לא אוהבת יותר את בעלי

אשה_של_שני_גברים*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה אם ואחות על השיתוף וגם בזכותך קראתי בדף יסורי בגידה והבנתי שאני לא לבד .
המרגיעון שלך הענק באמת מאוד מתאים לי ואני מעדיפה לבלוע צפרדע מידי פעם וממש נהנית מזה אפילו. התלבטתי מאוד והרבה זמן לפני שנכנסתי לקשר הנוסף וזה נעשה אחר שהבנתי שני דברים חשובים הראשון שאני לא רוצה לפרק את המשפחה בגלל שיש בי הרבה רגשות טובים לבעלי וגם כי הבנתי שבמה שהגבר השני נותן לי שזה לא רק מין אלא גם הרבה עניין אינטלקטואלי הוא משלים את מה שבעלי לא ובעצם מאפשר לי להיות הרבה יותר שלמה ומאושרת עם בעלי כי את מה שאני לא מקבלת בבית אני מקבלת במקום אחר. ומי בכלל אמר שגבר אחד יכול לספק את הכול? זה קצת שאפתני אפילו.

אני משערת שטיפול זוגי יוביל לשיפור המצב מבחינת הקשר בינינו שהוא בסדר בסך הכול אבל יש קצרי תקשורת ומתחים מידי פעם אבל טיפול זה עניין חופר ואני לא יודעת כמה זה מתאים כרגע לו ולי. גם כרגע לא מתאים לי לנסות לאהוב את בעלי בכוח ובמידה מסוימת אני חושבת שמה שאני עושה זה סוג של טיפול רק בצורה אחרת. בחיים לא חשבתי שאגיע למצב הזה של קשר כפול ואני לא מסכימה למילה בגידה כי אולי יש משהו טבעי בלרצות גבר אחר אחרי כלכך הרבה שנים. אם בעלי היה פתוח לעניין הייתי מספרת לו, אבל הוא לא.

אני חיה די בסדר עם שני גברים בחיי יש ברגשות האשמה משהו שגורם לך להשקיע בשניהם, לדאוג לפנק את שניהם. עם שניהם יש לי קשר פיזי פעיל ואי אפשר לומר שהמצב בבית נורא, יש ימים שהוא בסדר, יש ימים של מתחים ויש ימים ממש טובים. הקושי העיקרי בשבילי הוא להבין שאני לא אוהבת את בעלי יותר למרות שיש לי הרבה רגשות חברים חמים אליו. הוא שותף לדרך ארוכה ואדם טוב ואבא של הילדים המקסימים שלנו ואני לא מצטערת שהתחתנתי איתו והיו לנו הרבה שנים טובות ביחד וזה פשוט נגמר. הקושי שלי הוא כשהוא שואל האם אני אוהבת אותו אני לא יודעת מה להגיד כי אני מנסה לא לשקר. אפילו בדברים שקשורים לקשר הנוסף אני לא משקרת רק פשוט לא מספרת. זה נשמע אולי כמו שכנוע עצמי עלוב אבל בשבילי ההבדל הזה משמעותי. השאלה שאני שואלת את עצמי ואין לי תשובה היא כמה נשים כמוני יש שחיות שנים בלי אהבה לבעל ובטח יש הרבה כאלה אני לא משלה את עצמי
ואיך מתמודדים עם לא להגיד את זה לגבר שאיתך שאת כבר לא כי יש דברים שעדיף אולי לא להגיד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפעמים אני מרגישה שבא לי לצאת החוצה ולהכיר גבר אחר. חיי המין שלנו לא מספקים בכלל בא לי להרגיש נחשקת ונאהבת. אני לא רוצה לפרק את החבילה אבל כן לקבל חום ותשוקה. מספיק שדבר הכי קטן לא יסתדר באותו היום ובעלי לא מעוניין בסקס. כאילו שהוא לא זקוק לזה. אני כבר לא יודעת אם הוא בכלל נמשך אלי. זה מאוד פוגע ואכן נראה לי שאם יהיה לי את זה ממקור אחר זה ירגיע את המתח בבית.
אבל אני פוחדת ולא יודעת איך מתחילים בכלל

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו כמה זה קשה.. נשואה+ ילדה מדהימה שמגיע לה יותר מאמא ואבא שרבים בלי הפסקה וצורחים אחד על השניה.. בלי שום ספק בעלי עשה אותי בחורה ממורמרת. כשאני איתו לא כיף לי, בשום דבר שאני עושה כי הוא כל הזמן עושה לי פרצופים גם על דברים שטותיים.
לעומת זאת כשאני לבד אני נהנת, פורחת , זורחת ושאר ירקות. לא אוהבת אותו, לא מצליחים לנהל שיחה נורמלית,לא נמשכת אליו, אפילו על גבול הגועל(עם כל הכאב).. הלוואי ויהיה לי אומץ לקום ולעזוב.

מבולבלת_כל_כך*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני כבר לא יודעת אם אי פעם ידעתי, אם אי פעם אדע מה זאת אהבה. איך מסבירים את זה? מה מרגישים? האם אהבה משתנה עם השנים?

אני בת 30. נמצאת במערכת יחסים עם גבר שאוהב אותי ורוצה להתחתן איתי.
איך אני יודעת שהוא אוהב ? כי הוא פשוט מצליח להכיל ולספוג את האופי הלא כל כך פשוט שלי. אני אישה שאוהבת חופש ומרחב, גם אוהבת ביחד, אבל שיותר מדי ביחד אני משתוקקת שיעזבו אותי בשקט ליום אחד לפחות! קשה לי בזוגיות. אני באמת משתדלת. אף פעם לא השקעתי במערכת יחסים כמו שאני משקיעה בו. אני עושה הכל כדי שיהיה לו טוב, שיהיה לנו טוב. אבל מאז ומתמיד היה קשה לי להכניס עוד אדם לעולם הפרטי שלי..
אני מאוד קנאית לפרטיות שלי..

אנחנו גרים ביחד, יש חברות טובה, יש בסיס טוב. מפחיד אותי להתחתן ולהצטער על זה עוד כמה שנים כמו הרבה נשים פה, מפחיד אותי להתפשר על עצמי, ועל העצמאות שלי, ועל האושר הפרטי שלי, רק בשביל לרצות בעל ילדים, (וגם הורים שכבר מתים שנתחתן ונגדל משפחה)
כולם אומרים ״לא טוב היות האדם לבדו״, ומה אם לי אישית טוב לבד ??
זה כל כך נורא?
החברה מתקשה לקבל אנשים לא קונבנציונלים, שרוצים לחיות אחרת..

יש ימים שבא לי שהוא יעוף מפה, יעזוב את הבית ויניח לי לנפשי.
ויש ימים שהסביבה מזכירה לי כמה הוא גבר מדהים וששום דבר לא מחכה לי בחוץ...

האם זה הגורל שלי??

_ומה אם לי אישית טוב לבד ??
זה כל כך נורא?_
לא. זה לא. את לא חייבת להתחתן, ובימינו את יכולה אפילו להביא ילדים לבד, אם תרצי.

אני חושבת שכדאי לך להחליט, בנפרד משאלת הבעל, אם את בכלל רוצה להתחתן עם מישהו, אי פעם. אם לא, אז אל תתחתני. אם את לא רוצה להתחתן, מה אכפת לך מכך שלא מחכים לך בחוץ גברים שאת גם ככה לא רוצה להתחתן איתם?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נשואה 25 שנה עם בעל ששונה ממני מאוד מאוד.. עם השנים הפער הקצין רוצה לעזוב אבל לא רוצה לפגוע בילדים.. נהנתי לקרוא את מה שכתוב ולהזדהות.. מערכת יחסים בהחלט דבר מסובך

משתתפת נשואה 20 שנה בכאילו נשואה ,אך כל אחד לחוד אני עם ילדים והוא בעבודתו. לא יצרנו מעולם משהו משותף יחד. הדבר היחיד שעהיין אותו זה רק במיטה היום התעוררתי למציאות שבא לי פשוט להיות לבד וחופשייה מאשר נשואה ובודדה. הילדים 2 גדולים 18 16 תומכים בי ורוצים לראות אמא שמחה ולא עצובה. עם כל הכאב להחלטה גורלית של כאב בכל זאת רגילה לבעלי . ההרגל חזק .לדמות שלו , אך אין אנטימיות או קשר חברי או תשוקה. מעולם לא היה חברות ומה שהחזיק זה הסקס. היום גם זה אבד. מרגישה שאם אשאר זה רק מכאב עליו , ורחמים. ועל הדרך כנועה ולא אלך עם האמת שלי. בשבילו זה בום והוא נלחם ולא רוצה להפרד ואיפשרתי נתתי צאנס ואפשרות להיות איתו אך שנה נסיונות ופשוט כבר לא שם ולא מצליחה. אז כרגע בהליך של לחתוך. עם צער בכל זאת שפוגעת בו ושוברת ליבו. הוא מעולם לא החייה אותי. ההיפך. לצידו מעולם לא חשתי אישה. רק אמא לילדים ומה שבא לו במיטה.גלגל הסתובב

משתתפת נשואה 20 שנה בכאילו נשואה ,אך כל אחד לחוד אני עם ילדים והוא בעבודתו. לא יצרנו מעולם משהו משותף יחד. הדבר היחיד שעהיין אותו זה רק במיטה היום התעוררתי למציאות שבא לי פשוט להיות לבד וחופשייה מאשר נשואה ובודדה. הילדים 2 גדולים 18 16 תומכים בי ורוצים לראות אמא שמחה ולא עצובה. עם כל הכאב להחלטה גורלית של כאב בכל זאת רגילה לבעלי . ההרגל חזק .לדמות שלו , אך אין אנטימיות או קשר חברי או תשוקה. מעולם לא היה חברות ומה שהחזיק זה הסקס. היום גם זה אבד. מרגישה שאם אשאר זה רק מכאב עליו , ורחמים. ועל הדרך כנועה ולא אלך עם האמת שלי. בשבילו זה בום והוא נלחם ולא רוצה להפרד ואיפשרתי נתתי צאנס ואפשרות להיות איתו אך שנה נסיונות ופשוט כבר לא שם ולא מצליחה. אז כרגע בהליך של לחתוך. עם צער בכל זאת שפוגעת בו ושוברת ליבו. הוא מעולם לא החייה אותי. ההיפך. לצידו מעולם לא חשתי אישה. רק אמא לילדים ומה שבא לו במיטה.גלגל הסתובב .רציתי להוסיף כרגע שפשוט עצוב לי שאני עושה לו זאת אך הוא אילץ אותי וגרם לי להכבות ולהרגיש ככה "שרופה"

משתתפת נשואה 20 שנה בכאילו נשואה ,אך כל אחד לחוד אני עם ילדים והוא בעבודתו. לא יצרנו מעולם משהו משותף יחד. הדבר היחיד שעניין אותו זה רק במיטה . תמיד לכל דבר לבד בקבוע היום התעוררתי למציאות שבא לי פשוט להיות לבד וחופשייה מאשר נשואה ובודדה. הילדים 2 גדולים 18 16 תומכים בי ורוצים לראות אמא שמחה ולא עצובה. עם כל הכאב להחלטה גורלית של כאב בכל זאת רגילה לבעלי . ההרגל חזק .לדמות שלו , אך אין אנטימיות או קשר חברי או תשוקה. מעולם לא היה חברות ומה שהחזיק זה הסקס. היום גם זה אבד. מרגישה שאם אשאר זה רק מכאב עליו , ורחמים. ועל הדרך כנועה ולא אלך עם האמת שלי. בשבילו זה בום והוא נלחם ולא רוצה להפרד ואיפשרתי נתתי צאנס ואפשרות להיות איתו אך שנה נסיונות ופשוט כבר לא שם ולא מצליחה. אז כרגע בהליך של לחתוך. עם צער בכל זאת שפוגעת בו ושוברת ליבו. הוא מעולם לא החייה אותי. ההיפך. לצידו מעולם לא חשתי אישה. רק אמא לילדים ומה שבא לו במיטה.גלגל הסתובב .רציתי להוסיף כרגע שפשוט עצוב לי שאני עושה לו זאת אך הוא אילץ אותי וגרם לי להכבות ולהרגיש ככה "שרופה"

מזדהה איתך מאוד.
התחתנתי עם בעלי בגלל האופי שלו , הייתי אחרי כמה מערכות יחסים עם גברים שהיו יפים וחתיכים אבל לא יצר מזה כלום ומצאתי בבעלי את האדם הנאמן והמסור שחיפשתי ולאו דווקא שנמשכתי אליו מאוד.
הוא אדם טוב, ישר בעל נאמן ומסור מאוד לילדים ולי.
אוהב אותי מאוד ולא מהסס להגיד.
אני נשואה 20 שנה + 5 ילדים, מתפללת להשם שיעזור לי לאהוב אותו כמו שהוא אוהב אותי.
לפעמים אני מרגישה שלא בא לי להיות איתו בכלל אבל בחיים לא אעז לפגוע בו ולא בילדים.
זה לא מגיע להם.
מקווה שאמצא את האהבה אליו בזכות הטוב שבו.

נראה כי כולנו באותה מתכונת. אבל אני חושבת שמגיע לנו להיות גם מלאי אהבה ואושר הרי זה מחייה ואילו להתפשר בגלל הטוב לב ?? גם בעיה. אפשרי לשמור על קשר חברי ללא זוגיות. הרי נשאר להסיר מילה נשואה וזהו.
מצער שז\ה מה שקורה. לי למשל אחד אחד ויחיד בחיים לא התנסתי עם אחר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז ככה.
אשתי לא אוהבת אותי יותר. זה כבר לא נית7 להסתרה או הכחשה.לא מצידי ולא מצידה.
מה שכתב "גבר מזדמן" מתאר את מה שאני עובר ומרגיש , אחרי 25 שנים של ביחד.
עכשיו תורי לעבור תהליך השלמה עם עצמי , אחרי שהיא עברה ושאת תוצאותיו אני אוכל כל רגע ורגע. יקח זמן , כולי תקווה שזה יהיה הכי מהר אבל זה יגיע ואני קם ועוזב אותה ומחפש לעצמי חיים חדשים ובת זוג שעברה סיוט דומה מבן זוגה , שיחד נבנה עתיד של אהבה חברות אוזן קשבת והמון סקס.
נשים - גם לגברים יש רגשות וצרכים.

