם זה מתאים להם, וזו עשויה להיות "התערבות מוקדמת" מצוינת ואיכותית.

תפסנו אותו מוקדם, וזה מה שחשוב. יש הבדל בין לנצל את התקופה הזאת כדי להתאים את הסביבה לילד, לבין להפציץ ילד או פעוט ביותר מדי אנשי מקצוע, טיפולים, עניינים, מטרות ופעילויות. יש גבול לכמה ילד אחד יכול לקחת ולהפנים ביום אחד ובשבוע אחד. שלא לדבר על ההורים. האם זה לטובת המשפחה שההורים יריצו את הילד שלהם מפגישה אחת למשניה? על חשבון מה זה בא?
שאלות פתוחות.

(בדיוק קראתי איזו מצגת נפלאה בשם "למה אנחנו צריכים להתנצל על זה שסיפקנו יותר מדי טיפולים")

השאלה היותר מדויקת היא: מה הוא היה רוצה לעשות, ומה ההורים היו רוצים שהוא יעשה, באיזה קונטקסט ועם אילו אנשים, ולאיזו מטרה, ואיך אפשר לעזור לו לעשות את זה.

הזכרת לי מפגש אחד עם הפיזיותרפיסטית (הבאמת נהדרת) שהיתה לצעירה כשהיתה בת שלוש-ארבע ועם סירבול מוטורי רציני. היא שיחקה איתה במשחקים פשוטים, שאני לא הייתי מעלה על דעתי להציע לה, והיה מדהים לראות עד כמה ילדה עם מנעד תנועות די מצומצם גילתה פתאום דרכים חדשות לגלות את המרחב. קיבלנו כמובן תרגילים ותנועות לתירגול בבית, ובין השאר התבקשתי לשחק איתה בכדור כי ball skills היו צד מאוד חלש אצלה. אמרתי לפיזיותרפיסטית, במלוא הכנות, שזה צד חלש מאוד גם אצלי, ואם יש לילדה יכולת אפסית בתפיסה-זריקה-קליעה, זה לא בגלל העיכוב ההתפתחותי אלא בגלל שהיא בכל זאת הבת שלי. התרגול הזה מתסכל אותי כל כך (ומציף אצלי את החולשות הפרטיות שלי), ואני יודעת שאני חיה חיים שלמים ומלאים גם בלי לכדרר. אז עזבנו את זה. היום הילדה בת שמונה, מטפסת קופצת רצה ושוחה, רוכבת על אופניים והולכת מרחקים ברגל, ולא טובה במשחקי כדור. אז מה.

לתמרוש רוש.
לאמא ששאלה איך ה-UNSCHOOLING משתלב עם הטיפולים, אני לא ממש מבינה מה הקשר או יותר נכון למה את חושבת שזה סותר, בחרנו שני טיפולים שהרגשנו שיכולים לעזור לו להרגיש טוב יותר [בעצם הסיבה לטיפולים מבחינתנו היא שהוא ירגיש טוב יותר, הוא נמלא תיסכולים וחרדות מתוך הקושי שלו להבין התנהלות חברתית] הוא מטופל במקום פרטי, מקום עם הרבה רגישות ופתיחות, המטפלות אוהבות אותו והוא אוהב אותן, יש התקדמות: הוא בטוח יותר בעצמו והחרדות נעלמו להן.
הטיפולים הם- טפול רגשי דרך משחק והשני- טפול של קלנאית תקשורת להבנת סיטואציות חברתיות, מן שיקוף שעוזר לו להבין את הביטוי של רגשות ותגובות האחר.

לא מזמן בשיחה עם המטפלת הרגשית היא עזרה לי לראות ולהבין שלב בהתפתחות שלו שהיה לי קושי איתו ופתאום הבנתי כמה הטיפול עוזר גם לנו ההורים לפעמים לעשות סדר בבלאגן.

