סיומה של הקומונה הקטנה שלנו

אוי נשמע קשה.
מקווה שיימצא הפתרון.
נשמע כאילו באמת את צריכה את התזוזה הזו.

אתם מוזמנים לבוא לידנו להתבלבל איתי (גם אני ממש לא יודעת פני לאן)
אבל ההשתוקקות שלך מאוד דומה לשלי.

הי יקירה.
אני משתתפת בקווץ' שלך.

ממש לא יפה. אני מקווה שהילדים לא מאוד נפגעו מזה.

היה מאוד כיף בשבוע שעבר. הרגשנו בבית אצלכם, ויותם פרח. @}
אבל כשהסתובבתי במושב שמחתי שאני כבר לא גרה שם. לא נצבטתי כמו שקרה לי בעבר כשביקרתי בשדמה למשל.
אבל האנשים חיים כאן כאילו הם בעיר, בונים ארמונות עם חומות ולא יוצאים ממבני הבטון שלהם.
זה במידה רבה נכון (למרות שדווקא יש לכם שכנים ללא גדרות), אבל כשקראתי זה נשמע לי מתוך מקום פגוע ודחוי (אולי אני טועה), מקום של חריגות, שכדאי לך לבדוק אותו.
(זה מעניין כי רק לפני כמה ימים כתבת על זה בהקשר של מודיעים).
לפעמים אנחנו מאשימים את האחרים שלא רוצים אותנו, כשהאמת היא - שאנחנו לא רוצים אותם. כאילו, יותר קל להרגיש 'עוף מוזר', או דחוי בקהילה ולהגיד 'הם סנובים'. מאשר להגיד את האמת הפשוטה - אני לא מחבבת, לא מתחברת. לא רוצה!

אני מתרגשת לקראת החיפוש שלכם, מעניין לאן הוא יוביל אתכם...
מה דוד אומר על זה, דרך אגב?

לפעמים אנחנו מאשימים את האחרים שלא רוצים אותנו, כשהאמת היא - שאנחנו לא רוצים אותם. כאילו, יותר קל להרגיש 'עוף מוזר', או דחוי בקהילה ולהגיד 'הם סנובים'. מאשר להגיד את האמת הפשוטה - אני לא מחבבת, לא מתחברת. לא רוצה!
זה נכון לגמרי, דווקא רציתי לכתוב על זה,
הבעיה שלי היא לא שהם לא מקבלים אותי אלא שלא בא לי להיות איתם!
הייתי אומרת שאני דווקא מחבבת כאן לא מעט אנשים אבל באמת לא מתחברת

כשאתם הייתם פה זה ממש לא הפריע לי כי היינו כאן מספיק אנשים כדי שארגיש בבית.
היתה לי חברה ואנשים שאצלם הרגשתי לגמרי בנח ובכיף.

ועכשיו כשאני רוצה לפגוש חברה או הילדים רוצים לשחק עם מישהו אני צריכה לתכנן נסיעה של יום שלם.
וזה לא מתאים לי, אולי פעם בשבוע או שבועיים אבל לא יותר מזה.
אני בטוחה שיש אחרים שלא אכפת להם לעשות הרבה נסיעות ארוכות.
לי באופן אישי זה ממש לא מתאים.

יש כאן בסביבה עוד כמה משפחות של חינוך ביתי אבל אין ילדים שקרובים בגיל לילדים שלנו.
כולם או גדולים מהם ואז לא בא להם על הקטנים או קטנים בהרבה ואז לילדים שלי אין מה לעשות איתם.

זה במידה רבה נכון (למרות שדווקא יש לכם שכנים ללא גדרות)
זה נכון, באמת דיברתי ממקום פגוע

הקיצר, כנראה שבאמת הגיע הזמן לעשות מעשה ולהזיז את התחת (הגדול שלי עכשיו!).
אתמול רק היתה דחיפה נוספת בשבילי, (ועל זה אני אומרת לשכנה תודה!)
ממילא לא מפסיקות לי הספיקות לגבי המקום הזה מהרגע שהגענו לכאן, נכון?.

