מקום לחשוב

[תפילה_לאם*]

בינתיים זורקת עלייך

<זה מה היה במלאי.>

[בשמת_א*]

[מיכל_בז*]

נורא מרגש! אני כל הזמן נזכרת איך עודדת אותו כשהוא היה רק דגיגון בצלחת פטרי.

[פרח_בית*]

כשהוא היה רק דגיגון בצלחת פטרי.


תפילה, הצחקת אותי עם הגזר.

---

מאתמול הבטן שלי לא מפסיקה להתהפך... בחילות מטורפות, הרגשה שעוד רגע אני מקיאה (אבל אני לא) . לא מסוגלת לאכול כלום,
מפחדת מכאבי בטן. ממש חלשה ולפעמים מסוחררת. מרגיש כמו איזה וירוס או משהו.. מה שהרגשתי עד עכשיו לא התקרב לזה מקווה שזה יעבור מהר.

ועוד שתי תופעות לא קשורות - כאבי ראש בערב, כשאני לא מצליחה לישון (בדרך כלל ממש אין לי כאבי ראש, רק כשאני ממש חולה אולי)

ומדי פעם אני מתעוררת בבוקר (או בלילה...) כשעין שמאל ממש מגרדת ועם צינון קל, כמו אלרגיה.
יש לי לפעמים אלרגיות שמתבטאות בגירוד בעיניים ובעיות בנשימה, אבל לרוב זה אחרי טריגר ברור, ובשתי העיניים... וממשיך יום יומיים ועובר, לא בא וחוזר סתם ככה.
חשבתי שאולי אני אלרגית לבעלי, הוא ישן משמאלי וזה רק בצד שלו P-:

וכולם כל הזמן רוצים לקבוע איתנו דברים וכבר לא נעים לי להמציא תירוצים או להגיד שאני חולה כל הזמן (למחר נגיד היה לי תירוץ טוב, אמרתי וירוס בטן וזה באמת מה שאני מרגישה).

סיפרתי אתמול לחברה טובה. היא ממש ממש התרגשה, זה הפתיע אותי עד כמה.
יש לי חשק פשוט לספר לכולם, אבל נראה לי שזה לא יעשה טוב לחרדות שלי...

[לב_שומע*]

אולי את יכולה לומר שאת בתקופה שעוברת טיפולים קשים? זה מאוד מדוייק, לדעתי..
זו הרי הסיבה.
מתרגשת איתך. מאוד.

[פרח_בית*]

אז אחרי יומיים שהרגשתי ממש חולה זה נרגע קצת.
כמובן שעדיין ממש בחילות, הבטן עוד משתגעת (לא ישנתי שעתיים בלילה בגלל זה) וכו', אבל לפחות לא מרגישה ממש סמרטוט...
ביומיים האלה עברתי מלאכול איכשהו נורמלי ללאכול רק - תפו"א בתנור, תפוח ושזיף...
עכשיו מנסה להחזיר בהדרגה עוד דברים, אבל מרגישה שהבטן ממש רגישה ולא מוכנה לקבל הכל.
לצערי בעיקר בצקים (פיתה, צנים, מאפים, קרקרים ביתיים), ודי הרבה חשק למתוק, שאני מנסה כן להגביל לפחות לבריא יחסית - עוגה שהכנתי, דבש, ריבה (מהסוג שרק עם סוכר מהפרי), גרנולה שאמא שלי הכינה. ולא להיגרר לדברי קנויים שתמיד מתוקים הרבה יותר.
ירקות לא ממש נראים לי... אבל פירות כן מצליחה לאכול קצת.
בעלי קנה היום כרוב ואנסה להכין לי ממנו סלט חמוץ, אולי זה יעבור.
מקווה שזה יתאזן בקרוב כי זה קצת מתיש על ההתעסקות עם האוכל והבטן.

היום קמתי יותר טוב, אחרי יומיים שממש לא יצאתי מהמיטה. הצלחתי לשטוף כלים ולארגן קצת את הבית. די מהר התעייפתי, אז עשיתי כמה הפסקות באמצע. בסוף התקלחתי וחזרתי לנוח.
אבל לא מרגישה את החולשה בשרירים והתשישות שהייתה, סתם עייפות רגילה ואת הבטן מתפתלת.

חברה שאלה אותי איך אני מרגישה, ועניתי שאני לא כל כך זוכרת איך מרגישים במצב רגיל אז לא בטוחה...
כמעט ולא זוכרת איך זה להרגיש פשוט טוב... כשיש חשק וכוח לעשות דברים, ללכת למקומות, לפגוש אנשים. כשמתחילים לעשות משהו ואחריו פשוט ממשיכים לדברים נוספים, במקום להתעייף מיד ולחזור למיטה...