אשתי אומרת לי שהיא אוהבת אותי, אך לא מאוהבת בי!! אנחנו 4 שנים מנסים להביא ילדים אך ללא הצלחה טיפולי פוריות והכל ,אני אוהב אותה מאוד ,ומוכן לתת לה את חיי אף פעם לא אמרתי לה על ענין הילדים כי זה נושא מאוד כאוב ,עכשיו היא אומרת שהיא לא מאושרת איתי ,שאין בנינו תקשורת כמו שיש בן חברים מה לעשות איך לעשות אותה מאושרת ,ואני בטוח שזה רק בגלל עניין הילדים, שהיא לא מרגישה אשה ,ואומרת לי תמשיך הלאה תקים משפחה מה אתה צריך אותי ואני מאוד אוהב אותה מאוד הודה לכם על התגובות והעזרה בנושא ..

עדיין_רלוונטי_2016*

וואו כמה שנים השרשור הזה ממשיך לחיות. כנראה שיש דילמות ריגשיות שתמיד יהיו נוכחות... מזדהה כולי , יודעת שכבר לא אוהבת ושהתחתנתי מפחד ללכת ולא מאהבה, ואני עדיין פה... לזכותי יאמר שבעלי יודע שרע לי ומה רע לי ולא מוכן לעשות שום דבר בנדון. גם לא יעוץ זוגי וכלום...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדיין רלבנטי, לכי טפלי בעצמך. תשתני בעצמך כך שתאהבי את עצמך. הוא יעשה את הבחירות שלו או שישתנה בהתאם אליך או שלא העקר שיהיה לך טוב!

עצבובית*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למרות כל העבודה העצמית שלי, למרות שבעלי באמת משתדל נורא. אני כל כך לא רוצה אותו.

הוא מגעיל אותי פיסית, מאוד השמין בשנים האחרונות. החיוך שהיה לו תמיד על הפרצוף כשפגשתי אותו, נעלם. הוא כל כך משעמם אותי. לא מעניין לא מסקרן לא מושך. המגע שלו כל כך לא נעים. לא מסוגלת להסתכל עליו כששוכבת איתו, רק בעיניים עצומות ורק כשחושבת על מישהו אחר. זה יהיה כל כך עצוב לפרק את הבית לילדים שלי... אבל אני פשוט לא אוהבת אותו בכלל...

אני חדשה כאן... אובדת עצות... אני בת 41 בזוגיות עם בעלי כבר 16 שנים. הקשר ביננו היה תמיד חם איכפתי ואוהב. התקשורת טובה מאד. יש לנו שלושה ילדים. במהלך חיינו המשותפים התבגרנו בקריירה מספקת ומרחיבת אופקים. לאחרונה (מזה חצי שנה או יותר) אני מרגישה שאינני מאוהבת בו יותר, ואף נרתעת מן המגע שלו ומן המראה שלו. יצויין כי משיכה מינית (מצדי) מעולם לא היתה בשיאה אך האהבה חיפתה על הדברים. ניסיתי לפתוח את הדברים איתו והוא נפגע עד עמקי נשמתו. אני לא רוצה לפגוע בו עוד, אך מרגישה שבעצם הישארותי עמו אני אולי מונעת ממנו מישהי שתאהב אותו כפי שמגיע לו. הוא אדם נפלא, מתחשב, מאפשר, אב נהדר, חבר טוב. מעולם לא פגע בי, במידה רבה אני מרגישה שבזכות הקשר איתו אני האישה שהפכתי להיות: בוטחת ושלמה עם עצמי. אני לא רוצה להפרד. לא התאהבתי באדם אחר, ואני לא מדמיינת זוגיות עם אדם אחר. אילו היינו נפרדים, הייתי מעדיפה להשאר לבדי. בשום פנים ואופן לא פרק ב'.
מה השתבש אצלי? האם ניתן לשקם את המשיכה וההתאהבות?

אני זאת אני.....את תיארת בדיוק את המצב שרני חשה עם בעלי...

לא אוהבת אותו !!! ככה בדיוק קורה לנו !!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא התאהבתי או משהו, פשוט מיאוס בזוגיות. ואין לזה סיבה. הוא טוב ומיטיב. לי ולילדים. והכי קשה, אני כבר ״לא מקבלת אותו״ על מגרעותיו. קשה לי לחיות לצדו. הלוואי שצפריר שפרון יפציע כאן על עצותיו המדוייקות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 27, כמעט שנתיים עם חבר שלי ומדברים על חתונה. הוא בן אדם מדהים, אכפתי, מכבד, טוב לב ואוהב אותי אהבת אמת. הבעיה שאני לא בטוחה שאני אוהבת אותו ושהוא ה״אהבה הגדולה של חיי״. יצאתי עם אחרים לפניו אבל אף מערכת יחסים לא הייתה רצינית. הוא המערכת יחסים הרצינית היחידה שלי ואנחנו מדברים על חתונה. אני מצד אחד מאוד רוצה להתחתן ורוצה ילדים וזה שני דברים שבראש סדר העדיפויות שלי ומצד שני המחשבה להתחתן מלחיצה אותי כי החששות לגביו קיימים, ואני לא מצליחה להתנער מהם. אני מפחדת להתחתן ולהבין שאני לא מאוהבת ואני מתפשרת על בן הזוג בשביל להתקדם במסלול של חתונה וילדים ומצד שני אני מפחדת לעזוב מישהו בעל לב זהב, שאוהב אותי, תומך בי ומוכן לעשות הכל כדי שיצליח בינינו. אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. אבל אני יודעת שאני כן צריכה להחליט כי אני פוגעת בו ובעצמי

לי_לי_לה_לה*

שלום שלום לכל היקרים פה,
אני אשמח מאוד לשמוע התפתחותם של סיפורים אישיים.
אני לא אלאה בסיפורי שדומה לזה של כולם אך אני מלאת תהיה-
האם אנו לא אוהבים את עצמנו ולכן לא יודעים לתת אהבה ולהרגיש אהבה ?
האם אנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי להעניק לעצמנו את החיים שאנו רוצים לפני שאנחנו באים בדרישות מבן זוגנו ?
אולי הכל בידיים שלנו אבל פשוט שכחנו מזה, נתנו את המושכות למישהו אחר ועכשיו מאוכזבים שהם לא ענו על הציפיות שלנו ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קישור עצבובית

קשה קשה. אני כ"כ מנסה לחשוב חיובי. להביט בו, להתחבק ולחבק. וקשה לי. הגוף לא רוצה. סתם כך.. יום אחד. אני כנראה עוד אוהבת אותו באופן מסויים כי המחשבה על הכאב שאני מסבה לו כואבת. אני לא יודעת אם זה מספיק.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי לה לה, נדמה לי שאצלי זה בדיוק להיפך. למדתי לאהוב את עצמי וחדלתי לאהוב אותו. הפרדוקס הוא שהתחלתי לאהוב את עצמי בעיצומו של תהליך שארך שנים, במידה רבה, בזכותו (בין היתר, בזכות זה שלמדתי להסתכל על עצמי מבעד לעיניו האוהבות).
יותר קל היה לאהוב אותו ולא לאהוב את עצמי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי לי לה לה בהחלט יש בעיה גדולה עם האופן שבו גדלו וחנכו אותנו. חשבנו שיגיע הנסיך יום אחד הוא יציל אותנו מעצמינו, ידע בדיוק מה אנחנו צריכות וימלא את צרכינו ונהיה מאושרות. רק שזה ממש לא עובד ככה במציאות וקודם כל כל אחת צריכה להבין בעצמה את צרכיה ולשתף את בן זוגה. וברוב המקרים זה כנראה עבוד ...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בטיפול פסיכולוגי ותרופתי כבר איזו תקופה. ואין שינוי. מאד משתדלת אך מרמה את עצמי ואותו. הפסקתי לאהוב. הוא לא מעניין אותי. הקולות שהוא עושה בהליכה, אכילה, נשימה מטריפים אותי. שמחה כשהוא לא בבית. איך אבל מפרקים משפחה? איך עוזבים שלושה ילדים? אני מדחיקה אך סובלת. אין לי סיבה לקום וללכת. הוא באמת נהדר. לפעמים אני חושבת הלוואי שהיה בוגד בי (הוא לא יבגוד) ולבטח מגיע לו מישהי שתאהב אותו עד כלות (כפי שאהבתי אותו אני).
אבל, איך להתגרש כשאין סיבה?

כ"כ מבינה את כולם פה..אני באותה סיטואציה..לא יודעת מה לעשות..מתסכל..אוףף

באותהסירהלצערי*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני כמו רובכם. נשואה כמעט 6 שנים פלוס שניים, בת 33 ומרגישה בת 100. פשוט לא אוהבת אותו... הוא מסוג האנשים שלא מתלוננים גם כשקשה, וזה עוד יותר מרתיח אותי. ראבאק לא עשינו סקס 3/4 חודשים והוא לא מוצא לנכון אפילו לדבר על זה. חיים כמו שותפים לדירה אבל אני לא מסוגלת להמנע מעקיצות וממירמור בשל המצב.
הילדים שלנו כל כך קטנים, אני איתם בבית ואין לי שום עצמאות ואני מתה מפחד להתגרש.
מה לעשות? אני כל כך אובדת עצות. נמאס לי להיות אומללה, נמאס לי להרגיש לא רצויה, נמאס לי לחיות עם גבר שאני לא אוהבת, נמאס לי.
ומצד שני יש את שני הקטנים שלי שכל כך אוהבים אותו. פשוט לא יודעת מה לעשות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואו אני קוראת את כל מה שכתוב כאן ומבולבלת ממש . אני בת 23 נשואה טרייה התחתנתי לפני חצי שנה , אני ובעלי הכרנו בהתאהבות מעל לראש אהבתי אותו בטירוף והוא אותי פי שניים מאז החתונה קשה לי ממש מרגישה שהכל ירד לי שאני לא נמשכת ולפעמים רק מקווה שהוא יעשה טעות כדי שאוכל לקום וללכת בלי מצפון . הוא אדם טוב בטירוף אוהב אותי אהבת אמת תמיד שם בשבילי אין מילה אחת רעה עליו . מבולבלת ממש . מצד אחד אני מפחדת להביא ילדים כי אני אומרת אולי קודם אראה איך זה מתפתח לפני שיהיה יותר קשה מצד שני כואב לי לחשוב שאהבנו כלכך ואיל עכשיו הכל נעלם לי . מה עושים ??

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני באותו מצב כמו רוב הנשים כאן

לכודה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה מדהים מבחוץ כל הזוגות נראים כל כך מאושרים שחשבתי שאני היחידה שסובלת.. לא אוהבת. קצת שונאת ויש סיבות. לא אלאה אותכן אבל בגדול בעל עצבני וביקורתי שלא מסוגל לקבל ביקורת.. מצד שני אבא טוב מפרנס נותן ביטחון שאין לי..כנראה זו הסיבה שהתחתנתי איתו ..לא באמת מאהבה. כיום כבר כמה שנים שהיחסים מתדרדרים וברור לי שצריכה לפרק.בדיכאון וחושבת רק על זה. אבל המחירים קשים. מי מבטיח אהבה אחרת? ואם אהיה לבד אהיה מאושרת? אני מתה לאהוב ולהיות נאהבת. ויש מחיר כלכלי והילדים יסבלו.. בקיצור פלונטר. הפיתרון היחידי שאני רואה הוא לחפש מאהב אבל לא מסוגלת מוסרית.

היי לכולם... אני בת 30 בהריון בשבוע 15. כל החיים גברים נפלו לרגליי אהבו אותי וגם אני אהבתי עד מאוד שניים מהם... דווקא היום כשאני בהריון אני לא אוהבת.. נגעלת.. לא יכולה שהוא יגע בי ורק מחכה שיצא מהבית שיהיה לי זמן לבד.
אני לא מפסיקה לחשוב על האקס שלי שבמשך שנים התגעגע אליי ואף ניסה להחזיר אותי אליו עד לפני כשנה (נפרדנו לפני למעלה מ4 שנים). מצד אחד החלום שלי הוא ליצור קשר עם האקס ולשמוע שהוא יקבל אותי גם ככה, ואז אני מתעוררת ומבינה שאני חיה בסרט/בחלום.. למה שהוא ירצה אותי אם ידע שאני בהריון.. מצד שני כועסת שאני בכלל חושבת על זה ומתגעגעת אליו.. ולגבי בעלי, אהבתי אותו או שחשבתי שאהבתי לחודשיים בדיוק, זה לא חוזר וזה לא יחזור זה כבר מת!!!!! מה עושים? אשמח לעזרה

התשובה פשוטה. אמרת שזה כבר מת אז מתגרשים.

פחות פשוט לבצע אבל אין ברירה במצב הזה.

לבד..*

היי.
רוב התגובות הם מנשים...
נשוי+2.
זה נכון ששנים הייתי בעולם שלי קריירה התעסקות בספורט..ודיאטות..
התחתנו לפני 8 שנים בדיוק..עם המון אהבה
לפני חצי שנה עברתי מהפך בדרך חיים ובסדרי עדיפיות שלי..פעם המשוואה היתה עבודה עבודה.כדורגל. חברים.ואז משפחה..
היום המשפחה לפני הכול!!!תמיד נמצא שם חוגים.אספת הורים..וכו
בלי קשר המהפך גרם לי לאהוב את אישתי מחדש ברמה שאני מוכן לעשות הכול אבל הכול בשבילה..
מי שלא רואה לא מבין..
מי לתמוך בא בעסק..
לעזור לה בדיאטה ברמת אימונים.תזונה עד כדי כך שמפרגן לה שהולכת לחברות דואג ומכין לה אוכל כול יום מסודר אוכל בריא.כולל קופסאות לפי שעות!!
לעולם לא עשיתי דברים כמו היום..
היום אני מחפש לחזור הביתה להיות איתה מאשר לברוח!!
העיינין הוא שכול מה שעשיתי ויזמתי..
דייטים.נופשים.צימר.סרטים.בתי קפה וכו.
כול החצי שנה אני עסוק בנתינה..
היא פשוט קרה כמו קרחחחח.
אין סקס וגם אם כן זה שאני יזמתי למרות שקיבלתי המון פעמים מעצורים בעברי הייתי מתעצבן מזה היום מקבל ברוח טובה באהבה..
היום מחזר אחריה.מתקשר.מציע עזרה כול יום הכול תחום..תמיד אין לה זמן אלי כאילו שאני מתקשר היא מתלבטת אם לענות ושהיא עונה התשובה אין לי זמן..
היא לא מגיבה להודעות ממני הודעות מחזרות..מפרגנות..לא להודעות תכניות שקשורות לילדים וכו.
לפני חודש חשבתי השקעתי.לקחתי חופש בהפתעה יצאנו לצימר העיניין הוא שכול הנופש היא היתה כבויה בטלפון.בחברות וכו.
כמובן שלא אהבתי את המצב והשיחה בנינו היתה קשה..גילתי שהיא לא אוהבת אותי. אין לה משיכה אלי.מחפשת להיתחמק ממני."אל תיגיע בי אל תנשק וכו"
היא רצתה להיתגרש לפני שנים בגלל הילדים לא עשתה כלום..
הנימוק שלה שאני התעוררתי מאוחר לא מגיע לי אישה כמוה שלא מחזירה אהבה.אין לה משיכה אלי מבקשת ממני לחיות איתה בבית לא רוצה להיתגרש בגלל הילדים אבללל
לא לצפות ממנה לכלום!
כמובן שזה שבר אותי המון זמן אני עסוק בנתינה לה ורק לה לא לעצמי ולא לאף אחד..
נתינה ללא תנאים ללא בקשות ללא חזרה..
רוב הנשים פה רושמות שהבעל שלהם ככה וככה..
אנחנו התחתנו מאהבה בגיל צעיר באמצע תואר..
נולדה לנו ילדה שטרפה תקלפים מאז היא היתה עסוקה בגידול.חינוך.בית וכו טוענת שהיא עייפה
בנתה חומה למולי לא מסוגל לאהוב לא רוצה ממני כלום יותר..
מה לעשות ללכת לפרק תמשפחה?
לחיות ככה ללא לקבל בחזרה?
להמשיך באותה דרך??
ולא נשכח שהצעתי טיפול זוגי כמובן שבהתחלה אמרה אחרי שביקשתי סבבה היום זה מיותר מבחינתה..היא לא רוצה לשקם כלום יותר..
אז נשים כדאי שתבדקו אצלכם מה לא בסדר במקום להאשים..
מחכה לתגובות שיגרמו לי להבין מה לעשות
תודה

ולא נשכח שהצעתי טיפול זוגי כמובן שבהתחלה אמרה אחרי שביקשתי סבבה היום זה מיותר מבחינתה..היא לא רוצה לשקם כלום יותר..

