סוסת פרא ממשיכה לשעוט בדרכי החיים

[אנונימי]

יש דרכים קיימות שמישהו אחר כבר יצר אותן על ידי הליכתו.
ויש דרכים שעדיין לא נוצרו, והן בעצם דרך, רק מפאת זאת שאתה הולך בהן.

אני הולכת גם באלו וגם באלו.
אני בין השאר יוצרת דרכים.
אם רק לעצמי או גם לאחרים, יגיד הזמן....
אולי אחרי שאסיים ללכת, הסבך ישוב ויכסה אותן. ואולי, רק אולי, בעקבותיי הן ייפתחו לרגליים נוספות אל עבר נוף חדש ובלתי ידוע.

אשתדל לא לכסות אותן באספלט.
אשתדל לא להפריע את דרכי הצומח והחי.

לפעמים אני פשוט חייבת לפלס דרך בסבך. לפעמים אפילו בסבך של קוצים.
כי הלב שלי מחכה לי שם. מעבר לסבך.
לפעמים אני פוחדת ונסוגה.
לפעמים אני חוזרת אל הדרכים המוכרות.
אבל דעתי נחושה ורגליי הולכות.

אני חייבת ללכת.
אין לי דרך אחרת.

*********** |

דרכי החיים.
בזאת אבחר.

בדרך המלאה חיים.
בחיים המלאים דרך.

אין לי דרך אחרת. |

************

זהו המשך ישיר ל-סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג. (נפתח, בין השאר, מפאת כובדו של הבלוג הקודם).

דף בלוג

(סוסת פרא, נכתב 26/9/08)

---

{+ הקדמה חשובה לבלוג בעניין ביקורת - נא ללחוץ על ה-+

קוראיי הנאמנים ודאי יודעים שאיני מאמינה בתועלתה של ביקורת מכל סוג שהוא, וגם לא של עצות לא קרואות.

בעקבות התנהלויות לאחרונה בבלוג הקודם שלי,
זאת המדיניות החדשה:

• שום ביקורת לא תתקבל בברכה.

גם לא עצות.* (בעניין עצות - פירוט בהמשך....)

כאן אני רוצה לכתוב רק לאוזניים-קשובות וללבבות פתוחים.
כאן אני רוצה לכתוב את כל-כולי - מבלי פחד.
ביקורת ועצות חוסמים אותי ומפריעים לתהליך ולרצף הכתיבה, (ואפילו כשהן באות מהכוונות הכי טובות בעולם). אז אנא, חסכו אותן ממני...

למקום הזה, שהוא הבית שלי, מוזמנות אך ורק נשמות אוהדות המסוגלות להקשיב ללא כל גינוי וללא כל ניסיונות לשנותני, נשמות המאמינות בי וביכולת שלי למצוא את דרכי.
אלו היחידות מבחינתי המוזמנות לביתי.

ורק מקלדות אוהדות מוזמנות להשאיר כאן חותמן.

אם למרות הכול יש ביקורת או עצות - אז רק בדף הבית.
(וכמובן, שזה יותר עבור הכותב, כי מבחינתי אין בזה כל תועלת).

(גם כאשר לא ברור לכותב אם תגובתו נכנסת לקטגוריית ביקורת/עצה - למען הסר ספק, נא לכתוב בדף הבית.)

הבלוג הזה הוא הבית שלי, ודף הבית הוא תא הדואר.
אם ממש חשוב לכם להביא משהו, שלחו אותו אל תא הדואר, ותנו לי להחליט אם להכניס אותו לתוך הבית. נא לא להכניס שום דבר בכוח וברגל גסה.
כאן קודש הקודשים שלי.

גם ביקורת הנכתבת בדף הבית, מוטב לה שתיכתב תחת שם מוכר באתר, אחרת אשתדל לא להתייחס אליה, או אפילו למחוק.
אין זה מכבד לכתוב ביקורת תחת מסווה !!!

בעניין עצות - העצות היחידות האפשריות:

1. עצות בעניינים פרקטיים - כגון התמודדות עם יתושים, טיפול לדלקת בעין... וכד'.

לא שום עצות בעניינים רגשיים, נפשיים או רוחניים, או בעניין 'כיצד עליי לנהל את חיי'.

1. עצות שהזמנתי במפורש.

גם אלה עדיף בדף הבית.

תודה על ההיענות.
ומכאן אפשר להמשיך בניחותא....

---

---

[סוסת_פרא*]

קורותיי בשבועיים האחרונים:

האתר יצא לחופשה ביום ה-14 עד ה-25 בספטמבר.
איכשהו יצא שגם אני בדיוק הייתי רחוקה מהציוויליזציה מיום ה-17 עד ה-25 בספטמבר.
ובעצם, היום חזרתי.
באופן מעניין, זה יצא כמעט חופף.

בזמן שהאתר יצא לחופשה, זה היה בדיוק זמן טוב בשבילי לנוח קצת מהבלוג ומכל מיני אנרגיות סוערות שנשאבתי לתוכן.
וגם, זמן להחליט מה אני רוצה לעשות.

הייתי בבית של ההורים והתלבטתי לאן להמשיך.
בתחילה שתי האפשרויות שעמדו לנגד עיניי היו או למפגש בפארק הירדן או שביל ישראל.
ואולם, איבדתי את החשק לפארק הירדן.

משיחות עם ת' עלה ששביל ישראל אולי פחות פשוט משחשבתי. בכל אופן, הצליח להפחיד אותי .
קבענו שאבוא אליו, היכן שמתגורר באוהל, ומשם נצא ליומיים מסע בשביל ישראל, כדי שאוכל להתרשם.

ת' קבע את אוהלו בשטח הסמוך לאחד מיישובי חוף הכרמל.
הגעתי אליו ביום רביעי שעבר, היְינו 17/9.

כמעט מיד עם הגעתי רציתי למשוך אותו לסקס פרוע באוהל (התברר ששבוע ללא פגישה עדיין לא הספיק לבטריית החשק שלו להתמלא מחדש . אבל באנו אל האוהל....) - והנה קבלת פנים בפתח האוהל: עקרב.

*********

כמעט אף פעם לא נאלצתי להתמודד בעצמי עם עקרב.
ת' נראה חסר אונים לא פחות ממני, וחשב להדוף אותו עם מקל. רעיון שנראה לי די גרוע, שכן העקרב כך לא ירחיק לכת, וודאי יזדחל לאיזו גומחה קרובה ויגיח ממנה שוב.
בסוף נקטתי יוזמה והפכתי עליו קופסא, אותה הצלחנו בכוחות משותפים להעלות במהופך על משטח כלשהו, ולהרחיק מהאוהל.

הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לעשות דבר בעניין, ולא רק להסתמך על אדם אחר להושיעני (לא ש-ת' השאיר לי הרבה ברירות ).

ואולם, אחרי שהשלכנו אותו הרחק, ת' החליט להתעצבן עליו והשליך אבן, בלי להתכוון ממש לפגוע. התברר שפגע בו. ואז ריחמתי על העקרב, ואמרתי שימחץ אותו סופית עם איזה מקל.

מצד אחד צר היה לי על העקרב, שנראה פתאום די חסר אונים אחרי שנפגע. וגם, במחשבתי אולי לא כדאי להרוג בעלי חיים בטבע, כל זמן שאפשר רק להרחיקם.
מצד שני, חשבתי שאולי עדיף כך. הלא הוא ימשיך להסתובב בקרבתנו, ועוד ודאי יביא צאצאים. מי צריך את זה....
ריחמתי עליו, אך לא ממש הצטערתי. ולא הגעתי עם עצמי להכרעה בעניין.....

**********

בסופו של דבר היה סקס.
התברר ש-ת' שינה מאוד מאוד את גישתו בעניין המגע האירוטי, ובימים האלה הרגשתי שיפור עצום.
סוף סוף אפשר להגיד שממש נהניתי ממגעו - ולא רק ממשגליו.

אמנם סיבות לחיכוכים על דברים אחרים נמצאו לנו לצערי מבלי סוף, אך אולי לא הזמן להיכנס לכך.

ועדיין, משמחים אותי הגילויים החדשים במגע. מאוד מאוד משמחים.

**********

למחרת התמהמהנו כדרכנו
הננו שני 'קְרִיכֶערִים' - הווי אומר מסוג ה'מתמרחים עם הזמן' קשות, ומזינים זה את 'קריכעריותו' של זה. (כמו גם מתקשים בהחלטות ועוד מרעין בישין המשותפים לנו).

בסופו של דבר, *יצאנו לדרכנו אל שביל ישראל ביום חמישי אחר הצהריים.
הספקנו להגיע בדיוק עד פתח היישוב*, עד ש-ת' החליט כי לא יעמוד במסע, ומוטב לנו לשוב על עקבותינו.
זאת משום שלפני זמן לא רב נפל מסולם גבוה, נפילה שהזיקה מאוד לגבו (עניין מצער בהחלט ).

הדבר היה ניתן להבין. אולם קצת מתסכל שנזכר להגיע למסקנה זו כאשר כבר היינו עם התיקים בדרך.
מה לעשות. ויתרתי.

הנחנו אפוא את התיקים באיזו פינה, והמשכנו בטיול חביב אל שביל ישראל ועליו דרומה קמעה. לא הרחקנו לכת טרם ערוב היום וחזרנו אל האוהל.

משהפכתי בדבר, יותר ויותר נראה לי שביל ישראל ראוי להכנה מרובה יותר מצדי.
אולי בטעות כן. כי אני רציתי פשוט לצאת ולסמוך על מה שהיקום יזמן לי.
אך גם לפחד יש מקום לפעמים.

החלטתי בינתיים להישאר עמו באוהל ולראות כיצד הדבר מרגיש לי. שכן, גם למגורים באוהל, בטבע, רציתי להסכין.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

ברוכה השבה ותתחדשי על הבלוג!

מאוד יפה הטקסט בהתחלה...

[מיכל_ע*]

הו, חזרת אלינו מליצית מתמיד!
תהיתי מה שלומך והתגעגעתי לבלוג. וגם - בזכותך קראתי את "מה שלמדתי מילדיי", תודה.
שנה טובה ופראית

[סוסת_פרא*]

קיזי היקרה, ערבה לי ברכתך וקבלתך את פניי.
חן חן לך.

וגם מיכל ע, שימחת אותי בדברייך ובאיחולייך (שנה טובה ופראית - אמן תתגשם ברכתך לטובה...)
וכמה נהדר שקראת את הספר הנפלא הזה.
חן חן גם לך.

***********


עכשיו יום שישי.
ביום שני הקרוב בערב יהיה ראש השנה, ועוד ביום ראשון צפויה להיות לי בדיקת אולטרסאונד לכיס המרה (רציתי לבדוק עד כמה עזר ניקוי האבנים הטבעי שעשיתי, ומה מצבי כרגע).
ב'מקרה' יצאה צמידות התאריכים הזו. לטובה.
אז החלטתי לבוא לבית ההורים להיות זמינה לאולטרסאונד ונוכחת בראש השנה. והגעתי כבר היום.

***********

הזמן באוהל (קצת יותר משבוע) היה מיוחד עבורי מאוד.
כפי שאמרתי ת' הקים את האוהל קרוב לאחד מיישובי חוף הכרמל. הוא מצא לו מקום תחת חופה נפלאה של עצי אלון.
במקום אחד ניצב האוהל, וקרוב לו, עדיין תחת החופה, מקום לשבת, לנוח, לאכול.
ונוף נפלא נשקף מכל השטח הזה.
ויש ברז מים בקרבת מקום מספיקה.
ומה שאהבתי במיוחד - במשך כל הזמן שהיינו שם, לא ראינו אדם אחד עובר, וזאת למרות שהאוהל קרוב מאוד ליישוב במידה נוחה מאוד.

הפרטיות הזו איפשרה לנו להתהלך בעירום, דבר האהוב עליי מאוד. ואף לעשות סקס בחופשיות תחת עץ האלון - על שטיח נחמד שפרשנו.

בקדמת השטח שתחת החופה הקדשנו פינה ל'מקלחת' ופיפי.
שם התקלחנו עם בקבוקי מים, עירומים מול הנוף. וגם משתינים עירומים באופן חופשי, ורק אנחנו שם לנפשנו.

ת' גילה שאפשר לחמם מים למקלחת, ע"י שמניחים בקבוק על סלע החשוף לשמש.

כמה כיף בשעות הבוקר הצוננות קמעה, להתקלח במים חמימים מבקבוק, כשהגוף העירום חשוף לרוח ולשמש, והעיניים גומעות את הנוף.
כמה כיף להשתין עירומה בעמידה.
כמה כיף להתהלך יחפים על עלים וזרדים של עצי אלון (כל זמן שלא נתקלים בעקרבים, ואת זה העיניים בוחנות היטב. וקצת קוצים - נו, לא נורא....)
כמה כיף נהיה פתאום לחרבן בטבע. (טוב, עד שם הלכנו עם בגדים, למקרה שמישהו בכל זאת יעבור....)

הבאתי מבית ההורים כף קטנה 'שפכטל' - בשביל לחפור באדמה.
הכף ממתכת חדה יחסית עם ידית עץ. בְּמקום שהאדמה אינה קשה מדי - כיף לחפור עם הכף. בהחלט הקלה.
כיוון שיש מספיק מים בסביבה - לא הייתה לי הדילמה אם להשתמש בנייר טואלט או בעלים לא יעילים במיוחד וכד'.
חופרת בור קטן, עושה, שוטפת במים, מכסה. הכול חוזר לאדמה. הכול נקי לעין. תענוג.

שפר מזלי להגיע לשם בתקופה נעימה מאוד של השנה.
לא קר מדי. לא חם מדי.
התחיל להתענן לאחרונה. קצת רוחות קרירות נעימות. פה ושם טפטוף קל.

באוהל - כריות ספה כמזרון עבור ת', ומצע מזרוני יוגה ושקי שינה עבורי.
הייתה לי הבחירה בין הכריות למצע הפחות רך.
מצע השקי שינה קצת קשה עדיין לגופי המורגל במזרון, וגופי אכן התלונן על כך. אולם הכריות השוקעניות נראו לי כאסון גדול מזה.

**********

האמת, תחושתי היא כי נועד גופנו לשכב ישירות על אדמה או על מצע קשה מאוד.
עוד קודם לבואי אל ת', בשבועות האחרונים בהם ישנתי בשק שינה, והצלחתי להפתעתי להירדם למרות המצע הקשה הזה - הרגשתי כי זה נכון יותר לגוף. אם כי לא קל היה לי.
וגם עכשיו באוהל, בימים הראשונים, כאשר ישנתי רק על מזרון יוגה אחד ושק שינה אחד, וכאשר הרגשתי את עצמותיי נלחצות אל הקרקע, וכל בליטותיי ושקעיי הורגשו לי בבירור, הייתה לי התחושה הזו, שיש בזה משהו מאוד מרפא לעצמות, לגוף. מצד אחד מגמיש את העצמות - ומן הצד השני מחזק אותן.

יפה היא ההבנה הזו, אך הגוף לא היה רגיל.
ואחרי שינה שכזו שלושה ימים, היו לי כאבים חזקים בתחתית הגב מן השכיבה על הגב, ובכתף מן השכיבה על הצד. ועוד נוספו לישבני האומלל פצעונים אדומים מן המפגש הצמוד מאוד הזה עם הקרקע.
אז הוספנו עוד שכבות של מזרוני יוגה רכים יותר ושקי שינה - ועכשיו הייתה השינה עדיין על מצע קשה מספיק עבור בריאות הגוף, אך לא קשה מדי. ובלילות האחרונים כמו מלכה ישנתי.

והלוואי ויצליח גופי להתרגל לשינה שכזו. ואחר כך גם ישירות על אדמה. דומה שכה טוב הדבר.

אני בכלל בדעה, שתינוקות רכים מן ההתחלה כדאי להשכיב על מצע קשה.
לו נניח גם לחסוך קור - אז על שטיח, או על שמיכה המונחת על רצפה או אדמה.
לא על מזרון.
הלוואי הייתי מתרגלת לכך מינקות.

כאשר ביקרתי בכותל לא מזמן, הופתעתי לראות ילדה שוכבת ישנה, שרועת איברים, על אבני הרחבה שמחוץ לרחבת הכותל, פניה אל הארץ, ודומה שנתה ערבה עליה ואינה מודעת כלל למתרחש סביבה.
לא מזרון, ולא שמיכה.
ישירות על האבן. כאילו זו המיטה הטובה בעולם. אשריה.

[פלוני_אלמונית*]

אני בכלל בדעה, שתינוקות רכים מן ההתחלה כדאי להשכיב על מצע קשה.
על פי תקני הבטיחות למזרני תינוקות הם צריכים להיות קשים מאוד, כדי שלא ישקעו וינשמו את הפחמן הדו-חמצני שהם פולטים (אחת הסיבות השכיחות למוות בעריסה). לפי משרד הבריאות אסור לתת לתינוקות לישון על כריות או על מצע רך ושוקע.

[סוסת_פרא*]

בלילות - חשוך.
בלילות הראשונים לבואי שמה הייתה חשכה בתחילת הלילה ואחר-כך עלתה פיסת ירח לא גדולה.
בלילות האחרונים כבר כמעט אין ירח. כה חשוך.

ובכל זאת טוב באוויר הלילה הצונן לשבת על הכיסא ליד העץ ולהתבונן לשמים.
הכוכבים נראים מעל צלליות עצים שחורים. האבנים מלבינות אפילו באור הכוכבים ומסמנות דרך.
לעתים בשמים החשופים אפשר לראות לוויין חולף. נקודת אור כמו כוכב רחוק, אבל היא נעה בקו ישר מאופק אל אופק.

לא כל-כך כיף בלילה לקום להשתין.
אך משכבר קמתי, נעים להשהות מעט את החזרה אל האוהל. לנשום עוד מעט אוויר צלול, לספוג עוד כמה כוכבים.
מפתח האוהל רואים צלליות ענפים חשוכים על רקע השמים. ועם עלות השחר הולכות ומתבהרות צלליות הענפים על רקע השמים הוורודים.

***********

בשל החשכה, אין הרבה לעשות לאחר רדת הלילה.
מה גם ש-ת' רגיל בשינה מוקדמת, ואף לא תמיד מתרצה ל'סקס של לפני השינה'.
כך קרה שמצאתי עצמי פורשת לשינה בשעה מאוד מוקדמת יחסית לעצמי, (ואולי גם לבני אנוש ). נניח ב-9 בערב.
וכך גם ב'לית ברירה' אבל לשמחתי מצאתי עצמי מתעוררת בסביבות 8:30 בכל יום. שעה מוקדמת עבורי מכל בחינה שהיא.
יתרונות השינה בטבע....

**********

אני מעדיפה לא להשתמש בפנס.
רוצה להרגיל את העיניים אל הלילה. לחיות טבעי. כמו חיות.
גם אופק בטיולי הלקטים שלו מעדיף שלא להשתמש באור מלאכותי. גם לא באש.
מרגיש לי נכון.
ואולם - יש זמנים בהם קשה להימנע מכך.
כאשר חוזרים אל האוהל בחשכה והדרך אינה ברורה. כאשר חוששים להיתקל בעקרב או בנחש. כאשר יש למצוא משהו שאבד בתיק או בין השמיכות.
ואם יש רחש לא ברור מחוץ לאוהל, והלב פועם.....

***********

למדתי לא לפחד מפני התנים.

בתחילה, עוד לפני חודָשִים כאשר רק פנטזתי על יציאה לטבע, פחדתי מאוד לישון בחוץ או להתהלך בערב מחשש מפגש עם תנים.
שוכנעתי כי אין התנים מתקרבים אל בני אדם.

ובכל זאת, בלילות הראשונים באוהל היה מפחיד יותר. היללות כה מרובות. כה קרובות.
לאט לאט נרגעתי בעניין.
ופתאום אפילו נשמע לי מרתק ואף מרגש לשמוע את מקהלת היללות המטורפת הזו. לפעמים זה כל-כך קרוב, נדמה מרחק נגיעה....

הפחד הנוסף שלי היה חזירי בר. גם בזאת שוכנעתי, כי לא יתקפו סתם בני אדם.

גם השהייה בתוך אוהל נתנה לי תחושת ביטחון. האם אמיתית או מדומה? איני יודעת. אך כך הדבר.

וכך קרה גם ש-ת' נסע לביתו מיום שבת בצהריים עד יום שני אחרי הצהריים, ואני נשארתי שם לבד - אני והטבע והאוהל.
את הימים העברתי בנעימים, ואפילו ביעילות גדולה הרבה יותר מבזמן שהייתי עם ת', ובלילות ישנתי היטב.
כיוון שכבר לא פחדתי מהתנים ומחזירי בר, לא ראיתי סיבה לפחַד.

***********

ואולם, באחד הלילות לאחר ש-ת' חזר מביתו, העירני לפתע פתאום באמצע הלילה לשמע קול נהמה.
זה נשמע כמו גרגור נמוך ומאיים. מאוד בלתי ידידותי. ממש מעבר לדופן האוהל....

טוב, אני אצל הוריי, ואוטוטו שבת, איאלץ להמשיך מחר....

שבת שלום.

[סוסת_פרא*]

---

מוצאי שבת. אני ממשיכה.

אני חושבת שזה יצא ממש זמן טוב לפתוח בלוג חדש.
בדיוק אחרי ההפסקה של האתר, בדיוק לפני ראש השנה, בדיוק כשאני מרגישה שנגמר שלב במסע שלי ומתחיל שלב אחר, בדיוק כשהדף הקודם כבר הגיע לכובד כזה שכבר אי-אפשר יותר, בדיוק כשהייתי צריכה אנרגיות חדשות.

איזה תיאום נחמד של נסיבות.

מה שאני אוהבת במיוחד, שזה לפני ראש השנה, ומרגיש לי התחלה חדשה, נקייה ומתוקה.

חוצמזה, שסוף סוף אני יכולה לערוך. הוריי !

[עיפרון_פחם*]

תתחדשי!

[סוסת_פרא*]

• _באחד הלילות לאחר ש-ת' חזר מביתו, העירני לפתע פתאום באמצע הלילה לשמע קול נהמה.

זה נשמע כמו גרגור נמוך ומאיים. מאוד בלתי ידידותי. ממש מעבר לדופן האוהל...._*

ובכן, אני ישנה שנת ישרים באוהל, ולפתע מתעוררת. רואה את ת' יושב בחשכת האוהל, ואומר בקול שמבהיל אותי: 'את שומעת? מה זה?'
אני מקשיבה ושומעת קול נהמה. הקול נשמע ממש מעבר לדופן האוהל בצד של ת'.
'תביאי מהר את הסכין'.
ת' מניח סכין לידו באוהל באורח קבע עבור מפגשים אפשריים עם חיות בר. לא שאני יודעת איך הייתי יכולה להשתמש בסכין במצב כזה. בכל אופן, הסכין נמצא לידי. אני מהר מפשפשת ומביאה אותו.

שמעתי בעבר שהקולות של חזירי בר לפעמים נשמעים מפחיד, אבל בכל זאת היה קשה לדמיין שאלו חזירי בר. זו נהמה נמוכה ומאיימת.
לו חשבתי שיש בארץ נמרים, הייתי חושבת שזה אולי נמר. או דוב.

על כל פנים, אנחנו לא יודעים מה זה. אני חושבת שאולי בכל זאת זה חזיר בר.
שמעתי שחזירי בר הם פחדנים, ומספיק למחוא כף כדי שהם יברחו.
אני מוחאת כף ומרימה קול, והנהמה עדיין נשמעת . כאילו היצור שבחוץ לא ממש מתרשם. אני מבוהלת למדי. והתגובה של ת' גם לא ממש עוזרת.
עכשיו הוא טוען שהוא לא פחד, אך באותו רגע נראה לי לגמרי מפחד ולחוץ.