מחכה ליום ראשון, לראות שוב את הקטנצ'יק, לראות שהכל בסדר (יש תור לרופא לסיום הטיפול ביחידת IVF, אז לפניו נעשה אולטרסאונד). לא יודעת מה אעשה עכשיו כשיהיו כמה שבועות ברצף שלא יהיו לי בדיקות... אני כל הזמן אדאג לו....

[תמרוש_רוש]

_אמרתי לאחות שקבעתי תור לרופא של הכללית אבל במרפאה אחרת, והיא אמרה שהיא לא יכולה לפתוח לי את התיק, כי אני צריכה להיות אצל רופא מאצלם.
ואני בכלל לא מבינה למה זה כזה מורכב? הרי יש מערכת ממוחשבת שמחברת בין כל הסניפים של הקופה, אם אעשה בדיקה אצל רופא מסניף אחר זה יופיע להם במחשב לא? אז למה העקשנות הזאת?_
אולי המערכת מחוברת, אבל לא כל אחד יכול להיכנס לתיק של כל פציינט, מגביילם גישה רק לצוות של אותה מרפאה, כדי לשמור על חיסיון ופרטיות. יש לדבר כזה הצדקה.
ומערכות מידע רפואי נוטות להיות טמבליות בלי קשר, ולהערים קשיים בלתי נחוצים. זה מה שקורה כשמי שמתכנן אותן לא באמת מתמצא בצד הקליני

מקום לחשוב (2018-08-01T19:11:33)
הפוסט הזה... קראתי אותו נורא מהר וחפיף בזמנו, ורציתי מאוד להגיב, ועכשיו אני קוראת בו לאט ולא יודעת כל כך.. דברים לא יוצאים...
הכי תפס אותי "החשש שלא אהיה סבלנית"
נו, ברוכה הבאה לאמהות.
מבטיחה לך שתאבדי את הסבלנות עשרים פעם ביום
הטריק הוא פשוט להתעקש להיכנס אליה מחדש, פעם אחר פעם, עם נשימה עמוקה, עם פרצופים איומים מאחורי הגב של העולל (שלא ירגיש), עם הוצאת קיטור דיסקרטית (או לא...) עם חברות.
את באותו סל כמו כולנו, מבטיחה

והתרגשתי מה שכתבת על המקצוע, ועל ההדרכה. לי גם היתה הזדמנות, בערך בשלב הזה, להדריך מישהי טרייה, אם כי יותר בקיצור, וזו היתה חווייה נפלאה, ומאז לא היה לי את זה, ואני מתגעגעת.

וגם הקטע על היוזמה... והבטחון ביכולות שלך...
את יודעת, תני לעצמך זמן, באמת. את תגיעי לשם. ומשנה לשנה זה נהיה קל יותר.
@}@}@}@}

לא יודעת מה אעשה עכשיו כשיהיו כמה שבועות ברצף שלא יהיו לי בדיקות... אני כל הזמן אדאג לו....
נו, סימפטום קלאסי של תסמונת ההריון הרפואי. חולי מאוד נפוץ במחוזותינו.
(לא מזמן היתה פה מישהי בתחילת ההריון, שרצתה לקנות לעצמה דופלר ביתי כדי לשכך חרדות. טיפסתי על הקירות כדי למצוא ניסוח טוב למה שאני חושבת, וכמובן שהיא לא חזרה).
הצרה היא שאצלך ההריון באמת רפואי (לפחות ההתחלה שלו), אז יש לך תירוץ לגיטימי
ולי אין תשובה טובה.
חוץ אולי מאשר זה, ואני לא בטוחה שזה נכון:
ההריון כבר נקלט, זהו זה. אפשר להתחיל לחשוב עליו כעל הריון רגיל. כלומר: תעשי את העבודה שלך (להיות עייפה ומעוכה ועם מצבי רוח מוזרים, לטפל בעצמך היטב ולהשתקם בהדרגה), ותני לגוף לעשות את העבודה שלו. עכשיו, שהוא נקלט, באמת אין סיבה לדאוג. וגם שום טעם לעשות את זה. הדברים לחלוטין יצאו מכלל שליטה במובן הטוב של המילה.

כמו שכתבה רקפת זהר, באמצעות רופאת נשים עם שכל ישר: שימי ידיים על הבטן פעם ביום להגיד שלום לתינוקת, וזהו. טוב? טוב.