אם היא ממש לא רוצה יותר דבר, לא רוצה לשקם, לא אוהבת ולא נמשכת אליך, אז חבל לבזבז את זמנך על נישואים כאלה.

אז נשים כדאי שתבדקו אצלכם מה לא בסדר במקום להאשים..

חבר, זה משפט ממש לא לעניין, מכליל ואולי אפילו שוביניסטי. אף אחת לא מחפשת מה לא בסדר אצל הגברים. אם הגברים לא בסדר, אז מתעסקים בזה, ואם הנשים לא בסדר, אז מתעסקים בזה. לא פעם גברים קיבלו פה תמיכה רבה מאוד על יחס קר ואפילו מתעלל מצד נשים.

לבד..*

אז נשים כדאי שתבדקו אצלכם מה לא בסדר במקום להאשים..
היי זה לא ממקום מאשים להפךך אני מחפש תשובות
סורי אם הכוונה היתה הפוכה..
אייך אפשר לשחרר כאשר אתה אוהב כול כך..
עם 2 ילדים שרוצים בקירבתך..
זה שהאישה קרה ולא מחפשת לשקם הדרך היא להמשיך..
הלוואי והייתי מקבל אפילו 1% ממה שאני נותן

חביבי.... 7.5 שנים היא היתה במקום האחרון אצלך לפי מה שאתה כותב ואפילו חברים וכדורגל היו לפניה.

רק בחצי שנה האחרונה השתנה אצל כ ב ו ד ו סדר העדיפויות ואתה לא מבין "מה לא בסדר" אצלה ???

מי אתה חושב שאתה בכלל ??? אתה חצוף. האכלת אותה ח*א 7.5 שנים, שרפת לה את הלב, ועכשיו התעוררת ואתה בא לבכות אחרי חצי שנה ??

יעני לקחת צימר... באמת כפיים. אדוני פתאום החליט שהמשפחה חשובה לו והיא צריכה ליישר איתך קו באותו הרגע ? (ותרשה לי לשאול - יכול להיות שהיא חושדת שבגדת בה באותן שנים ? כי אם כדורגל וחברים היו לפניה זה אומר שלא ממש היית בבית)

תמשיך לעשות מה שאתה עושה - בלי לצפות לגמול כלומר בלי לצפות שהיא תקפוץ איתך למיטה ותתעלף עליך - ואחרי עוד שנתיים כאלה אם לא יילך תבוא לשאול פה שאלות.

ולא. בשנתיים האלה לא לבגוד ולהיות עם אחרות אחרי הגב כי היא קרה אליך... היא תדע ותרגיש.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_היא רצתה להיתגרש לפני שנים בגלל הילדים לא עשתה כלום..
הנימוק שלה שאני התעוררתי מאוחר_
קשה להגיד אבל כמו שכתב/ה פלוני במשך 7.5 שנים שמת אותה ואת הילדים בתחתית סדרי העדיפויות ונשמע שעכשיו אתה מצפה ממנה לאינסוף אהבה ונתינה כי אצלך הייתה איזו הארה.
אני יכולה רק להניח שהיא התאכזבה ממך ומהקשר ביניכם ועכשיו היא לא מוכנה לפתוח שוב את הלב ולסכן את עצמה בפגיעה.אני לא יודעת אם יש לכם סיכוי אבל אם כן, זה רק אם תיתן לה להרגיש את הפגיעה שלה ותראה לה שאולי אפשר אחרת.

איך שאני רואה את זה האפשרויות שלך הם
או להתגרש, וכמובן שעדיף בצורה מכבדת ויפה לטובת הילדים ועל מנת לכבד את ההיסטוריה והאהבה שכן חלקתם
או לנסות כן לשקם וזה תהליך שכנראה ייקח זמן אם בכלל יעבוד.
אם אתה כן רוצה זוגיות איתה אז לדעתי, קודם כל, תתחיל מלנסות להבין את נקודת המבט שלה.
תנסה לחוות את המחשבות והרגשות שלה במשך שנים ארוכות שבהם אתה, הבעל שלה, מעדיף לראות כדורגל ולהיות עם החבר'ה שלו מאשר לדבר איתה/ לבלות איתה/ לדאוג לילדים.
תיתן לעצמך להרגיש את הפגיעה שאתה חווה עכשיו מהדחייה שלה ותנסה להבין שכנראה היא עברה את אותה הדחייה בדיוק. אולי לא אמרת לה במילים שאתה לא אוהב אותה אבל במעשים בהחלט כן.
אני מרשה לעצמי להגיד את המילים הקשות האלה אך ורק כי אתה עצמך מעיד שקודם היו העבודה, הכדורגל והחברים ורק בסוף בסוף המשפחה.

אחרי שתהיה לך הבנה קצת יותר טובה למה שהיא עברה אולי תהיה אפשרות לשיקום.
כמובן שזה לא נגמר בהבנה אלא גם בשיחה או כמה שיחות שבהן אתה אתה אומר לה במילים שלך את מה שאתה רוצה להגיד
הרשיתי לעצמי להשתמש במה שכתבת כדי להציע נוסח -

_זה נכון ששנים הייתי בעולם שלי קריירה התעסקות בספורט..ודיאטות..
אבל עברתי מהפך בדרך חיים ובסדרי עדיפיות ..היום המשפחה לפני הכול!!!תמיד נמצא שם חוגים.אספת הורים..וכו
המהפך גרם לי לאהוב אותך מחדש ברמה שאני מוכן לעשות הכול אבל הכול ..
אני מבין שאת בנית חומה למולי ואולי באמת התעוררתי מאוחר מידי
אבל זה שבר אותי לשמוע שאת לא רוצה יותר כלום
אנחנו התחתנו מאהבה, אני אוהב אותך ואני חושב שיש לנו עוד סיכוי לשקם_

עוד דבר, אתה חייב להנמיך ציפיות מולה. היא עייפה ופגועה ולא רוצה שום קשר אליך. יכול להיות שהשיחה הזו לא תזיז כלום אבל אם לאורך זמן תראה במעשים שאתה אמין, שאתה לא עושה הצגה אלא באמת רוצה להיות איתה בזוגיות אוהבת ומכבדת כמו שמגיע לשניכם (גם לך) אז אולי משהו שם יזוז.

כמו כן, גם אם היא לא מוכנה לטיפול, ממליצה לקנות או להשיג את הספר "לבסוף מוצאים אהבה"

לבד..*

בוא נעשה סדר הכול הרעש הזה!!
מי אתה חושב שאתה בכלל ??? אתה חצוף. האכלת אותה ח*א 7.5 שנים, שרפת לה את הלב, ועכשיו התעוררת ואתה בא לבכות אחרי חצי שנה ??
זה לא שהייתי בחו'ל 7 שנים הייתי הבית הקמתי לה עסק ב2 ידיים.
עשיתי המון אולי לא פירשתי את זה..
היתה בנינו אהבה המון שנים זה נכון שהיא חיפשה תחום ואהבה שלי..
אולי לא הייתי כול הזמן לידה חלק בעבודה והרבה קשור לקריירה..
תמיד דאגתי פירגנתי.היא פשוט התעייפה בגלל הגידול של הילדים!!
אני לא אומר שאני מושלם אבל פתוח לא זבל או מישהו שעשה דברים קשים ורעים שאין להם מחילה..
הגדולה של האדם שהוא מודה בטעות שלו..
אני מאמין שהיא חשבה שבגדתי בא כמה פעמים עוד שהיתה בהריון אני תמיד הסברתי לה שאני לא יעשה כלום!!
וכמו שאמרתי לא עשיתי!
תאמין לי שאני לא מצפה יותר מידי..
כמובן שלא רשמתי מה באמת אני עושה וצימר זה מדגמד למה שהיא עשתה וצימר זה בורג במה שעשיתי הפכתי את עצמי ב360 מעלות בלי שתגיד לי מה היא צריכה אני שם לפני בבית..בילדים.חוגים.מה שקשור אליה הכול..
הבעיה היא שהיא אומרת כמה וכמה פעמים שהיא לא רוצה אותי כלום מעבר לאבא לילדים וזה הורג אותי..
אין לי תשובות לפגיעה הזו אני עובד עלות כרגע

לבד..*

עובד עצות*

פלוני, זה מאוד לא לעניין ובוודאי לא מועיל לכתוב בצורה כל כך תוקפנית. האמן לי שלבד היה מבין את המסר טוב יותר לו הדברים היו נכתבים בצורה מכובדת.
לבד, קשה לקרוא את מה שאתה כותב, משום שלא ברור מה ציטוט ומה דבריך שלך. כשאתה רוצה לצטט, בחר את הטקסט ולחץ על "ציטוט" (האפשרות מופיעה בצד שמאל).

לבד..*

אני פשוט מחפש תשובות לשאלות!
ולא מוצא אותם..
לפעמים יש ניצוץ היא מתעניינת..ברמת הסביר
מידי פעם אני מחבק אז היא מחבקת אבל לא מעבר..
חשבתי לרשום הדף הזה כדי לקבל אור ועצות לדרך משום מה יצאו עלי!
אתם לא באמת מכירים את הסיפור לפרטי פרטים..
זה נכון שאני עכשיו בתהליך עם עצמי של שינוי רציני הבנה..סידרי עדיפיות אחרים.החלטות שטובות רק לבית לילדים ולה..
אבל תמיד שאני עושה איזה מהלך ושישיאיר אותנו לבד.צימר..יום נישואים ספא.או סרט צצות השיחות בקשות והכואבות.
אני כול פעם מתרסק מחדש..
הייתי שמח לשמוע גם דברים רעים שהם ביקורת בונה..איזה דרך להמשך..
לוותר?להמשיך?לפרק תמשפחה?
יש ילדים בסיפור די מבינים שבעבר לא היו מחפשים אותי (הכוונה לקבלת פנים בכניסה לבית וכול דבר שקשור אליהם היה אמא)
היום הם רצים אלי רוצים איתי יותר.
מתקשרים מחפשים דרכים שאני יהיה איתם..
אפילו ביום נישואים שזה היום הולדת של אישתי
קניתי השקעתי התאמצתי..
היא פיצצה הכול..
והגדולה שלי ידעה שאני מכין הפתעה שיגעה אותי שנעשה את זה למרות שרציתי לתת את המתנות והמכתב כמתנות פרידה..
הילדה גרמה לי לשנות את החשיבה שנעשה את זה לפי שתכננתי מהתחלה..
תאמינו לי שאני מעדיף להמשיך לחיות איתה ולרצות לאהוב כול החיים כמו שאני היום..
אבל הריחוק הזה גורם לי לפעמים לוותר..

אל נא באפך קור את, לבד צריך ניעור רציני שיחבר אותו למציאות ושיבין שהוא לא מחליט על מהפך וכולם זורמים איתו ורוקדים לפי החליל שלו.

ודווקא קיבל עצות טובות - שימשיך ככה כמו שהוא עכשיו אבל בלי לצפות לשינוי מיידי אצלה

לבד - השינוי אם יהיה יהיה איטי מאוד.

אין לה אמון בך. אתה צריך לבנות מחדש את האמון שלה וזה לוקח זמן וקשה מאוד אם בכלל אפשרי.

כל פעם שאתה "לפעמים מוותר" מראה לה שאי אפשר לתת בך אמון ושהשינוי לא אמיתי - אתה לא יכול לוותר ולא להתרסק ולא ללחוץ עליה - רק תהיה טוב טוב טוב ותחשוב עליה ולא על עצמך.

הנה קיבלת עצות טובות ואור והכול

לבד..*

פלוני אלמוני..תודה

זה נכון שאני הייתי צריך ניעור אני לא חיי בכוכב אחר אני חיי תמציאות שלנו זה נכון שבהתחלה הבנתי שהיא חושבת שאני משחק/או רוצה להישתנות ותכף אני יחזור לאדם הישן..
כול פעם היא היתה מופתעת שאני עושה תדברים כי אני רוצה.. באמת כול הזמן אמרתי לה שאני כאן כדי להיות לתמיד ולא לרגע,
עברו כמה חודשים טובים והיא מבינה שזה אמיתי..
היו לה כמה רגעים של התקרבות ואז פתאום היא נחסמה/נעצרה/כאילו יש לה קיר מולי מה לא עשיתי לנסות לפצח אותה פירגנתי.תמכתי.נתתי לה ספייס.התעסקתי בנתינה גם שעצרה המון פעמים ממגע מיני התעסקתי בלהבין ולפרגן "שיהיה לה כוח ויבוא לבד אני פה".
תאמינו לי ככול שאני מתקדם היא הולכת אחורה!!
פעם עוד היתה אומרת תודה על דברים..
היום היא מתעלמת מהם כאילו זה מובן מאליו..
אני מדבר פה ממקום של הבנה וממקום של האם ניתן לתקן את השברים?
האם אני מתאמץ לחינם?(חינם=יהיה תוצאות?)