היא שיחקה איתה במשחקים פשוטים, שאני לא הייתי מעלה על דעתי להציע לה, והיה מדהים לראות עד כמה ילדה עם מנעד תנועות די מצומצם גילתה פתאום דרכים חדשות לגלות את המרחב.
זה הדבר הכי ענק והכי נפלא שאנשי מקצוע יכולים להציע להורים: "מה דעתך על אופציה א'ב'ג'?" "בחיי, זה עובד! לא חשבתי על זה!" ואז א'ב'ג' נכנס לרפרטואר המשפחתי, על בסיס יומיומי או שבועי.
אין יותר מזה.
שעות של טיפול ישיר לא ישוו לאפקט של נתינת כלי טוב אחד להורים.

(כמובן, על הדרך יש הרבה "מה דעתך על XYZ?" "ממממ, ניסינו ולא היה משהו" או "אני לא רוצה לנסות כי אני יודעת שזה לא יהיה משהו" [כמו שאינקו סיפרה] "נו, טוב. אז ננסה משהו אחר")

שעות של טיפול ישיר לא ישוו לאפקט של נתינת כלי טוב אחד להורים.

ובכל זאת, כשההורים לומדים כמיטב יכולתם ונוכחות הורית היא דבר קיים ומובן מאליו. יש ביכולתה של אשת מקצוע מעולה להקפיץ את הילד מדרגה בפגישות קצרות אחד על אחד. ולהותיר את ההורים משתאים ומודים שוב ושוב.

אחיין שלי בן 3 בחינוך ביתי, הוא לא מדבר, אבל חשבנו שהוא רק לוקח את הזמן. אחי עכשיו אמר לי שהוא אובחן עם בעיית קשר, הוא לא מדבר כי לא מעניין אותו קשר עם אנשים, הוא לא רואה אנשים, והוא רק בעולם שלו. העובדת סוציאלית אמרה להם שאם לא ישלחו אותו לגן מיוחד (שעד 4 אחה"צ), ואחרי זה גם לחוגים מיוחדים, הוא לא יצא מהמצב שלו. לא בטוחה מה השאלה שלי, אבל אני קצת מוטרדת, וקשה לי לתאר את האחיין שלי שבבית פתאום עולה על הסעה ומבלה את כל יומו בגן, ותהיתי אם יש פה הורים לילדים עם בעיות קשר, שבבית או שבגן רגיל ליום קצר, ויכולים לשתף מנסיונם.

יכולה לשתף מנסיוננו.
גם הבן שלנו אובחן בגיל רבע לשלוש עם עיכוב רציני בשפה ובתקשורת. אם היינו בארץ, היו ממליצים לנו על גן מיוחד. למזלנו היינו בחו"ל. הילד היה בגן רגיל שלושה בקרים קצרים בשבוע בלי קשר לאבחון (הגן שהיה לנו שם היה משהו כמו משפחתון קטנטן בארץ עם שתי גננות מעולות, הרבה שעות חצר וחצר גדולה מאד מאד מאד). בשאר הזמן עבדנו אתו עם קלינאית תקשורת מעולה פעמיים בשבוע, הדרכת הורים פעם בשבוע, טיפול DIR אישי מאשת מקצוע פעם בשבוע בביתנו, פעם בשבוע קבוצה של DIR (השיטה של FLOORTIME). אחרי שנה הילד השיג את הרמה של בני גילו, ברוך ה' (שפתית ותקשורתית, רגשית לקח קצת יותר זמן, וקוגניטיבית תמיד היה הרבה מעבר לממוצע).

חזרנו לארץ והילד הלך לגן רגיל והיום לבית ספר רגיל, ותמיד יש דברים לעבוד עליהם, אבל זה ברמה ש"לכל ילד יש משהו לעבוד עליו".

שעות של טיפול ישיר לא ישוו לאפקט של נתינת כלי טוב אחד להורים.
זו הגדולה של המטפלים שהיו לנו. שלימדו אותנו ההורים מה לעשות, וזה נהיה חלק מהחיים. הלמידה הזו גם עשתה אותנו הורים טובים יותר לשאר הילדים. בדיעבד התקופה הקשה שהיתה לנו כהורים התגלתה כמתנה רבת ערך לכל המשפחה.