ובינתיים: נשיקה ואהבה. כרגיל: יותר טוב מכלום

[פרח_בית*]

_נו, ברוכה הבאה לאמהות.
מבטיחה לך שתאבדי את הסבלנות עשרים פעם ביום _
יש לי מן פחד כזה, שמרוב שלקח המון זמן להיכנס להריון, בינתיים בזבזתי את כל הסבלנות שלי על ילדים אחרים (בעבודה/משפחה...). ושכשסוף סוף יהיה לי ילד משלי, כבר לא יהיה לי כוח לכלום, וכלום לא יעניין אותי ולא ירגש אותי. ממש סביר שזה לא נכון, אבל אחד מהחששות הרבים שיושבים לי בראש... (כבר שנים...)

והתרגשתי מה שכתבת על המקצוע, ועל ההדרכה. לי גם היתה הזדמנות, בערך בשלב הזה, להדריך מישהי טרייה, אם כי יותר בקיצור, וזו היתה חווייה נפלאה, ומאז לא היה לי את זה, ואני מתגעגעת.
זה באמת ממש כיף.

_וגם הקטע על היוזמה... והבטחון ביכולות שלך...
את יודעת, תני לעצמך זמן, באמת. את תגיעי לשם. ומשנה לשנה זה נהיה קל יותר._
אני באמת מרגישה את השינוי כל שנה. ומאוד אוהבת את זה.
מצד שני, מרגישה שכרגע העבודה כל כך רחוקה ממני, גם בגלל החופש, וגם בגלל ההריון. הרי כבר בשבועות האחרונים של השנה בקושי הייתי שם. מאוד חוששת מהשנה הזאת, איך אעבור אותה, גם פיזית אבל גם מנטלית. איך אצליח להתרכז בעבודה, איך אצליח לעשות משהו משמעותי כשהראש שלי כל כך לא שם.
ואיך תהיה ההתקדמות במקצוע, אם אעשה הפסקה ארוכה? אולי ארצה לחזור אחרי שנה, אבל אולי גם רק עוד כמה שנים.. אני לא יודעת. כרגע מרגישה שמאוד מעיק עליי הצורך לעבוד...
ומצד שני אומרת לעצמי, שגם האימהות עצמה תקדם אותי בעבודה, בהתחשב בזה שכל המהות של העבודה שלי היא קשר עם ילדים. ולפעמים אכן מרגישה שזה חסר לי, שאין לי את הזווית הזאת.
מבחינה אישית אני מרגישה שאני ממש צריכה הפסקה, ארוכה ארוכה, לחיות את החיים. אבל מבחינה מקצועית מרגישה שאני על מן מסלול כזה, של למידה, וחבל לי שהוא נקטע עכשיו (מרגישה שכבר נקטע, כי הראש שלי במקום אחר).
יצא קצת מבולבל ואולי חוזר על עצמו.. אולי מתקשה לנסח את עצמי בנקודה הזאת, כי היא מורכבת עבורי.
יש לי המון חששות מהשנה הזאת, גם מהבחינה הטכנית, סידור הלו"ז השבועי. ועבודה כלשהי שרציתי ואולי הייתה אופציה, אבל החלטתי לוותר מראש כי אני מרגישה שאין לי אנרגיות להשקיע בכניסה למקום חדש, ועוד באופן זמני. ועוד ועוד חששות ומחשבות שמציפות מדי פעם. קשור גם לזה שהחופש לא מהנה ומשחרר במיוחד, כמו שהיה בשנים קודמות.

הצרה היא שאצלך ההריון באמת רפואי (לפחות ההתחלה שלו), אז יש לך תירוץ לגיטימי
ההריון כבר נקלט, זהו זה. אפשר להתחיל לחשוב עליו כעל הריון רגיל.
אני חושבת שאחד מהדברים שגורמים לי צורך בכל כך הרבה בדיקות (חוץ מהחרדה שבאה והולכת, אבל בימים האחרונים דווקא מאוזנת), זה שיש לי איזו מחשבה, שאם יקרה משהו להריון (חס וחלילה טפו טפו טפו), אני לא אזהה את זה בגלל הכדורים.
ממש אין לי מושג מה מהטרפת שאני מרגישה בגוף זה בגלל ההריון, ומה בגלל הכדורים, ואני חוששת שאם יקרה משהו לא יהיה איזה שינוי מהותי שיגרום לי לשים לב (דימום/הפסקה של הבחילות או משהו כזה).
אולי בלי הכדורים הייתי מצליחה לסמוך יותר על התחושות שלי, על תשומת הלב שלי לגוף. אבל לתחושתי הם מערפלים הכל, ואו ממציאים סימפטומים נוספים, או ממש מגבירים את אלו הקיימים בכל מקרה.

מחר אשאל את הרופא על מתי אני צריכה להמשיך איתם. ממש מקווה שלא לאורך זמן. למרות שכמובן גם מאוד חוששת שבלעדיהם הגוף שלי לא יצליח להחזיק את ההריון... יש לי פחד מאוד גדול מהיום שאפסיק, ומצד שני כבר ממש מחכה לו.