אי אפשר לדעת מה יהיה. אנחנו לא מכירים ותך ולא אותה, והיא גם לא כותבת פה.

חד משמעי לפי התיאור שלך כדאי להמשיך ולהתאמץ, ואל תחכה לתודה. ברור שהיא פגועה מאוד וצריך הרבה זמן כדי שתיתן לך עוד הזדמנות (אם תיתן).

גם אם תתאמץ ולא ילך בסוף זה ממש לא לחינם, אתה חייב לעשות כל מה שאתה יכול כדי להציל.

כמה חודשים זה ממש מעט זמן (וממה שאני קורא פה דברים שכותבות נשים, אל תלחץ בכלל בנושא המגע המיני, זה עובד אצלן אחרת מאשר אצלנו, וגם אם מתחיל מגע אל תחפש את "סוף הדרך" תישאר בליטופים וכאלה ורק אם היא תתקדם איתך אז תתקדם... אין מה לעשות

)

אל תלחץ בכלל בנושא המגע המיני
זה נכון מאד!
כל אירוע שאתה מתכנן רק לך ולאשתך מלחיץ אותה מאד. היא לא רוצה אינטימיות איתך כרגע (לא סקס, לא צימר, לא חופשה זוגית ולא סרט) ואם אתה באמת בנתינה אמיתית ולא למראית עין כדי לקבל סקס-
תן עדיפות לתיכנון אירועים לכל המשפחה. פיקניק, טיול, חופשה, אטרקציות- שניכם עם הילדים. יציאה לבית קפה, מסעדה או סרט- רק עם חברים נוספים ועדיף חברים שהיא גם מחבבת.
תנסה לשכוח מסקס לתקופה הקרובה, ככה שאם אתה נותן לה ליטוף או חיבוק קטן היא תדע שזה בגלל שאתה מחבב אותה ולא בגלל שאתה נמשך אליה (ויש הבדל ענק בין הדברים ורוב הנשים מרגישות את זה). בקיצור, אל תבהיל אותה ואל תלחיץ

לבד..*

יכול להגיד שלגבי הדרך שאמרתם לי ללכת אני הולך..
מקווה שיביא לי שינוי מתי שהוא אני מבין ויודע שסובלנות וזמן זה שם המשחק!
למרות שקשה לחיות בדרך הזו ללא תגובה מהצד השני.רק קור.חוסר עיינין לדברים שאני עושה..
אתמול התחלנו טיפול זוגי מקוה שגם הוא יעשה למצב אחר..
זה נכון שהיא אומרת כול הזמן שהיא רצתה להיתגרש נשארה בגלל הילדים ועד היום היא חייה בגללם..
היא התחילה להכיר את עצמה מחדש להתייפיף שוב לצאת לריצות אימונים וכול מה שעושה לה טוב אני פה לפרגן לתמוך ולתת הרבה ספייס.
ביטלתי את עצמי ממזמן לעומת השנים אחורה.
השאלה היחידה היא אייך מגיעים למצב כזה מחיי נישואים מושלמים אהבה ילדים קנית בית וכו..
למצב ההפוך ללא רצון לראות לבן אדם.ללא מגע.ללא איכפתיות.קרירות.וכו..

_השאלה היחידה היא אייך מגיעים למצב כזה מחיי נישואים מושלמים אהבה ילדים קנית בית וכו..
למצב ההפוך ללא רצון לראות לבן אדם.ללא מגע.ללא איכפתיות.קרירות.וכו.._

זה באמת מעבר קשה וכואב. יש לך מושג למה זה קרה? אולי דרך זה יגיע הפתרון.
האם פעם כן היתה חמה אליך ואוהבת ונוגעת?

ושאלה נוספת, ומקווה שזה בסדר שאני שואלת: האם אתה טוב אליה במיטה? האם היא מגיעה לאורגזמה (אבל באמת, בלי זיופים...)?

לבד..*

הי..
תאמת לא מבין למה זה קרה אולי המרחק שלי והחוסר עזרה בשנים האחרונות.
לגבי חמימות היתה לנו בשנים האחרונות לדעתי בסדר אבל שנשאלתי היועץ זוגי ואמרתי על השנים האחרונות אמרתי שהיה לנו אהבה גדולה חום ואהבה..
והיא חתכה אותי ואמרה "בשנים האחרונות"?
ממש לא אולי רק בתחילת הדרך זה הראה לי שהיא ממש כמה שנים ככה ולא ידעתי..לא נמשכת או אוהבת..הבעיה היא שהיא התנהגה רגיל ומצוין אולי חילוקי דעות מידי פעם..
לגבי המיטה לדעתי היה לנו סקס מצוין בשנים האחרונות משום מה היא פתאום הגיעה למצב שהיא לא רוצה ולא צריכה..
גם שהיא עשתה את זה זה לא היה מהנה לה בכלל למרות כול הדברים שעשיתי במהלך האקט..עד כדי כך שהיא היתה מחכה שאני יסיים את זה כבר..
במהלך הזמן זה גרם לי גם לא לרצות כי הרגשתי שאני לא נהנה ממשהו שלא מענג מישהו אחר...
אני בתהליך עם עצמי לשנות הכול בכול תחום..התהליך הזה הוא גם טיפול זוגי שאני מקווה שיעשה משהו..
אני רוצה לשקם לרפא ולקבל אהבה ודאגה כמו שאני נותן אבל הזמן במקום לרפא גומר אותי..

פלוני_אלמוני76*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפני כמה שנים הכרתי מישהי שעשתה רושם בהתחלה של איש נשואה שרק מחפשת ריגושים, וזה התאים לשנינו. היה זה כנראה דחף שנבע ממה שכבר איבדנו במהלך חיי הנישואין. לאחר 14 שנות נישואין והיכרות ארוכה לפני כן, זה אפילו משהו שנראה כמעט אנושי. מערכת היחסים בינינו הייתה לא מעט בתקופה הראשונה שלה, במשך כחמישה חודשים בעיקר מע יחסים של פלירטוטים וטיזינג. אולם, דווקא משום שלא קפצנו האחת על השניה במהרה, אלא, ניהלנו לא מעט שיחות עומק נחשפנו זה לעולמה של זו, וכך העמקנו בינינו את ההיכרות. הקשר קיבל חיזוק כשנכנסה להיכרות העמוקה שלנו גם אינטימיות מטריפה וסוחפת שהלהיטה את היצרים באופן ששנינו לא חווינו לפני כן במע היחסים הקודמות שניהלנו. הפכנו לחברים הטובים ביותר האחד של השניה, וניהלנו שיחות רצופות בבקרים, בערבים בסופי שבוע ובכל זמן אפשרי.

כמובן, שמע היחסים הזו הרעידה את מע היחסים בבתים שלנו. העובדה שהיינו בודדים במע היחסים בבית, וחיפשנו שותף לחיים אם זה לתשוקות, לחלומות, לרגעי העצב והשמחה. להצלחות ולכישלונות, לחלומות ולהגשמה העצמית, ומצאנו את זה את זו, ממלאים את עצמנו בעולמות השונים ובכל זאת, נהנים להיות ביחד היא לטעמי הביטוי הטוב ביותר לאהבה אמיתית - למרות הנישואין והילדים.

כעת, כל אחד ואחת מאיתנו מצוי במקום קצת אחר...אני מגובש מאוד לעזוב את הכל ולחיות ביחד איתה - כי החיים ללא תשוקה חסרי טעם ותפלים. היא לעומת זאת, חוששת מאוד לגרום לנזק לעתיד ילדיה.
זה מובן ומקובל בעיני. זה בסדר. אלו הם החיים.

אז יש גם אהבות שלמרות חיי הנישואין והמשפחה הם גדולות וענקיות ובעיקר אמיתיות.
אין כאן מסקנה גורפת מה כדאי לעשות. להיפרד? להישאר נשוי? יש רק בעיקר ביטוי פומבי שגם מישהו או מישהי מאיתנו החליטה להתחתן לפני כך וכך שנים,
אין זו גזירת גורל או דרך ללא מוצא.
אני לא מדבר על התאהבות, אלא, על חברות ואהבה. יש הבדל בין התאהבות שמפריחה בנו את הרגשות העצומים, לבין אהבה לאדם שמולנו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חיה עם בן זוג ו 7 ילדים ממנו. הכרתי אותו בגיל 17. הוא גרוש ובזמנו כשנכנסתי להריון לא רצה להתחתן. סבלתי מאוד מזה אבל במשך הזמן הגלגל התהפך ואין מצב שאתחתן איתו. הוא מושלם בהכל! כימעט! הוא מדבר אליי לא יפה! הוא מפרגן, מפרנס, קונה, עוזר, לוקח , מחזיר, משלם... עושה הכל וכל מה שאני מבקשת! אבל הוא מדבר אליי לא יפה, הוא מקלל, מקלל את מישפחתי, הוא מעליב אותי, משפיל ליד הילדים ועוד... עברנו הרבה עליות וירידות בבית ותמיד הצב חזר שבסופו של דבר הוא מדבר אליי לא יפה . נימאס לי ממנו. האשים אותי שיש לי רומן עקב הודעה שקיבלתי! מעולם לא היה לי רומן!! נימאס לי ממנו!! כל הפינוקים שלו הפכו להיות חסרי חשיבות!! היום אני בת 44 הוא בן 51 . הלכתי לעו״ד אני רוצה לעזוב אותו! אני לא רוצה שיתקרב אליי יותר. הוא נבהל ומנסה לעשות שינוי בבית. אני כבר לא מעוניינת. שנים של פינוקים וקללות !!! לא רוצה אותו יותר, להיפך הוא דוחה אותי מאוד. אני שנים מטפלת בילדים בבית ולצערי אני מרגישה אפסית מאוד.

"כל אהבה שתלויה בדבר,
בטל דבר - בטילה האהבה".
כל אהבה שאינה תלויה בדבר,
בטל דבר - והאהבה עדיין מתקיימת.

אהבה בונים. אהבה זה פועל, צריך ליצור אותו. כשאדם חושב רק על עצמו, כמו שנשמע בדף הזה, חושבת רק על עצמה ועל עצמה,
אז למה להשקיע בבניין? ממליצה בחום על הספר 'ציפור על עץ החיים'. בעיקר הפרק על המזיקים בקשר, 'משל החולדות' קוראים לזה.
נשמע כמו חבורות חולדות במבוך כאן.
יש לאהוב את בן זוגך כלפי חוץ - מה שהוא עושה, איך שהוא נראה, איך שהוא מדבר.
ויש סיבה עמוקה יותר שבחרת להינשא דווקא לו.
ממש אין צורך באהבה גדולה בשביל להינשא.
צריך לאבד את הראש כדי להעז להתחייב.
באמת מסכימה 'הפירצה קוראת לגנב' - קל מידי להתגרש. לבנות קשר,
ללמוד לאהוב - זה קשה.
רוצים הכל אינסטנקט, הולכים 'באופן טבעי' אחרי אינסטינקטים טבעיים נמוכים ובהמיים של 'רצון לקבל לעצמנו עוד ועוד' מהזולת.
במקום לחשוב מה אני נותנת.
מוכנים להקריב את הילדים קורבן על מזבח האגו.
לבנות אהבה זה תהליך שנמשך שנים, וצריך להיות פעיל.
ללמוד להקשיב, לרצות לשאול, להכיר, לברר, על בן הזוג. כשמעניקים למישהו וחושבים איך להעניק לו
לומדים איך לאהוב כל אחד.
אני שומעת המון קולות כאן מאוד נמוכים. באנו לכאן כדי להתחבר ל'טבע העליון' שבאדם.
דור אנוש במצב אנוש. חולה אנוש. שחושב רק אני אני אני.
אפשר ללמוד לאהוב כל אחד. אבל זה דורש לצאת מהרחמים העצמיים, הצורך בסיפוקים מיידיים...
זה קשה מידי. להרוס כל כך קל. לבנות זו אומנות חיים.
וההריסות נופלות על גב הילדים.
מרוב רצון לחיות ב'אמת' ולהתחבר ל'אמת שלי' - עסוקות רק בשקר של להאמין לטבעים הכי נמוכים בנפש.
כואב לשמוע איך זורקים בית יפה.
ללמוד לשוחח - צריך.
לא לימדו אותו בבית ספר כלום. רק שטויות.
אבל תקשורת אנחנו נאלצים ללמוד רק אחרי שנישאים, וזה נופל עלינו.
פתאום מתבקשים לתת.
אהבת הילדים היא אהבת שקר, אם לא נהיה מוכנים להיות אמיצים - להתאמץ - כדי לגדול בעצמנו לפני שאנחנו מגדלים אותם.
איך לטפח אהבת אמת? לתת בלי למדוד כמה השני נותן.
כל עוד אין אלימות פיזית - כדאי להמשיך לעבוד.