מישהו לא מזמן סיפר לי שהוא ישן בטבע הרבה, ומה שעוזר לו במפגש עם חיות, זה שריקה חזקה במשרוקית. לכן דאגתי עוד מהבית להצטייד במשרוקית.
ואולם ת', אפילו מתוך הלחץ, לא מסכים שאשרוק, משום שהוא רוצה 'לשמור על פרופיל נמוך' מבחינת השהייה באוהל באזור היישוב.

אמנם, אני לא מאוד מאוד פוחדת, משום שכאשר מישהו נמצא איתי, זה אוטומטית נוסך עליי רוגע ותחושה ש'יהיה בסדר'.
אולי לא בצדק. משום שלא תמיד נוכחות של מישהו יכולה להועיל.
אך כך אני מתוכנתת. אם מישהו איתי - אני אוטומטית מעבירה חלק גדול מהאחריות למצב אליו, וסומכת עליו ש'יציל אותנו', וכך אני נשארת רגועה באופן יחסי.
למשל, גם כשמישהו נוהג ברכב שאני נוסעת בו, אפילו אם הוא נוהג מסוכן או שהדרך מסוכנת, אני איכשהו מרגישה רגועה. סומכת עליו.
נורא קל לי לשחרר אחריות, ולסמוך על מישהו אחר ש'כבר ידאג למצב'. גם אם המישהו האחר הזה לא ממש יותר כשיר ממני.
זה נורא מוזר. מעורר מחשבה.

במקרה הזה, בנוסף, גם כיוון שאני יודעת שחיות פחות יעזו לתקוף שני בני אדם יחדיו, גם זה עוזר שאני לא נכנסת ממש לפאניקה.

לעומת זאת, לו הייתי שם לבדי, יש לשער שהייתי כמעט חוטפת התקף לב.

מה שכן, בנוסף למצב המלחיץ כשלעצמו, התגובה של ת' מאוד מוסיפה בי פחד.
לפני כן הוא דאג לומר לי הרבה פעמים שאין מה לפחד מחיות בטבע, הן לא תוקפות סתם בני אדם, הן פחדניות, הן לא אוהבות להתקרב לבני אדם. ופתאום גם הוא לחוץ. זה מדאיג.
אנחנו בחושך בתוך אוהל, כשלא ידוע מה קורה בחוץ. הלילה מוסיף לתחושת האי-ודאות ומעצים כל דבר, הנהמה הזו לא נשמעת מלבבת, וגם התגובה של ת' לא ממש מרגיעה.
כך קורה שמצד אחד - הנוכחות של אדם נוסף מרגיעה אותי. ומצד שני - צורת התגובה שלו מלחיצה אותי.

ת' רוצה מהר להדליק אש. איפה יש אש? יש לך גפרורים?
אה, יש לי מצית. נו, תביאי מהר... איפה הוא?
איפה הוא באמת? מחפשת את התיק באוהל.
אה, השארתי את התיק מחוץ לאוהל.
שולחת יד מהר דרך רשת האוהל, מכניסה את התיק פנימה.
מוציאה ממנו גם פנס קטן. מחטטת בעזרתו בתיק. מוצאת את המצית ונרות קטנים.
מה תעשה במצית?
הוא לוקח ממני נר קטן ומדליק אותו.

ת' אומר שאולי נדליק אש גדולה. איך נדליק?
אני מציעה, אולי חתיכות נייר טואלט.
כן, רעיון טוב.
בינתיים אנחנו עדיין לא מדליקים.

כל זה קורה נורא מהר.
אנחנו מקשיבים החוצה. כבר לא שומעים את קול הנהמה.
רק עכשיו ת' מתפנה להוציא את הפנס הגדול ולהאיר מחלון האוהל לאותו הכיוון. הוא לא רואה דבר.

פתאום ת' נתקף בתחושת עזוז, לוקח את הסכין ומתרומם לצאת מהאוהל. 'איפה הבן זונה הזה? איפה הוא? נראה אותו...'
יוצא מהאוהל עם הסכין, מקיף את האוהל. לא מוצא כלום.
חוזר חזרה, בטוח פתאום בכוחו באופן מחודש. 'הייתי הורג אותו'.

היצור לא נראה בסביבה, אך אנחנו עדיין לא בטוחים.
ת' מוצא נר נשמה, ומדליק אותו במקום את הנר הקטן, ומניח אותו מחוץ לאוהל.
אתה בטוח שזה יעזור?
כן, חיות פוחדות מאש.
אבל זה רק נר קטן...
אבל זה אש.
טוב, שיהיה.

הולכים לישון עם נר דולק בחוץ.
עוד הרבה פעמים מתעוררים בלילה מכל רחש קטן.
ואני מתעוררת במיוחד בגלל ש-ת' מעיר אותי מכל רחש קטן .

לילה משוגע.

[סוסת_פרא*]

היי, עיפרון. תודה.
ברוכה הבאה לדפי המחודש .

[מתחדשת*]

תתחדשי מותק שנה טובה.

[ילדת_טבע*]

שנה טובה!
סוף סוף הצלחתי לקרוא משהו (השבלולון לא נותן לי להמשיך אבל לפחות בינתיים עולה לי הדף לפני שהוא מאבד סבלנות).
רוצה לספר לך משהו שהחיפושית אמרה כשקיפלנו את המאהל שלנו לפני כמה ימים.
בראש מורכן, קול שבור ועיניים מתחילות לדמוע היא אמרה: "אני לא רוצה להיות בפנים, בחוץ הכי טוב לי להיות כי אני יכולה לנשום אויר!"
שתהיה לך שנה טובה מלאה אויר לנשימה.

נ.ב שביל ישראל עובר פה ממש לידינו אם תעברי תדעי שאת מוזמנת (כל עוד אנחנו עוד פה... מתחילים לרקום חלומות חדשים...).

[סוסת_פרא*]

מתחדשת, ילדת טבע, תודה

איזה כיף לפתוח דף חדש, ולראות פה את כל השמות החביבים לי באתר.


"אני לא רוצה להיות בפנים, בחוץ הכי טוב לי להיות כי אני יכולה לנשום אויר!"
איזו ילדה חכמה. כל-כך מחוברת....

שתהיה לך שנה טובה מלאה אויר לנשימה.
או, כן, את לא יודעת איזו ברכה נתת לי עכשיו. כמה זה חשוב לי. אמן שתתגשם ברכתך.

ותודה על ההזמנה. זה תמיד כיף לדעת שאם אני רוצה - יש מקום בשבילי. הלוואי שאעשה את שביל ישראל. אבל כבר לא בטוח שעכשיו כשמתחיל החורף. שמחה לשמוע על חלומות חדשים. בהצלחה.....

[סוסת_פרא*]

למחרת הלילה חסר השינה שהיה לנו באוהל ניסינו להבין מה זה היה.

אני נזכרתי שלילה קודם לכן יצאתי להשתין באמצע הלילה, ואז שמעתי נחרה מפחידה, נבהלתי וקראתי אל ת': 'אתה נחרת עכשיו?', אבל זה לא היה הוא.
ואז זה נפסק. ושכחתי מזה.
אבל אני לא בטוחה שהקול הזה היה כמו הקול ששמענו למחרת, שנשמע יותר כמו נהמה מאשר נחרה.

העלינו השערות. אולי בכל זאת חזיר בר. האם חזיר בר עושה כאלה קולות?
אולי תן. אולי צבוע. אולי זאב.
האם יש צבועים וזאבים בכרמל? איש אחד מהסביבה אמר לנו שיש קצת. נבהלתי.

ואם כן, אז למה הוא בא אלינו, מה שזה לא יהיה. מה הוא רצה שם.
היו לנו שאריות אוכל מתחת לעץ סמוך, ושקיות עם אוכל תלויות על העץ. זה לא אוכל של צבועים וזאבים. אולי של חזירי בר.
אז למה הוא לא הלך ישר לעץ ההוא, למה עמד לידנו ונהם?
הנהימה נשמעה כמו איום. לא סתם נחירה חביבה.

הרי בעלי חיים לא תוקפים בני אדם סתם אם הם לא מרגישים מאוימים. איך הוא היה יכול להרגיש מאוים על ידינו אם היינו בתוך האוהל ישנים?
אמנם ת' יצא כמה דקות קודם להשתין, אך זה לא מסביר.

ת' אומר ששמע את הכלבים נובחים מאוד כאשר יצא להשתין. אז על מה הם נבחו?

העלינו השערה גם שזה אחד הכלבים של חבר של ת' שגר קרוב, שהתחשק לו לבקר אותנו באמצע הלילה.
אם כן, למה עמד לידינו ונהם? נהם עלינו? נהם על חיה שעברה?
אז למה לנהום ולא לנבוח?

זה לא היה נעים. זה לא היה ברור. זה נשאר בסימן שאלה.

אולי מי שמורגל בחיי טבע עשוי לחשוב שכל הסיפור הזה מאוד מצחיק ושאנחנו שני טמבלים.
אבל, אני לפחות לא מורגלת ולא יודעת. ו-ת', למרות שכבר חי תקופות בטבע, עדיין לא היה לו דבר כזה.

(אם יש למישהו רעיונות, אשמח לשמוע. אפשר גם בדף בית....)

************

בכל אופן, לפני כן, כפי שסיפרתי, כש-ת' נסע להוריו הרגשתי אמיצה מספיק כדי להישאר יומיים לבד באוהל.
ת' היה אמור שוב לנסוע ביום שישי, וחשבתי מלכתחילה להישאר שם לשבת, ולנסוע אח"כ להורים.
אבל עכשיו כבר לא העזתי, לכן נסעתי להורים כבר ביום שישי גם אני.

חבל. המגמה היא לא להיות תלויה בנוכחותו של אדם נוסף.
איך אשיב לעצמי את האומץ?

[יער_ה*]

תתחדשי על הבלוג!
שנה טובה, שתלכי בדרכים חדשות, ושגם הישנות יהפכו לחדשות!
@}

[סוסת_פרא*]

---

לפני כמה דקות:
אני במטבח אוכלת פיתה עם קוטג' וסלט ירקות.
אני מרגישה איזו מצוקה פנימית מפאת מצבי הנוכחי שאין בו איזו שהיא ודאות, והרבה סימני שאלה העומדים על הפרק.
עוברות בי מחשבות לאן את הולכת ומה עשית עד עכשיו. לא השתנית בכלל, הכול אותו הדבר.
אני במצב רוח ירוד במקצת. מרגישה לא טובה. לא יפה. לא שווה. קשה לי לאהוב את עצמי.

מסתכלת על עצמי: מזיעה בפיג'מה מרוטה, בבית של ההורים, מחפשת כל הזמן מה לנשנש ולא מוצאת לי מנוחה, לא יודעת לאן אני הולכת, יודעת שאני תלויה באנשים שאני לא רוצה להיות תלויה בהם - בכל כִּיווּן שאני לא מסתכלת אליו, לא מרגישה יפה, לא מרגישה ראויה לאהבה, ובנוסף לכל זה, קול בתוכי שאומר: 'בעצם נשארת אותה קמצנית ואגואיסטית ועצלנית ומרוכזת בעצמך כפי שהיית, לא השתנית בכלום.'
אני מרגישה מגעילה.
הכול יחד מצטבר למועקה גדולה.

לפתע אני נזכרת במשפט: 'אני, פראית בת ש', אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי כפי שאני'.
אומרת אותו, ולא לגמרי מאמינה.
האם באמת אפשר?! ככה?!
ופתאום מנחם כזה.
כן, כן, ככה, כפי שאני. כזאת ירודה, סמרטוטית ופארשית.
כן, כן, כזאת - אפילו אגואיסטית.
אפילו אחת כזו שלא משתנָה לעולם.
ולו נניח לא השתניתי. וכי מה? פחות ראויה אני לאהבה?

אני אומרת לעצמי: אני צריכה לזכור לא להאמין למחשבות האלו.
המחשבות האלו שאני סתם אגואיסטית. המחשבות האלו שלא השתניתי. המחשבות האלו שרק אם השתניתי אני ראויה לאהבה.
כמה שהן מתעתעות.
אני יודעת שהשתניתי - גם אם אני לא מרגישה את זה כרגע. גם אם זה לא בדיוק הדברים שקיוויתי להשתנות בהם. ואני עדיין משתנה. ועוד רבות נכונו לי.
ואני יודעת שאני ראויה לאהבה - אפילו אם לא השתניתי.

ואז אני נזכרת באלוהים.
כן, אלוהים.
דווקא כשרע לי וכבד לי ועייף לי מהכול, פתאום הידיעה שהוא פה, שהוא קיים, שהוא באמת מה שחשוב, שהוא אוהב אותי לגמרי, כל-כולי, כפי שאני, שאין באמת שום דבר אחר חוץ ממנו - מכניסה את הדברים לפרופורציות. נותנת לי כוח חדש.
האהבה שלי לאלוהים, פתאום בתוך כל זה.
איך זה מרים אותי ברגע.

ופתאום נוחתת בי הבנה מדהימה:
איך אפשר לא לאהוב את הקושי, אם הוא התגלות של אלוהים????!!!!!

פתאום זה בא לי.
בטח כולם כבר אמרו את זה לפניי. אבל פתאום זה בא לי מתוך עצמי. פתאום, ולו לרגע, זה היה ברור.

אם אני כ"כ אוהבת את אלוהים, אז אם הוא בחר להתגלות גם בדרך הזו, בדרך של קושי, או של כאב - איך אני יכולה לא לאהוב גם את ההתגלות הזו? הרי זה הכול הוא !
הנה, אלוהים מתגלה אליי. מתגלה אליי מתוך הצורה שבחר להתגלם בה עכשיו. איך אני יכולה לא לשמוח על שהוא מתגלה אליי? לא להיות מאוהבת באותה המידה?
אוי אוי אוי, מה שזה עושה לי.

פתאום כל הקושי והכאב מתגמדים.
אני רואה התגלויות של אלוהים !

**************

ואחרי רגע:
אבא שלי בסלון צופה בטלוויזיה.
אני עדיין במטבח, תוך כדי אכילה, נתונה לרשמי התובנות החדשות בתוכי, נרגשת.
פתאום אני שומעת בוקעת מן הטלוויזיה המנגינה של השיר ]Free של סטיבי וונדר

כבר כתבתי כמה פעמים עד כמה השיר הזה מרגש אותי, מחבר אותי לאלוהים, לנשמתי, מנסיק אותי לגבהים.

אני מתרגשת לשמוע את השיר הזה בוקע מהטלוויזיה, וקמה להציץ באיזה הקְשר משדרים אותו.
ואז אני קולטת שהדביקו אותו לאיזו פרסומת למשקה קל, נדמה לי תפוזינה.
בלי הכנה מוקדמת, אני מקבלת מכה של כאב בחזה, משהו בתוכי מזדעזע, וכמו השבר הסורי אפריקאי נבקע בי לכל אורכי.
שטף של דמעות עולה פתאום ופורץ מעיניי ללא מעצור.
אני מנסה לחזור למטבח, אך הזעזוע כל-כך חזק, שאני חייבת למהר לחדר, לסגור את הדלת, ולהתרסק שם בבכי אל הרצפה.

מה כבר קרה? האוכל להסביר?
איך נפלתי מגובהי הגבהים אל משקה קל תפוזינה...
הנשמה שלי.... הנשמה המסכנה שלי.... איזה מפגש כואב....
כאילו רק עכשיו היא הבינה.
כאילו רק עכשיו היכתה בה באמ-ת ההבנה לאן היא הגיעה כשהסכימה להיוולד פה.

כל הגוף שלי רועד בבכי.

ובפרט אחרי התובנה הגבוהה שהייתה לי רגע קודם. חשבתי שזה המשך שלה. חשבתי שהולכים לקחת אותי עכשיו עוד גבוה. אל מה שחשוב באמת. לראות את היופי שבאדם, את האלוה שבאנוש. עוד איזשהו סימן מחזק לדרך...
ופתאום זה.

ואז... אני מבינה שזה בדיוק זה !
גם 'תפוזינה' היא התגלות של אלוהים.
איך אפשר לא לאהוב את 'תפוזינה' אם היא התגלות של אלוהים????!!!!

כמה שזה כואב להבין את זה.
כמה שזה כואב להסכים לקבל את זה.
וכמה שזה כואב לא לקבל את זה.

אוי. הלב שלי נשבר.

אני ממשיכה עוד לבכות ולבכות ולבכות, עד שזה נגמר. (אבל עדיין לא נגמר. עכשיו כשאני כותבת אני בוכה שוב)

**********

אני לא יכולה להימנע מלחשוב: איזו נשמה עדינה המישהי הזו שהיא אני.

[היי_ציוניוני_הדרך*]

את כותבת משגע,מרגש,מקורי,עשיר,מפתיע,מסמר שיער ומדבק.

איזו נשמה עדינה המישהי הזו שהיא אני.

אכן כן, נראה(נקרא) שאת כזו.

נפעמת,ציוניונים.

[מרטה*]

סוסת פרא היקרה, שתהיה לך שנה טובה ומבורכת, שתשעטי או תלכי למקומות טובים ומועילים


אני מוסיפה להתעדכן בקורותיך, נדמה לי שיש לך מחר או היום בדיקה? מאחלת לך בריאות וטוב, שנת שלום ושלווה

(כתבתי לך לפני כמה שבועות בכינוי "שולחת לך אנרגיות טובות")

[ב_עילום*]

מאד יפה ומרגש, הבלוג שלך שנה טובה

[סוסת_פרא*]

יערה היקרה, תודה רבה.
שנה טובה, שתלכי בדרכים חדשות, ושגם הישנות יהפכו לחדשות!
איזו ברכה מקסימה. מיוחדת. כל-כך נכונה לי.
בא לי לאגד ביחד את הברכות שאני מקבלת מכם לשנה החדשה, ולקרוא אותן שוב ושוב.
כמה מחזק !

***********

את כותבת משגע,מרגש,מקורי,עשיר,מפתיע,מסמר שיער ומדבק.
ציוניונים, נראה שכתבת ממש בתשומת לב לכל מילה. זה אחד המשפטים היפים שמישהו כתב לי.
בא לי גם את זה לקרוא שוב ושוב.
איזה נעים לי !

***********

מרטה,
שתהיה לך שנה טובה ומבורכת, שתשעטי או תלכי למקומות טובים ומועילים
הו, כמה ברכות יפות.
וכל-כך לא סתמיות. מכוונות ישירות אליי. למה שאני זקוקה לו.
כולכם כותבים כל-כך בכוונה.
תודה לך מרטה (וגם על המשך ברכותייך).

נדמה לי שיש לך מחר או היום בדיקה?
איזו חמודה את שזכרת. אשתדל לספר תכף.

ובכלל, גם בבלוג הקודם היית כל-כך אמפתית. זה יקר ללבי.

***********

ב עילום,
תודה רבה גם לך.
נעים לי לראות אותך פה. ברוכה הבאה למעוני.

[סוסת_פרא*]

איזה רעיון טוב.
אני באמת צריכה ברכות לשנה החדשה.
ברכות מהלב. ברכות שבאות מאהבה.
ברכות שכיף לקרוא, ולהרגיש שאני צומחת רק מהמילים שאני קוראת.

מי שרוצה לברך אותי, אני יותר מאשמח.

[סוסת_פרא*]

גם אני רוצה לברך:

אני מברכת אתכם, כל אחד ואחד מכם -
שתזכו לחוש את ידו של אלוהים הלוטפת את ראשכם
שתרגישו תמיד אהובים ומחובקים ועטופים בזרועותיו
שהחיים יאירו לכם פנים
שאנשים יאירו פניהם אליכם
שתהיה שלווה בלבכם, ושלום עם עצמכם ועם סביבתכם
שתאהבו ותהיו אהובים עד בלי די
שתזכו לקשרים אמיצים וטובים מכל סוג שהוא
שתפרשו ידיים לשמיים - וכל השפע של היקום יצנח עליכם כמו מטר יהלומים
שכל דבר טוב שתחפצו בו יתגשם בידכם
שיהיו רגליכם חזקות ויציבות על הקרקע והלב שלכם נוסק לגבהים
שתזכו לבריאות שלמה וחזקה וקורנת, אתם וכל היקרים לכם
שתשמחו תמיד באהוביכם
שתזכו תמיד לראות ולהכיר במתנות שקיבלתם
שעיניכם תדענה תמיד לראות את הטוב בכל דבר, ובכל אדם, ובעצמכם
שתדעו להודות ולהיות בהוויה של הודיה
שתדעו לשמוח על החיים שניתנו לכם
שתזכו לנשום הרבה ולנשום טוב
שתזכו לעשות טוב
שתהיו נדיבים ורחבי לב
שתהיו מן המביאים שמחה אהבה ומרפא לבריות ולעולם
שתרגישו טוב בתוך גופכם ותהיו בשלום איתו והוא איתכם
שתרקדו הרבה, שתצחקו הרבה
שתתחברו לטבע הפנימי האמיתי שלכם
שבכל מקום תרגישו חופשיים להיות אתם
שבכל מקום תרגישו בבית
שתהיו בעשייה ברוכה, ותדעו לברך על העשייה
שתחיו חיים של יצירה, ושל מימוש, חיים פוריים, חיים מספקים
שתזכו לממש את כל המתנות שקיבלתם מבורא עולם ולהביא אותן לידי ביטוי
שתזכו להעשיר את עולמנו, ולחוות את עושר קיומכם ואת ייחודכם בעולם הזה
שתמיד תמשיכו לצמוח, להתפתח, לפרוח, ולעלות עוד ועוד ועוד
שאתם וכל היקרים לכם תאריכו ימים ושנים בבריאות ובשמחה
שתזכרו בכל עת לחזור אל זרועות האלוהים האוהב אתכם, ולחוש באהבתו עד בלי די....

• שנה טובה טובה טובה

ושמחה שמחה שמחה* -

לכל מי שקורא את זה (התכוונתי לכל מילה, ואנא ראו זאת כברכה אישית לגמרי),
וגם לכל מי שלא (כל יצור בעולם),
וגם לי כמובן.

[סוסת_פרא*]

שירי סתיו ושנה חדשה:

בדף בדידותו של בוחר האבטיח הזכירו לי שיר ילדות סתוי נוסטלגי:

]שנה חדשה
(version]הביצוע id[/po]=1089)

מילים: שמואל בס
לחן: עמנואל עמירן (פוגצ'וב)
ביצוע: מקהלת הדסים

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.
רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים. |

הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.
שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.
הֲיִי נָא טוֹבָה וּבוֹאֵךְ לְשָׁלוֹם!

נזכרתי בשיר נוסף שלמדתי בכיתה א' (איכשהו נראה שהייתי נוהגת לבלבל בין שני השירים ):

]רוח, ענן
(version]הביצוע id[/po]=274)

מילים: אהרון פישקין
לחן: דניאל סמבורסקי
ביצוע: מקהלת תלמידים מביה"ס לאמנויות בת"א |

רוּחַ, עָנָן
הַשֶּׁמֶשׁ נֶחְבָּא.
קַיִץ עָבַר
הַסְּתָו הִנֵּה בָּא.

שׁוּב לֹא נֵלֵךְ
לִרְחֹץ עוֹד בַּיָּם,
לֹא נִשְׁתַּעֲשַׁע
בְּחוֹל רַךְ וְחַם. |

הַגֶּשֶׁם דּוֹלֵף כְּבָר:
טוּף טוּף וְטִיף-טִיף.
הַגֶּשֶׁם יַעֲבֹר
יַתְחִיל הַקָּטִיף.