מה דוד אומר על זה, דרך אגב?
את יודעת, קשה לו לאללה לעזוב...
אבל הוא רואה שהילדים ואני בודדים נורא והוא מוכן למעבר.

אתם מוזמנים לבוא לידנו להתבלבל איתי (גם אני ממש לא יודעת פני לאן)
נקודות מתוקה, ייתכן מאד שלפחות נגיע לביקור באיזור.
אני מתכוונת לצאת קצת לחרוש את הארץ.
האיזור שלכם תמיד נראה לי כמו מקום רחוק וקסום...
אבל אני מנסה לאפשר לעצמי לחלום בגדול
לא רק את מה שנראה לי אפשרי וריאלי.
אז צפי דפיקה בדלת מתישהו

טוב, אני מחכה לעוד רעיונות...
מתחילה בחיפוש פעיל אחר מקום ורוצה לצאת לדרך,
תפוצצו אותי במקומות לבקר בהם
בבקשה!

קיבוץ לוטם (וההרחבה הקהילתית שלו.)

יש בבקעה את רותם- ישוב מעורב, דתי- חילוני, אנשים אחלה, נדמה לי שיש שם אולי גם משפחות בחינוך ביתי, אבל צריך לבדוק. (אני מכירה מישהי שגרה שם, אם את רוצה אני יכולה לברר).
יש את איפה שאנחנו גרים, אבל אין כאן בתים פנויים כך שזה רק לטווח רחוק

(אם מעניין אותך שלחי לי מייל).
מה עם איזור פרדס חנה וכל האזור הזה? יש שם את ניגונים (מסגרת כמו מיתר).
בכל אופן, גם אני מתרגשת לקראת החיפוש שלכם, מעניין לאן הוא יוביל אתכם...

_תפוצצו אותי במקומות לבקר בהם
בבקשה!_
עדינה, מה עם כל האזור של גזר-רחובות והמושבים שבאזור לטרון-בית שמש ?

שוב, אני מבןלבלת כמוך כך ש....
מעבר לכך היה טוב לו היית עושה רשימה של דברים שחשןבים לך:
סוג ישוב, סןג אנשים P-:, מזג אויר,מסגרת לילדים, קירבה לדברים חשובים לך וכולי.
וכמובן, אני מאוד ממליצה לך ללכת למקומות שאת פוזלת עליהם וממש לשבת שם שעה שעתיים, לחוש באינטואיציה מה הם עושים לך.

עדינה, מה עם כל האזור של גזר-רחובות והמושבים שבאזור לטרון-בית שמש ?
באנו מהאיזור הזה, היה מקסים ויש שם אנשים נפלאים אבל לא מרגיש לנו נכון לחזור לשם.
תודה.
מעבר לכך היה טוב לו היית עושה רשימה של דברים שחשןבים לך:
כן, חשבתי על זה
אבל זה קשה לי.
חשבתי אולי לקבל כל מיני רעיונות ואז פשוט להתחיל לשוטט.
נראה לי שאני צריכה זמן בכל מיני מקומות, להרגיש את המקום והאנשים...
אולי בעיקר חשובים לי האנשים.
מסגרת למשל פחות חשובה לי אם יש בסביבה עוד כמה משפחות בבית.
נדמה לי כך לפחות.
טוב, לא ממש ברור לי.
צריכה עוד קצת זמן וקצת לטייל ולבקר ולראות...
אני מאמינה שיתבהר לי תוך כדי החיפוש...
לאט לאט, צעד, צעד.
תודה לכולכם ותמשיכו לזרוק רעיונות,
אני רושמת הכל

עדינה, אולי בנוה איתן?

אני קוראת אותך כבר כמה זמן ומאד מזדהה עם דברים שאת כותבת.
והנה סוף סוף העזתי גם להגיב

מה עם אשחר, בגוש שגב?
יש שם 4 משפחות בחינוך ביתי וזה ישוב דתי חילוני.

תודה תודה בנות יקרות,
ממשיכה לרשום הכל.
וכיף שאת מגיבה אמא ללי

אני יודעת שלא תבואו לגור בתל אביב )-: אבל אולי לפחות תתקרבו קצת למרכז (-:.