לא_רגועה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עד לפני כמה זמן הייתי האישה והאמא הכי טובה בעולם..
נשואה קצת יותר מעשור עם 5 ילדים. ואני עושה כמעט הכל בבית. אין לי עזרה של ממש. הכל אצל בעלי לפי מצבי רוח. יכול לעזור פתאום ויכול שלא..
וחייתי ככה סבלתי מזה כל השנים ולא שתקתי. רבתי איתו על זה עד לשמיים אבל כלום לא השתנה.
שנים של זוגיות גרועה ניסיתי לתקן ולדבר אל ליבו שיבוא איתי לטיפול זוגי ונשתנה ביחד.
והוא סירב בתוקף.
ובמקביל המשכתי להיות האישה המסורה הטובה האמא שנמצאת תמיד לבד.
במסיבות בגן בבי"ס הכל..
הוא פשוט יושב ואני מתרוצצת. מבקשת ומתחננת לעזרה וכלום לא קורה.
הוא דואג להקטין אותי בהערות בעקיצות ובפרצופים עקומים.. כל זה ספגתי וחשבתי שיום יבוא והמצב ישתנה.
אבל אז משום מקום קרה לי משהו שלא חלמתי שיקרה לי ואני מסוחררת ממנו כבר חודשים.
מישהו התחיל איתי.. והתעלמתי לגמרי בהתחלה. וזה לא דיבר אליי.. אבל לאט לאט הרגשתי איך המילים שלו מרימות אותי ועושות לי טוב. הביטחון שלי עלה התחלתי לאהוב את עצמי מה ששכחתי במשך כל שנות נשואיי..
התמכרתי אליו עד מעל הראש התאהבתי בו. באישיות שלו.
ועדיין בעלי באדישות שלו. חי את החיים במקביל אליי. לא מבין או מרגיש אותי. לא מנסה אפילו.
אין לי מושג קלוש מה לעשות עם כל התחושות האלה.
מצד אחד אני צעירה ולא רוצה לפספס את הזמן הזה.
רוצה שבעלי יגרום לי כמו שהמחזר גורם לי.
אבל אני יודעת שאין סיכוי. הוא תמיד יעביר ביקורת ימשיך לא לעשות כלום ויתלונן עליי.
המחזר שלי החליט בשלב מסויים לנתק קשר. ואין לי מושג למה. נשארתי שבורה.
נשארתי עם הרגש והרצון העז לאהבה לפירגון למילה טובה לשותפות. ואני מנסה בכל כוחי להוציא את זה מבעלי לספר לו שקשה לי שאני צריכה את התמיכה שלו. את האהבה שלו. אבל הוא נשאר אדיש.
מבחינתו הגענו לנחלה.. בית ילדים עבודה... אישה שעושה הכל.
נשאר לנו רק להזדקן ככה בלי שאיפות רצונות או עניינים. מבחינתו.
וקשה לי. ככה אני לא רוצה לחיות.
התפללתי לקב"ה שיקח ממני את המחזר ההוא כי הרגשתי שאני לא עומדת בנסיון. וזה אכן קרה.
עכשיו אני מתפללת שרק ישלח לי מילה קטנה. שיציף אצלי שוב את החשק לחיות.
אני באמת לא יודעת אם זאת תקופה שתחלוף וכדאי להתכופף עד שהגל יעבור כלומר להיכנע לרגש ולשתוק ולפספס או לקום ולעשות מעשה.. שהוא כרוך ביסורים.
ואולי גם לא ישתלם לי בסוף. והכי חשוב הילדים שלי שהם המקור לכל ההתלבטויות. אני פוחדת עליהם.
בעלי לא אבא כזה טוב לילדים שלו. אבל אני משערת שאין מושלם.
הוא יושב כל היום ומתעלם לגמרי מהכל.. מהתינוקת שבוכה מהילדים שרבים.. מההככלל. הוא חי בעולם משלו. במקביל אלינו. לפעמים הוא מרים את הראש לזרוק משהו לא נעים ונעלם שוב..

לא_נשברת*

מזדהה איתך כל כך .גם אצלי חסר הפרגון הליטוף מילה טובה חיבוק חם מהבעל ...אין.כמה שדברתי איתו משתנה יומיים וחוזר לעצמו .זה כל כך חסר לי כל כך רוצה שבעלי יתיחס אליי בחום ואהבה אבל אין זה לדבר לקיר ובגלל זה גם אני התאהבתי במישהו אחר שפירגן לי ..דיבר בנועם..הראה לי ונתן לי להרגיש שאני מעניינת אותו חיזר אחרי בדרכו שלו ..וברחתי לפני שיקרה משהו גם הוא.
ועדיין בלי יחס מצד הבעל.

לא_רגועה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא נשברת
אבל מה יהיה עוד כמה שנים..?? כשהגיל הזה יעבור. האם נרגיש פספוס החמצה או מה??
בנתיים אני מרגישה שזה עוול לנשמה לחיות בסבל. זה חוסר נאמנות לעצמי. ומה הגבול?? אם ויתרתי פה אז עד כמה עוד אהיה מוכנה לספוג??

לא_נשברת*

זה בדיוק מה שאני אומרת לעצמי הפעם החזקתי את עצמי..מה יהיה הלאה?ואם שוב אתאהב במשהו אחר שיעשה לי את זה ?לא יודעת ..אני חושבת שעדיף לשבת בשקט מאשר להתאהב בעוד אחד ולסבול

לא_רגועה*

ככה אי אפשר להמשיך.. אני ממש שבורה.
אני לא יודעת למי לפנות שיעזור ויכוון. שיגיד שאולי זה בסדר כל התחושות האלה.
אם בכלל אפשר לתקן את הזוגיות הנוכחית.
איך את ניתקת את הקשר?? איך הצלחת להתגבר?
אותי זה לא עוזב. זה מלווה אותי כל היום.

לא_נשברת*

אי אפשר לתקן את הזוגיות איבדתי גם אני תקווה עם הבעל
ניתקתי את הקשר בבת אחת השפיע עליי יותר מדי הייתי כבר מרוסקת נבהלתי מעוצמת האהבה שלי אליו והוא נהנה לשחק לי בראש עד שעצרתי את זה .ביום אחד החלטתי שזהו לא מוכנה יותר לא מספיק חיים חרא עם הבעל ואז עוד אחד נפל עליי מחקתי אותו מכל מקום אנשי קשר וואטסאפ פייסבוק הכל..אפילו תמונות התאבלתי חודש שלם הייתי כמו זומבי ורק בוכה
היום 3 חודשים נתק מוחלט נשארו רק שאריות כבר לא אוהבת לא מתגעגעת לא חושבת כל היום...אומנם חושבת אבל ממש בקטנה לעומת מה שהייתי.הייתי מוכנה לתרום לו את הלב שלי אם היה צריך אבל לבסוף הוא יצא אחד שלא היה שווה את מה שחשתי אליו ..סתם רצה לשחק ..חשבתי שיש לו גם רגש אליי אבל גיליתי בזמן הזה שמה שהוא רצה ממני זה רק לשכב איתי ראה שאני קשה מדי ואני חשבתי שגם הוא חש משהו.רחוק מהעין מאוד עוזר הפחד שלי ההתמודדות כשאראה אותו אחרי תקופה איך ארגיש בתוך הלב?מקווה לא לראות אותו בחיים .ממשיכים הלאה יש עוד הרבה דגים בים אבל למדתי לקח לא להתאהב באף אחד.

לא_רגועה*

איך אני מבינה אותך. את גיבורה. פועלת מהשכל.
הרבה פעמים הלב מוביל אותנו ומנהל את הכל.
שמחה בשבילך שהתגברת עליו.
אבל לגבי הזוגיות. אני לא יודעת אם בכלל אפשר להעיר אצלם (הבעלים) איזה ניצוץ.. קצת יותר השקעה בזוגיות. כי באמת עם השנים אנחנו נשחקות וכל מילה מבחוץ פשוט מרימה אותנו.. חייבים לקבל את זה מהבית.
רק ככה אולי נרגיש טוב בזוגיות הזאת.

וואו.... ישבתי וקראתי הכל, לקח לי בערך שעה... אבל צרת רבים חצי נחמה כמו שאומרים...
אני נשואה עשר שנים עם שישה ילדים מדהימים, והתחתנתי עם הבנאדם שהכי לא מתאים לי, פשוט ההפך ממני- אני אנרגטית הוא כבד, אני ספונטנית הוא מחושב, אני אוהבת אנשים שונים, מחשבות, דעות, הוא ישר שופט לפי העדה, בקיצור... הכי לא מתאים. התחתנתי כי היה נראה לי שהוא ייצב אותי, וגם כי סוף סוף מישהו רציני רצה אותי עם כל הסערות שאני מביאה לכל מקום.. מישהו עם עבודה מסודרת ולא סטלן היה נראה לי ממש מתאים לחתונה... כך שתוך שלושה חודשים היתי נשואה ולא באושר

...
מאז בהדרגה הלכתי ונכביתי.... עד שהמצב הגיע לזה שהוא ישן בסלון ואני בחדר בתירוץ שהנחירות שלו מפריעות לי... אבל באמת אני פשוט לא יכולה לסבול אותו......הוא יודע את זה ואני אומרת לו את זה ישירות, וגם הוא לא חוסך ממני את דעותיו על האופי הסוער שלי ועל זה שאני מפוזרת, מאבדת הכל, לא יודעת להתארגן וכו'...(הפרעת קשב קלאסית)... אבל- אין מצב שנתגרש, לאן בדיוק אלך עם שישה ילדים?!!!! ועוד במגזר שלנו זה ממש לא מקובל... וגם הוא אומר שהוא לא יתגרש ושאני הגורם לכל הבעיות ורק אם אהיה "אשה כנועה" הכל יסתדר... בקיצור, אפשר להתנחם בזה שנתגרש כשהילדים יגדלו קצת ואז אפשר יהיה לפתוח פרק ב', חמי התחתן לא מזמן בגיל שבעים... אז מה זה עדין אפשרי... חחח, מה שנותן לי כח, ואולי כדאי גם לכן לחשוב על זה, זה למלא את עצמי בדברים שאני אוהבת- מוזיקה טובה, אוכל טעים, חברות, לקנות בגדים, לטייל עם הילדים, אני מנסה בכל דרך אפשרית להביע אהבה לעצמי... קונה לעצמי מתנות קטנות, מתאפרת... מה שנקרא- לעשות מהלימון לימונדה...

איש_עצוב*

כל כך מבין אותך, אבל מהכיוון הגברי.
הילדים מדהימים, העסק די עובד מהבחינה הטכנית אבל אין את הכוח המניע, את הדרייב האמיתי לקשר הזה.
יפה שאת מדברת על הפרק הבא. אני רק יכול לפנטז על זה אבל לא רואה איך יש לי אומץ לקיים את זה בפועל.
ומצד שני, להמשיך לחיות בחסך הזה. איזו תשישות על גבול הייאוש. האינטימיות תמיד הייתה משהו טכני כזה, מנסהה שנים לפענח מי הניע אותי אז. מין קול פנימי כזה שאומר שהיא המתאימה בגלל שהיא ההיפך ממני ובסוף זה מה שצריך בקשר יציב ולא הסוג שאליו באמת נמשכתי בטירוף.
נו מילא, כמה נשאר ? עוד כמה עשרות שנים. גם אצלי הדברים צריכים להיות מעוררים, סוערים, עוצמות וכו'-
הרבה מחשבות ותהיות

תשישות על גבול הייאוש... כאב לי לקרוא את זה... כאב לי גם עליך וגם עלי ועל כל האנשים שחיים לבד בתוך הביחד...
מבחינת אומץ לקום וללכת, באמת זה מצריך מנה מכובדת של אומץ לעשות צעד כזה... יהיה יותר קל כשהילדים יגדלו.
לאחרונה הזכרונות לא מרפים ממני... הזכרונות על תשוקה, על טירוף חושים, על שיחות נפש על תוך הלילה, על שתיקות שהן מעבר למילים... על הרצון לבלוע את השני מרוב אהבה, על להיות מחוזרת, נערצת, על מישהו שיאהב אותי באמת, את מי שאני... ולא רק את זה שאני האמא של הילדים, המנקה, הכובסת וכו'
אמרתי לו את זה.. הוא אמר שאני חולמת חלומות ילדותיים על משהו שלא קיים, אבל אני יודעת שזה קיים... הייתי שם... אולי אם היתי נשארת זה גם היה נמוג ומתמוסס עם הזמן?... ואולי לא... בכל מקרה איתו לא היה לי את זה מעולם, גם לא בהתחלה, הכל היה מאוד שיכלי, אפילו כשהוא הציע לי נישואין זה היה כזה רואה חשבון משעמם- "אני בא עם יחידת דיור, עבודה מסודרת וביטוח מנהלים, אני אדאג לך מבחינה כלכלית ויהיה לך כל מה שתירצי, אז מה את אומרת? רוצה להתחתן?", מבטיחה לכם זה היה פחות או יותר במילים האלו...
בכל מקרה איש עצוב ויקר, כמה עשרות שנים זה חתיכת חיים!!!! אל תוותר על הסיכוי להרגיש כך שוב... אין גיל לאהבה....

אל תוך הלילה

איש_עצוב*

בול.
התשוקה, החייתיות- במובן החיובי, טרפת שהדופק טס, מבטים בעיניים אינסופיים שלא צריך להגיד כלום.
ובאמת כלפי חוץ, הכל מעולה. שמחה חיצונית מעוררת מבטי קנאה משתאים ורצון להיות קרוב אליך אל מול נביבות פנימית
זה קיים, ברור שזה קיים. לא תמיד זיקוקי דינור מטורפים- אבל זה קיים.
מנסים ללמוד לחיות עם זה כרגע, בלי ליפול

היום קיבלתי טלפון מידיד שלנו שהוא יועץ זוגי, שאמר שבעלי התקשר אליו לספר לו עד כמה אני רעה אליו ושהוא לא יכול יותר...
הוא שאל אם אני מוכנה ללכת ליעוץ לבד... זאת אומרת שכל אחד מאיתנו ילך ליעוץ אצל מטפל אחר ובהמשך אחרי שניהיה סגורים כל אחד על השריטות של עצמו נפגש אצל יועץ משותף...
אני רוצה לעשות את זה בשביל הילדים, ואולי גם בשבילי?... אולי באמת אני חייבת להתבגר כבר... להבין שאני עוד שניה בת 40 ולא עוד צעירונת חולת מסיבות שמחפשת אחר הטרף הבא...
ןואולי פשוט באמת כמו שכתבת, לנסות ללמוד לחיות עם זה כרגע... עד ש... אני חייבת את העד ש... מסרבת להאמין שלא אזכה להשתוקק שוב, להתרגש, להרגיש, לחיות.

אני קוראת פה את התגובות וממש לא מאמינה. אישה שמגלה את עצמה דרך קשר אהבה, שבעצם היא נשואה לאיש שהיא לא אוהבת והנשמות הטובות מייעצות לה שתשאר בקשר למרות הידיעה הברורה רק כדי לא לפגוע באחרים. למה אישה אישה שרוצה לקום ולקחת את השליטה על חייה צריכה לקרוא תגובות כאלו. האם להתגרש מבעלה נחשב לחט, למשהו אסור? איפה אנחנו חיים, בימי הביניים? מקווה שמי שהעלתה את הנושא קבלה את הבחירה הכי נכונה לה ולא הקשיבה לעצות אחיתופל

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אצלי הסיפור אחר. התחתנתי בגיל 25 עם גבר שאהב אותי מעל הראש, היה מסור, נאמן. תמיד היה לצידי. תמיד אהב אותי יותר משאהבתי אותו. בחרתי בו למרות שלא היתה אהבה סוערת כי היתה לי כלפיו חיבה יציבה והאמנתי שאני יכולה לחיות איתו חיים טובים. היתה גם אהבה אבל לא כמו באגדות. ואכן כך היה. לאחרונה נולדו שני ילדים. פתאום לפני חצי שנה משהו התהפך. הוא הפך להיות וכחן, עקשן, לא ישר, בזבזן (כסף), ופשוט לא נחמד אלי. לדבריו הוא עדיין אוהב אותי מאד - פשוט עבר משבר שבעקבותיו הוא הבין שכל הדרך שניהלנו את החיים עד עכשיו לא תואמת את הדרך שבה הוא רוצה לחיות. הוא רוצה להיות ספונטני, לקנות מה שבא לו, לאכול מה שבא לו, לא להיות חייב להיות בבית בשעה מסויימת ושאני כל דבר "אבין" ו"אקבל" ואפסיק לנסות לשנות ולשפר אותו - אלא אוהב אותו בדיוק כפי שהוא. אני מרגישה מרומה. הוא היה הבעל המושלם מכל בחינה (גם אם אני לא אהבתי ברמה של ניצוצות) ועכשיו אני לא אוהבת בכלל את הטיפוס החדש הזה שהוא נהיה. לא רוצה לפרק משפחה עם שתי ילדות קטנות ואין לי ספק שגירושין זה שנמוך משמעותי בחיים.