שליחה על ידי דודה* » 16 מאי 2011, 12:49

יכולה לשתף מנסיוננו.

תודה, זה משמח ומעודד

אני בחרתי בסביבה מלאה גירויים שמונחים שם בהישג יד עם אפשרות לבחור מתוך ההיצע הנרחב כל העת
אני מאוד בעד לימוד חוויתי גורף.ליצור חוויות רבות ככל האפשר. מניסיוני אלה הדברים שנשמרים בזיכרון הכי טוב
ועוזרים בכל התחומים בחיים.

הדבר הכי חשוב לדעתי הוא להבין שזו מהות שיש לה תרבות שפה קצב וקול משלה.

אני ממליצה לשמוע גם מה יש לאוטיסטים מבוגרים לומר

שלום, האם יש כאן משפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים הנמצאים בחינוך הביתי שמקבלים קצבת נכות מביטוח לאומי?
אנו משפחה עם ילד מיוחד שאובחן באופן פרטי ומטופל בינתיים בתכנית ביתית באופן פרטי, מתלבטת האם כדאי לפנות לביטוח לאומי לבקשת קצבה. האם מעבר ליתרונות הברורים בסיוע הכספי עבור מי שאין ספק לגביו, האם יש גם חסרונות בפניה לביטוח לאומי? האם ילדים מיוחדים הנמצאים במסגרת החינוך הביתי זכאים לקצבה כמו אלו הלומדים בחינוך המיוחד?

האם ילדים מיוחדים הנמצאים במסגרת החינוך הביתי זכאים לקצבה כמו אלו הלומדים בחינוך המיוחד?
לא יודעת, אבל שווה להתקשר ולבדוק, לא?

האם יש גם חסרונות בפניה לביטוח לאומי?
החיסרון היחיד שפעם לפחות היה (לאיודעת אם עדיין) שהיו עלולים להעביר את המידע הזה לצה"ל. ואז אפשרויות הגיוס מצטמצמות או לא קימות.

האם ילדים מיוחדים הנמצאים במסגרת החינוך הביתי זכאים לקצבה כמו אלו הלומדים בחינוך המיוחד?
לא
האם יש גם חסרונות בפניה לביטוח לאומי?
כל החסרונות הנלווים לפניה והכרה מטעם מוסד של המדינה-יודעים עליך וממנו נובעים דברים כמו זה:

החיסרון היחיד שפעם לפחות היה (לאיודעת אם עדיין) שהיו עלולים להעביר את המידע הזה לצה"ל. ואז אפשרויות הגיוס מצטמצמות או לא קימות.
ואני חושבת שגם לגבי הוצאת רשיון נהיגה יש קשיים

ואני חושבת שגם לגבי הוצאת רשיון נהיגה יש קשיים
לא היה נכון ללפני 5 שנים. אני הוצאתי רישיון נהיגה בלי שום בעיות, ולא שאלו אותי כלום.

לחברה טובה שלי יש ילד עם התפתחויות מוטוריות ועכשיו היא מעוניינת ברכיבה טיפולית
האם רכיבה טיפולית גם היא מסובסדת
היא פשוט שוקלת ללכת לקורס רכיבה טיפולית

לחברה טובה שלי יש ילד עם התפתחויות מוטוריות ועכשיו היא מעוניינת ברכיבה טיפולית
האם רכיבה טיפולית גם היא מסובסדת
היא פשוט שוקלת ללכת לקורס רכיבה טיפולית

כסף זו לא בעיה במשפחה אבל השאלה אם לא עדיף פשוט לשלוח את הילד ל"רכיבה טיפולית" למאסטר
הוא בן 4 ומתפקד כמו בן 2
http://www.spirit.co.il/programs.asp?prid=6 "רכיבה טיפולית" פה

רכיבה טיפולית

_האם ילדים מיוחדים הנמצאים במסגרת החינוך הביתי זכאים לקצבה כמו אלו הלומדים בחינוך המיוחד?
לא._

למה הכוונה, שהם לא זכאים בכלל, או שהם זכאים בתנאים מסויימים או שהם מקבלים קצבה חלקית?