רוּח, עָנָן
הִגִּיעַ הַסְּתָו!
מָחָר – וַנֹּאכַל
תַּפּוּח-זָהָב! |

שיר נוסף, פחות ישן, שאני מאוד אוהבת:

song]כל שנה id[/po]=8411&singer id=2420&song title=29818
(וכאן הביצוע של השיר)

מילים: ניסן פרידמן
לחן: עמוס ברזל
ביצוע: להקת שיר |

כל שנה מתחילה, בסימן שאלה
כתינוק המודד צעדיו.
כמו זריחה מתגלה, על כנרת כחולה
ופניה לשמי מערב.

כל שעה מתחילה בסימן שאלה,
כמו הלב הפועם לו קצובות.
כמו גבעול ירקרק שצומח בלאט
ופניו לפסגות הגבוהות. |

זה נפלא ששנה מתחילה לה
בשיר וברוח טובה,
כל שנה מתחילה בסימן שאלה
ואנחנו נמצא לה תשובה. |

כל שנייה מחילה בסימן שאלה
ולפני שתשיב היא תחמוק.
כמו ליטוף רוח ים, שעולה מאי שם
ניגונה עוד נשמע מרחוק.

זה נפלא...

[סוסת_פרא*]

כל פעם אני אומרת לעצמי שאני לא מתחברת לחגים האלה.
אבל כשהחג מתקרב, משהו חגיגי ומלא הדְרָה נעור בי....

ובפרט אם זו התחלה חדשה.
תמיד אני שמחה להתחלות חדשות.
חשבונות נפש, ניקיונות, איחולים וברכות.

זמן להתחדש......

[הרגע_שלפני*]

האם חזיר בר עושה כאלה קולות?
ישנתי בשבוע שעבר במירון, הסתובבה בחניון להקה של חזירים חמודים. הם עשו בעיקר קולות נחירות, לא חושבת שהן יכולות להשמע כמו נהמה. אבל אולי אם הם כועסים הם משמיעים נהמות כאלה. אה והם גם עשו רעש מגושם של אבנים מתדרדרות רוח וצלצולים בכל מקום אליו הגיעו, לא הסתלקו על קצות האצבעות כמו בעל החיים שלכם.
בכל אופן הייתי מנחשת שזו חיה שנהמה על חיה אחרת ולא עליכם.

[סוסת_פרא*]

הרגע שלפני, תודה על שניסית לשפוך מעט אור על התעלומה .

************

ערב ראש השנה.

קיוויתי לשבת היום הרבה על הבלוג עד כניסת החג. (מכיוון שהוריי דתיים, אי אפשר בחג).
פתאום אחותי שלא גרה כאן הגיעה בהפתעה וטוענת שצריכה את המחשב לכמה שעות.
זה די מבאס.
במצב אחר אולי הייתי נכנסת איתה לויכוח.
אבל לא בא לי לעשות פה מהומות עכשיו.
אז אני עדינה.
אני לא אוהבת שהיא 'קובעת עובדות' ואני נכנעת. מרגישה שהיא יודעת לדרוש את שלה, ואני.... פחות.
אבל באמת שאני לא רוצה עכשיו לטלטל את הסירה.

[סוסת_פרא*]

ערב ראש השנה.
זה נעים.

אתמול בלילה הייתה לי תובנה חזקה נוספת. (כתבתי אתמול על התובנה שהייתה לי 'שגם הקושי הוא אלוהים'.... פתאום מטר של תובנות...)

מתוך אילו שהן מחשבות ומחשבות שקדחו במוחי, פתאום הבנתי דבר חשוב:

• לא נדרשת ממני שום השתנות - מלבד קבלה עצמית !

מתוך הקבלה העצמית, כבר יקרו השינויים הרצויים באופן טבעי !*

זה פתאום נראה לי נורא ברור. ממש תובנה עצומה !

יש אנשים שזה מקומם אותם: מה זאת אומרת לא נדרשת שום השתנות? מה, זה בסדר שתישארי ככה כמו שאת? הרבה דברים הם לא בסדר, אי אפשר להסכים שיישארו ככה.
גם על עצמם: 'ברור שאני צריך להשתנות. יש דברים אני לא יכול לקבל'.

ואני אומרת, לא ! לא צריך לנסות להשתנות.
העבודה היחידה שלנו היא לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.
אבל - כן ! השינוי בוא יבוא. דווקא מתוך הקבלה העצמית. אל תדאגו, השינוי בוא יבוא....

יש רגעים שנדמה לי בכלל *שזו תכלית בואנו לעולם:
ללמוד לסלוח לעצמנו. ללמוד לקבל את עצמנו.*
זה התהליך ואין אחר.

• שהרי האלוהות היא מושלמת. למה בראה את עצמה בגילומים כל-כך לא מושלמים?

כדי שנלמד לקבל את אי המושלמות הזו. זה מה שנדרש מאיתנו.*

וכשאני חושבת על זה, עניין הקבלה העצמית באמת כרוך הרבה פעמים ב'סליחה לעצמנו'.
אז אם אנחנו כבר בראש השנה, מנקים דברים ישנים, סולחים ומבקשים סליחה - ממי קודם כל לבקש סליחה אם לא מעצמנו? למי קודם כל לסלוח אם לא לעצמנו?

אז שנדע תמיד לסלוח לעצמנו. ולקבל את עצמנו - אפילו עוד לפני השלב של הצורך לסלוח.
שנה טובה.

[סוסת_פרא*]

לכבוד השנה החדשה, חידשתי את הכרטיס שלי ב'נמסטה'.
אני מעתיקה לכאן בתוך טקסט נפרש.

אמנם כתבתי באריכות והייתי מאוד מפורטת גם בעניינים אינטימיים, אך היה לי חשוב להציב את הדברים ברור מראש.
כך שיפנה רק האדם המתאים באמת !

חשבתי הרבה על הניסוח.
לא הזכרתי שום דבר שולי.
כל דבר שציינתי במודעה הזו חשוב לי בחשיבות עליונה, ואני מתכוונת לדברים האלה עד הסוף.

מודעת ההיכרות שלי באתר 'נמסטה'

(הכותרת:) חיי טבע פשוטים, הרבה אלוהים, אהבה חום ומגע

(הטקסט:)

מאמינה בזוגיות מדהימה ותקשורת כנה ומלאה אהבה, שאין בה טיפת ציניות.

*************

בהרגליי קשורה מאוד לנוחות וביטחון. יחד עם זאת, לאחרונה יצאתי למסע נדודים מדהים בארץ, שנמשך 7 חודשים, בין השאר כדי לפתח בי את הספונטניות וקלות התנועה, היכולת לחיות בלי ודאות,
להאמין בשפע, ולבטוח בתמיכה של היקום.
אני עדיין בתהליך הלמידה, ומתנדנדת בין פה לשם.
כרגע מתנסה במגורים באוהל.

מבקשת חיים פשוטים כאלה, או בדומה, קרובים לטבע, וכמה שיותר ידידותיים לסביבה - עם האיש שאוהב הכי בעולם !

*************


מלאה רגש - על כל גווניו, סוגיו ועוצמותיו. מבטאת רגש - בכנות ובעוצמה.
מחוברת מאוד לרוח, ומכירה תודה לחומר.
יודעת שמחה גבוהה מאוד, כמו גם כאב ועצב עמוק מאוד, ונושאת אותם בתוכי יחדיו.
מאוד אוהבת להתיילד, להשתובב ו'להשתגע'.
אוהבת לצחוק. ואוהבת לבכות.

*************

רוצה בן אדם מלא רוח, ועם המון רגש, שמודע לרגשותיו - ומסוגל לדבר עליהם, שמודע למה שמניע אותו - ולוקח אחריות על רגשותיו, בחירותיו ומעשיו.
לא שומר כלום בבטן, ופתוח לדבר על הכול.

גבר חזק של אישה אחת שרוצֶה להתמסר למתוקונת עצומה ועוצמתית, רגשית וחכמה, עם רעיונות לא שגרתיים - שמאוד זקוקה לאהבה ועיטוף. (ומאוד רוצָה להתמסר חזרה).
מישהו שילטף את הלחי, המצח, השיער, ויכסה בנשיקות.
מישהו שילך איתה קדימה עם הרעיונות ותפיסות העולם, מתוך אמון ואמונה ומתוך הפריה הדדית.

איש מלא חמימות ורוך, שיודע לומר מילים טובות. עם מרכז חזק, אך מתמסר מתוך בחירה !

*************

בקשר שיש בו המון סקס (בד"כ יומיומי ויותר), ומאוד מושקע. עם הרבה עינוגים של כל הגוף, ולרוב משגלים ארוכים, עדינות מעורבת אגרסיביות, משחקי שליטה מדי פעם, הרבה רוך והרבה הרבה אהבה.

חובה ! גבר שעושה סקס גם במחזור.
חובה ! איש שאוהב המון מגע וקירבה, ויודע לנצל כל הזדמנות - בבית או בחוץ - לחיבוק אוהב, לטיפה, או נישוק.

*************

לא מעשן. אפשר צעיר ממני (אפילו 30).

בחשיבות עליונה ! - אדם שמאמין בנוכחות אלוהית, ואפילו מאוהב בה. מאוד מאמין בתמיכה של היקום. (אך לא דתי ולא שומר מצוות). (אתאיסטים לא יתקבלו !)

(לתשומת לב: אני גבוהה 1.77, יפה, ולא דקיקונת - תמונות בקרוב, או במייל)

לזוגיות טובה, עמוקה, עוצמתית ומַפרה - לחיים שלמים !!!

[סוסת_פרא*]

אמן, שיגיע כבר בימים הקרובים.
אני רוצה אותו.

אני מברכת את עצמי לזוגיות לשנה החדשה:

• שתהיה לי זוגיות טובה לחיים שלמים, כמו כל הטוב שתמיד חלמתי עליו, והרבה הרבה יותר.

זוגיות משופעת ברכה ושמחה, הפריה הדדית וצמיחה משותפת. הקשבה, קבלה, ולמידה.
הליכה יד ביד באותה הדרך, ועשייה טובה.
עם המון אהבה והמון כבוד סבלנות וסובלנות פרגון והתחשבות חמימות ומגע וסקס משובח.
מתוך בריאות הגוף והנפש, ומתוך שלום ושלווה.
מתוך ראיית הטוב, והמון הכרת תודה.
שמחה והתרגשות ואהבה - בכל פעם מחדש.*

אמן כן יהי רצון.

[סוסת_פרא*]

---

---

מוצאי ראש השנה.
שנה טובה !

בראש השנה קרו דברים מופלאים ויש לי כ"כ המון מה לספר.
ויש לי עוד דברים לספר מהאוהל.
שלא לדבר על דברים מהימים שלפני האוהל, שכבר נותרו להם הרחק מאחור....

המזל שלי, שאני כל הזמן רושמת לעצמי נקודות לרשום בבלוג.
כך שגם אם קורה שאני לא מספיקה לרשום וזה נהיה לא רלוונטי - זה עדיין רשום לי, ומזכיר לי דברים שהיו.
ואם יום אחד ארצה ללקט את זה, ולרשום על זה (ואולי באמת יום אחד יתאים לי להוציא ספר) - אז אני אזכור את רוב הדברים החשובים.

אני חייבת פשוט לכתוב עכשיו במפוזר (אולי) כל מה שעולה בדעתי.
כי הניסיון לכתוב הכול לפי הסדר - מרפה את ידיי, וגורם לי פשוט לרצות לישון.

(כשיש יותר מדי ולא יודעים מאיפה להתחיל - צריך פשוט להתחיל ממשהו).

[סוסת_פרא*]

ראיתי עכשיו בערוץ 8 שני סרטים ישראלים דוקומנטריים שמאוד עניינו אותי.

• אחד - על העיירה בגסו בהודו, ועל הישראלים שם.

שני - על זוג חב"דניק צעיר (עם תינוק) שנוסע לעשות שליחות בויאטנם*, בה יש מעט מאוד יהודים, ובטח שלא יהודים דתיים. הם נוסעים לשם לתמיד - 'עד ביאת המשיח'.

הסרט הראשון, רציתי לראות אם יעשה לי משהו. זכרונות מהודו, געגועים, משהו...
האמת, זה היה מעניין, אבל לא הרגשתי חיבור אישי.
אולי כי זה לא מסוג המקומות שהייתי בהם. מלא ישראלים סטלנים.
אני הייתי יותר במקומות של יוגה, או במקומות של לא-ישראלים.
מה שראיתי לא עורר בי תחושה מוכרת. לא גרם לי לרצות לחזור להודו. (לא בהכרח שלהפך, זה פשוט לא 'צבט' לי..)
ויש סרטים על הודו שדווקא כן עושים לי את זה....
(או שאולי זה עבר לי?)

הסרט השני, התחבר לי מאוד לתקופה החב"דית שהייתה לי. עם כל ה'יחי אדוננו' ו'מלך המשיח' וכו'.
המנטליות לא הייתה זרה לי. הרצון 'לקרב יהודים'. ההבדל בעיניהם בין יהודים ל'גויים'. החשיבות של השליחות בעיניהם - גם אם זה גוזר עליהם בדידות לכל החיים (עד שהמשיח יבוא, כמובן...). האמונה בנס.

(לא שאני התחברתי בזמנו לצורת המחשבה הזו על 'גויים'. וגם לא הייתי בטוחה שאני בעניין של 'שליחות'. אבל האמת, למרות שהייתי במדרשה של חב"ד 7 חודשים, ובין ה'שידוכים' שיצאתי אליהם היו אפילו חב"דניקים לא עלינו - מעולם לא ראיתי עצמי כחב"דניקית, מה שאומר שלמשיחיסטיות גם לא הגעתי. ולא שאני בהכרח לא מאמינה שהרבי הוא המשיח. אבל אין לי מושג. הוא באמת משכמו ומעלה כמובן, אבל לא נראה לי שיש לו שיג ושיח איתי. אולי אני בעצם לא יהודיה? (הרבה פעמים בעבר קיוויתי לגלות שכך הוא). על כל פנים, כבר הרבה פעמים אמרתי לו שאם הוא רוצה - שיבוא וידבר איתי, אבל הוא אף פעם לא בא.... אולי עדיף ככה. אם הוא היה בא זה היה עלול להיות מחייב, ואני ממש לא רוצה שידרשו ממני דבר כלשהו, מלבד מה שאני מרגישה שאני באמת מתוך עצמי רוצה לעשות.... אני מעריכה אותו, אך מעדיפה ללכת בדרכי. ואין לי תשובות על הפערים הגדולים בתפיסות העולם....)

הזוג הזה הגיעו לפני ראש השנה, לעשות 'ראש השנה' ליהודים שם. מעט יהודים קבועים, שרבים מהם נשואים לויאטנמיות. ומעט טיילים ישראלים.
עד ממש כמה שעות לפני החג הקונטיינר של האוכל הכשר מהארץ לא הגיע. אני הייתי משתגעת.
אבל, כמו תמיד אצל חב"ד, כמובן שברגע האחרון היה נס.

היה יפה לראות את ההתמסרות המוחלטת שלהם. החלטה לנסוע למקום כזה 'עד בוא המשיח' - זה אומר אולי אפילו לכל החיים.
היה כואב לראות את הבדידות.
ובכל זאת השמחה שלהם על ההצלחה בסופו של דבר, אחרי כל הקשיים. האמונה המוחלטת שלהם בדרכם.

היה לי קשה לראות את ההיבדלות הזו מ'הגויים' (מפריע לאמא החב"דניקית שהויאטנמים משתעשעים עם התינוק שלה, שחלילה יהיו לו חברים 'גויים'). - ויחד עם זה, לא הרגשתי כעס על זה. אני מכירה גם את המקום שצורת החשיבה הזו באה ממנו.

[סוסת_פרא*]

שני הסרטים היו קשורים גם לתקופה של ראש השנה.

השילוב של תוכן שני הסרטים (הודו - וחב"ד + ראש השנה), מזכיר לי משהו שרציתי לכתוב כאן על הראש השנה שהיה לי בבית חב"ד בהודו.
זה היה לפני 6 שנים.
אני הגעתי לדלהי אחרי תקופה של כמעט שנתיים בהודו, על מנת לטוס משם לארץ מס' ימים אח"כ.
הטיסה שלי נקבעה ליומיים אחרי ראש השנה, כך שהגעתי לדלהי ממש יום לפני ראש השנה במגמה כבר לחגוג שם את החג.
זה היה בדיוק אחרי תקופה קשה מאוד מאוד שהייתה לי בהודו, שבגללה החלטתי לחזור לארץ.
בעיות פיזיות, שנגררו גם לאיזושהי קריסת מערכות נפשית.
פיזית - היה נדמה לי שאני כמעט עומדת למות (ואולי באמת הייתי קרובה לזה). ונפשית - זה אולי אחד הזמנים הכי נוראיים שהיו לי.
הרגשתי כמו צל של עצמי. הייתי בחרדות. העולם הפנימי שלי היה מסויט. לא מצאתי לי אחיזה, ולא מצאתי לי מנוחה.

כמעט חודשיים הייתי במקום מרוחק בקרלה, בלי שום ישראלים ובלי שום תיירים, ושם חוויתי את הסיוט הפיזי שגרר את הסיוט הפנימי שלי (או רק עורר אותו). ואז הגעתי לדלהי. שלד עצמות, חלשה מאוד פיזית, ועדיין מסוייטת.
כשהגעתי לדלהי ופגשתי פתאום ישראלים - הרגשתי כמו טובע שמוצא פתאום קרש להיאחז בו.
הרגשתי כאילו הגעתי לעולם אחר. עולם שהוא מחוץ לסיוט. זה היה מעבר מטורף.
הרגשתי כמו מישהו מהשואה, שפתאום שולפים אותו מהמחנה ריכוז ומעבירים אותו במנהרת-זמן, לאיזה פסטיבל בארצות הברית. והוא לא מבין איך זה שכולם חוגגים ונהנים מהחיים, כשהוא רק עכשיו היה בתופת. ואף אחד אפילו לא רואה עליו שהוא בא מהתופת, ושהוא בעצם עדיין בתופת. חושבים שהוא סתם עוד אחד מהחוגגים.

כל כך הייתי זקוקה לאחיזה הזו. לקרש ההצלה הזה. להיזכר שיש עולם 'נורמלי' שם בחוץ, עולם חף מסיוטים (נניח... ). להיות עם ישראלים. לגעת במשהו מוכר. רק לא להיות לבד עם עצמי.
וההזדמנות בדיוק להיות בבית חב"ד (בגלל שהיה ראש השנה), באה לי ממש במקום. הייתי צריכה משהו שיחזיק אותי. הייתי צריכה מקום להיות בו. מקום מוגן. הייתי צריכה את הנחמה הזו.
ישראלים מסביבי. אוכל ישראלי מוכר. תחושת בית. חב"דניקים שרק רוצים לעזור לך. ואם אתה צריך - אז כמובן שהרבי יעזור. ויש את ה'אגרות קודש' כמובן. אתה לא לבד.

הרגשתי אבודה לחלוטין, וחיפשתי לי נחמה בבית חב"ד.
ומצד שני, המפגש עם בית חב"ד, כמו בכל פעם אחרת בטיול שזה קרה - היה גם הוא קשה מאוד לנפשי, ומעורר כל פעם מחדש את השדים הפנימיים.

בגלל שבאתי ממשפחה דתית, זה אף פעם לא עזב אותי.
תמיד היה לי הרומן הזה עם היהדות - מצד אחד משיכה, מצד שני רתיעה עד כדי שנאה ממש.
מתקרבת מתקרבת מתקרבת - עד שהייתי דופקת את הראש בקיר.
כמו היה קיר בלתי עביר.
וכל פעם מחדש כשהייתי מגיעה אליו, הייתי נחבטת ומועפת הרחק הרחק כמטחווי קשת.
השאלות הלעולם בלתי פתורות, שהתשובות עליהן מרגישות תמיד כל-כך דחוקות. ולמולן - רגשי האשמה הנוראיים, המאכְּלים ממש כגידול ממאיר ההולך ומתפשט בגוף. תחושת ה'חוטאת' התמידית, פחד העונש, תחושת הנרדפות. ו'אלוהים' הרע הזה שתמיד מאיים ותובע ואין בו רחם.
אז אמרתי לעצמי אתנתק ודי. די לי כבר מזה. די.
אבל כמה שרציתי להתנתק וכמה שניסיתי להתנתק - לא הצלחתי. הרגשתי רדופה. שנאתי את הדת, רציתי להיות לא יהודיה ורק שיעזבו אותי כבר בשקט, אבל כל פעם שהיהדות הזו הופיעה לנגדי, לא יכולתי לעמוד מולה, והייתי נמשכת כבחבלי קסם. וחוזר חלילה.

ועכשיו, בבית חב"ד, שוב נמשכת, בלי שרוצה באמת, ובעצם זקוקה לנחמה של המקום הזה, אז כמו אין לי ברירה אלא להיות שם, אבל השאלות הישנות עולות והן מכרסמות בי כמו עכברושים הטורפים את מעיי מבפנים, ואני רק רוצה לצרוח מרוב כאב ומרוב זוועה.

היום הראשון של ראש השנה הוא שבת, ולכן אין תקיעות, אני חולה עם חום גבוה וכמעט מדמדמת.
אני נכנסת אחרי הצהריים לבית חב"ד ויושבת בוהה עם עיניים מבריקות מחום, ולא יודעת את נפשי. למביט מן החוץ אני ודאי נראית מסוממת.

שם יושב בחור חמד אחד שקולט אותי, 'איך זה בחורה יפה כמוך ואף אחד עוד לא תפס אותך?'
משפט דבילי, אבל הוא תופס אותי. כשאת באה מן התופת, הדבר האחרון שתחשבי עליו זה אם את יפה. זה כמו מחזיר אותי אל המציאות ה'נורמלית'. אני כ"כ זקוקה לזה.
החיזורים שלו עוזרים לי למצוא מחדש אחיזה בחיים. גם בחיזורים האלה יש משהו מנחם.

אומרים לנו בבית חב"ד שיש מנהג לא לישון כל הלילה שבין היום הראשון של ראש השנה ליום השני (לעשות את שני הימים ליום אחד ארוך).
וכך אנו מוצאים עצמנו יושבים עד מאוחר מאוד בלילה בבית חב"ד (עם כל מיני נשנושים ליליים) ואחר כך הולכים לחדר שלו במלון (הבית חב"ד נמצא באותו מלון).
כל הערב והלילה אני עם מיגרנה, אבל היחד הזה כנראה כ"כ עושה לי טוב. עד הבוקר כבר חלפה המיגרנה.
אני רחוקה מאוד מלרצות סקס. אני כל-כך זקוקה לאהבה.

הבחור אינו דתי אבל 'מתחזק'. כל התרמילים שלו מלאים ספרי קודש, טלית ותפילין, ואפילו - שופר !
הוא מספר לי שהוא אוהב ללכת ליערות ולתקוע בשופר.
זה תופס אותי.
מוזר. כמה שהייתי כאילו רחוקה מהיהדות, הדברים האלה היו תופסים אותי.
דווקא בגלל שהיה כזה 'צדיק' התעוררה בי המשיכה אליו.

אינני זוכרת אם כבר באותו לילה או למחרת נגענו. אבל לא שכבנו. הכול עדִין, עם לבוש מלא, אני מרגישה רחוקה כ"כ מאנרגיות מיניות. אני רוצה שזה יהיה קדוש. שהכול בינינו יהיה קדוש.
רק ליטוף עדין ביד, וזה עושה כזה ריגוש.

ולא ישנו כל הלילה. ובבוקר התייצבנו בבית חב"ד לתפילת ראש השנה עם התקיעות (נדמה לי שאנחנו היחידים שהגענו, מלבד החב"דניקים).
החב"דניק שמח לראות אותנו. כבר באותו בוקר (או בהמשך היום?) שואל מתי החתונה.