היי,
אולי התרגלת שיש לך בעל שכל הזמן בסדר, שתמיד הוא מנוהל על ידך ואכן בעל כזה הוא באמת "מושלם"- עושה כל מה שאת אומרת לו ומנהלת לו את החיים כנראה.
אבל עברו כמה שנים, הוא קצת תפס ביטחון, קצת התחיל לראות את החסרונות שיש לך, הוא כבר לא מוכן יותר להיות הבעל המושלם, יש להניח שאת תמיד היית החזקה בקשר ופתאום הוא מעזי קצת להרים את הראש מעל המים ואת מרגישה מרומה. את מרגישה שעשית לו טובה, הוא כבר לא בהכרח מרגיש שזכה בלוטו. ( הוא לא הפך בבת אחת להיות מה שהוא עכשיו כנראה, זה תהליך שקרה מתח לפני השטח והתפרץ לאחרונה)
זו הזדמנות דווקא להעמיק את הקשר, לבחון איך כשהתנאים משתנים ממשיכים לאהוב ולעמוד באתגרים שהקשר יוצר.

תודה רבה! הבעיה היא שאני פשוט לא אוהבת את הטיפוס החדש שהוא נהיה. הוא דברן, וכחן, עקשן, אימפולסיבי. כאילו הוא החליט שמעכשיו הוא רוצה לחיות בלי עכבות ואיך שהוא רוצה. גם אם הוא מוותר על משהו, זה מפעפע מתחת לפני השטח. זה סטטיסט אוף מיינד מאד בעייתי לגבר נשוי עם ילדים. אתה לא יכול לחיות איך שאתה רוצה ואני אהיה שם לתפוס את כל הכדורים שנופלים. אני מרגישה שאני תקועה עם מישהו שמלכתחילה לא הייתי בוחרת וכועסת עליו שהוא פתאום השתנה למשהו שאני לא אוהבת דווקא עכשיו כשיש ילדים קטנים ואני לכאורה כבולה אליו. אני לא רוצה לפרק משפחה אבל תוהה אם נגזר עלי לחיות את המשך חיי בלי אהבה.

את כותבת בעצמך.
הוא מרגיש שהוא מוותר על משהו, כנראה שכבר הרבה זמן הוא מרגיש ככה ואולי הוא מרגיש שהכל מתחיל לסגור עליו. "עומס" הוויתורים מבחינתו הולך וגדל כי יש עכשיו גם את הלחץ של הילדים.
הוא מנסה להחזיר לעצמו חלק מן השליטה שאבדה כבר מזמן, דברן, ווכחן, עקשן- הכל מילים נרדפות למישהו שמרגיש שהוא מאבד שליטה לא? החיים נהיים קשים ואולי מלחיצים ומפחידים אותו.
נשמע שאני בצד שלו ואת אולי מחפשת מישהו שיהיה בצד שלך. אבל גם לנסות להבין מה קורה בקשר- זה בעצם להיות בצד שלך!
ההתבגרות האישית וההתבגרות בקשר וההתבגרות החיים טומנת בחובה לקחת אחריות. יש לו אותך ויש לו את הילדים - לא במובן של ,בעלות" עליכם אלא במובן של לקחת אחריות ולהיות מעורב- אולי זה מלחיץ ומפחיד שהחיים נגמרים ( הרבה פחות ממה שמלחיץ אותך ובא לך באופן טבעי)
קשה לחיות בהרגשה שאוהבים אותך עם תנאים. את אוהבת ללא תנאי? את אוהבת אותו ללא תנאי כפי שאת אוהבת את הילדים?
מה הפחדים שלך? מה הפחדים שלו? לא ברור מדברייך איזה משבר הוא עבר אבל בהסתכלות נכונה משבר הרבה פעמים אמור להיות מקפצה להתקדמות בחיים.
את נוהגת לומר לו מה את מעריכה אצלו? את מחמיאה לו על כל מיני דברים שהם מובנים לך מאליו שהוא עושה בקשר?

תודה רבה! בכלל לא מרגישה שאתה תופס צד. הכל טוב ומעריכה. אתה צודק. אני לא יכולה להגיד שאוהבת בלי תנאים. אני יכולה להבין את הרצון להיות נאהב בכל מצב ובכל מחיר. אבל אני מודה שאני לא נותנת לו את זה. אני מאד מחמיאה כשצריך ומביעה הרבה הערכה - מילולית ולא מילולית. גם עוטפת כל ביקורת כשיש במילים טובות ובהבהרה שאני מבינה שהכוונה טובה והדגשה גם של הדברים הטובים. זה כן. אבל בהחלט יש סטנדרטים בחיים הזוגיים שלנו שאני לא מעוניינת להתפשר עליהם וכשהוא יורד מתחתם קשה לי - והאהבה שלי לא מובנת מאליה. אני מודה. מדובר בסטנדרטים של אמון, של שיתוף, וגם של ניהול החיים. (למשל, רמת חיים גבוהה אבל חיים לא חומרניים, אוכל מושקע ומדוייק, בית מסודר וילדים מתוקתקים, להשקיע בכיף ואחד בשני, להתמיד בספורט ולהתקדם מקצועית… נכון). אני יכולה להבין שזה מלחיץ. אבל ההתנהגות שלו שלא פירטתי עד עכשיו היתה מאד קיצונית וקשה לי לעבור הלאה. הוא בזבז הרבה מהכסף שלנו והסתיר ממני, לקח הלוואות ענק בלי להגיד לי, שיקר לי המון, מכר את הרכב שלנו, קנה שניים אחרים, ועוד. לא דברים פשוטים. בכוונה לא כתבתי את כל זה וגם עכשיו אני לא מפרטת הכל כי דווקא הכוונה שלי היא לא שמישהו יתפוס צד או יצדיק אותי אלא דווקא בכיוון שלך.

את כותבת מדהים את מה שאת חווה. מאוד מודעת לעצמך.
שאלה: האם הוא יכול לעמוד בסטנדרטים שלך?
נעזוב אותו לרגע, מה האחריות שלך למצב? מכה חזקה בבטן. סורי. האם חשבת שאולי יש כאן הזדמנות עבורך לעבוד על דברים שאת רוצה להשתפר בהם? מההההה? מאיפה זה נפל???

באמת שהדרישות שלך נשמעות לגטימיות לגמרי. את אומרת שאת מחמיאה כשצריך ועוטפת ביקרות בטכניקות מסויימות כדי שיהיו נעימות לאוזניו הרגישות- הוא קונה את זה? או שאת יודעת בשכל שככה כדאי להעביר ביקורת אבל הוא עדיין שומע את הביקורת ( כנראה שגם את עצמך את מבקרת לא מעט ומציבה לעצמך רף גבוה בתחומים רבים)
הוא עשה דברים קיצוניים, אפילו מפתיע משהו האומץ לפרוץ ככה את הגבולות. למה? לא אכפת לו ממך ומהילדים? ברור שכן. מה דוחף מישהו לעשות דברים כאלה, לבגוד באמון שלך בנושאים שציינת? הוא רצה שתגלי? מה הוא מרוויח מזה?מה הוא מנסה להראות לעצמו וכנראה שגם לך?( אולי בעיקר לך)
הוא בהחלט לא ילד, אבל אם ילד היה עושה כל מיני שטויות היינו יותר בקלות נוטים לחשוב שכל ההתנהגויות הללו הן רק סימפטום למשהו עמוק יותר.שורשי יותר. שמקבל ביטוי בהתנהגויות. טוב, אין לך סבלנות לטפל בעוד "ילד", הפוך, היית שמחה ומצפה שהוא יעזור לך עם שלל האתגרים. את לא צריכה גם אותו?! או כן ?! מעייף, מתיש ומעצבן. אבל, זו גם הזדמנות! תחזרי קצת למעלה. מה לשפר אצלך, לא בשבילו? בשבילך! ואולי ממילא גם אצלו יזוז משהו.
הרבה נקודות ועבודה שאין לך כוחות לעשות. אבל את נשמעת חכמה וחזקה.

תודה רבה!! יש לי כוח לעשות עבודה ואני בהחלט רואה את זה כהזדמנות. התחלתי ללכת לפסיכולוגית ואנחנו דנות בין היתר באיך זה לחיות עם מישהי עם הסטנדרטים שלי כבן זוג, וגם כעצמי. אבל אני לא מרגישה שזה "זה". בתחושה שלי (ואצלך זה משתקף אחרת ויכול להיות שזו נקודה עיוורת שלי) - אני חשה שזה משבר אישי שלו שמשליך על הזוגיות ולא משבר זוגי. בבסיס. ברור שהזוגיות גם השפיעה. בתחושה שלי פשוט נמאס לו לחיות את החיים כנסיון לעמוד בציפיות, הוא עייף מלאכזב - לא רק אותי, את כל העולם - עוד מהילדות תמיד ציפו ממנו להיות הילד הטוב, אני כמו שראית טיפוס מלא ציפיות (אני שמחה ומגניבה וקלילה - לא טיפוס כבד וביקורתי - אבל עדיין מלאה ציפיות ומטרות - והוא עייף מזה), וגם בעבודה היו לו כמה נפילות קשות בשנים האחרונות. בתחושה שלי הוא פשוט החליט באופן לא מודע שנמאס לו לחיות לפי הציפיות ולהרגיש שהוא מאכזב - ולכן הוא עושה מה שבא לו. אבל בקטע קיצוני. הוא החליף איזה 15 מכוניות (חדשות ויקרות מאד...) תוך שנתיים וחצי, שיקר, איחר, הוא מסרב לעבוד עם רשימות של משימות, פיתח תחביבים חדשים - שזה אחלה - אבל ישר קנה בשבילם ציוד באלפי שקלים, ועוד שלל התנהגויות.
יכול להיות שהוא לא מעוניין יותר לעמוד בסנדרטים שלי. אני עצמי מאד משימתית והישגית - וכיף לי לעמוד באתגרים. הוא בתחושה שלי - זה קסם לו והוא רצה להיות כזה אבל חטף כמה בוקסים בפנים מהחיים (גם ממני כנראה) והחליט שמעכשיו הוא רוצה חיים קלים, זורמים ועם הרבה פחות לחץ. יודע מה לגיטימי, ואפילו מצויין ומשלים אותי. זה ממש בכיף. אבל ההתפרקות הזאת וההתפרעות הזאת זה לא משהו רגיל. הוא מאד אוהב אותי ואת הילדים - אין לי ספק בזה (והיה לי בתחילת המשבר). ברור לי שהוא מנסה להראות לי שהוא רוצה לחיות אחרת ושאת הסטנדרטים שלי אני אפעיל על עצמי ולא עליו. אבל יש לי קושי עם זה בשתי רמות: (1) אני לא מעוניינת להיות אשה שעושה הכל לבד בבית, למשל. אם אני מחילה את הסטנדרטים שלי רק על עצמי אז רק אני מנקה, רק אני על הוואטסאפ של הגנים ומתקתקת דברים - ווואלה - היה הרבה יותר טוב, קל וכיף לעשות את הדברים האלה יחד. חלק מהסטנדרטים שלי הם סטנדרטים זוגיים שלפיהם אנחנו מנהלים חיים שוויוניים - ואם הסטנדרט שלי חל רק עלי - אז הסטנדרט הזה כבר נופל - וזו גם לא דוגמת הזוגיות שאני רוצה להנחיל לילדים שלי. ומראש זה התאים לו. זה לא שאני כופה עליו משהו אלא שפתאום הוא נסוג מסטנדרט שבתחושה שלי קבענו יחד. (2) מאד חשוב לי שהוא לא ירוויח ממה שהוא עשה ומההתנהגות הנוראית שלו בחודשים האחרונים. באמת סיפרתי פה רק מקצה המזלג. אז אם אני עושה עבודה ומשתנה - יוצא שבסוף בהסתכלות לאחור השתלם לו כל הפגיעה הזו שהוא עשה לי וכל הבגידה הזו (כך אני חווה את זה). וקשה לי להשלים עם זה - וגם אני לא בטוחה שזה לא יחזור על עצמו.
בקיצור - ממש תודה על ההארות החכמות. אני כבר עושה עבודה ולא אכפת לי להתאמץ בשביל זה, וגם לא אכפת לי להודות שעשיתי טעויות ושבלי להרגיש הלחצתי אותו מאד וההתעקשות שלי על סטנדרטים וזה שהוא לא עמד בהם גרמו לו להרגיש לא שווה. לא בכוונה רעה. ועכשיו הוא מח]ש דרך לחיות אחרת. רק שהדרך החדשה כל כך שונה מאיך שאני רוצה לחיות שאני לא יודעת איך להתקדם מפה - והוא לא פרטנר לשיחה על זה כרגע.