---

היום היה קצת יותר טוב, אבל עדיין בעיקר כשאני בשכיבה. אם אני יושבת יותר מדי זמן הגוף ממש נחלש וקשה לי להחזיק את הגו. זה מאוד עזר לי להתמודד עם התחושה שאני סתם מגזימה ומתפנקת, כי אם הרגשתי כל כך רע פיזית שזה הבהיר לי שזה מאוד אמיתי ולא בראש שלי.
והאוכל, זוועה. הכל הופך לי את הבטן, הכל לא טעים. מתחשק לי דברים וכשאני מנסה לטעום זה עושה לי רע, אבל לא באופן עקבי....
אתמול הסלט כרוב הרג אותי אחרי שני ביסים, ומיד הפסקתי. היום דווקא היה אכיל. בצהריים ניסיתי לאכול תפוח (אחד הפירות היחידים שנראים לי כרגע), ותוך רגע התחילה לכאוב לי הבטן. הפסקתי.
השאריות עוברות מיד אל בעלי....

[תמרוש_רוש]

ממש לא קל, החולשה הזאת והבחילות. מאוד מתיש רגשית, לא רק פיזית.
@}@}@}

אני חוששת שאם יקרה משהו לא יהיה איזה שינוי מהותי שיגרום לי לשים לב (דימום/הפסקה של הבחילות או משהו כזה).
בשלב כזה, אם ההריון ייפסק אז יהיה דימום וזה יהיה הסימן שהוא נפסק. ומזה לא תוכלי להתעלם.
מקווה אתך שתוכלי לגמור עם הכדורים בקרוב. אני בטוחה שלא יפסיקו לך אותם כל עוד את זקוקה להם.

שבינתיים בזבזתי את כל הסבלנות שלי על ילדים אחרים. ושכשסוף סוף יהיה לי ילד משלי, כבר לא יהיה לי כוח לכלום, וכלום לא יעניין אותי ולא ירגש אותי.
כאן כבר ממש צחקתי.
מה שיקרה זה בדיוק להיפך: לכל הגרוע, את תאבדי את הסבלנות לילדים של אחרים ותתרכזי בשלך. כי הוא היחיד שיעניין אותך. שזה לא הדבר הכי מושלם בעולם (אני לפעמים מאוד מצרה על כך שאני לא יכולה באמת להתעניין בילדים של חברות שלי... פשוט אין לי את זה, אלא לעתים נדירות, כשיש קליק מיוחד), אבל מאוד טבעי

ואני גם מתערבת אתך איזו הקלה תחושי כשהילד הזה ייוולד, ופתאום את תרגישי את החירות שבלהיות האמא: אף אחד לא יגיד לך מה לעשות עם הילד הזה, את מחליטה מלבד, כי הוא שלך. ואין לך הורים שמושכים אותו ממך ועוברים עיר או גן בדיוק כשהתחלת עבודה משמעותית, ואין את שרשרת הפרידות השוחקות האלה, מילדים שהשקעת בהם אנרגיות של אמהות, אבל הם לא שלך.
מעכשיו, את האמא.

תשמעי, אני מכירה היטב את התחושה של גם וגם: גם לרצות להשקיע בעבודה ולגדול בתחום הזה, וגם את הצורך לעשות שיפט ולהניח אותו בצד לטובת דברים אחרים. זה אוניברסלי, ואין תשובה אוניברסלית טובה לזה. רק תשובה זמנית, שמשתנה מיום ליום ומשנה לשנה. ויש שנים מוצלחות, עם תשובה ברורה ואיזון טוב, ויש שנים שאת מקטרת מתחת לאף ומשלימה עם מה שיש. ככה זה
מה שכן, טעות לחשוב שהתרחקות ממגעל העבודה לתקופה קצובה משמעותה לאבד יכולות מקצועיות או לדרוך במקום. במקצועות טכניים אולי כן, אבל במקצוע טיפולי, את והיכולות האישיות והבין-אישיות והאופי וניסיון החיים שלך כל כך משמעותיים להיותך מטפלת טובה, שאני בטוחה שגם תקופת ההורות תהיה תקופת צמיחה שתבנה אותך מקצועית, בדרכים עקיפות. בייחוד אם תמשיכי לשמור על מעורבות חברתית / מקצועית כלשהו, בפורמט שמתאים לאמהות, כמוני, למשל

לגבי השנה הקרובה: כן, תצטרכי להוריד הילוך בעבודה. איך תעשי את זה זו החלטה שלך, אבל ברור שלא תוכלי להמשיך בתפוקה שהיית בה לפני תחילת הטיפולים. וצריך לקחת את זה בחשבון.

בהצלחה עם לעבור את היום ואת מחר! @}