אני יודעת על ילד בחינוך ביתי שקיבל רכיבה טיפולית במימון המדינה. (או אולי רק סבסוד? כבר לא בטוחה.)
יש גם עזרות אחרות שאפשר לקבל -- ריפוי בעיסוק, וכל מיני דברים אחרים שהמדינה מספקת לילדים שזקוקים לזה.

ברכיבה טיפולית לא משנה לקופה איפה ואם בכלל הילד לומד. יש השתתפות עצמית דרך המושלם וזהו.
קלינאית, רב"ע וכו' משנה להם רק אם מקבל טיפולים דרך המסגרת החינוכית. במידה וכן ניתן לקבל את הטיפולים הנ"ל שוב דרך המושלם במידה ולא יכול לקבל רגיל דרך הקופה- השתתפות עצמית של 25 ש"ח
כן משנה מה האיבחון שלו בדיוק. יש דברים שמקבלים את כול הטיפולים חינם (שוב במידה ולא מקבלים טיפולים במסגרת אחרת)

מה שהיא לא תחליט ללכת לרכיבה טיפולית זה חובה
אם יש לו אחוזי תפקוד כה נמוכים השאלה ממה נובע התפקד הנמוך
רכיבה טיפולית

בכלל רפואה משלימה היום תפסה תאוצה ואפשר למצוא שם פתרונות לדברים רבים
עם הרבה אמונה כמובן.. אך שמדובר ברכיבה טיפולית זה באמת עוזר

יש כאן הורים לילדים עם adhd ?

יש כאן הורים לילדים עם adhd ?
כן

שלום,
אני אמא ל 3 בנות קטנות (הגדולה בת 5), גרים בירושלים, בחינוך ביתי.
בעבר עבדתי בתחום של חינוך מיוחד עם ילדים בעלי קשיים רגשיים/ נפשיים קשים. ועם אוטיסטים. ועוד.
אני אשמח ליצור קשר עם משפחה בחינוך ביתי לילד בעל צרכים מיוחדים שמחפשת חברה לילד וזמן פנוי להורים.
בואו נדבר ונראה האם יש כימיה ביננו,
058-6735999
להשתמע,
אפרת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום, אם יש כאן הורים לילדים בגיל 8-9 מאזור אשדוד, גן יבנה שהתנסו בחינוך ביתי אשמח אם תצרו איתי קשר לט. 054-6737989, אירין. חייבת להתיעץ ולשמוע מאנשים שניסו את הדרך הזו. בני נכון לעכשיו משולב בחינוך רגיל עם סיעת בלי הרבה הצלחה, בועדת השמה לוחצים להוציא אותו לחינוך מיוחד. הוא ילד סופר רגיש, עם תסמונת טורט ובעיות רגשיות ,אני מרגישה שאני ממש עובדת עצות לגבי המשך הדרך איתו...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחפשים משפחות מאזור ירושלים שמעוניינות בחינוך ביתי לילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות ב,ג,ד.
נשמח לשמוע מה אחרים עושים ואלו פתרונות קיימים.

יש כאן הורים לילדים עם תסמונת דאון בחינוך ביתי?

שליחה על ידי אפרת* » 04 מרץ 2017, 23:25

מחפשים משפחות מאזור ירושלים שמעוניינות בחינוך ביתי לילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות ב,ג,ד.
מזמינה אותך להצטרף למפגשים שלנו. אני לא יודעת מהם הצרכים המיוחדים של ילדך, אבל מבטיחה שננסה לשלב ולצרף אותו/ה בכל מה שאנחנו עושים.
מוזמן להיות איתי בקשר אפס חמש שמונה 673-5999 כדי לחשוב ביחד.