כל הכבוד שאת הולכת למישהי! באמת! יש כאלה שהיו מרימות ידיים וזהו.
תחזיקי חזק. ונניח שזה משבר אישי שלו שמשליך על הזוגיות- מה זאת אומרת שלו? ( זה בזוגיות משתקף בעוצמות כי זה עוד אחד ממשקי החיים שלו) אבל מה זאת אומרת שלו? אתם ביחד. אם חלילה הייתה לו תאונה פיזית כשלהי שהשלכותיה על הזוגיות היו ברורות ומיידיות ועם כל המשמעויות על איך שהחיים שלך נראים- היית עושה הפרדה של הוא ואני? כנראה שלא ( עם כל השינויים הדרמטיים) אולי ניתן לחשוב כאילו הייתה לו "תאונה נפשית" שהיא משליכה על הזוגיות. ברור שהוא צריך לעשות טיפול ודרך (שהוא כנראה לא ממש רואה את זה כרגע באופן מבאס וגם לא רואה עד לאן זה יכול להידרדר, מה שמראה על עוד יותר מצוקה שקיימת אצלו) הוא צריך פיזיוטרפיה לנפש וטיפול אורך טווח שיחזיר אותו לעמוד על הרגליים.
את חשה נכון!!!! זו לא את שגרמת לזה , זה שלו לגמרי. אבל אתם שותפים
ניתן לשמוע שהוא הטיפוס המרצה בצורה הקיצונית שלו. עכשיו, אם אדם קיצוני ולא מאוזן בתכונה מסויימת אצלו, מה אחת הדרכים ( הלא בהכרח אידיאליות ) כדי להגיע לאיזון באותה תכונה? צודקת לגמרי! ללכת בקיצוניות לצד השני. נראה שהוא עושה את הקיצינות לצד השני בדרך לא רעה בכלל. אבל המטרה בתת מודע היא להיות מאוזן בתכונה הזו.
לך יש דברים שבאים לך בקלות ובטבעיות. בלי שאלות ובלי ספקות - כנראה בגלל המבנה הנפשי שלך והתכונות המיוחדת לך. את לא כופה כלום זה ברור, והוא ידע הכל ורוב הזמן הוא נמשך לתכונות האלה ורצה משהו מהן שיהיו גם אצלו. ואולי גם חלק מהזמן ( בעיקר בהתחלה) הוא גם ריצה אותך ( כמו שהוא ריצה את כל העולם) ולא עורר אף פעם התנגדויות כלשהן.
את לא בהכרח השתנית, אבל הוא השתנה. הכתפיים שלו כבר שבורות מלעמוד בציפיות. וכשהן שבורות מכל העומס, גם "קש" קטן אחד ממוטט אותו לגמרי.
המחשבה שמלווה את השינוי שאת עושה צריכה להיות שיש לך הזדמנות לעבוד על עצמך, על התכונות שדורשות דיוק מסויים ושאת תהיי אדם יותר טוב- כי כל אחד רוצה להיות אדם יותר טוב ורוב הפעמים לאדם קשה לראות את הליקויים של עצמו - אז קיבלת דחיפה לעבודה

)) בראיה הנקודתית מאוד נראה שהפגיעה הזו השתלמה לו, אבל בראיה לטווח ארוך ואת כרגע בתהליך שלוקח זמן- הפגיעה השתלמה לך ותשתלם גם לו כי הוא ישתנה לטובה.
אל תתייאשי, ואל תראי לו שהתייאשת ממנו.
יש לך את זה

ממש תודה על העזרה והעצות הטובות והראיה המפוכחת והאמפתית. העניין הוא שאני לא רוצה מישהו שהכתפיים שלו נשברו פתאום בגילא רבעים

סליחה נשלח קודם בטעות. לא רואה אופציית מחיקה. סליחה! אכתוב תשובה יותר מלאה…

שוב תודה רבה על התשובה המקסימה וסליחה על ההודעות החצי-כתובות.
העניין מבחינתי הוא כפול. קודם כל, אני ממש לא אוהבת את הטיפוס הכאילו יותר מאוזן שלו. אהבתי את הטיפוס המתחשב, האכפתי והאמין. ה״מרצה״ כאילו. אבל הוא לא קיים יותר. עכשיו יש מישהו שאי אפשר לסמוך עליו - אם הוא מבטיח הוא אולי יקיים. אם מסכמים משהו זה אולי יקרה. אם הוא אומר משהו - זה אולי נכון. אולי זה נובע מחיפוש עצמי ומהרצון שלו להשאיר את כל האפשרויות שלו פתוחות כדי לגלות מההוא רוצה. אבל זה די בלתי נסבל לגדל ילדים עם טיפוס כזה. הוא גם העלה מאד במשקל, הפך לדחיין כרוני, מזלזל בכל מיני כללים שקבענו ביחד לגבי הגידול של הילדים (כמה ממתקים, כמה מסכים וכד׳) ובאופן כללי - הופך את עצמו לסוג הטיפוסים שאני לא הייתי בוחרת כבני זוג מלכתחילה. ואז מצטבר אצלי כעס כי אני מרגישה מרומה - הרי הוא ידע שבחרתי בו בגלל המצג שהוא הציג לי על מה שהוא (והוא עבד קשה כדי להיות הטיפוס הזה - לא רק בשבילי אלא כי גם הוא חשב שזו דרך טובה לחיות) והוא ידע שלא הייתי בוחרת בו אם הייתי יודעת שהוא יהיה כזה. הוא מאד משתדל מצד אחד להתקרב שוב ורוצה שאני אוהב אותו גם ככה. אבל אני לא מצליחה. ואני מאוכזבת וכועסת. ואז גם אני נעשית אדם פחות נעים איתו כי במקום אופטימית ושמחה אני מאוכזבת ומנותקת. והוא מגיב בחיפוש מקומות אחרים בהם יהיה לו כן כיף כמו התחביבים החדשים שלו. ואז הפער בינינו הולך וגדל. אני מנסה לשבור את המעגל הזה בלי להתכחש לעצמי ולהדחיק את הרגשות האמיתיים שלי כלפיו שכוללים גם סלידה וכעס והרבה רגשות שליליים.
הדבר השני הוא שהוא לא מוכן לדבר עוד ולעבד יחד את הרגשות שלי ולשמוע את דעתי על כל השינויים ועל על מה שעובר עלי ועלינו בתקופה הזו. אין לו שום מסוגלות לזה. גם את הטיפול הפסיכולוגי שלו הוא הפסיק. הוא רוצה ״לבד״. לעשות פשוט דברים כיפיים וקלים ולקוות שהשינוי יבוא. ואני ממש זקוקה לעיבוד הזה, לשיחה הזו, לליבון של הדברים, להתנצלות, להסבר, לחרטה, להבנה. יש בזה בעיני אלמנט של התקרבות ובלי זה אני מרגישה שהוא זרק עלי רפש ומכריח אותי להתמודד עם זה לבד ולא מצליח לצאת מעצמו. הוא מרגיש שהוא כבר עבר את המשבר שלו ורוצה לעבור הלאה ופשוט שישתנו הדברים שהפריעו לו (יותר מידי ״פיקוח״ עליו, דרישות ממנו וציפיות). אבל לא מוכן לדבר על הדרך הפוגעת והמוטרפת שבה הוא ניסה ליצור / לכפות את השינוי ועל כמה שאני נפגעתי בדרך. ואני מרגישה שהצפייה הזו ״לעבור הלאה״ היא לא הוגנת כלפי וממשיכה את אותו קו של התעסקות-בעצמי.
אני לא יודעת איך לעשות את השינוי הנדרש בלי להדליק, להכניע, להתעלם או לתת זה-לגיטימציה לדברים המאד נכונים שכני מרגישה כמו כעס, אכזבה, הלם ובלבול.

וואי, איזה ערבוב של רגשות ומצוקה אמיתית. אפשר בהחלט להבין את התסכול הנוראי, אפשר גם להרגיש אותו עד לפה.
נראה לי שהוא לא כרגע במצב הסופי שלו, זה לא המצב המאוזן שלו, ממש לא. כך כתבתי קודם- כדי להתאזן הוא בוחר בקיצוניות השניה לגמרי, אבל לגמרי. הוא לא בכאילו מאוזן שלו עכשיו- הוא ממש לא במאוזן שלו. מתי זה ייגמר את שואלת והוא יחזור לאמצע? שאלה טובה והלוואי והיה ניתן לכתוב פה את הזמן המדוייק.
בואי, לא נייפה את הדברים ואל תפחדי להגיד את זה לעצמך בקול: זה בלתי נסבל לגדל ככה את הילדים, לא "די" בלתי נסבל ולא "קצת" בלתי נסבל ולא משהו ליד וכו'. זו האמת המרה כרגע. כל הסימנים כולם ובנפרד מלמדים ומצביעים על משבר!!! השמנה, לדחות משימות עד אין קץ וכו'. לא סתם משבר, גיל הארבעים כתבת בהודעה החתוכה? בול. מין גיל כזה שפתאום הוא התעורר יום אחד ולא היה מרוצה כשהוא הסתכל במראה ( לא בגללך) וחשב שזה עוד גיל לא זקן מידי ובטח לא צעיר מידי אבל עוד אפשר לעשות שינוי, אפשר לתקן, הוא שאל את עצמו האם אמשיך לחיות ככה עד סוף החיים? זה מה שהחיים מציעים לי? בוווום. הוא יורה לכל הכיוונים, לא חושב על ההשלכות ואיך זה משפיע עלייך ועל הילדים. הוא אדם רע? ברור שלא. יש לו את כל התכונות האחרות שציינת ככה שבפוט' הוא לא אדם רע.
עבר את המשבר? פחחח, ממש לא. רק להגיד את מה שהוא אמר זה חלק מהמשבר. חוסר היכולת לראות בבירור שאתה בתקופה "חשוכה", זה הרבה פעמים חלק מהמשבר. לך מבחוץ זה כמובן יותר קל. הוא עוד לא מרגיש שהוא מגרד את התחתית- מבאס.
את מאוכזת וכועסת אבל הוא כרגע לא פרטנר לשיחות האלה ובטח לא כל מיני מושגים משונים כאלה מעולם הרגשות. בטח לא הרגשות העמוקים. רגשות חיצוניים כאלה של סיפוקים בוודאי שכן. אבל לא עולם רגשי עמוק.
זה קשה להיות בבדידות הזו. אבל כנראה שאת צריכה לחוות את זה ולצמוח מזה באיזה אופן שלא ברור לך כרגע. למה? קשה לדעת. אבל בוודאות תצמחי מזה.
קשה מאוד פתאום לאבד שליטה על החיים שלך. אולי זה אחד הטובים שייצאו לך מזה. לשחרר את השליטה, להבין שלא הכל תלוי בך, לחיות עם זה ומי יודע אולי אפילו להינות בזה במקום לפחד מזה כל כך- סתם כיוון חשיבה.
כתבת שאת לא יודעת לעשות את השינוי הנדרש בלי להדליק וכו'- ההסתכלות שלך, עם כל הכאב שבדבר, הינה הרבה יותר אחראית משלו ובוגרת. את רואה תמונה יותר כללית של הדברים והילדים שנמצאים ברקע. בתחושה את כנראה המפסידה הגדולה בכל הסיפור, הנדפקת, שלא מבינה איך הצודקת אוכלת אותה. אבל אולי זו בחירה שלך איך להתסכל על הדברים. כהרגש המאכזב והבדידות תוקפים אותך- תצטרכי לעצור לרגע מלהישאב אל התגובה הראשונה והטבעית של ההתקרבנות. תצטרכי למצוא כלים עיליאיים להתמודד עם זה בדרך החכמה ולא בדרך ה"צודקת"
הנה לך סוד כמוס- כל התשובות לדרך ההתנהלות שלך נמצאות אצלך ומבקשות לצאת החוצה. אם את הולכת למטפל/ת טוב- הם יעזרו לתת לתשובות ביטוי ושהם יבואו ממך. העיקר שתצליחי לכוון אל המקומות הטובים, לאט לאט תופתעי לגלות עד כמה את יודעת בבירור את התשובות.
חבל שהוא כרגע לא כתובת לשיחות עמוקות, השכל שלו במקום אחר. לא לחיות במוד חשיבה ובציפייה של מתי הוא יתנצל ומתי הוא יסביר ומתי הוא יגלה הרהורי חרטה- זה יגיע יותר מאוחר.

גבר_בן_41*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התלבטתי אם לכתוב, אני לא מומחה בכלל ועם אינטליגנציה רגשית נמוכה.
מה שאת כותבת נשמע כמו משבר גיל ארבעים. כנראה שהרבה חווים אותו - אתה מגיע לגיל 40 ומבין שלא הגשמת את החלומות שלך והזמן אוזל - אני באופן אישי עזבתי עבודה בהייטק מאד מתגמלת כספית.
אם אני מבין נכון, את מתארת מצב מסוכן מבחינתך שבו בעלך מבזבז את כספכם. מבחינה כלכלית בלבד, אולי אין לך ברירה ואת חייבת להפריד רכוש, אפילו בלי להיפרד. הייתי אומר שזו מחוייבות כלפי הילדים בלי קשר לזוגיות.
את מתארת שבעלך מזניח את עצמו (עלה הרבה במשקל)- זה גם לא לגיטימי ופוגע במשיכה המינית שלך אליו.
עכשיו אני אסתכן בספקולציה שגם נכונה במקרה שלי- יכול להיות שאת לא נמשכת אליו כבר הרבה זמן? גם בתקופה שהוא התנהג כפי שציפית ממנו והשקיע ?
באופן אישי חוסר באינטימיות מאד משפיע עליי. גברים בעקרון הם יצורים פשוטים יחסית - האינטימיות והמשיכה המינית מאד משמעותיים עבורנו

קודם כל, תודה רבה רבה לשניכם שמייעצים מהלב ומה ראש ואתם מקסימים וממש לא מובן לי מאליו. תודה!
אליך, גבר בן 41. עצוב לי לומר אבל אני מקווה שזה רק משבר ולא התפרצות של איזו מאניה דפרסיה גבולית. לא בטוח.אבחון פסיכיאטרי חזר גבולי. אתה צודק לגבי חשבונות בנק - יצרנו הפרדה רכושית עם איזה שהוא הסכם שהוא עומד בו לפעמים. והוא מתעקש שהחשבון ״שלו״ ישאר חסוי ממני וסודי. מה שלא מוסיף לאמון בינינו. אני בטוחה שמתחבאים שם שקרים קטנים ומקווה שלא שקרים גדולים. העניין הוא שכל עוד אנחנו לא עושים הסכם הפרדת רכוש בבית משפט אני (והבית) עדיין חייבת בכל החובות שהוא יוצר. מבחינת החוק אנחנו תא משפחתי אחד. ולייצר הסכם מאושר בבית משפט להפרדת רכוש עוד לא עשיתי. אולי כדאי באמת. זה פשוט מהלך שלא ממש מייצר קרבה ושיתוף פעולה. אבל אולי כדאי מעבר להפרדה המבנית.
מבחינת משיכה - הבעיה תמיד היתה הפוכה - לי יש יותר חשק ואנרגיה לסקס. שגם זה היה בעייתי כי הוא הרגיש שאפילו זה תחום שהוא צריך לעמוד בו בסטנדרטים שלי ולא מצליח (מבחינת תכיפות). באופן כללי זו כנראה מין דינאמיקה כזאת שהוא מרגיש שהוא לא מצליח לרצות אותי ואז מתנהג בצורה שעוד יותר לא מתאימה לי. אני מנסה לשבור את זה ולהגיד תורה על הדברים הקטנים ולהנמיך ציפיות אבל אני לא יכולה לחיות עם שקרים, חוסר אמון, זלזול בסיכומים בינינו וכל הדברים שתארתי קודם. בחיי שאני חייכנית, שמחה בחלקי וחיובית נורא. לא אישה פרצוף קוטר. אבל בהחלט יש לי סטנדרטים שעד לאחרונה ראיתי בו שותף מלא להם. הוא מחפש - כרגע ואולי לא רק כרגע - חיים קלים ונוחים ואני מחפשת חיים מספקים ובעלי משמעות. עכשיו למשל בשבועות האחרונים לא רציתי שסקס יהפוך לעוד סטנדרט מעיק שהוא צריך לעמוד בו. אז לא יזמתי וחיכיתי שיבוא ממנו. ונחש מה? אנחנו חודש בלי