וזה מה שקרה, שבעצם מלכתחילה רציתי לספר (ונשאבתי לכל הסיפור הארוך הזה):
באמצע התקיעות הרגשתי שאני לא יכולה יותר.
אני לא מתחברת ליהדות. מה היהדות הזו רוצה ממני? לא יכולה להחזיק מעמד בתפילה, וכל כך רע לי בפנים, אני לא יכולה להיות שם אפילו עוד רגע אחד.

יצאתי באמצע התקיעות (למרות שלפי היהדות מאוד חשוב לשמוע את התקיעות מהתחלה עד הסוף), והלכתי לחדר שלי במלון (הכול באותו המלון).
נכנסתי לחדר, כרעתי על הרצפה עם הפנים למיטה, והתחלתי לבכות. לבכות מאוד מאוד מאוד.

פתאום שמתי לב שאני בוכה כמו השופר: אחד ארוך, שלושה ארוכים, והרבה קצרים מקוטעים, ושוב געייה אחת ארוכה. וחוזר חלילה....
פתאום הבנתי למה אומרים שתקיעות השופר הן כמו בכי. הרי זה ממש כמו בכי !
באופן טבעי, ובלי שחשבתי על זה בכיתי תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה.
הבנתי שאני לא צריכה להיות בבית הכנסת עכשיו. זה בסדר.
תקיעות השופר שלי הן כאן. והן עולות אל השמיים לא פחות.

********

האמת, החלק האחרון זה עיקר מה שרציתי לספר.
אבל אם כבר התחלתי... אז באמת הבחור הזה ואני התקרבנו שם מאוד באותו ראש השנה, וממש הייתי צריכה את זה, במידה שלא תתואר.
הרגשתי גם שהוא מבין אותי ונורא תומך. ויותר מאוחר באותו יום, כשממש קרסתי בבכי נורא, אחרי איזו שיחה עם החב"דניק של הבית חב"ד שהדברים שלו נראו לי חסרי הגיון לחלוטין ובאותו זמן תובעניים במיוחד באופן בלתי נסבל (החב"דניק הזה באמת היה מעצבן במיוחד, ולא יותר מדי אינטליגנטי בעיניי, עם כל מיני תשובות שטאנציות לחלוטין, אבל הוא לחץ לי על כפתורים ישנים מאוד כואבים) - אז הבחור הזה היה איתי וניחם אותי, וממש הרגשתי שהוא מעלה אותי ממצולות.
זה היה מדהים שכבר על ההתחלה הרגשתי כך נוח לבכות לידו. מה לבכות, להתפרק.

התברר שהוא היה אמור לטוס לארץ יום לאחר ראש השנה, שזה אומר יום לפניי - שזה בפני עצמו היה צירוף מקרים מדהים. איך שהתחברנו - ובדיוק שנינו טסנו לארץ.
וזה מה שגרם שאז בארץ הקשר נמשך.
אבל בעצם ההמשך היה רע מאוד.

כבר בדלהי התברר שהוא מעשן סמים לא קטן (בעיקר בנגים). אבל לא ידעתי עד כמה. הוא הבטיח לי שזה קצת, ושהוא יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. ואני הייתי מאוד תמימה.
היה לו חומר שהוא רצה להבריח לארץ, ואני ממש לחצתי עליו לזרוק אותו לשירותים. בסוף הוא זרק אבל לא הפסיק להתחרט על כמה שהחומר הזה היה שווה. והתברר ששמר לו בכל זאת חתיכה קטנה כדי להבריח בתוך הפה.
בארץ הוא כל הזמן הסתובב עם חבר'ה סטלנים, והיה עבורם כתובת מאוד מבוקשת כשהיו מחפשים משהו לעשן (לא נתְנו לנו רגע לבד, ורק מזה הייתי יכולה להתחרפן). והוא לא היה יכול לעשות שום פעולה בלי לעשן קודם. אם בכלל הוא עשה איזושהי פעולה.
אבל כן הוא המשיך להתחזק בדת, וזה עורר בי תקוות, ואיכשהו היה קשה לי לנתק.
(תכף יובן למה היה לי חשוב שהתחזק בדת....)

*********

כי מה שקרה, שיום אחרי ראש השנה, כשהבחור עזב, ונשארתי פתאום לבד, צריכה לארגן את התרמילים לטיסה שלי למחרת, לא ידעתי את נפשי מרוב בדידות וחרדה וחוסר יכולת לתפקד.
זה כבר זמן רב שהתעסקות עם תיקים וחפצים הייתה מעוררת בי בחילה, עד אימה. והפעם הכל היה מועצם שבעתיים. פשוט ישבתי מול תוכן התיקים השפוך, ולא הייתי מסוגלת לשלוח יד ולגעת באחד החפצים. והזמן חולף, ואני צריכה להיות מוכנה לטיסה, ואני פשוט לא מסוגלת.

עד שמצאתי עצמי יוצאת מהחדר בבכי היסטרי, וזה מעט מאוד קרה לי בחיים, להניח לעצמי כך לאבד את העשתונות מול אנשים, במצב שהרגשתי שאני ממש עוד רגע תולשת את שערותיי, ולא כמטאפורה. התהלכתי במסדרון הלוך ושוב, כמו ארי בסוגר, ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.
רק אדם אחד ראה אותי בכך. בחור ש'פטפט' איתי יומיים קודם (אני לכאורה, כלפי חוץ, אכן 'פטפטתי'). הוא עבר, שאל מה נשמע, ראה שמשהו לא בסדר, שאל מה קרה, נבהל ונעלם. (אחר כך התברר לי שהוא הלך למנהל הבית חב"ד להגיד לו שאני צריכה עזרה. כנראה שלא הרגיש יכולת להתמודד בעצמו).

בסוף מצאתי עצמי כמובן שוב הולכת לבית חב"ד. ידבר נא החב"דניק שטויות כאשר ידבר, אבל אני הייתי חייבת משהו !!!
הייתי כל-כך נואשת ואבודה, שהסכמתי למסור את עצמי לידיו של החב"דניק המסור ולפתוח ב'אגרות הקודש'.
(למי שלא יודע, זאת סדרה מרובת ספרים, המכילה לקט של מכתבים שהרבי ענה לפונים אליו, וכיום, מי שרוצה לבקש איזו ישועה או לשאול שאלה, פותח אחד הספרים באקראי ומכניס לתוכו את השאלה הכתובה, ופעמים רבות נטען שאכן נמצאת שם תשובה מוחצת).

אחד הדברים הכתובים שם זעזעו אותי בכמה שהתאימו בדיוק לשאלתי, בפרט שהיה זה סוד לכאורה 'נורא' שסחבתי איתי ושכמעט אף אחד לא ידע עליו.
ואחד הדברים האחרים שהיו כתובים שם, עשה לי איזה שינוי בגישה שלי ליהדות, עד שיכולתי לומר בדיעבד שהוא היה אחת הסיבות החזקות לתהליך החזרה בתשובה שעברתי עם חזרתי לארץ. תהליך שכנראה התחיל מאותו הרגע, אם כי באותו רגע לא הייתי מודעת לכך, ולקח לי עוד כמה שבועות או חודשים להודות שבעצם אני 'חוזרת בתשובה'.

וכך קרה, גם בשל בית חב"ד והאגרות קודש, וגם בשל הבחור הזה שנקשרתי אליו, שנכנסתי אז לתקופה של חזרה בתשובה, שארכה כשנתיים.

בסופו של דבר נפרדתי מאותו בחור אחרי כחצי שנה 'ביחד' - שרובה התנהלה בעיקר בקשר של חליפת מכתבים וטלפונים, מפני שחזר פעמיים לכמה חודשים בהודו לצורכי מסחר (עקר למדי), וכל פעם פשוט ישבתי וחיכיתי לו, נשבעת לעצמי אלף פעמים שהפעם אגמור עם זה. אבל לא היה בי האומץ. וכמובן שהמשיך עם הסמים למרות הבטחות חוזרות ונשנות.
אני כבר הייתי 'קדימה' מאוד עם החזרה בתשובה, וכל העסק הזה כבר לא התאים לי. ובסוף בחסד אל הצלחתי סוף סוף לנתק את החבל הזה סופית.

מה שבכל זאת היה יפה, שבכל הפגישות שלנו לפני הנסיעה הראשונה למרות הרבה התלטפויות - תמיד נשארנו עם בגדים. ובין הנסיעה הראשונה לשנייה, אמנם זה התחיל 'להתקדם', אבל לא שכבנו. זה מסוג הדברים שלא קרו לי הרבה עם גברים.
רק בפעם האחרונה לפני הנסיעה הוא לא התאפק ונכנס אליי לרגע מבלי שפיכה. והוא כנראה נגעל מעצמו ששכב איתי במחזור, עד שמיד עם צאתו מתוכי, טרח לציין באזני את האבחנה שלו ש'מה קרה לך, תסתכלי על עצמך איך השמנת, את נראית כמו חבית'. (כמובן שכשפגש אותי בדלהי, אחרי המשבר הגדול, לא עלה בדעתו שהרזון 'היפה' שלי נבע מנסיבות קשות, ושתוך חודשים ספורים אדביק חזרה את משקלי הרגיל).

בגלל שהייתי בתשובה, לאחר הניתוק איתו טרחתי לא לשמר אותו כידיד. וזה, לדעתי, הציל אותי.
מאז, עד החזרה בשאלה כעבור שנה וחצי, לא נגעתי עוד בגבר, אפילו לא בקצה הציפורן. ואפילו שכחתי מה זו אורגזמה. (לא עלה בדעתי אפילו לעשות דבר ביני לביני).

*********

שנתיים בהודו. שנתיים חזרה בתשובה.
תודה לאל שיצאתי מזה. (מהחזרה בתשובה, לא מהודו)

תודה לאל גם שיצאתי מהמקום הנפשי המסויט ההוא.

תודה אלוהים הרחום שחמלת על נשמה אבודה שכמוני !!!!!!!!!!!! והוצאת אותי מחושך לאור !!!!!!!!!!
אינסוף תודה.....................................................................

ותודה גדולה גם על כך שגילית לי שיש לי 'תקיעות שופר' משלי ושחררת אותי מעוּלן של קרניים.

[סוסת_פרא*]

עוד אנקדוטה חביבה בקשר ל'ראש-השנה בהודו':

ביום השני של ראש השנה הלכנו ל'תשליך' (מנהג ריקון הכיסים, כ'השלכת עבירות', ליד מקור מים).
בד"כ זה ביום הראשון של החג, אלא אם כן יוצא בשבת, מה שהיה הפעם, ולכן ה'תשליך' היה ביום השני.

ואיפה נמצא מקור מים (בריכה, אגם, ים וכדומה) באמצע דלהי?
נמצא הפתרון היצירתי: חנות אקווריומים שממוקמת מספר רחובות מהמלון.
וכך הלכנו בשיירה הזויה לחלוטין - החב"דניק בראש, בכובעו ובזקנו ובחליפתו השחורה וכולו אומר הדרת חשיבות, ואחריו הבחור ואנכי, ואולי עוד גברבר או שניים, אוחזים מחזורים של ראש השנה, וממהרים להדביק את צעדיו של החב"דניק הבלתי נלאה - אל עבר החנות.
תוך כדי הליכה זה פשוט היה נראה לי בלתי נתפס הדיסוננס הזה בין הפאזה שהיינו בה, לבין חיי החול הרגילים שהתנהלו מסביבנו. כמו התהלכנו בתוך בועה.
משהגענו לחנות, נעמד החב"דניק מחוצה לה, פתח את המחזור, והתחיל להתפלל בדבקות את תפילת 'תשליך' - ואנחנו אחריו, למול עיניהם המשתאות של ההודים, ופיותיהם הנפערים של הדגים. (וכמובן שלא פסחנו על הפיכת הכיסים וניעורם. כל החטאים - היישר לתוך מימי האקווריום...)
קטע סוריאליסטי לגמרי.
ההודים הביטו בנו, ריכלו עלינו בהינדי וצחקקו.
אני קצת הייתי נבוכה. אבל החב"דניק, נראה שהוא רגיל בכגון אלה, ולא היה אכפת לו כלום.
סיים. וצעדנו בתהלוכה חזרה אל המלון.

קטע בלתי נשכח.

[סוסת_פרא*]

ואנקדוטה נוספת על מערכת היחסים שלי עם הרבי מלובביץ':

'מערכת היחסים' הזו התחילה עוד קודם. אולי כשהייתי בבית חב"ד בנפאל, ביציאה השנייה שלי מהודו.
גם אז שוכנעתי שפנייה לרבי מסוגלת למשוך ניסים וניסי-ניסים, וניסיתי לפעמים למקד את מבטי בתמונתו במשך זמן רב, אולי יזוע פתאום איזה שריר בפניו, או יקרוץ לי, או יתן לי סימן.

אז דווקא הייתה לי תקופה יחסית טובה, ובכל זאת הרגשתי מבולבלת וזקוקה לתשובות.
לילה אחד לפני השינה, נשאתי תחינה, אנא רבי, אני זקוקה לתשובות, בבקשה הופע לי בחלום ותן לי תשובה, או באיזושהי דרך תן לי תשובה עד אור הבוקר.
כך נרדמתי כשהתפילה על שפתיי.
ובשעה עשר בבוקר התעוררתי לקול דפיקה בדלת.

משום שהייתי בגסט-האוס מבודד, שלא היו בו עוד ישראלים, ולא היה לי קשר עם אף אחד בו, דפיקה על הדלת נראתה לי מוזרה, וברגע ששמעתי אותה, מיד נזכרתי בבקשתי מאתמול, ולבי ניתר: 'תשובה מהרבי !'

מיהרתי לפתוח את הדלת, ואולם, לא היה שם איש. הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה - אין איש.
האם אני הוזה?
פתאום אני רואה על הדלת תלויה שקית.
אני פותחת את השקית, ומה אני רואה? מקטרת קטנה חמודה עשויה חרסינה, וגוש קטן של ג'ראס.
ואין אף אדם בסביבה לשאול, או לומר לו תודה. (על מה? )

אני מעט מאוד עישנתי בחיי, ותמיד רק כשהייתי עם אנשים והעבירו ביניהם. אף פעם לא עישנתי לבד.

אבל הפעם אמרתי לעצמי: 'טוב, אין מה לעשות, תשובה מהרבי זו תשובה מהרבי.'
כמו ילדה טובה, עשיתי בירורים איך בדיוק 'עושים את זה', וישבתי בערב לבדי בחדר, ולראשונה בחיי הכנתי 'קססה' שאותה עישנתי במקטרת.
השתדלתי להיכנס להלך רוח מדיטטיבי, שיוויתי לנגד עיניי את שם ה', וחזרתי על פסוקים (בדיוק הייתי באמצע לקרוא את 'מדיטציה יהודית' של אריה קפלן).
קיוויתי שאולי זה יעלה אותי רוחנית, או יתן לי תשובה או משהו.
ואכן, הייתה בזה חוויה מסוימת. אך לא משהו מרחיק לכת.

למקטרת ולג'ראס לא היו דורשים גם בהמשך. (בסוף נפטרתי מהם)
כל הסיפור נשאר תמוה עד עצם היום הזה.

************

כשאני חושבת על זה, גם בבית חב"ד בדלהי קיבלתי תשובות 'כתובות בעשן'. שם הרבי השובב הזה שלח לי מעשן סמים סדרתי.
המממ, מעניין.....

************

בכלל, כל התקופה שהייתי במדרשה של חב"ד בזמן החזרה בתשובה, לא ממש הצלחתי להתחבר לרבי.
כולם מסביב סיפרו ניסים ונפלאות, ואני הרגשתי ש...כן, ברור שהוא משהו גדול, אבל הוא לא קורא לי.
לפעמים רציתי שהוא יקרא לי, יבוא גם אליי בחלומות, יגיד לי איזה משהו ברור ב'אגרות קודש' - אבל נראה שהוא נמנע מזה באופן עקבי.

בסוף אמרתי לו, טוב, אני הולכת בדרך שלי. אם תרצה להגיד לי משהו - אתה יודע איפה אני.
זהו. שם זה נשאר.

לפעמים אני מקנאה בכל החב"דניקים שמספרים סיפורי נפלאות על הרבי ועל הישועות שראו הם וקרוביהם וקרובי-קרוביהם וחבריהם בעקבות הקשר עם הרבי.
אבל המחיר גבוה מדי.
מחיר החופש - עבור ישועות.
אני לא רוצה לשלם את המחיר הזה.

אני רוצה ישועות במתנה גמורה, בלי שאני צריכה לעשות משהו למענן - ושיבואו ישירות מאלוהים.
וכשאני חושבת על זה, זה מה שבאמת קורה.

[סוסת_פרא*]

החלום הכי קרוב שהיה לי שקשור לנושא של 'משיח' היה כשהתגוררתי אצל משפחה חב"דניקית חוזרת בתשובה למשך חודשיים (בתקופה שממש לפני שמצאתי עצמי מתרחקת סופית).

חלמתי בלילה שהייתי קרוב לטיילת איפשהו, ועלה גל גדול מהים, והפך את המכוניות שבדיוק נסעו על הטיילת. ונהייתה שם מהומה גדולה. וזה היה מפחיד. ואז התחיל פתאום לרדת גשם של דם.
ואני התמלאתי התרגשות, כי בחלום היה טבוע בי רעיון שכאילו שמעתי בעבר, ש'גשם של דם' זה סימן לבוא המשיח, והתחלתי לרוץ במעלה הרחוב ולצעוק: 'המשיח בא, המשיח בא'.

בבוקר התברר שהמארחת החב"דניקית שלי, בדיוק באותו לילה חלמה משהו על הרבי, שהוא קורא לה להיכנס לאיזו חצר, ויש שם איזה בור באדמה שבתוכו כלי המקדש, או משהו כזה (אני לא זוכרת את החלום שלה בדיוק).

ואז חשבתי שזה מאוד מיוחד צירוף החלומות שלנו הזה.
והתחושה שנשארה לי מהמכוניות שהתהפכו עם הגל, ומהגשם של הדם - השאירה בי חותם חזק. משהו מפחיד, אבל מבשר טובות. תחושה של 'אחרית הימים'.

[סוסת_פרא*]

אני ממש משתאה איך הפלגתי עם כל הנושאים האלה, שממש לא היו ברשימת הנושאים שלי, כאשר מחכים לי כל-כך הרבה נושאים אחרים על הפרק.
איזו היסחפות !
לפעמים נדמה שהבלוג הזה כותב את עצמו.

[סוסת_פרא*]

נחזור לראש השנה, במימד קליל יותר:

בקונטרס שפרסמו החרדים לפני מספר שנים, ובו הלכות תקיעת שופר בראש השנה,
נכתב *שאשה שאינה יכולה מאיזושהי סיבה להגיע לבית הכנסת לשם שמיעת תקיעת שופר -
"יבוא בעל תוקע - ויתקע לה בביתה".* לשון הקונטרס.

(וכמובן שנמצא מי שנפל על זה כמוצא שלל רב - ולא איחרו האימיילים להפיץ את השנינה).

ואפילו לאמי, שכאבה הרגל בראש השנה הזה, אמרנו לה, אל דאגה אמא, אם לא תוכלי ללכת לבית הכנסת - נזמין לך בעל תוקע שיתקע לך בביתך.
(אולי משום כך לא איוותה להישאר לנוח, ודידתה אל בית הכנסת בכוחות על... )

[סוסת_פרא*]

אוף, זה משעמם לראות כל הזמן רק את השם שלי כשאני כותבת....
(אני מנחמת את עצמי שלא הרבה אנשים מסתובבים כאן ב3:15 בלילה)

דרך אגב, כשחזרתי לפעילות עוד לפני חופשת האתר, בתוך שלושה ימים 'הצלחתי' להקפיץ עצמי מהמקום ה-11 למקום ה-2 ברשימת המחברים הפעילים ביותר.
ועכשיו לתדהמתי, מתברר שאני רשומה במקום ה-1, אפילו לפני פלוני אלמונית.
אני מרשה לעצמי לנחש שעדיין לא היה דבר כזה בהיסטוריה של האתר, שמישהו עקף את פלוני אלמונית....

בטח יהיה מי שיחשוב שזו דווקא לא הגאווה הכי גדולה, אבל מה לעשות, אני תינוקת....

[סוסת_פרא*]

טוב, תנסו בכל זאת להשחיל מדי פעם איזו הודעה נחמדה, אפילו פרח, או שאני באמת אתחיל להשתעמם פה לבד עם עצמי....

[סוסת_פרא*]

בא לי 'להשלים חובות' מהימים באוהל לפני שאני ממשיכה הלאה.

רציתי לספר על הטיולים שם באיזור.
כמנהגנו, עשינו ת' ואני טיול רגלי בסביבה כל יום אחה"צ עד לחשכה. כמעט כל פעם בשבילים אחרים.
כאשר ת' נסע והייתי לבד - גם עשיתי לי טיולים קטנים מסביב.

טיול נחמד אחד עשינו ליישוב 'פראדיס'.
הדרך הייתה מאוד נחמדה, מלבד האזורים הסמוכים ליישוב שהיו מלאים זבל (זבל רעיל וזבל 'סתם'), כיאה ליישוב ערבי המכבד את עצמו .
התושבים גם התבררו כנחמדים (לפחות אלה שפגשנו).
אחד הזמין אותנו להיכנס ולאכול כששאלנו אותו על הדרך (אולם לא נעתרנו), אחֵר הציע לנו טרמפ מבלי שביקשנו (והצטרפנו בשמחה), אחֵר התחיל לפטפט איתנו סתם כך בעודנו משחקים עם תינוקו (האבא היה יפה באופן מדהים עם עיניים כחולות-ירוקות, והתינוק שחמחם עגלגל וצחקן - עם עיניים כשל אביו - תינוק מדליק לגמרי).

רצינו מאוד לקנות לחמניות.
התברר שלאחרונה התזונה שלנו התבססה בעיקר על פירות ו... לחמניות.
הלחמניות הקודמות החזיקו מעמד שבוע שלם. (הידעתם שאחרי שבוע מיום אפיית הלחמניה, עדיין אפשר לאכול אותה - ואפילו לא לסבול יותר מדי? גם אני לא ידעתי.... )
יצא שהגענו בחודש הרמדאן, בדיוק בזמן שבו משאירים את החנויות (ללא השגחה ! אפילו חנות תכשיטים !) - והולכים לאכול בערבו של יום.
למזלנו, הסכימו לפתוח לנו במיוחד כדי לקנות ערימה של לחמניות.
ת' הסביר ש'באנו בשביל זה במיוחד ברגל'. ואני התביישתי.
האמת, שזה שבאנו ברגל היה דווקא בשביל הטיול. הרי יכולנו לתפוס טרמפ.


*************

טיול אחר - באיזה ואדי נדמה לי, היה אמור להתחבר עם שביל ישראל, אך קצת התבלבלנו והגענו לאיזה חניון.
מה שהיה יפה באותו טיול, בנוסף לדרך - הדברים שליקטנו.
עוד קודם לכן ביישוב, ת' מצא פתאום ריג'לֶה באמצע הדשא. ואני התפלאתי, כי שמעתי שריג'לה גדל באמצע הקיץ - במקומות שיש המון מים. והדשא היה יבש לחלוטין.
אחר ליקטתי פרחי וזרעוני שומר (גיליתי שנחמד להוסיף לסלט).
וראינו גפן מאובקת אחרי העונה, ו-ת' נתן לי פתאום רעיון שחשבתי עליו פעם ושכחתי: שאפשר לאכול את העלים של הגפן. (אז קטפתי לי - והוספתי למחרת לסלט. זה נחמד מאוד.)
ואז היה עץ חרוב בואדי.
ואז פתאום היה סברס. וזה היה נראה שכבר די סוף העונה, אבל היו עוד כמה על השיח.