באר אורה, איך לא?!

שלום, קפצתי לבקר
נו, עוד לא עברתם?
(-;

מחבקת אותך ומתפללת שתמצאו מקום נעים וטוב, מצמיח ומאפשר, מכיל ואוהב

<"הפילו" אותי מהמיטה ב5וחצי בבקר אז באתי לבקר.. מאד מזדהה עם הכמיהה שלך והחלום>
ו
הייתי מעזה לשאול - מה עם "מודיעים"? (לפי הסיפורים שלך מצטייר לי מקום כלבבי)

בלילה כתבתי פה כל מיני מחשבות על המעבר הזה, הבקר מחקתי הכל.
המחשבות בנושא מכניסות אותי לבילבול גדול עכשיו.
אני מנסה להתמקד במה חשוב לי במעבר הזה ולא מצליחה למצוא את המרכז, את הפוקוס.
דוד שוב לא מעוניין בזה.
הדיבורים על זה מכניסים אותו ללחץ, הוא לא אוהב שינויים והוא כבר בנה לו כאן חיים טובים ונוחים.
אני נוטה לִרצות לרַצות אותו כשאני רואה אותו ככה אבל הפעם חייבת לצאת לדרך ולבדוק אפשרויות אחרות.
אמרתי לו שאני באמת לא יודעת לאן זה יקח אותי, יכול להיות שאמצא בסופו של דבר שדווקא זה המקום שאני רוצה לחזור אליו... מי יודע?

בכל מקרה החלטתי שנעשה נסיעה צפונה בשבוע הבא, אני והילדים (יש לי את האוטו לכמה ימים רצופים).
יש לי מקום לישון בכברי ומשם נעשה נסיעות לכמה מקומות.

אני מאוד ממליצה לך ללכת למקומות שאת פוזלת עליהם וממש לשבת שם שעה שעתיים, לחוש באינטואיציה מה הם עושים לך
נראה לי שזה פחות או יותר הכיוון.

אני משתדלת להזכיר לעצמי שממילא זאת לא אני שמכוונת את הדברים.
יש מי שיקח אותי בדיוק לאן שאני צריכה להגיע כך שאני יכולה להירגע ולתת לדברים to unfold.
אומרת מנסה כי לא תמיד הולך לי, אני נשאבת למקום דחוק ומבולבל עם זה )-:

כשאני נופלת אני מזכירה לעצמי שהכי חשוב לי להיות בשמחה תוך כדי כל דבר שאני עושה.
זה הדבר היחיד שמחזיר אותי לתחושה שפויה וממורכזת.

את מוזמנת לבקר אצלנו, למרות שאם את בסיבוב מקומות אני לא יודעת אם מקום מגוריי אמור לעניין אותך (-:

בכל מקרה החלטתי שנעשה נסיעה צפונה בשבוע הבא, אני והילדים אם את רוצה להגיע אלינו תהיי בקשר @}

_אני משתדלת להזכיר לעצמי שממילא זאת לא אני שמכוונת את הדברים.
יש מי שיקח אותי בדיוק לאן שאני צריכה להגיע כך שאני יכולה להירגע ולתת לדברים to unfold.
אומרת מנסה כי לא תמיד הולך לי, אני נשאבת למקום דחוק ומבולבל עם זה_

זה קורה גם לי, בכל מיני עניינים. אני מזכירה לי ולך את דברי הרבנית פישר- "לסגור את המוח, להתמקד בנשימה".
אם את שמה לב שנכנסת להרהורים קודחים- פשוט להפסיק מיד, כנראה שזה לא הזמן המתאים לחשוב

.
שמתי לב שאצלי, ככל שהבלבול גדול כך חשוב שההוראות יהיו פשוטות, אחרת זה לא נקלט אצלי.

בכל מקרה, הכל לטובה, גם הבלבול הזה

"לסגור את המוח, להתמקד בנשימה"
זה מתחבר לי ממש למה שקורה לי בימים האחרונים.
רב היום מה שבא לי לעשות זה לשכב על הספה ורק להתרכז בנשימה שלי.