לא כי הוא עקרונית לא רוצה אלא כי כשיש חיים וילדים ומטלות ומשימות ואלרגיה לתכנונים מראש אז מה שלא דחוף והכרחי פשוט לא נכנס ללו״ז. אני לא רוצה לוותר על כל הדברים הלא דחופים אך חשובים בעיני אבל לא רוצה שהוא ירגיש שאני קובעת לו סטנדרטים והוא במשימה לעמוד בהם. יש לך עצה? נשמע לי שבאמת אולי הבנת פה משהו שנמצא בנקודה העיוורת שלי.
ופלוני-אלמוני יקר(ה?) מאד מאד. אני תמיד קוראת את הודעותיך לפחות פעמיים שלוש ונותנת להן לשקוע לפני שעונה. תודה על ההבנה העמוקה ועל שנתת לדברים ביטוי במילים. אני חושבת שאני מאד נעלבת ופגועה גם מזה שכשהוא הסתכל אחורה פתאום על החיים הדבר הראשון שהוא רצה לנער זה אותי. זה גם כל כך לא אופייני והיחסים שלנו תמיד היו כזה מודל בעינינו ובעיני כל העולם שזה פשוט פתאומי כל כך. וזה בעיקר פשוט עצוב עצוב. מזוג שלא נרדם בלי כפיות ומתקלחים ביחד וחיים בכמעט סימביוזה לשני אנשים שאפילו לא יודעים את הסיסמה לטלפון אחד של השניה. הלוואי שזה נכון שהתשובות נמצאות בתוכי ומחכות לצאת. אני מנסה לזמן אותן

. ואולי אני מתנגדת להן כי אני גם כועסת ועדיין המומה ויש לי חסך גדול באהבה - שהייתה כל כך אינסופית וזורמת במשך שנים ארוכות ארוכות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סליחה על הבנאליות.
השאלה אם שניכים רוצים להמשיך.
אם התשובה היא כן, אז אני ממליץ על: "חשוב טוב יהיה טוב" (ציוט של הרבי מלוביביץ').
זהו. תבקשי מה' לאהוב אותו. תבקשי כל יום.
אם אתם החלטתם לחיות ביחד אז למה לסבול?
עדיף לשנות סטייט אוף מינד ולחיות בטוב.
על בטוח יש המון דברים טובים שהוא עושה בשביל כל המשפחה וגם מחוץ למשפחה. ובמיוחד דברים שעוזרים לך.
אז בטוח מגיע לו הערכה ואהבה על זה.
בנוסף בטח, אפשר ללכת לטפול ביחד ולהעזר בעוד דרכים.

בהצלחה!

גבר_בן_41*

פלונית אלמונית יקרה, הסיפור שלך לא דומה לשום דבר שאני מכיר.
אני מתרשם שאת אשה סופר אינטליגנטית, מניח שגם אשת קריירה. מכל מה שכתבת לא מצאתי סיבה שבעלך או כל גבר אחר לא יהיה מאושר איתך. את יכולה למצוא סיבה?
נדמה שכתבת שלאחרונה נולדו הילדים, ואולי זה מסביר משהו מהשינוי.
הייתי רוצה לדעת האם הטיפול בילדים והקריירה שלך הביאו לפחות תשומת לב לילד הגדול (אני שוב משליך מהחיים שלי)? אולי הוא חש בדידות? אם כי לפי ההגיון היית אמורה לדעת מזה.
כתבת על סטנדרטים גבוהים שאת דורשת- תוכלי לפרט קצת? אם תרצי אביע את דעתי אם יש משהו לא סביר בהם.

הרבה פעמים יש מחלוקות לגבי הטיפול/חינוך בילדים,
איך אצלכם?

לא יכול לצערי לומר שמצאתי משהו שאת לא מצאת.
רק תדעי שלכל הזוגות יש קשיים, את לא לבד

פלוני-אלמוני. לא בנאלי בכלל. התשובה האמיתית היא שאני לא יודעת. כרגע נראה לי שלהיות גרושה עם שתי ילדות היא האלטרנטיבה היותר גרועה וששווה לנסות להציל כי אם לא - לשם אפשר להגיע גם אחרי שניסינו הכל. מבחינתו - כל פעם שהעליתי את האפשרות שנפרד כי כל אחד מאיתנו כנראה רוצה לחיות חיים אחרים - הוא מגיב בזעזוע וב-לא מה פתאום. אבל ההתנהגות שלו היא כזאת שהוא מעדיף כרגע עוד תחביב ועוד קניה ועוד אוטו על פני נכונות להגיד את האמת ולחיות בשיתוף פעולה. הוא לא מוכן למקם את מערכת היחסים במקום הכי גבוה במערך קבלת ההחלטות שלו כרגע אלא את ההנאה והכיף.
אני לא מצליחה לבקש מהשם לאהוב אותו. אם להיות כנה לגמרי - אני מבקשת מהשם למצוא דרך שהוא יענש על מה שעשה בלי שזה יפגע בי ובבנות… זה לא בדיוק העצה שלך.

די הפוך… אז אני עושה משהו לא נכון.

אני נורא פגועה ולא מצליחה (או לא רוצה?) פשוט להמשיך הלאה ולחשוב טוב ויהיה טוב. חוץ מזה שבאמת הדרך שבה הוא רוצה לחיות שונה מידי משלי. הוא רוצה לקנות כל מה שמתחשק לו ולהחליט על זה באופן אוטונומי ולא להתייעץ ולא להחליט יחד. ואם אני לא מסכימה אז הוא עושה את הדברים בכל זאת, משקר לי שלא עשה ואז אני מגלה את השקר אחרי שבוע. זה רחוק מאד מאד מאיך שאני תופסת זוגיות טובה.
נכון שכעקרון אם כבר החלטנו לחיות ביחד אז למה לסבול. אבל מצד שני - אחרי הבגידה הזו באמון, השקרים, ההכנסה של המשפחה לחובות וכל מה שהיה - אני מרגישה שצריכה איזו בקשת סליחה, חרטה כנה ונכונות להשתפר לפני שאני פשוט ״חושבת טוב״ וממשיכה הלאה. במקום זה הוא בעצם מאשים אותי שהוא אמנם לא צריך להתנהג ככה ולשקר למשל, אבל שעושה את זה בעצם בגללי כי בדרך אחרת הוא לא מצליח להביא את הרצונות שלו לידי ביטוי.
אני שומעת את העצה שלך כ״להחליק ולעבור הלאה״ ואני מרגישה שאני לא מצליחה ליישם אותה. אבל כן אשמח לשמוע אם נראה לך שכדאי אז איך…

גבר בן 41 - יש הרבה במה שאתה אומר אולי.
לגבי סיבות שהוא לא מאושר איתי - נראה לי שאני יכולה להבין. דווקא כי אני הדברים שכתבת - אז הוא מרגיש שאין לו מקום. גם כי בהשוואה אלי יש לו פחות אנרגיה אבל בעיקר כי אני רציונאלית ולא אימפולסיבית בכלל (כן ספונטנית אבל הראש תמיד פועל) - אני חושבת שהוא מרגיש שלרצונות שלו אין מספיק מקום במערכת היחסים. למשל - אם מתחשק לו להוציא כמה אלפי שקלים על איזה שהוא תחביב הוא רוצה להוציא את הסכום הזה בלי להצטרך להתייעץ עם אף אחד. גם לא איתי. אז מבחינתו או שאני מסכימה או שהוא יעשה את זה מאחורי הגב שלי. האופציה של לוותר לא ממש שם. הוא מרגיש שאם הוא צריך להביא כל דבר כזה לדיון זה פוגע בחופש שלו. העניין הוא ששנים התנהלנו בדיוק כמו שהוא רוצה - לא הסתכלתי מה הוא קנה או משהו - ופתאום אני מגלה עכשיו שאנחנו בחובות! (לקח הלוואות מאחורי הגב שלי). בתחילת המשבר אמר שרוצה חשבון פרטי ״סודי״ - חרקתי שיניים והסכמתי לסכום מסויים בחודש. הוא קבוע חרג ממנו ולקח כספים מהחשבון המשותף כדי לסגור שם חורים. אני לא כותבת את זה כדי שתצדיק אותי או משהו. לפחות לא באופן מודע. אלא כדי להביע את התסכול שלי מזה שאני מבינה שהוא לא מביע באופן מלא את הרצונות שלו במסגרת מערכת היחסים. אבל זה נראה לי כמו ויתור טבעי והכרחי במערכות יחסים ואנשי מצפה שהוא בהשלמה ובאהבה פשוט יוותר על דברים. כמו שאני מרגישה שאני עושה וכמו כל אדם בוגר. וזה שהוא לא מוכן לזה אבל מצד שני כשאני מציעה לו פשוט להפרד ולקחת את החופש שלו באופן מלא גם את זה הוא לא רוצה - זה נורא מבלבל אותי.
אני בטוחה שיש לי פחות אנרגיה ״לילד הגדול״. כמה משאבים אימהיים יכולים להיות לי? אינסוף? הוא אמור לשאת איתי בנטל לא להוסיף נטל נוסף. בהחלט יש לי כוח ואנרגיה לסקס, לזוגיות והכל. אבל לא לעוד מישהו שיש לו פצע ברגל ורוצה לקנות זה וזה וזה.
בדידות אני לא חושבת שחש עד המשבר אבל כן חש ויתור גדול על הרצונות והצרכים שלו בגלל הקושי הכלכלי שהוא הכניס אותנו אליו, הלידה של שני הילדים, הקורונה והדרישות שלי. והוא מאשים בזה בעיקר אותי.
הסטנדרטים שלי באמת אולי גבוהים. אבל הוא מכניס בהתנהגות שלו לכזה סטרס שאני לא מצליחה להגיע למצב רגוע של לעשות רפלקסיה על דיוקים שאני יכולה לעשות בעצמי. השקרים האלה, ההנחתות, הקניות וחוסר הוודאות פשוט לא נותנים לי את המרחב הבטוח לבדוק את הדברים. אני מרגישה שהתשובה שלי קצת מתגוננת - אם להיות כנה. מקווה שאפשר יהיה בכל זאת לקרוא בה גם במה אני צריכה להשתפר ומה לעשות.

פלונית אלמונית,
למה בעצם אדם משקר? באופן הכי פשוט, למה מישהו מרגיש צורך לשקר ( אין כאן הצדקה לשקר וברור שהוא פסול ובוודאי שזה הכלל הבסיסי ביותר בקשר הנישאוין) ובכל זאת, מה גורם לאדם לשקר ועוד שקרים שנראים די עוצמתיים מהקריאה פה. מה זה נותן לו? תני לתשובות לזרום לך מהראש, ואחרי התשובות הראשוניות שכנראה יצוצו מהכעס שלך ומהעלבון שאת חווה תנסי לתת לתשובות שיבואו מהשכל ולא מהרגש.
כתבת שהדבר הראשון שהוא רצה לנער זה אותך- סה"כ נשמע הגיוני מבחינתו שאת כל הזעם שלו על העולם יפנה לכיוון שלך, כבר אמרנו, ביחסים איתך הכל ישתקף בעוצמות פי אלף יותר גבוהות מאשר בממשקים אחרים ( אפשר גם בדרך מסויימת להסתכל על זה כדבר טוב- את הכי קרובה אליו) מצד שני, לפחות פעמיים כשההתנהלות הרציונאלית שלך מנסה לחתוך הוא נרתע והוא לא קופץ על ה"מציאה" כמוצא שלל רב- שאגב מן הסתם די מאכזב אותו כנראה, הוא רוצה שתלחמי עליו ולא שתבחרי בדרך הפרקטית היעילה ל"תקן" את המצב. לא חלילה כביקורת, מה שאת חווה בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת חייב לקבל ביטוי באוורור הרגשות שלך באופן נקי ולא מתחסד בדיוק כפי שאת ממשיכה לכתוב ולתאר בצורה מצויינת.
איך ההערכה העצמית שלו? מה מידת הבטון העצמי שלי? ביחסים ביניכם , עם יד הלב, זה 50-50 או שהמקום שלך תמיד היה מובן ובטוח והוא היה נשרך קצת? הקושי הכלכלי שאת מתארת הגיע בשלבים הרבה יותר מאוחרים שדווקא שם הוא התחיל להרגיש וויתורים כך נראה לי לפחות.
התשובה שלך בכלל לא מתגוננת כפי שציינת בסוף. מפליא שאת מצליחה לעשות כזה ניתוח שכלי ואולי אפילו קר של איך הדברים משפיעים עלייך.
הוא מת מפחד מהאפשרות של להמשיך בלעדייך הוא לא מוכן מצד שני להמשיך בכללים שהיו שם קודם ( הוא בהחלט הגזים עם ההליכה שלו לקיצוניות בלי להצליח לעצור לרגע את כדור השלג שהוא יצר במו ידיו)
סתם ככה, כמה את פריקית של שליטה?! לא להעלב

גבר_בן_41*

לצערי אני מרגיש ייאוש בכתיבה שלך, והסיבות ברורות.
אני קצת מבולבל. מצד אחד בעלך הפסיק לספור אותך ומבזבז את כספכם כאילו חי לבד. מצד שני את אומרת שהוא לא רוצה להיפרד למרות שלפי ההתנהגות שלו הוא כן.
לא כל כך הצלחתי להבין במה הוא מאשים אותך.
אולי תנסי את התרגיל הזה- נניח שאת צריכה לגלם את בעלך אבל בכנות- מה הוא רוצה? מה באמת מפריע לו?
מהכתיבה שלך בעבר רמזת שהגבלת אותו, אבל לא כתבת שום הגבלה לא סבירה.
בכל מקרה, לא יודע אם צריך לעסוק בעבר.
אדם לא יכול להכניס את אשתו לחובות נגד רצונה, ולך יש מחוייבות כלפי הילדות שלך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שלומך? איך מתקדם עם בעלך ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אחרי פרידה ארוכה , קורא כאן , מקשיב , מחפש חברה להתכתבות , אשמח לתת אמון , מחפש שיח פשוט של בעיקר להקשיב לצד השני , אפשרי במייל אנונימי