אני אף פעם לא ליקטתי סברס. ת' קטף אותם בעזרת שתי חתיכות עץ. ביקשתי שייתן לי גם, רק בשביל 'הרקורד'. שאוכל להגיד שגם אני ליקטתי סברס סוף סוף. אבל בסוף את הקוצים הוא זה שקיבל. ובגדול !
(ת' המציא המצאה: עשה חתך בבקבוק מים מינרלים, כך שהוא נפתח כמו פה, וככה כשהפה נסגר על הסברס - הוא קוטף אותו, והפרי נופל לתוך הבקבוק.
ואז ניסיתי גם את זה).
כשהגעתי לבית של ההורים גם שטפתי אותם חזק בכיור, והעזתי בעצמי לפתוח אותם - ע"י שנעצתי בהם מזלג שלא יזוזו, וחרצתי את הקליפה עם סכין, ואת התוך אכלתי בכפית. וגם על 'ההעזה' הזו אני גאה בעצמי. רק שני קוצים נכנסו לי....
רק שכנראה באמת סוף עונה. הם לא היו הכי טעימים. (ואולי בגלל ששכבו יומיים בחוץ סגורים בבקבוק. )

ואחרי הסברס מצאנו שיח אשחר !
בהתחלה לא ידענו מה זה.
אני זכרתי מירושלים עץ עם פירות כאלה, שמתיאור טלפוני אופק אמר לי שכנראה זה אשחר. ואז עשיתי חיפוש בגוגל, והיה נראה לי שכן הוא.

עכשיו הייתי מבולבלת, כי אלו נראו אותם הפירות, אבל ההוא היה עץ וזה שיח. ועוד ההוא היה לפני כ-3 חודשים. אז האם העונה כה ארוכה?
בכל אופן, באינטרנט היה כתוב שאשחר יכול להיות עץ או שיח. נראה לי שבכל אופן - שניהם היו אשחר.
הטעם מתקתק, לא הכי הכי בעיניי, אבל ת' התלהב וזלל עוד ועוד. בגלל שלא הייתי עדיין בטוחה לגמרי מה זה - נזהרתי.
לקחתי הרבה בשקית למחר - למקרה שאראה ש-ת' לא מת הלילה , אבל עד מחר כבר הרקיבו הפירות.

(באותו זמן שהייתי בירושלים, טעמתי מהפירות, וכיוון שטעמם הרגיש בסדר - אכלתי מהם מלוא החופן. ואחרי רגע נבהלתי. בדיוק עבר שם מדריך תיירים עם קבוצה, שלשאלתי אמר שהוא מבין בצמחים, אז תיארתי לו את הפרי ושאלתי מה הוא חושב שזה ואם זה רעיל. הוא אמר שמהתיאור זה נשמע לו כמו פירות של לַנְטָנָה, ושזה צמח רעיל.

קצת נבהלתי, וחיכיתי מתי אקיא, אך כשחיפשתי לנטנה בגוגל הבנתי שזה לא היה זה, אז נרגעתי.
לפחות עכשיו אני יודעת מה זה 'לנטנה'.

אופק אומר שלדעתו לפעמים טוב לטעום טעימות קטנה רק על הלשון אפילו של צמח רעיל. שבטח יש לזה השפעה הומאופתית. ומה גם שידוע שלנטנה משמשת לריפוי.
התחברתי לרעיון.
אבל עדיין לא העזתי ללקלק לנטנה... )

בקיצור, ת' ואני יצאנו עם שלל רב מהטיול הזה - 6 מיני ליקוט:
ריג'לה, שומר, עלי גפן, חרובים, סברס, אשחר.
מספק מאוד !

(ויום אחד אכתוב פה רשימה של כל מה שליקטתי מאז שיצאתי למסע...)

חזרנו עם ערב שמחים ומסופקים, ו...מלאים קוצים (ת' ).

**********

טיול אחרון מעניין, היה לעבר מערה בסביבה, על שביל ישראל.
יצאנו די מאוחר, כבר סמוך לשקיעת השמש, וחששנו שלא נספיק לצאת מהואדי לפני החשכה (האמת, אני יותר חששתי. ל-ת' לא אכפת ללכת בחושך. אני פוחדת ללכת לאיבוד, או להיאלץ לישון בואדי בלילה הקריר והמלא חיות מפחידות.)
על כל פנים, הספקנו בחטף לראות את המערה.

מצאתי פירות של ]אלה ארצישראלית (ותמונות נוספות כאן
מאוד חיפשתי כאלה.
מומו גילתה לי שאפשר לזלול אותם כמו פיצוחים, (אבל רק הירוקים ולא האדומים).
הם קראנצ'י כאלה, עם טעם מאוד מיוחד. בהתחלה לא התלהבתי, אך אחרי שאוכלים 20, כבר אי אפשר להפסיק.
הבעיה, שלעומת הצפון, כאן בכל שיחי האלה שראיתי בסביבה - כל הפירות היו אדומים, ולא אף ירוק אחד. נאמר לי בזמנו שהירוקים הם הבשלים ולכן הם הטעימים והראויים לאכילה (האדומים חמוצים מדי). שלמרות שזה נראה מוזר קודם אדום ואח"כ ירוק, זה כמו עם תותים - קודם אדום בהיר ואח"כ שחור. טוב, אז השתכנעתי. אבל התחלתי לתהות איך זה שאף אדום לא הבשיל כאן עדיין (יותר צפונה היו הרבה ירוקים), ולכן עלה בי חשד שאולי זה להפך - אולי קודם היו ירוקים, ואז נהיו אדומים, וכבר סיימו להבשיל. ואכן מצאתי באינטרנט: "הפרי בית גלעין חד זרעי שצבע ציפתו ירוק ההופך עם ההבשלה לאדום ולסגול. הפירות האדומים עקרים". הווי אומר כי צדקתי, באמת הופך מירוק לאדום, ולכן כל השיחים בסביבה אדומים בלבד, כי כבר הבשילו.
מה שעדיין מוזר - שדווקא הפרי הירוק (הלא בשל?) הוא הטעים. והאדום לא.

והנה, להפתעתי פתאום בואדי, היה שיח אחד שעליו היו עדיין הרבה ירוקים. בשמחה מהר אספתי מהם ענפונים, שיש עליהם גם פירות אדומים וגם ירוקים, למען נוכל למהר לדרכנו, ולהפריד את הירוקים בעת אחרת.
(מה שעוד מוזר לי פתאום, שבשקית, דווקא הירוקים הם אלה שנשרו ונתפרדו מהענפונים, והאדומים נשארו צמודים אל הענפון. מה זה אומר? הרי בד"כ הבשלים הם אלה שנושרים בקלות. אז מה בכל זאת הבשל ומה הבוסר?)

נשארו לי כאלה ירוקים שלקחתי איתי. והיום שמתי אותם בסלט. הטעם שלהם והקראנצ'יות שלהם הוסיפו המון לסלט !
(ועוד בטרמפ שהיה לי בשבוע שעבר למרכז, הייתה האמא של הנהגת, זקנה מזרחית, שנתתי לה לטעום והיא אמרה שמכירה את זה, שֶנוהגים לקלות את הפירות האלו, ואז הם יוצאים מאוד טעימים. אבל לי הם היו כ"כ טעמים ככה. ממש חבל לקלקל.)

הספקנו גם לקטוף פיסת חצב.
כבר גילה לי אופק בטיול הלקטים שחצב זה טעים, אבל הפעם נזכרתי בזה ביתר שאת. זה הזכיר לי קצת טעם של פרחי שום הבר - שנקרא כמסתבר, שום משולש שאכלתי בחורף שעבר, או show]פרחי העירית photo[/po]/177183.html, או שילוב שלהם, אבל הרבה הרבה יותר טעים. נתתי חתיכה ל-ת' שאף פעם לא טעם - והוא התלהב לא פחות ממני. יאמי ! חבל שלא לקחתי חתיכה יותר גדולה.

אבל כבר לא היה זמן להתעכב, התחיל להחשיך, ואנחנו התחלנו כמעט 'לרוץ' את הואדי. בלבי תפילה 'בבקשה שנגיע לכביש לפני החושך'.
ואכן הגענו. ממש ברגע האחרון.
איזו הקלה !

[סוסת_פרא*]

וביום אחר ראיתי ביישוב עץ רימון שבצבץ מהגדר, ורבים מפירותיו היו רקובים על הארץ, כך שלא נראה שיש לו הרבה דורשים - וקטפתי ממנו פירות רבים, שהתבררו כפירות הרימון הטעימים ביותר שאכלתי !

ועוד תרמילי שעועית רכים ראיתי נתלים על הגדר, וגם מהם קטפתי. (כל-כך טעים סתם כך או בסלט).

[סוסת_פרא*]

על מכת הנמלים עדיין לא סיפרתי.
הן פשוט נמצאות בכל מקום !

היינו כל הזמן תחת מתקפת הנמלים הקטנטנות, שמשום מה נושכות לעת מצוא, כאשר מתחשק להן, לא ממש ברור למה.
כל דבר מאכל שלרגע ננטש על ידינו - מיד מתמלא נמלים.
שלא לדבר על כך שהן מצאו דרך להיכנס אל האוהל, ולפעמים צריך לריב איתן כל הלילה.

אני לא חשבתי כלל שהכנסתי לאוהל דבר מאכל שיצדיק את קיומן שם, אך התברר שהן מאוד אהבו את השמן-זית-לשיער, שהיה לי בתיק בתוך בקבוקון, ונטפלו אליו בהמוניהן.
בקבוק שמן זית שהיה מחוץ לאוהל לעומת זאת, לא עשה להן יותר מדי. מעניין.

אחרי שפיניתי את המפגע מהאוהל, קיבלנו יותר שקט בלילות. אך עדיין מדי פעם היה צריך למחוץ מתוך שינה (או ניסיון נואש לשינה) איזו נמלה נשכנית, או סתם מדגדגת.

כל דברי המאכל נכנסו לשקיות פלסטיק עבה של חנויות בגדים שאין להן אף חור הכי קטן, וגם לא ניתנות לכרסום (התברר ששקיות ניילון רגילות הנמלים מכרסמות ! ), ונסגרו עם אטב כביסה, ונכנסו אחר כבוד לתוך שקיות פלסטיק רגילות כדי שלא יישחקו, וכך נתלו ברוב הדר על ענפי העץ.
וזה היה לנו 'עץ השקיות'.
ואם חלילה לרגע לא שמנו לב, או נשחק הפלסטיק, או האטב לא נסגר היטב - חבל על הזמן.

בנוסף לנמלים הקטנות, הופיעו אחר כמה ימים נמלים מהסוג הגדול, אלו שרצות מהר. וגם הן אוהבות לעקוץ.
נמלים טיפשות. גם לכלים שאנחנו משאירים עם מים הן נכנסות - וטובעות.

בקיצור 'חגיגת נמלים' .
די מבאס.

***********

בנוסף, התברר שיש בסמוך כמה קינים של צרעות.
ראינו חתיכות מהקן זרוקות ליד הקן (כאלה עם מבנים משוּשים), והועלתה סברה שיש איזו חיה שחופרת את הקן בלילות, אך לא העלינו בדעתנו איזו חיה עד כדי כך לא תפחד מהצרעות.
ידיד של ת' שם קיבל הרבה עקיצות וגם הכלבים שלו, כשעלו בלי כוונה על הקן. אז הוא סָתַם שני קינים עם נפט, ו-ת' לא רצה שיסתום את הקן הנוסף, בגלל הנפט.

ביום האחרון שהיינו שם ת' קצת הצטער על כך.
הרגיש פתאום עקיצה באיבר המין ואחריה מיד עקיצה ביד, כמעט איבד עשתונות וזרק את התפוח שאכל באותו רגע.
מוזר שעקצה אותו שתי עקיצות בזו אחר זו. ועוד למה? מה היה חטאו? שאכל תפוח?
אח"כ השודדת המרשעת חגגה על חתיכות התפוח שנפלו. לא אתפלא אם תכננה את הכול היטב.

בהתחלה לא ידענו שהייתה זו צרעה, פשוט הרגיש שתי עקיצות וזהו.
אך אח"כ ראינו אותה ממשיכה לחוג סביבו וידענו.

למזלו, באיזור החשוב לא הייתה השפעה רבה (תודה לאל ). אך ידו כאבה מאוד.

אחרי דבר כזה כבר פחות מתנגדים לסתום את הקן.
אך האם חייבים בנפט?



*************

נשמע כאילו שם כל הזמן יש צרות עם 'יצורים'.

אך מלבד הנמלים שפעילות ללא לאות, רוב הזמן שם די נעים.

[פלונית*]

מדהים ומרגש מה שכתבת על הודו, חבל שלא יכולתי לקרוא גם את הבלוג שכתבת שם ....

[ב_עילום*]

הבית חב"ד נמצא באותו מלון.

הרי ראמה...... המוכר והחביב

היית גם בוראנסי?

[סוסת_פרא*]

מדהים ומרגש מה שכתבת על הודו, חבל שלא יכולתי לקרוא גם את הבלוג שכתבת שם ....

פלונית, תודה רבה.
באותו זמן לא כתבתי בלוג. אך כתבתי לעצמי שירים והגיגים.
זרקתי הכול בהתקפי-ניקיון-המלל-ושאר-דברים-מיותרים שלי, שהיו באים עליי כפעם בפעם מתוך רצון להיות 'אני-חדשה'.

'התקפים' כאלה היו לי כבר כמה שנים עוד לפני הודו, גם בהודו, וגם בשנים שאחרי. זה לא היה בדיוק ספונטני. זה היה משהו שהרבה זמן הייתי רוצה לעשות - עד שיום אחד הייתי תופסת אומץ ופשוט עושה את זה.

אולי הניקיונות האלו עזרו ואולי לא (אני חושבת שבגדול כן), אבל לפעמים אני מצטערת שאיני יכולה לקרוא דברים שכתבתי פעם. ואני גם מצטערת על אבדנם של הדברים הספציפיים שכתבתי בהודו. (היו לי שם כמה שירים מדהימים)
בכל אופן, בשנים האחרונות הצורך להשמיד כתבים של עצמי פחת, כנראה מתוך יותר שלמות עצמית.

כמובן שהסיפור שסיפרתי על הודו הוא רק חלקי, ובפרט שלא תיארתי מה בדיוק קרה שם בתקופה האחרונה, כשהרגשתי לא טוב. יש סיבות שאני לא יכולה עדיין לפרט את זה. אולי באחד הימים....

**************

ב עילום, כן הייתי גם בורנסי (ומאוד אהבתי אותה). די בתחילת הטיול. למה?

[סוסת_פרא*]

עדיין לא סיפרתי על בדיקת האולטרסאונד לכיס המרה שהייתה לי בתחילת השבוע. (תשובה גם למרטה... )

אז ככה, התוצאות היו קצת מבאסות.
עדיין ראו די הרבה אבנים.
אני לא יודעת אם הרבה אבנים קטנות, או כמה גדולות, אבל היו. (מְבַצע הבדיקה הראה לי אותן, וספר כ-6-7 אבנים. אולי אלו הגדולות שבהן?)
אמנם לא הלכתי לרופא לשם פענוח התוצאה, אך כתוב בתוצאות שיש אבנים.

אין לי דרך לדעת כמה אבנים יש עכשיו ביחס לכמה שהיו קודם.
(גם מוזר שהם לא כותבים כלום על כמות. רק שיש אבנים. כך שגם לו עשיתי בדיקה לפני ואחרי - לא בטוח שהשינוי היה משתקף בתוצאות.... )
אני יודעת שיצאו לי אז הרבה אבנים. אמנם רובן לא גדולות במיוחד. בצילומים מהאתר של חולדה קלארק, שקישרתי אליהם מהדף ניקוי טבעי לאבנים בכיס המרה, רואים אבנים הרבה יותר גדולות ויפות משיצאו לי, ממש דוגמניות אמיתיות...
ועדיין, יצאו לי יותר ממאה.
אז מה זה אומר?
אם עדיין יש הרבה, כנראה שלפני כן היה לי ממש המון.
אז מה יהיה?

ראיתי באותו אתר, שיש הרבה אנשים שעשו ניקוי חוזר, לפעמים גם 3,4,5 ו-6 פעמים.
החלטתי לעשות היום ניקוי נוסף.
חשבתי שזו הזדמנות טובה שאני עדיין בבית ההורים אחרי ראש השנה.
אני מברכת את עצמי שהניקוי גם הפעם יילך בקלות, והתוצאות יהיו טובות באמת.

(ברכות ותפילות שלכם יועילו )

[סוסת_פרא*]

ועכשיו אני נורא רעבה.
משום שלפני הניקוי צריך להתחיל לצום מהשעה שתיים בצהריים, וקודם לכן לאכול רק קל.
ובגלל שהתעוררתי היום מאוחר, עדיין לא הייתי ממש רעבה עד שתיים, אז אכלתי רק פירות, ועכשיו אני רעבהההההה !
והצום יימשך עד מחר, לא בדיוק ברור באיזו שעה, כנראה עד שאראה שהגוף כבר התחיל לבצע את הניקוי.

בא לי לטרוף קיר !
אני שונאת להיות רעבה.

[סוסת_פרא*]

לפני שהלכתי להיות עם ת' באוהל, החלטתי לקחת פנס.
נורא רציתי שיהיה לי פנס כזה שנטען בהטענה ידנית, בלי בטריות.
גם בגלל שזה כמובן הרבה יותר אקולוגי, גם בגלל שזה כבד לסחוב בטריות, וגם בגלל שזה עולה כסף לקנות כל פעם בטריות - במיוחד שלפעמים קונים, ולא משתמשים בפנס הרבה זמן, ואז הן נגמרות.
אבל לא היה לי ולא רציתי להוציא כסף על לקנות פנס כזה.
אז חשבתי אין ברירה, אולי לפחות אני אמצא בטריות לפנס שלי בבית של ההורים.
חיפשתי וחיפשתי, לא מצאתי בטריות. אבל מצאתי.... פנס שנטען בהטענה ידנית !

מתברר שאבא שלי בדיוק קיבל אותו לא מזמן במתנה מאיפשהו. וכמובן שאני יכולה לקחת...
נס, או מה?

***********

ואז כשהייתי עם ת' באוהל, לא הבאתי כרית, כי רציתי להתרגל לישון בלי כרית.
אבל בגלל שכל הגוף כאב לי מהשכיבה הזו, התחלתי לייחל לכרית.
ואז ת' בא, ואומר, מצאתי בשבילך ביישוב כרית שזרקו.
בדיוק כרית מהסוג שרציתי.

ת' אומר: 'את שמה לב שכל מה שאת רוצה את מקבלת?'
(ולא שהוא מאמין ב'שטויות המיסטיות האלה' או משו...)

***********

ביום אחר, נמאס לי כבר לאכול רק פירות ולחמניות.
אני כל הזמן מפנטזת על אוכל מבושל, נגיד אורז, נגיד עדשים.
מגיע יום שישי בערב.
אני אומרת ל-ת', 'איך הייתי רוצה שמישהו יזמין אותי לארוחה. צלחת אורז גדולה תהיה רעיון נהדר'.
אבל מי ביישוב פה יודע שאני מתה להיות מוזמנת לארוחה?
אולי אם היו יודעים היו מזמינים....
אני מבקשת מהיקום שישלח לי מישהו שיזמין אותי לארוחה.

בערב מגיעים לאוהל שני חברים של ת'.
הם עושים איזו מסיבונת ומזמינים אותנו.
אני שואלת את ת' אם בא לו ללכת, והוא אומר שלא. לי לא כ"כ חשוב ללכת, אז אם הוא לא רוצה, אז לא.

למחרת ת' אומר לי:
'את רואה, כל מה שאת רוצה את מקבלת...
רצית שיזמינו אותך לאורז - הזמינו אותך לאורז'
אני: מה?! מי הזמין אותי לאורז?
הוא: החבר'ה, אתמול. הם אמרו שהם מכינים אורז.

• מה, אז למה לא אמרת לי?
• כי ידעתי שאם תדעי אז תרצי ללכת, ולא התחשק לי ללכת.
• בן זונה !

אז איך אני מקבלת כל מה שאני רוצה? מה זה עוזר לי? אורז לא אכלתי...
אבל במחשבה נוספת, באמת קיבלתי את מה שביקשתי:

• ביקשתי שיזמינו אותי לאורז - והזמינו אותי לאורז !

הבעיה היחידה היא, ששכחתי לציין שאני גם רוצה לאכול מהאורז הזה*.

אז אולי לא סתם אומרים שחשוב לדייק את הבקשות מהיקום.

[סוסת_פרא*]

אני באמת מרגישה עזרה בלתי פוסקת מהיקום.
אני רק מצייצת - וכבר יש לי את זה.
ממש התגלמות הפסוק 'טרם יקראו - ואני אענה'.

אבל מה, איכשהו בנושא של מציאת זוגיות, זה לא מתבטא.
כשאני חושבת על זה, גם בבריאות, לא הכי הכי.
ואם כבר, אז יש דברים בתוכי שהולכים איתי שנים, ונורא מנסה ומתפללת לשנות אותם, אבל זה עדיין לא ממש קרה....

בכל אופן, בעניין הזוגיות, זה הכי מוחשי לי.

ת' אומר:

• 'את מקבלת כל מה שאת רוצה.

...חוץ מהדברים הגדולים'*

יש משהו במה שהוא אומר.

אני אומרת לאלוהימה:

• את נותנת לי כ"כ הרבה. אני כ"כ מכירה תודה.

אבל למה דווקא בזוגיות את מתקמצנת איתי?*

לא ממש מבינה את הדינמיקה הזאת.
זה הרי ברור שהיא לא חוסכת ממני. רואים את זה בהמון דברים.
אז בעניין זוגיות (ובריאות) בטח יש לה איזושהי סיבה טובה.
ובכל זאת...

• אני רוצה את הכול.

גם בדברים ה'קטנים'
וגם בדברים ה'גדולים'.*

[סוסת_פרא*]

אוי, אני מתה לאכול. זה כל-כך קשה.
כל רגע אני אומרת לעצמי: 'בוא נלך לחפש משהו לנשנש'.
ואז אני נזכרת שבעצם אסור לי.
עד מחר רק על מים.... (וכל מיני איכסה באמצע )

זה מין רפלקס כזה.
מלבד זאת שאני רעבה באמת, גם הרצון לחפש משהו לנשנש, הרְגל שטבוע בי. לצערי.
כרגע למשל, הרפלקס הזה מתעורר כמה פעמים בדקה. זה ממש ייסורים לדכא אותו כל פעם. בגלל שהוא לא מקבל מענה, הוא ממשיך לייסר אותי...

(גם זה, ההתמכרות לאכילה, זה אחד מהדברים שאני כבר שנים מנסה לשנות ומתפללת לשנותם....
בעצם, חלו גם כאן המון שינויים מבורכים. תודה עצומה לאלוהים. ועדיין, אי אפשר להגיד שאני כבר לא מכורה לאכילה, או שאוכל זה לא 'אישו'. זה כן.)

תמיד כשבאותו רגע אני שבעה, נראה לי שזה צריך להיות די קל (אם מדובר בהימנעות מדבר מאכל מסוים, או בהורדה בכמויות, או אם מדובר בצום). אבל ברגע שאני כבר בפנים ואני מרגישה רצון או דחף לאכול - זה בלתי נסבל.

והאמת שכבר עשיתי כמה פעמים צומות של הרבה יותר מיום אחד. והיה בסדר.
אבל כנראה זה עניין של פאזה.
ואני עכשיו לא ממש בפאזה של לצום.

[סוסת_פרא*]

בהמשך לדברים שאני מקבלת מהיקום, שהם מופלאים כל המסע הזה, ולאחרונה נהיו מופלאים במיוחד...
(ועוד מעט אספר על דברים נוספים שהיו בראש השנה...) -
גם יש לי לאחרונה הרבה צירופי מקרים מפתיעים.

לרגעים נדמה, כאילו היקום כולו סובב סביבי - רק לספק לי את מה שאני צריכה, ולתת לי סימנים וחיזוקים בדרך.

(כמובן שאני מתכוונת שהיקום סובב סביב כל אחד, לא רק סביבי, למי שלא הבין.... היקום מתייחס לכל אחד ואחד כאילו הוא המרכז, כאילו הוא הציר, ומספק לו כ-ל מה שדרוש לו להתפתחותו, בלי שזה יפגע בסיפוק הצרכים ההתפתחותיים של יצור אחר - מתוך איזשהו תיאום הרמוני מופלא....)

דוגמאות לצירופי מקרים מיוחדים לאחרונה:

• פגשתי מישהו שהתיידד עם ת' ביישוב שהיינו בו. הוא קרא עיתון, ובעמוד מול העמוד שקרא ראיתי מודעה גדולה על איזו הופעה, שבמרכזה מופיע בגדול שם, שהוא גם שם המשפחה הקודם שלי (לפני שהחלפתי).

בגלל שזה שם לא מאוד נפוץ, מיד משהו בתוכי קפץ, ותהיתי אם להגיד משהו בעניין.
ואז הבחור שואל אותי, כזה 'אאוט אוף דה בלו': 'תגידי, מה שם המשפחה שלך?'
אני בפתיעה: 'למה אתה שואל?', והוא לא מבין את פליאתי: 'לא יודע, סתם פתאום עלה בדעתי, למה?'.

• אחותי האמצעית קנתה לי במתנה ספר לראש השנה ונתנה לי אותו ממש לפני החג.

אני בד"כ נלחצת כשקונים לי מתנות, כי אני לא יודעת אם המתנה תמצא חן בעיניי. ובמיוחד ספרים - לא הייתי חושבת שאחותי תדע לקלוע בדיוק לטעמי.
התברר שהיא קנתה לי את הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" מאת אליזבת גילברט, שזה ספר שבדיוק קראתי עליו השבוע אצל עיפרון פחם ב-בלוג לימודים בלגנים, ועשה לי חשק לקרוא אותו.
אז כבר שמחתי.
פתחתי אותו באקראי, והמשפט הראשון שקפץ לנגד עיניי: "לשמחתי אני מגיעה בדיוק בתחילת השנה החדשה". וואו !
(היה מדובר בהגעתה לַאשרם בהודו).

בטח עוד אספר בהמשך על הספר. נראה לי שיש לי הרבה מה לספר עליו (בגדול, התרשמות חיובית, אבל אני עדיין באמצע ולא גיבשתי דעה סופית...)
אבל עכשיו צץ לי צירוף מקרים נחמד חדש שקשור לנ"ל:

רציתי לוודא שאכן עיפרון פחם כתבה על הספר הזה.
אז נכנסתי לדף שלה בלוג לימודים בלגנים.
בתוך כדי כך אני חושבת לעצמי שאנחנו מקבילות בספרים שאנחנו קוראות ומספרות עליהם. גם בעבר היא קראה את הספר 'צעד קטן לשינוי גדול' של רוברט מאורר ותיארה אותו בבלוג שלה, ואני איזה תקופה אחריה קראתי אותו ותיארתי אותו אצלי, מבלי שידעתי שהיא כתבה עליו. זה מה שעובר לי בראש עכשיו כשאני הולכת להציץ בבלוג שלה.

והנה, כשאני פותחת את אותו הבלוג, הדף מתגלגל לי פתאום עד נקודה מסוימת ושם נעצר:

_אני רוצה לספר על ספר שקראתי החודש. הספר נקרא "צעד קטן לשינוי גדול - דרך הקאיזן" / דר' רוברט מאורר. [...]
אני אספר בקצרה על הרעיונות שמוצגים בו. [...]_

[סוסת_פרא*]

_אני: מה?! מי הזמין אותי לאורז?
הוא: החבר'ה, אתמול. הם אמרו שהם מכינים אורז.

• מה, אז למה לא אמרת לי?
• כי ידעתי שאם תדעי אז תרצי ללכת, ולא התחשק לי ללכת._

ת' מעדכן אותי במייל (הוא שונא שאני כותבת דברים לא מדויקים):
הסיבה שהוא לא סיפר לי היא שלא רצה שאלך לאנשים רק בשביל לאכול.

אז קודם כל, לי לא היה אכפת מלכתחילה ללכת גם ככה - אם הוא היה רוצה ללכת. ולא רק בשביל לאכול. (חוצפן)
שנית, זה לא יפה לא לספר ולהחליט בשבילי. במיוחד שאני לא זוכרת שמינו אותו לחנך אותי.
שלישית, מותר לי ללכת לאנשים גם רק בשביל לאכול אם אני רוצה !

[סוסת_פרא*]

היום הלכתי לבית המרקחת כדי לקנות מלח אנגלי לניקוי הכיס מרה.

לקחתי מספר, ואז אישה אחת שכבר הייתה בפנים עם בעלה שמה לב שהם לא לקחו מספר ואמרה לבעלה שייקח.
עשיתי חשבון מהר, שזה אמנם נוח שאני לקחתי לפניו, אז אני יכולה לחשוב שאם הוא לא לקח - 'בעיה שלו' -
מצד שני, הוא הרי היה שם לפניי, אז זה לא נכון ככה, רק בגלל שהוא לא ידע שצריך לקחת מספר....

אמרתי לו - באתי אחריך, אז תיקח את המספר שלי, ונחליף. החלפנו.

אישה אחת חרדית במטפחת שהייתה שם, ניעורה פתאום, ואמרה לו, בעצם היית גם לפניי. 'ראיתי שלא לקחת מספר, אבל חשבתי שכבר יש לך. אז בוא נחליף'.
הוא קצת היה מבולבל: 'את רוצה להחליף?'
תשובתה: 'אני רוצה ללכת לפי האמת'.
אז החליפו.

אני לא יודעת להסביר, דברים כאלה מעלים לי דמעות בעיניים.

[ב_עילום*]

למה ורנאסי? כי פגשתי שם פעם מישהי (לפני 8 שנים) שחשבתי שאולי זו את...
ואולי סתם.... כי הכתיבה שלך על הודו עוררה בי קצת נוסטאלגיה. וגם געגועון....

[סוסת_פרא*]

לאחרונה היו לי כמה חלומות חזקים. אני מצטערת שלא כתבתי אותם עד עכשיו, כי בטח הזיכרון יהיה מאוד דליל. במיוחד שהרושם שלהם כבר התפוגג. וזה בעצם מה שחשוב.

בשני הלילות שהייתי לבד באוהל -

בלילה הראשון מהם חלמתי שפתרון הקשיים עם אמא שלי קשור ביצירה (או יצירה משותפת - ?). מוזר. (הכוונה בחלום הייתה יצירה אומנותית).
ובהמשך החלום חלמתי שעשיתי יצירה ממש יפה - איזשהו ציור צבעוני במיוחד ומלא דמיון, משהו מסוג הדברים שאני כמעט אף פעם לא מצליחה להביא את עצמי לעשות, כי כאילו משהו בתוכי חסום.
אני זוכרת צבעים חזקים, כמו אדום-אש, צהוב, כתום.
כשאני משחזרת את הציור בדמיון, יש לי רושם כמו של שני עמודים (במובן 'עמודים' של מבנה) אבל דו-מימדי, בלי נפח, נניח משהו כמו שני מלבנים גדולים המצויירים זה לצד זה, צבועים בצבעים החזקים והחיים שתיארתי. (זה כאילו היה מחולק ל-שני מלבנים/עמודים, אך כל אחד מהם היה צבוע בצבעים בציור מופשט, לא משהו ספציפי שהיה מצויר).
איכשהו, 2 ה'עמודים' האלה עושים לי אסוציאציה של 3]האנדרטה גווילי האש wa[/po].jpg. וזה מוזר, כי לאנדרטה הזו אין קונוטציה כ"כ חיובית. והתחושה בחלום הייתה חיובית. וגם כי על עמודי האנדרטה מצויירים ציורים מאוד ספציפיים, ואצלי היה רק משחק בצבעים.
כאן הסבר על האנדרטה (מצויין שהנושא שלה הוא 'משואה לתקומה'. בכל זאת תקווה? בנייה של משהו חדש?)
בעצם, כשאני מסתכלת על התמונה ששמתי, מרחוק לא רואים את הציורים הספציפיים, וזה נראה כמו עיטורים יפים, וכן מזכיר לי את הציור בחלום, רק שבחלום זה היה בצבעים יפים וחזקים.
יכול להיות שהיצירה הייתה משהו אחר לגמרי, והזיכרון שלי ממציא דברים.
אבל מה שבטוח, נשארה לי מהחלום תחושה ממש טובה.
תחושה כאילו נפתח בי כוח היצירה שהיה הרבה זמן חסום בי. כאילו לרגע הצלחתי באמת ליצור.

**********

בלילה השני לבד באוהל (לא יודעת למה נראה לי חשוב לציין את זה), זה היה החלום הכי חזק מכולם, וכבר אז שכחתי את רובו, אז עכשיו בכלל...

חלמתי שהייתי בתוך מבנה גדול כזה, כמו מבנה של אוניברסיטה נניח, עם הרבה חדרים/אולמות.
היה שם איזה עניין שיש תינוקות שאף אחד לא רוצה אותם (נגיד אמא שלהם מתה או משהו), לכן הורגים אותם. אבל לפני זה צריך לעשות להם איזה בדיקה.
אני הייתי צריכה לקחת את אחד התינוקות לבדיקה.
זה היה תינוק אפריקאי עגלגל ויפהפה ומתוק כל כך (מזכיר לי תינוק אפריקאי שהייתי עושה עליו בייביסיטר פעם).
כשלקחתי אותו על הידיים, פשוט לא יכולתי להפסיק לנשק ולחבק אותו. והוא היה כזה שמח.
כאב לי הלב שהוא הולך למות. וחשבתי גם, איך הוא כזה שמח אפילו שאין לו אמא. זה לא פוגם בשמחת החיים המקסימה שלו. (חשבתי על עצמי, אם לא הייתה לי אמא... ).
רציתי שרק יישאר בידיים שלי כל הזמן. לא רציתי למסור אותו.
חשבתי אולי פשוט אברח איתו.
כשעברתי במסדרונות לכיוון הבדיקה, היו רגעים שלא היה אף אחד מסביבי, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לברוח.
אבל, כך במהירות חלפו בי מחשבות מה אעשה איתו. איך אגדל אותו. זה לא שיש לי כסף או בית או משהו. (משום מה לא עלה בדעתי שאוכל לתת אותו למישהו אחר לגדל).
אז עד שאני מתלבטת, כבר הגעתי לאולם שבו עושים לו את הבדיקה, וסבבו אותנו הרבה אנשים, וכבר לא יכולתי לעשות את הצעד לברוח.
באופן מוזר, משום מה היה נראה שאנשים מקבלים את זה מאוד רגיל שהורגים את התינוקות האלה, זה היה נראה די מעוגן במציאות. למרות שכן היה לי מקום לחשוב שאם אקים על זה קול צעקה, נניח בעיתונות, יהיו אנשים בחוץ שיזדעקו (אבל לא כולם).

אני החזקתי את התינוק בידיים כדי שיעשו לו את הבדיקה, ומסביבנו התגודדו כמה אנשי 'צוות' או משהו כזה, אנשים שהיו קשורים לעניין.
הבדיקה הייתה אמורה להיעשות במעלה הזרוע, איפה שבתור ילדים חלק מאיתנו קיבלו חיסון.
עושים זאת על ידי שדוקרים שם עם משהו שעשוי מ-4 מחטים דקות, כמו מסרק קטן של 4 שיניים. (דוקרים לרגע וישר מוציאים).
זה בעצם היה כמו חיסון. אבל קשה לי לחשוב למה היו צריכים לחסן, אם עמדו להרוג אותו. אז כנראה שזו הייתה בדיקה.
אז כשהחזקתי אותו, התקרבה האישה (אחות?) עם המחטים, ואמרה לי זוזי, ולא הספקתי לזוז - והיא דקרה אותי עם מסרק-המחטים במעלה הזרוע.
נבהלתי וצעקתי עליה 'מה עשית?!'
אז היא אמרה: 'אמרתי לך להתכופף ולא התכופפת'.
מה זאת אומרת אמרתי לך להתכופף? קודם כל לא שמעתי שאמרה דבר כזה, שנית, אם לא שמעתי או לא הספקתי להתכופף זה אומר שהיא צריכה לדקור אותי?

אני הייתי בהיסטריה מהעניין, בגלל שידעתי שהם דוקרים את כל התינוקות עם אותו מסרק-מחטים, ולא אכפת להם להדביק איידס מתינוק לתינוק, כי במילא תיכף יהרגו ת'תינוקות האלה.
והיו שם הרבה תינוקות אפריקאיים. ואני ממש נבהלתי שיכול להיות לי איידס בגלל זה.

נורא נלחצתי וצעקתי עליה מה פתאום היא עשתה דבר כזה, ומה אני אעשה עכשיו אם יש לי איידס.
והיה נראה כאילו לא ממש אכפת לה. היא אמרה לי בשוויון נפש: תחכי 3 חודשים ואז תעשי בדיקה, ותדעי אם יש לך איידס.
פשוט לא יאומן !

עכשיו היו לי 2 דברים לדאוג עליהם, התינוק והחשש לאיידס.

אני זוכרת שבאיזה שלב בחלום אמרה לי ה'אחות' הזו, ואולי מישהי אחרת מה'צוות' - שהיא ידעה שאני אחשוב למנוע את הריגתו של התינוק, ובגלל זה מראש הזהירה אותי לא להתערב. (אני לא כ"כ זוכרת את המשפט שהזהירה אותי עוד מראש, אבל היה משהו כזה....)
אם היא צפתה שאני עלולה לרצות 'להתערב', אז איך הם הפקידו את התינוק בידי, הניחו לי לקחת את אותו מחדר לחדר, ולעבור במסדרונות לבד?
ולמה לא ניצלתי את ההזדמנות?

ראיתי שאין לי כ"כ מה לעשות בעניין התינוק באותו רגע, והייתי מאוד לחוצה מהעניין של האיידס.
אז יצאתי והגעתי לאולם גדול שהתנהלה בו באותו רגע הרצאה עם הרבה תלמידים, כנראה שהמרצה היה קשור לכל הסיפור, או שזו הייתה אותה 'אחות' שעכשיו הלכה ללמד בלי לשים עליי בכלל, ואני פתחתי את הדלת מתוך בכי, והתחלתי לצעוק, 'מה עשית, מה עשית, ואם עכשיו יש לי איידס, מה אני אעשה', והמרצה לא התייחסה אליי, אז התחלתי לצעוק לעבר התלמידים דברים כמו (אני לא זוכרת את המילים ממש): 'תדעו לכם שהם הורגים את התינוקות האלה, הם פשוט הורגים אותם סתם ככה, כי אין להם אמא. הם לא מספרים לכם מה שהם עושים. אז רק שתדעו שהם הורגים את התינוקות האלה'
נראה שהתלמידים לא ידעו באמת מה קורה, ואני צעקתי מהר לפני שיסגרו עליי את הדלת או יגרשו אותי, שיידעו את האמת.
חלק מהם בטח היו מזדעזעים באמת, רק אני לא יודעת אם האמינו לי, אם נשמעתי אמינה, כי כאן החלום נגמר.

ונשארתי עם הרגשה מאוד לא טובה בקשר לכך שלא נקטתי צעד אמיתי. אני יכולתי להציל את התינוק הזה !
למרות שכן היה חשוב שצעקתי וסיפרתי לכיתה מה שקורה. שזה גם צעד חשוב לעשות, אם כי לא מספיק.
זה יפה שעשיתי את זה, אך עדיין לדעתי התנהגתי בצורה חדלת-אישים ופחדנית.
וגם נשארתי עם תחושת האימה הזו, מהרגע שהמחטים נתקעו בי פתאום, מהפחד מאיידס.
ויחד עם זה נשאר לי הרושם מהמתיקות של התינוק המקסים הזה.
(שהתינוק הערבי השחום-העגלגל-והצחקן שפגשנו כמה ימים אח"כ בפראדיס, מאוד הזכיר לי אותו).

התחושה הכללית בחלום הייתה משהו כמו בשואה, שאנשים עשו זוועות, שהפכו להיות לעניין שבשגרה, שאף אחד לא מוחה עליו.
וגם כמו %D7%A9%D7%9C[/u]%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%9D,]בניסוי הזה של מילגרם שבו אנשים נתנו למישהו אחר מכות חשמל בהוראת סמכות מלמעלה.
אני לפחות, למרות שהרגשתי שזה לא בסדר, לא היה לי מספיק אומץ לעשות דבר אחר, ושיתפתי עם זה פעולה. (הלך רוח כנוע?).

(איכשהו זה עושה לי אסוציאציה גם לסרט הגל'/'הנחשול נדמה לי שגם התוכן שלו קשור לעניין, אבל אני לא בטוחה).

חשבתי על איזשהו פירוש לחלום, אך נראה שאצטרך להמשיך מחר.
וגם את שני החלומות האחרים.

[סוסת_פרא*]

וכמובן, אתם בטח יודעים, שאשמח לכל הצעה לפירוש החלומות....


לילה טוב....

[פלונית_אלמונית*]

אני רוצה את הכול.
לרצות זה לא מספיק. עם כל הרצון שלך את בכ"ז מסתפקת במועט. למה?

איפה כל ההבטחות היפות לעצמך. להסתפק אך ורק באהבה אמיתית עמוקה, כזו שמגיעה לך. את מסתפקת בת'. כל פעם מתקווצ'צ' לי הלב כשאני קוראת תיאורים בהם את נאלצת לגרור אותו לאנשהו לסקס. זה מזעזע! אין אישה אחת בעולם (וסליחה מה"יקום") שמגיע לה המינימום הזה (ותמחה הגברת כמה שתמחה).

תהיי אמיתית - עד הסוף - גם בדברים הגדולים. התאמנת מספיק על הקטנים. תמשיכי להסתפק במועט וזה מה שתקבלי.

[סוסת_פרא*]

פלוני אלמונית, אני מסכימה איתך לגמרי ! תודה !
(משום מה, נראה שזו הביקורת היחידה שאני מסוגלת להסכים איתה בלי צורך להתגונן)

את צודקת. אני צריכה להפסיק להסתפק במועט.
אני אומרת זאת לעצמי הרבה פעמים, ועדיין, קשה לפעמים להשתחרר מדברים שלא עושים לי טוב.

זה ברור ש-ת' לא מתאים לי, ולא מספק לי כמעט שום דבר שחשוב שיהיה בזוגיות.
מצד שני, ברור שאני לא רואה בו בן-זוג, וגם לא איזושהי הגבלה למצוא לי בן זוג אמיתי.

הוא קודם כל ידיד שלי. וזה חשוב לי.
דבר נוסף, הרבה פעמים נעזרתי בו, כשהייתי צריכה מקום 'לברוח' אליו בטיול, או עכשיו, כשרציתי ללמוד להיות בטבע ולא ראיתי שום אופציה אחרת.... (והוא תמיד תמיד תמיד נכון לעזור, אפילו אם להרגשתו אני 'עושה לו את המוות').

הבעיה, שאני לא מסוגלת לישון איתו באותה מיטה, או אפילו להיות בקרבתו (כל זמן שאין לי קשר אחר) - מבלי לרצות מגע, חיבוק או סקס. זה פשוט לא עובד אצלי ככה. - ואז זה לפעמים טוב, ולפעמים נורא.
ובעיה נוספת, שמלבד נושא הסקס אנחנו רבים הרבה, ואני ממש לא אוהבת את הדינמיקה בינינו, ואת צורת ההתבטאות שלו הרבה פעמים. (אם אסתכל על זה מבחוץ, ממש קשה להאמין שאני מסכימה שידברו אליי ככה ).

ברמה בסיסית אני מאוד מחבבת את הבן אדם הזה, ומאוד מעריכה אותו. במיוחד את טוב ליבו.
ובתור ידיד בהחלט הייתי רוצה לשמור את הקשר איתו.
אך מעבר לזה - אני יודעת שאני מרגישה זקוקה לעזרה שלו הרבה פעמים, ואז אני כאילו מסכימה לקבל סוג של קשר נורא ואיום, ויחס על הפנים, שבכלל לא עושה לי טוב, ולא מגיע לי. וממש לא משנה שהוא בן אדם טוב בעצם, או שאף אחד לא אשם.

אני יודעת שאני מתנהגת בחולשה.
אני לא אוהבת את זה בעצמי.
אני מנסה לשנות את זה.

זה ברור שלמרות כל מה שאני מרגישה ראויה לקשר טוב, עדיין יש בתוכי החלק שלא באמת מאמין שאני ראויה.
ואז אני עושה לעצמי דברים רעים.
השינוי הזה זו עבודה.

מה שכן, אני מאוד פתוחה להכיר מישהו. ובזה אין לי ספק - שהקשר עם ת' לא קושר אותי רגשית.
אני מוכנה ברגע זה למצוא את הזוגיות שלי. זוגיות טובה ומספקת.

אבל אם לדבר על ת', הייתי רוצה שגם קשרי הידידות שלי יהיו טובים.
להשתחרר מהצורך בו, ולרצות רק את מה שהוא יכול לתת לי (וזה ממש לא בתחום של זוגיות, או סקס, ואפילו לא חיבוקים או חמימות).

תהיי אמיתית - עד הסוף - גם בדברים הגדולים.

[פרח_הלימון*]

_בנוסף לכל זה, קול בתוכי שאומר: 'בעצם נשארת אותה קמצנית ואגואיסטית ועצלנית ומרוכזת בעצמך כפי שהיית, לא השתנית בכלום.'
אני מרגישה מגעילה.
הכול יחד מצטבר למועקה גדולה._
איזה אומץ אחותי(()) פששש...את מדהימה והבלוג שלך מעורר בי קנאה והשראה

[סוסת_פרא*]

פרח הלימון, תודה.
עשית לי טוב.

[פרח_הלימון*]

אני הגעתי לדלהי אחרי תקופה של כמעט שנתיים בהודו
סליחה על בורותי..אבל איך עושים את זה?ממה מתפרנסים?
איזה חלום

[סוסת_פרא*]

אני עדיין בתהליך הניקוי של כיס המרה.
כלומר, סיימתי לעשות כבר את כל הפעולות האקטיביות - של הלשתות את כל הדברים המוזרים.
ועכשיו הגוף שלי נכנס לפעולה.

זה מדהים !
רצתי כבר פעמיים לשירותים, והפעם יצאו לי אבנים 'בומבילות' - הרבה יותר גדולות מפעם שעברה (וגם הרבה קטנות יותר).
זה מאוד מספק לראות את זה.
אני מברכת את עצמי שייצאו לי בניקוי הזה עוד מלא אבנים גדולות, וגם קטנות, ומה שלא יהיה - עד שכיס המרה שלי, וגם הכבד - יהיו נקיים לחלוטין !
(עוד תפילות, עוד ברכות....)

איזה כיף זה יהיה לעשות שוב בדיקת אולטרסאונד - ולגלות שכבר אין שם כלום.
הרופאים בטח לא יאמינו, מה?

************

אז אני עדיין בצום. מאתמול ב-2 בצהריים.
היום הצום פחות קשה לי מאתמול. אבל בטח שכבר מתחשק לי לאכול. אני מעדיפה לחכות - כדי לא להפריע לגוף את תהליך הניקוי.
וגם כשאוכל - אתחיל מפירות.

תחי התבונה של הגוף.
תודה לאל על ידע טבעי שיש בעולם !

[פרח_הלימון*]

אני מרשה לעצמי לנחש שעדיין לא היה דבר כזה בהיסטוריה של האתר, שמישהו עקף את פלוני אלמונית....
הרגת אותי מצחוק

[סוסת_פרא*]

_אני הגעתי לדלהי אחרי תקופה של כמעט שנתיים בהודו
סליחה על בורותי..אבל איך עושים את זה?ממה מתפרנסים?_

פרח הלימון, עבדתי לפני כן במשרה מלאה (מה שמאז לא עשיתי, כבר שנים, תודה לאל...),
ובמשך שנתיים וחצי חסכתי לי די הרבה כסף + סכום הפיצויים שקיבלתי מהעבודה וימי חופשה ודמי הבראה וכד' -
וגם בהודו המחיה די זולה (אני לא יודעת אם היום כמו אז), וחייתי על משהו כמו 900 ש"ח לחודש, וזה עוד כלל לימודי יוגה וכאלה. (והיה אפשר לחיות גם על פחות. זה תלוי איזה גסטהאוסים אתה בוחר, כמה אתה נוסע וכד').

האמת, שבכלל תכננתי להישאר שם משהו כמו 5 שנים ולא שנתיים, אבל בגלל המשבר שהיה לי חזרתי לארץ אחרי שנתיים.
נשאר לי סכום כסף די גדול כשחזרתי.

בכל מקרה, גם מי שלא חוסך כ"כ הרבה יכול להסתדר בהודו תקופה די ארוכה.

************

מה שכן, לפני שנסעתי להודו אמרתי לעצמי שאעשה כל שביכולתי כדי שכשאסיים את הטיול לא אחזור לעבוד בעבודה משרדית (זה היה סיוט בשבילי), ותודה לאל שצלח הדבר בידי.
(כשכבר כן עבדתי - התחלתי לעבוד עם תינוקות. כמה הרבה יותר כיף, וגם יוצאים לאוויר הצח, ורוב הזמן בנחת, כל-כך שונה....)

[פרח_הלימון*]

אני לא חשבתי כלל שהכנסתי לאוהל דבר מאכל שיצדיק את קיומן שם, אך התברר שהן מאוד אהבו את השמן-זית-לשיער, שהיה לי בתיק בתוך בקבוקון, ונטפלו אליו בהמוניהן.
מקווה שזה לא בגללי?

[פרח_הלימון*]

האמת, שבכלל תכננתי להישאר שם משהו כמו 5 שנים ולא שנתיים, אבל בגלל המשבר שהיה לי חזרתי לארץ אחרי שנתיים.
אשמח לשמוע בפירוט על כל מה שעבר עלייך בהודו
האם יש בלוג על הסיפורים משם?
הייתי שם לבד רק לחודשיים,ועברו עלי גם דברים לא קלים,אז שנתיים...

[סוסת_פרא*]

פרח הלימון, לא, אין לי בלוג על הסיפורים משם.
אבל אולי מתישהו אכתוב יותר.
אם בא לך לפרט - אפשר בדף הבית שלי.

[סוסת_פרא*]

רציתי לנסות לפרש את החלום שלי שכתבתי אתמול, על התינוק האפריקאי שרצו להרוג אותו בגלל שלא הייתה לו אמא.
הפירוש אולי קצת צולע, ולא הצלחתי לפרש הכול, אבל בגדול התחברתי למה שעלה לי:

החלום הגיע בזמן שעדיין הייתי עם תחושת הדחייה שחוויתי כאן באתר לפני החופשה.
אני חושבת שהתינוק זה אני.
זה שלא רוצים אותו - קשור לתחושת שונוּת (גם אפריקאי), לתחושה שלא מבינים ולא מקבלים אותו כפי שהוא, ולזה שאין לו 'אמא' - הוא לבד מול העולם. אין לו 'גב' - אז אפשר לעשות בו מה שרוצים. (תחושה שאין לי כ"כ גב. ואולי גם לתחושה כפשוטה - של יתמות, מבחינת החוסר בדמות אם תומכת ואוהבת).
בכל זאת - הוא שמח. זאת הילדה היפה שבי - תמיד שמחה על אף הכול. הילדה הפנימית שמחוברת לנשמה, למרות כל הקשיים וכל הכאב.
אני הגדולה רוצה להציל את התינוק שהוא אני, להגן עליו מהסביבה - אבל אני לא יודעת איך. אני מרגישה חסרת אונים.
יותר מדי מסביבי כאלה שרוצים 'להשמיד' אותו - ואני לא מרגישה חזקה מספיק מולם.
הטעות בכתובת בבדיקה, שדקרו אותי במקום את התינוק - אולי זה שאני מרגישה שמכוונים את החיצים אליי ה'גדולה' (שמצפים ממנה להיות 'גדולה'), ולא רואים את התינוקת היפה והשמחה והתמימה שבי.
פתאום אני מבינה: ה'אחות' מצדיקה את זה שדקרה אותי במקום את התינוק ב'אמרתי לך להתכופף'. המשמעות: אמרתי לך להתכופף מול אנשים, לא תמיד להגיד את כל האמת שלך כפי שהיא. אם את לא מתכופפת, אל תתפלאי שדוקרים אותך בסוף !
אני עושה טעות ונוהגת באזלת יד כשאני לא מחביאה איתו. יודעת שהייתי צריכה להציב עובדות בשטח, לא לאפשר את זה בשום פנים !
אבל בכל זאת, בסופו של דבר, בכוח הקטן שלי אני צועקת את מה שיש לי לומר.
אולי בכל זאת מישהו ישמע, מישהו יבין על מה אני מדברת....
אולי לא כרגע, אבל זה יגיע לעולם מתישהו....

(לא מצליחה לחשוב על איך האיידס קשור....)

מתארת לעצמי שזה קשור בכלל לתחושות שעולות בי כשאני עומדת מול ביקורת חריפה מהסביבה על מה שאני ועל הבחירות שלי. לא רק לדברים מסוימים שקרו לאחרונה.
פשוט, עם הדברים שקרו התחושות האלו התעוררו מחדש. וזה בא לידי ביטוי דרך התת מודע לי.

[סוסת_פרא*]

אף אחד שם לא ראה את היופי של התינוק הזה, את האדם השלם שהוא.
כולם ראו בו מטרד. משהו מיותר שהגיע לעולם בטעות ושצריך לסלק במהירות - כדי שהמציאות תחזור לתפקד 'נורמלי'.

[סוסת_פרא*]

בימים לפני שהלכתי לאוהל, ראיתי סרט טלוויזיה על הבדרן והשחקן ]אסי כהן
(אני בד"כ לא מתרשמת מכאלה, אבל הוא נראה מתוק באופן מיוחד. תמים, טוב לב, צנוע. וכמובן - מוכשר. וכמובן כמובן - פרצוף חמוד לגמרי).

זה ידוע שכיום הרבה אוהבים מאוד את הסגנון שלו, אבל בסרט דיברו על הופעה שהופיעו הצמד בתחילת דרכם, שהתקשורת קטלה (שהייתה בסגנון שהתברר בהמשך דווקא כמאוד מצליח).
חבר של אסי שהתראיין על זה אמר:
"היופי בביקורות זה - שהרבה פעמים במבחן ההיסטוריה הן נראות מגוחכות".

מאוד התחברתי לזה באותו רגע.
זה נכון גם לכל-כך הרבה אנשים לאורך ההיסטוריה, שבתחילת דרכם אף אחד לא הבין אותם או ממש קטל - שבעצם הביאו לעולם משהו גדול. וזה התברר רק בדיעבד. (לפעמים אחרי מותם, לפעמים עוד בחייהם).

[סוסת_פרא*]

עוד שני חלומות, עם תחושה של אוזלת יד דומה, היו לי לפני 2 לילות:

באחד, ישבתי באיזה אולם גדול, שהייתה בו אולי איזו הופעה. ישבתי על כסא עץ באיזו שורה קצת מאחורה ליד הקיר.
איכשהו יצא שאחרי ההופעה כולם הלכו, ורק הבחור שהופיע נשאר על הבמה, ואני משום מה נשארתי לשבת שם.
הבחור ניגש אליי למקום שישבתי.
בעצם, אולי זה היה כמו אולם ספורט גדול של בית ספר, וישבתי מאחורה ליד הקיר על הרצפה, לא על כיסא.
על כל פנים, הבחור ניגש אליי, ואמר משהו כמו למה נשארתי אחרי כולם, אם אני עושה לו טיזינג.
ואז תוך כדי שהוא מדבר שלח יד ונגע בציצי שלי.
נבהלתי ולא רציתי את זה, וידעתי שאני עכשיו לבד באולם הגדול איתו, אז התחלתי לנסות להתרומם ממקום מושבי על הרצפה, כדי לצאת מהר מהאולם.
הוא כנראה ראה שאני מנסה ללכת, אז ניסה שיטה של כוח, והנחית עליי פקודה: 'תשכבי ותפתחי רגליים'.
הוא הצליח להשתמש רק בדיבור, ולא הספיק לעשות משהו במעשה, ואני הצלחתי לברוח משם. (כך שאני לא יכולה לדעת אם הוא באמת היה עושה משהו, או שרק דיבר).
ואז, בסצינה הבאה, רואים אותו יושב עם חברים שלו מסביב לאיזה שולחן, צוחקים, מעבירים דאחקות.
אני כולי בוכה, יודעת שקרה שם משהו לא בסדר.
אני צועקת עליו שם מול החברים, ומתוך בכי, מספרת לחברים שלו מה הוא עשה.
לא נראה שהם מתרשמים יותר מדי.
אני מרגישה שאני צועקת ולא שומעים אותי. לאף אחד לא אכפת. ואף אחד לא חושב שזה עניין גדול.

************



בחלום השני באותו לילה, היה אצלנו בבית של ההורים בחור אחד. אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר או עשה, אבל הייתה לי הרגשה לא טובה לגביו. שהוא אולי מסוכן. שאסור לבטוח בו. הוא דיבר בשחצנות, ונשמע חולני.
בדיוק היה אז באותו זמן בתקשורת על מישהו מסוכן שמחפשים, ואני חשדתי שאולי זה הוא.
היינו בני המשפחה בבית, והוא הסתובב שם משום מה.
אני צעקתי עליו שיילך, שהוא לא טוב, שאני לא מאמינה לו. בני המשפחה האחרים לא היו כל-כך בטוחים שהוא לא בסדר.
ואז הוא כאילו הלך מאצלנו, אבל אז התברר לי שהוא עובר בחדר מדרגות מדירה לדירה ונכנס לדירות של השכנים בלי רשות. בכל דירה נכנס לרגע ועושה שם משהו, בלי שהם רואים, ואז יוצא ועובר לדירה הבאה.
אני לקחתי את הטלפון, והתקשרתי מהר למשטרה, וקראתי להם שיבואו מהר.
'יש כאן את הבחור הזה שנכנס בלי רשות לדירות של אנשים, ואני חושדת שזהו הבחור המסוכן שמחפשים.'
השוטרת שענתה לי לא נשמעה מתעניינת במיוחד, כאילו היא לא מאמינה לי, או שזה לא נראה לה חשוב.
אני ניסיתי בחוסר אונים להסביר לה למה צריך לבוא מהר. זה הרי לא בסדר להיכנס לדירות של אנשים, אפילו רק בגלל זה היה צריך לעצור אותו. אבל במיוחד כשאני חושבת שהוא האדם שאתם מחפשים.
היה נראה שהיא לא חושבת שזה הבן אדם שמחפשים, ושבחלום כאילו להיכנס לדירות של אנשים בלי רשות זה לא בהכרח נורא כל-כך.
אני דיברתי איתה בטלפון תוך כדי שהדלת הייתה פתוחה לחדר המדרגות, והבחור הזה המשיך לעבור מדירה לדירה, ובטח שמע אותי מדברת עם המשטרה, אבל בשחצנותו זה ממש לא הפריע לו. כאילו היה ברור לו שהם לא יבואו, או שהוא כבר יצליח 'לסבן' אותם.
אני ממש הייתי בלחץ, ואף אחד לא התרשם ממני.
התברר לי שבכל דירה שהוא נכנס - הוא משאיר מחט של זריקה (בחלום זו הייתה מחט קטנטנה, ודקיקה מאוד).
אני אמרתי, אבל זה נורא, זה ממש מסוכן מה שהוא עושה. ומישהו שהיה איתי בדירה מתבונן על הנעשה (אולי אחותי), גם לא הבין למה זה כ"כ נורא בעיניי - הוא עושה את זה בשביל ויטמינים. (שאנשים יוכלו להכניס לעצמם ויטמינים בעזרת המחט?)
אני ידעתי שזה לא בשביל ויטמינים, זה בשביל משהו לא טוב, אבל שאר בני המשפחה כאילו הצדיקו אותו.
כך החלום נמשך בניסיונות לשכנע את המשטרה ולהסביר לאנשים סביבי למה זה כ"כ דחוף, בזמן שאף אחד לא מתייחס אליי.
הרגשה נוראית.

[סוסת_פרא*]

ברור שיש מוטיב חוזר ממש בולט ב- 3 החלומות האחרונים שכתבתי (התינוק שרצו להרוג, הבחור שרצה לאנוס אותי, והבחור המסוכן שעבר בדירות בלי רשות) -
וזה *שקורים דברים ממש נוראים, ואני צועקת, ואף אחד לא שומע אותי.
אף אחד לא מתייחס אליי ברצינות.
תחושה נוראה של חוסר אונים.*

מעניין למה התת מודע שלי מעלה את זה דווקא עכשיו....

[סוסת_פרא*]

קרה משהו ממש מיוחד בראש השנה.

לשם כך, אני רוצה להעתיק הודעה שכתבתי בבלוג הקודם, בדיוק 4 ימים לפני שעזבתי את בית ההורים לטובת הנדודים:

_אותו יום היה לי יום מוזר מאוד.
בד"כ אני עובדת ממש באיזי, ואותו יום פתאום מהבוקר עד הלילה.
טיפול בתינוקות, ועברתי בין 3 משפחות.
בין 2 משפחות היה לי 'חור' בזמן, ושוטטתי לי בינתיים.
נמשכתי להיכנס לחצר מוזנחת של בית ישן.
והחלונות והדלתות שלו היו פתוחים.
קצת חששתי.
אולי ישנים שם הומלסים, או עובדים זרים, ואולי כל מיני יצורים שלא בא לי לפגוש.
ניגשתי בזהירות בזהירות והצצתי. ואז העזתי להיכנס פנימה.
הבית נראה כאילו אף אחד לא ביקר בו מאז שננטש לפני כמה שנים טובות.
לא בית פרטי. זה בית דירות.
עברתי בין החדרים.
תחושה מוזרה.
מקום שמישהו גר בו פעם, והכול נטוש.
אולי מישהו מת שם, ועכשיו מסתובבות בו רוחות רפאים....
היו המון ניירות זרוקים על הרצפה, ומכתבים.
הצצתי קצת.
חיים של אנשים אחרים.
הדירות העליונות היו נעולות. אבל בטח בקלות אפשר לפרוץ את הדלת.
עליתי גם לגג. שמש. נחמד.

• במשך כל הזמן הזה הייתה לי המחשבה שאם יום אחד לא יהיה לי איפה לישון, אז תמיד אני יכולה לבוא לכאן.

כאילו יש מצב כזה שאולי יום אחד לא יהיה לי איפה לישון.
נראה לי שיש.*
חוץ מזה, שיש בי צד שנמשך להומלסיות ונוודות וכו' - צד שאף פעם לא הצלחתי לממש.
כי מפחיד מדי.
מושך אותי_

אני חושבת שזה מדהים שכמה ימים קודם כבר הרגשתי שזה עומד לבוא, שבקרוב אולי לא יהיה לי איפה לישון. (ההדגשות מעכשיו)
וגם שכבר אז כתבתי על המשיכה לנדודים, עוד לפני שידעתי שאצטרך לצאת לנדודים.

עוד כמה פוסטים שכתבתי בהמשך לפוסט הנ"ל:

_חלומות שיש לי כבר המון שנים.
למשל על נוודוּת
על להתנסות בקיבוץ נדבות
לחיות בלי כלום
לחיות מהיום למחר

לפעמים בא לי סתם לשוטט בעולם, בלי מטרה מוגדרת
להכיר אנשים, להכיר תרבויות
בלי לשפוט שום דבר
להסתובב בעולם כמו לוח חלק ונקי
ופשוט
להכיר
להכיר
להכיר
פשוט לספוג
ולא להשליך שום ידע קודם
ושום התנגדויות_


**

_ולהיות משוחררת מ'כבלי התרבות'
יכולה ללבוש בגדים מהוהים
לשאת איזה תיק אחד קטן
רסטות בשיער
חיים ללא ניירת
ללא טלפון
ללא חשבונות
ללא תעודת זהות
ללא כסף_

**

_חלומות כאלה שהולכים איתי כבר שנים
ואני לא יודעת אם אי פעם אממש
אבל הם חיים בתוכי
לפעמים ישנים
לפעמים ערים
כשאני פוגשת למשל בית נטוש כזה, זה נזכר בי.
ואני לא יודעת איך אפשר להשאיר מאחור את הביטחון
ואיך את הנוחות
ומה עם הפחדים
ובכלל, איך אפשר להשאיר את השיפוטיות מאחור, איך אפשר_

**

_עכשיו אני חיה בְּבית. וקשורה לנוחות של בין ארבעת כתליו
יש לי מחשבות על כמה דברים קצת 'משוגעים' שאולי נותנים טעם של החלומות הגדולים.
כמו:
• מדי פעם להתנסות בלישון בחוץ, נגיד בבית נטוש כזה, אולי עם מישהו
• לרקוד בטיילת את הריקודים המשוגעים שלי, ולשים כובע לכסף
• לקנות כרטיס 'חופשי יומי' ולעלות על אוטובוסים שאני לא מכירה, וכל היום להחליף אוטובוסים
או רחוק יותר: לעלות על איזה אוטובוס אגד שאין לי מושג לאן הוא נוסע, ופשוט לנסוע
• להיכנס לאיזה בניין בעיר ולדפוק על דלת של מישהו, ולהגיד 'שלום, בא לי קצת להכיר אנשים'
אלה מסוג הדברים שיכולים להיות מאוד פשוטים אחרי שרק מתחילים
וכרגע זה נראה לי מפחיד מדי
אבל יואו, איזה חשק זה עושה לי_

עד כאן מה שכתבתי אז, 4 ימים לפני שיצאתי לדרך. לפני שידעתי שאני אצא לדרך.

************

ומה שרציתי לספר זה, שבראש השנה הלכתי לראות את הבית הנטוש ההוא.
לראות אם הוא עדיין נטוש.
ו....כן, הוא חיכה לי !

אמשיך אולי מחר, כי הנה שבת נכנסת.

(מרוצה מניקוי האבנים שעשיתי היום )

[סוסת_פרא*]

אוף, הכתב יצא לי מודגש לא במקום ונטוי לא במקום, אבל אערוך כבר כנראה מחר, כי צריכה לסגור עכשיו.

[פרח_הלימון*]

אם בא לך לפרט - אפשר בדף הבית שלי.
בא לי,אבל זה מאוד אנטימי,ולא הייתי רוצה לכתוב את זה בדף הבית
אולי למייל שלך,בהזדמנות.

[פרח_הלימון*]

תגידי...ניסית פעם פרחי באך?
ואם היית לוקחת עכשו,איזה תמציות היית בוחרת לך?נגיד 4 תמציות.

[חוחית*]

קודם כל- מברכת אותך שאכן ניקוי האבנים יהיה מוצלח ומטהר. למרות שמעולם לא עשיתי דבר כזה אני מאוד מזדהה עם תחושת הסיפוק שבאה בעקבות ה"הפתעות" שיוצאות מהגוף.

ועכשיו לעיקר- הרבה זמן לא קראתי בבלוג (הקודם) שלך, לא הצלחתי להספיק לעקוב אחרי הכתיבה שלך ומהיותי פדנטית בדברים האלה לא הרשתי לעצמי לקרוא חלקים אז פשוט נטשתי. בדיעבד אני יכולה גם לכתוב שהיו שם דברים שהיה לי קשה לקרוא לפעמים.
אבל פתחת לך דף חדש ואני פה בינתיים, משתדלת לעקוב.
תוך כדי הקריאה עולים לי הרבה דברים שהייתי רוצה להגיב עליהם אבל לא את הכל אני זוכרת, בכל זאת מנסה:

• אהבתי את הפירוש לחלום עם התינוק ובכלל אני חושבת שיש לך כאן מסרים מאוד חזקים על להביא את ה"אני" האמיתי על כל רבדיו לידי ביטוי (אולי אכתוב על זה עוד בהמשך).
• אני מאוד מעריכה את הפתיחות והכנות שלך והאומץ לכתוב הכל הכל, גם את מה שמאיר אותך באור פחות "מוצלח".

_זה ברור שלמרות כל מה שאני מרגישה ראויה לקשר טוב, עדיין יש בתוכי החלק שלא באמת מאמין שאני ראויה.
ואז אני עושה לעצמי דברים רעים.
השינוי הזה זו עבודה._
המשפט הזה נראה לי כמו מהות מאוד גדולה ללמוד ממנה.
אמשיך אח"כ @} וגם

[כרמל_האורחת*]

זה ברור ש-ת' לא מתאים לי

הוא קודם כל ידיד שלי

שמלבד נושא הסקס אנחנו רבים הרבה מה שנקרא יזיז, .. לא?

הוא שונא שאני כותבת דברים לא מדויקים הוא קורא כאן??

[סוסת_פרא*]

חוחית, אני מאוד שמחה לראות אותך שוב אצלי.
ומאוד נהניתי לקרוא את מה שכתבת לי.

אני חושבת שיש לך כאן מסרים מאוד חזקים על להביא את ה"אני" האמיתי על כל רבדיו לידי ביטוי (אולי אכתוב על זה עוד בהמשך).
אשמח לשמוע על זה עוד. (כאן או בדף הבית, לפי מה שנראה לך יותר מתאים.)

****************

כרמל האורחת,
מה שנקרא יזיז, .. לא?
אני חושבת שלא.
בעיניי יזיז זה מישהו שהקשר איתו מבוסס קודם כל על סקס.
מבחינתי ת' הוא קודם כל ידיד ומישהו שאני מעריכה ואוהבת (אם כי לא בצורה רומנטית) ושאכפת לי ממנו, והסקס רק נלווה לזה.
לולא הייתי כ"כ זקוקה למגע ומתקשה להיות בסביבתו מבלי לרצות מגע, אולי הייתי אפילו מוותרת על סקס איתו ונהנית רק מידידותו.

הוא קורא כאן??
הוא קורא כל מילה. אם כי הוא די ציני, ומה שיש לו בד"כ לומר, זה: 'קראתי את השטויות שכתבת בבלוג'.
(למרות שאני מאוד זקוקה לחמימות, הבנתי שזה כנראה הדבר הכי חמים שאשמע ממנו, והגעתי למצב שאני יכולה לצחוק מצורת ההתנסחות שלו. ועל אף שאני ממש לא בן אדם של ציניות, הוא בכל זאת מצליח הרבה פעמים להצחיק אותי. חמימות אני צריכה לחפש במקום אחר..... ).
הפעם היחידה שאמר לי שאהב משהו שכתבתי, היה מה שכתבתי בדףבית בנושא של הפרדה בין קבלה ונתינה.

מה שכן, היתרון הוא, שכמעט אף פעם הוא לא ממש מתרגש מדברים שאני כותבת עליו (אני מעריכה את זה אצלו. הוא מאוד לא בן אדם של אגו). כך שאני מרגישה די נוח לכתוב חופשי....

[חוחית*]

_ברור שיש מוטיב חוזר ממש בולט ב- 3 החלומות האחרונים שכתבתי (התינוק שרצו להרוג, הבחור שרצה לאנוס אותי, והבחור המסוכן שעבר בדירות בלי רשות) -
וזה שקורים דברים ממש נוראים, ואני צועקת, ואף אחד לא שומע אותי.
אף אחד לא מתייחס אליי ברצינות.
תחושה נוראה של חוסר אונים.

מעניין למה התת מודע שלי מעלה את זה דווקא עכשיו...._

אני מהמרת על זה שהתת מודע מעלה את הדברים האלה עכשיו כי את נמצאת בבית (אם הבנתי נכון) בחברת הוריך, שכמו אצל כולנו כנראה, נוגעים בנקודות האלה באופן הכי מדוייק.
אחרי תקופת נדודים ארוכה את שוב צריכה להתמודד עם התחושה שלא שומעים אותך, שלא לוקחים אותך ברצינות, עם חוויית חוסר האונים.

בעצם, עכשיו אני נזכרת שלא חלמת את החלומות האלה בבית, אבל משאירה בכל זאת את מה שכתבתי, אולי משהו פה ידבר אליך, ואם לא את מוזמנת למחוק.

[סוסת_פרא*]

לאחרונה חזרתי להכרויות בנמסטה. כפי שכתבתי - עם כרטיס חדש.

פתאום חזרו לחיים שלי, בצירוף מקרים מעניין, 3 אנשים מהעבר. (זה לא רק בגלל שחידשתי ת'כרטיס, כי היו להם הרבה הזדמנויות בשנים האחרונות).
אל שניים מהם העדפתי לא לחזור. לא היה לי טוב איתם בזמנו, אני מעדיפה לא לחדש את הקשר.

השלישי, בהתחלה לא ידעתי שאני מכירה אותו.
דיברנו בטלפון שלשום.
מתברר שזה מישהו שיצאתי איתו לפני יותר משנתיים, הפגישה נראתה כייפית מאוד ומיד אח"כ נעלם.
זה לא גרם לי לחבב או להעריך אותו במיוחד. למזלי, בכל מקרה, לא היו לי ציפיות כ"כ גבוהות מהקשר איתו. כך שה'נקמה' הקטנה שלי הייתה שפשוט מחקתי אותו מהזיכרון. במשך הזמן היה שולח לי פתאום איזו הודעה שהוא חושב עליי או משו - הייתי מוחקת גם את זה. כאילו, מה הקטע שלו?!

פתאום עכשיו אנחנו מדברים. והוא אומר לי שהפגישה ההיא השאירה אותו בויברציות מדהימות, שהוא חשב עליי הרבה מאז, אבל שבאותו זמן לא היה מסוגל לחשוב על קשר אינטנסיבי ולא רצה ללכת לכיוון של רק סקס ושאני אפגע, אבל גם לא היה מסוגל להתקשר כדי להגיד לי את זה - כי אז היה בכל זאת עלול להישאב לתוך קשר איתי, וכו' וכו'.
שעכשיו הוא כן רוצה קשר, עכשיו הוא כן בנוי לאינטנסיביות, ושאם אני מאמינה שאנשים יכולים להשתנות - אז אפשר להיפגש.
טוב.

אני בן אדם טוב, ואני יודעת לסלוח, ואני מאמינה לאנשים, ואני מאמינה שאנשים יכולים להשתנות.
אז קבענו שאולי ניפגש ביום שישי בערב או במוצ"ש. הוא יתקשר ביום שישי כשיסיים ת'עבודה ונראה.

הוא לא התקשר.

זה לא שחיכיתי לזה יותר מדי. למרות הכול, נשארתי חשדנית. רק שאמרתי, טוב, אני מוכנה לבדוק את זה. הוא נשמע מדבר בכנות.
וככל שהזמן נקף וראיתי שהוא לא מתקשר, התחלתי 'להתבשל עליו' (סלנג שהמצאתי כרגע ).
אמרתי לעצמי: 'אל תצפי מראש שהוא לא יתקשר כדי להוכיח לעצמך שנשארת חשדנית בצדק. תני לו קרדיט'
אוקי. הסכמתי בתוכי לתת לו קרדיט.
אבל הוא לא התקשר.
מה הקטע של הבןאדם?

זה היה אתמול שהיה אמור להתקשר.
ובלילה אח"כ חלמתי עליו, שאני רואה אותו למחרת והוא רוצה לצאת איתי. ואני אומרת 'מה פתאום. בזבזת את הצ'אנס השני שלך'.
כמו שחשבתי במציאות - שתצטרך להיות לו סיבה ממש ממש טובה כדי שאני אסכים להיפגש. וגם בחלום אמרתי את זה לעצמי, אבל הוא לא נתן סיבה ממש ממש טובה. אז מבחינתי אין סיכוי לצ'אנס נוסף.
ומשום מה בחלום הזה הייתה עוד סצנה דומה, עם בחורה שקבעה להיפגש איתי בערב ולא הגיעה (נדמה לי גם בקונוטציה רומנטית). וגם אותה מחקתי מבחינתי.

כשהתעוררתי מהחלום הייתי מאוד מרוצה מעצמי.
למרות שלכאורה זה רק חלום, אני מרגישה שאיך שאני נוהגת בחלומות משקף לי את המקום הפנימי שאני נמצאת בו באותו זמן.
כמו שבחלום על התינוק האפריקאי נהגתי בחוסר אונים, והייתי מאוכזבת מעצמי כשהתעוררתי.
כך הפעם גם ראיתי את זה כמשקף את המקום שאני נמצאת בו. ומבחינתי, ראיתי פה השתקפות של מקום חדש.
אם פעם הייתי נותנת צ'אנסים על גבי צ'אנסים - עכשיו לא.
אם זה מחלחל לחלום - סימן שאני באמת במקום חדש.

ידעתי שיש אפשרות שאולי היום יתקשר בכל זאת וירצה להיפגש. אולי יתנצל על אתמול.
אבל כפי שכבר אמרתי, זו תהיה צריכה להיות סיבה ממש טובה.
בכל אופן, הוא לא התקשר גם היום.

שקלתי לשלוח לו איזה SMS חריף, אבל שאלתי את עצמי בשביל מה.
אני לא רוצה אותו. אין לי רצון לנסות לגרום לו לרצות אותי.
הוא תקוע בפחדנות שלו.
אז מה, אני רוצה לנסות לחנך אותו?

אין לי כוח ואין לי חשק לנסות 'להישאר עם ידי על העליונה'. להכניס מתחת לחגורה או כאלה.
אני רוצה להתנהג בתום, אמיתיות ונקיות.

דברים כאלה עושים לי ויברציות לא טובות.
אבל המזל זה שאני ממשיכה הלאה.

[סוסת_פרא*]

אני מהמרת על זה שהתת מודע מעלה את הדברים האלה עכשיו כי את נמצאת בבית (אם הבנתי נכון) בחברת הוריך

חוחית, שני החלומות האחרונים שהתכוונת אליהם כן היו בבית ההורים. הראשון לא. (אבל גם כמה ימים לפניו הייתי בבית ההורים)
אני לא יודעת אם זה קשור. צריכה לחשוב על זה...

תודה לך על העזרה.

[סוסת_פרא*]

אחרי תקופת נדודים ארוכה את שוב צריכה להתמודד עם התחושה שלא שומעים אותך, שלא לוקחים אותך ברצינות, עם חוויית חוסר האונים.

בעצם, אני חושבת שגם בנדודים הרגשתי את זה.
זו חוויה כללית שלי בחיים כנראה. לא רק בבית ההורים.
אבל יש לשער שזה התחיל מבית ההורים ומשליך על השאר.

אולי בכלל באתי עם זה מגלגול אחר. (כבר הזכרתי את הרעיון של האנתרופוסופיה, שאנחנו משחזרים בילדות את הגלגול האחרון).

על כל פנים, זה הולך איתי בחיים.
זו תחושה מאוד כואבת.

[סוסת_פרא*]

אני לא ממש יודעת לאיזה כיוון לקחת את המסע שלי עכשיו.

אני כרגע ממש לא רוצה להתארח אצל אנשים.
כאילו משהו בתוכי נסגר.
אין לי כוח להתאים את עצמי לאנשים.
קשה לי לחשוב על להיפתח כל פעם לאנשים חדשים.
מרגישה סגורה.

הלב כואב וסגור.
לא רוצֶה אנשים.

שאיפת הנדודים או חיי הטבע או איזשהו סגנון חיים דומה - עדיין קיימת בתוכי.
רק אני לא רואה איך לממש אותה.

עדיין לא מימשתי את הרצון פשוט להסתובב בדרכים עם כלום - ולמצוא כל פעם את מה שאני צריכה.
המקום לישון, האוכל, הטרמפ.
זה הרי היה החלום שכל הזמן דיברתי עליו.
ממש בלי שום כסף או חפצים ובלי מספרי טלפון או כתובות ובלי לדעת כלום מראש.
לא מימשתי את זה.
עדיין לא היה לי אומץ.
חיכיתי שיגיע השלב המתאים במסע למימוש של זה.
לאחרונה חשבתי שאני ממש קרובה לזה.

ועכשיו, אני לא יודעת איך אפשר לממש את זה כשאני מרגישה סגורה לאנשים.
בשביל לעשות דבר כזה צריך לדעת איך להתחבר בקלות.
צריך להיות פתוחים לאנשים. שמחים בהם. שמחים איתם.
לפגוש, להכיר, לחוות, לאפשר...
לא. אני לא רואה את זה קורה עכשיו עם אנשים.

אני מרגישה שונֶה מאוד מהתחושה שתיארתי עוד לפני המסע, על איך שהייתי רוצה שהמסע הזה ייראה, מה שציטטתי אתמול:

_חלומות שיש לי כבר המון שנים.
למשל על נוודוּת
על להתנסות בקיבוץ נדבות
לחיות בלי כלום
לחיות מהיום למחר

לפעמים בא לי סתם לשוטט בעולם, בלי מטרה מוגדרת |
להכיר אנשים, להכיר תרבויות
בלי לשפוט שום דבר
להסתובב בעולם כמו לוח חלק ונקי
ופשוט
להכיר
להכיר
להכיר
פשוט לספוג
ולא להשליך שום ידע קודם
ושום התנגדויות_


במיוחד, החלק השני.
איפה אני ואיפה 'לא לשפוט'?
'לוח חלק ונקי' - באמת !!!
איך 'לא להשליך שום ידע קודם ושום התנגדויות', ואני כולי מלאה רעיונות, מלאה שיפוטיות, מלאה התנגדויות?

אני מרגישה סגורה כמו אגרוף.

אני לא יכולה להכניס כלום.
אני לא יכולה להכיל כלום.

זהו !

איך יכולתי קודם - אין לי מושג.
איך עשיתי את זה עד עכשיו?
משום מה נראה שרציתי להתחבר לאנשים. אני לא מבינה למה.
אני ממש לא מרגישה שאני רוצה להתחבר לאנשים עכשיו.
אני מתכוונת, במיוחד לאנשים זרים. קשה לי לחשוב להכיר כל פעם אנשים חדשים. להיכנס אל תוך עולמם.
להיות נחמדה, להתאים את עצמי....

אני רק חושבת על זה ובא לי להקיא.

מצד שני, אז מה אני עושה עכשיו?????!!!!!!

זאת הייתה התוכנית.
לא הייתה לי ממש תוכנית חלופית.
הייתה האפשרות להתארח אצל אנשים שהזמינו אותי מראש - שזה עכשיו לא בא בחשבון.
והאפשרות הזאת להסתובב לי סתם ככה ושדברים פשוט יקרו - וגם בשביל זה צריך להתחבר עם אנשים - אז גם זה לא הולך.

ואני לא רוצה לחזור להיות בְּבית.
בטח שלא לבית של ההורים.
אבל גם לא רוצה בית ממש, עם כל הנוחות מצד אחד ושכר דירה מצד שני.

אני רוצה להיות בטבע, או משהו.
ועוד הולך להיות חורף.

הייתה עוד אפשרות - להיות עם ת' באוהל. באוהל זה טוב לי, אבל:
א) ת' ואני רבים הרבה. זה קשה. חושבת שכדאי לי לדאוג לעצמי למשהו שעושה לי יותר טוב.
ב) לא ברור איך נסתדר בחורף. (על זה פתחתי את הדף מגורי ארעי בטבע בחורף היכן וכיצד)

להיות לבד באוהל זה לא כ"כ נראה לי עכשיו.
א) קצת פוחדת להיות לבד - מאנשים ומחיות.
ב) החורף.

אני מצד אחד חייבת למצוא לי איפה להיות, מצד שני אני לא רוצה שום דבר שתלוי בבני אדם.

אז מה הפתרון?
אלוהים, מה הפתרון?

[סוסת_פרא*]

לפעמים מתחשק לי לטמון את עצמי בין השמיכות, ולא לצאת משם...
רק מה,
אין לי איפה לעשות את זה...

אמא שלי, כמה שהיא מקבלת אותי בשמחה כאורחת, אני יודעת שהיא לא רוצה שאני אשאר כאן.
גם אני לא רוצה להישאר. אבל הייתי רוצה שהיא כן תרצה.

לא משנה מה, ומה הסיבות, וכמה הן הגיוניות -
זה כואב לדעת שאמא שלך לא רוצה אותך !

הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שבו הייתי יודעת שאני לגמרי רצויה. עכשיו ולתמיד.
הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שהייתי יודעת שתמיד יש לי לאן לחזור.
הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שהייתי יודעת שתמיד יקבלו אותי בו בזרועות פתוחות.
הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שבו הייתי יודעת שאני יכולה באמת לנוח.
הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שבו אפשר להיות בדיכאון.

זה מדכא שאין שום מקום בעולם שאפשר בו להיות בדיכאון !

[סוסת_פרא*]

בכל אופן, הסיפורים המשמחים הם על הבית הנטוש שמצאתי.
לפחות אני מרגישה שיש לי אופציה.

אני אספר בכלל על ההשתלשלות והטיולים לשם והכול.
אז ככה, בראש השנה עשיתי טיול לשם.
זה היה טיול נחמד מאוד, שהניב בין השאר גם ליקוט של גויאבות ותמרים. וגם כרית יפה.
נכנסתי לבית, וראיתי כי טוב.
נדמה שהבית ללא מבקרים.

כן היה נדמה לי שהספה השבורה בסלון שינתה מיקום, ודלת אחת שהייתה נפתחת למרפסת, עכשיו הייתה נעולה.
אבל לא נראה שזה קרה לאחרונה.
לא היו שום סימנים לכך שיש שם מישהו או איזושהי פעילות.

בדקתי את המצב בבית.
אין שם מים זורמים.
חשמל בטח שלא.
יש אסלה ואמבטיה - אבל בלי מים.

מה שאני תוהה: איך אעשה צרכים ואיך אתקלח?

אם מערכת הביוב עובדת, אני יכולה להתקלח בבקבוקים באמבטיה - וזה כבר יזרום.
השאלה, אם אשפוך מים לאסלה - אם זה יוריד את החרא?
ועוד מקווה שלא נכנסות חיות דרך צינורות הביוב....

וגם... צריך בכלל למצוא מים בסביבה למלא את הבקבוקים.

עשיתי חיפושים בסביבה.
בינתיים, ממש בסמוך לבית מצאתי שתי שמיכות חורף גדולות ושק שינה שמן, כאילו שחיכו שם ממש בשבילי - והכנסתי אותם לתוך הבית.
מצאתי גם כמה בתים בסביבה שיש בהם ברזים בחצרות.
הברזים האלה זו התחלה טובה, אבל אצטרך שלא יראו אותי כשאני ממלאת. בעיה.

על כל פנים, הייתי מאוד מרוצה מהטיול הזה וממה שהעליתי בחכתי בינתיים.
נראה צופן טובות.

ועוד בדרך הביתה, מצאתי זרוקים בתוך ארגז שלושה תיקים נהדרים במצב ממש טוב:
תרמיל גב חזק וטוב, תיק נסיעות גדול ויפה, ותיק נשי מבד שחור (לא יותר מדי 'פֶנסי') עם אבזמים ורצועות חומות - מאוד יפה.
בשניים האחרונים אני לא הכי משתמשת, אבל היה קשה להשאיר אותם שם. אז החלטתי שמקסימום - אמסור אותם. אבל שלא יילקחו לזבל.
בתרמיל הגב כבר השתמשתי כמה פעמים. זו בהחלט הייתה מציאה.

חזרתי מרוצה, ועם שפע כל טוב באמתחתי.

***********

בינתיים חשבתי על האפשרות להיות בבית ההוא.

אולי כן אהיה חלק מהזמן עם ת' באוהל. אבל זה מאוד עוזר לדעת שיש לי אופציה.
רק מה, עיקר החשש שלי שיבואו בלילה אנשים לא נחמדים.
למרות שזה ממש לא אזור של הומלסים, ולא נראה שמישהו יודע על המקום הזה, בכל זאת יש לי חשש.
חשבתי שכדאי לי לבקש ממישהו שיישן איתי שם בלילה הראשון. רק שאני לא יודעת ממי לבקש.

היום, בשבת, הלכתי לשם שוב.
שוב היה טיול נחמד.
הבאתי לשם בקבוקים ריקים - כדי שיהיו לי כשאצטרך למלא.
בדקתי שוב את המצב - נראה שאף אחד לא היה שם.
ניסיתי לשפוך מים לאמבטיה - נראה שהם זורמים לביוב. לשפוך מים לשירותים - הם כאילו הגיעו לגובה מסוים ולא עלו עליו, זה אומר שיש להם לאן ללכת.
מצד שני, אותו גובה מים נשאר שם ולא המשיך לרדת. (ככה זה שירותים, לא?)
אני תוהה אם אוכל להשתמש בהם.
בחצר - זה לא עסק. אין כמעט חצר, רק מעבָר מצידי הבית. וחלונות השכנים משקיפים לשם. לא נראה לי.

אולי שירותי קומפוסט?
רעיון נהדר. רק שאני בינתיים לא יודעת איך עושים את זה. ועלים אין שם. נסורת - בטח צריך לקנות. אז הכול בסימן שאלה.

בדקתי את שתי הקומות.
בבדיקה מחודשת היה נראה לי שהקומה העליונה יותר כדאית.
אמנם התחתונה פחות חשופה לשכנים, אבל הרבה יותר חשוכה, וגם יותר מלוכלכת.
העליונה מוארת ומאווררת, והרבה יותר נקייה. וגם יש בה מיטה זוגית גדולה עם מזרון ממש. וארונות. ובכלל...
ונדמה לי גם שארגיש יותר בטוח בקומה העליונה.

רק מה. אני מקווה שלא יראו אותי. או, שאם יראו, לא יתייחסו ולא יהיה אכפת.
במיוחד בלילה - שאצטרך להשתמש בפנס. אז זה עשוי להיות יותר בולט.
שאלה.

שוב יצאתי לחיפוש בסביבה.
מצאתי מלא דברים שווים. שאני לא ממש יודעת אם אני אצטרך אותם, וזה ממש מוזר שאני כאילו מתחילה לאסוף דברים - אבל הכול היה נראה כאילו נשלח אליי, שאולי אני אוכל לעשות בזה שימוש.
עוד בדרך לשם מצאתי מעיל שמן ענק, נראה כמו מעיל שלובשים באלסקה.
אחרי שהייתי בדירה זכרתי שראיתי קודם בדרך כסאות פלסטיק שרציתי להביא. חשבתי שרעיון טוב שיהיו שם כסאות.
כשיצאתי להביא אותם, מצאתי ממש ליד הדירה כסאות מתקפלים לים. חשבתי שאולי זה יכול להיות במקום כסאות הפלסטיק, אך בסוף החלטתי להביא גם את כסאות הפלסטיק. וליד כסאות הים מצאתי גם מעמד קטן מפלסטיק לחפצים קטנים.
במקום שהיו כסאות הפלסטיק, מצאתי גם מתלה לכביסה (שפתאום עלה בדעתי שאני עשויה להצטרך), ומתקן לייבוש כלים, קערה וסירים. לקחתי הכול.

מוזר. מה אני אוספת פתאום דברים?
אני בכלל לא אוהבת לאגור חפצים. אבל פתאום הכול נראה כאילו יכול להועיל.

הרגשתי כאילו אני מקננת.

אח"כ חזרתי וחיפשתי בסביבה ברזים שווים.
מצאתי כמה שלכל אחד אילו שהם חסרונות (ברז שמשפריץ לכל הכיוונים, ברז שיכולים לראות אותי וכו').
בסוף מצאתי אחד שנראה לי ממש טוב - בחדר זבל של איזה בניין. נראה לי שמצאתי.

ומצאתי גם עץ חרוב עם מלא חרובים נהדרים. ועוד איזה פרי של דקל שאני לא יודעת איך קוראים לו.

שוב חזרתי מסופקת ומרוצה.
נראה שהרעיון קורם עור וגידים....

ורק שסוף סוף יהיה לי אומץ לעשות את זה.

[סוסת_פרא*]

בדף מגורי ארעי בטבע בחורף היכן וכיצד, שאלתי על איך להסתדר בבית הנטוש עם עניין השירותים.
אם יש למישהו רעיונות - אשמח אם יכתוב לי שם. (או בדף הבית)

[סוסת_פרא*]

נראה שדברים טובים קורים, ויש לשער שהכול ייצא לטובה.
אני מצד אחד נרגשת מהאפשרויות החדשות, ומצד שני - מלאה דאגות ומועקה ומין עייפות פנימית שכזו.

איך בא לי לפעמים לנוח מהכול. לשכוח מהכול.
כמו תינוק קטן שנח בזרועות אמו, במלוא הביטחון. מנוחה אמיתית.

רק לנוח.
פשוט לנוח.

ל

נ

ו

ח

[פלוני_אלמונית*]

_הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שבו הייתי יודעת שאני לגמרי רצויה. עכשיו ולתמיד.
הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שהייתי יודעת שתמיד יש לי לאן לחזור.
הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שהייתי יודעת שתמיד יקבלו אותי בו בזרועות פתוחות.
הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שבו הייתי יודעת שאני יכולה באמת לנוח.
הייתי רוצה מקום אחד בעולם הזה שבו אפשר להיות בדיכאון._

האם קראת את "האי ברחוב הציפורים"? שם הילד (אורי אורלב בילדותו בתקופת השואה) מסתתר בבית הרוס ונטוש. נשמע שאת מסתגרת כך, בורחת מחברת אנשים, מתחבאת ולא רוצה להשאיר עקבות שיסגירו שאת שם - כאילו לא רוצה להיות קיימת לשאר האנושות.

היי אם לעצמך. בני לך את ביתך. היכנסי תחת כנפך והסתופפי בצל קורתך.

הכניסיני תחת כנפך
והיי לי אם ואחות
ויהי חיקך מקלט ראשי
קן תפילותיי הנידחות

ובעת רחמים בין השמשות
שחי ואגל לך סוד ייסוריי
אומרים יש בעולם נעורים
היכן נעורי

ועוד רז אחד לך אתוודה
נפשי נשרפה בלהבה
אומרים אהבה יש בעולם
מה זאת אהבה

הכוכבים רימו אותי
היה חלום אך גם הוא עבר
עתה אין לי כלום בעולם
אין לי דבר

הכניסיני תחת כנפך
והיי לי אם ואחות
ויהי חיקך מקלט ראשי
קן תפילותיי הנידחות