אני לא רק מבולבלת אלא מתעוררות בי כל מיני הרגשות לא נוחות.
בימים האחרונים חשה חוסר ביטחון מעיק ומבוכה ויש לי הרבה ביקרות עצמית.
וכל זה מרגיש לי קשור ישירות לעיסוק במחשבה על מעבר.
שוב מצחיק אותי לגלות שאני חשבתי שדוד הוא זה שמתערער מהרעיון ובסוף אני מוצאת את עצמי במקום הזה.
איזו מראה מושלמת, כל מה שאני צריכה לעשות תמיד, זה לברר מה אני חושבת על הבן זוג ומיד אני יודעת מה קורה איתי בדיוק!

היום דווקא קרה משהו משמח, באמת בשיא הלחץ שלי החלטתי להניח לכל עניין הנסיעה ולעשות משהו אחר, לנקות את הראש קצת...
התקשרתי לענת לדבר קצת ובשיחה עלה רעיון שאולי היא תצטרף אלינו לנסיעה וכבר נעשה טיול של כמה ימים יחד,
היא אני וכל הילדים שזה דבר שיכול להקל עלי המון המון!!!
מוריד ממני לחץ גדול כשאני חושבת על נסיעה ארוכה, לבד, עם ילדים שלא כל כך בא להם להסתובב במקומות לא מוכרים כמה ימים...
זה עוד לא סגור אבל גם אם זה לא יצא לפועל זה שוב הזכיר לי שאני לא יודעת מה העתיד צופן בחובו ולכן הכי טוב להשאיר את הראש נקי וצלול ואת הלב שקט ולהאמין, אז גם בדרך כלל מתגלים כל אותם דברים שלא יכולתי לצפות אותן מראש או לתכנן אותם בצורה כל כך מושלמת!

אם את רוצה להגיע אלינו תהיי בקשר
כן, מתכוונת להגיע, נדבר בימים הקרובים.

שאני לא יודעת מה העתיד צופן בחובו ולכן הכי טוב להשאיר את הראש נקי וצלול ואת הלב שקט ולהאמין,

תודה על התזכורת הכלכך מדויקת ונכונה עבורי

מאחלת לך ולכם מסע מופלא פנימי וחיצוני..
שולחת הרבה אהבה מן ההרים
<וגם אלינו אתם מוזמנים!>

מאחלת לך ולכם מסע מופלא פנימי וחיצוני..
תודה אהובה

יש כמה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם מקווה שיהיה לי זמן עד שהילדים יתעוררו.

דבר ראשון חלמתי חלום (כולם כותבים חלומות, גם אני רוצה!!) שבו אני לומדת באיזו מכללה ונמצאת כמו בַחדר כניסה הגדול של המקום, כל הסטודנטים שם יושבים, מדברים, מחכים לשיעורים שלהם...
החברה מהחוג לתנועה/ריקוד נמצאים שם ואני איתם מקשקשת, פתאום מישהי דוחפת אותי בחביבות כדי להניע אותי, אני לא חלק מהחוג שלהם, (עכשיו תוך כדי כתיבה אני נזכרת שראינו אתמול קטע בוטו מהמם ביוטיוב, זאת כנראה ההשראה לחלום, בקטע בוטו האדם מתגלגל לו במורד מדרגות מבטון כמו איש גומי ממש ובכלל מזיז את כל חלקי גופו בצורה שקשה להאמין שזה אמיתי).
אז חזרה לחלום, אני מתחילה להתגלגל שם גם כן על מדרגות ורצפה, מתגלגלת לי הלוך חזור, מהר, לאט...
זה היה כל כך נעים, אהההה!
בסוף מגיעים המורים ועוצרים אותנו (עוד כמה רקדו יחד איתי), מסתבר שסוג הריקוד הזה (שבחלום קראו לו "ימימה"

) כבר לא מקובל שם,
אסור לרקוד ככה יותר.
אני בהלם גמור מזה, לא מבינה, מתחילה לצעוק "מה זה, אנחנו במדינה פשיסטית? מה קורה פה?"
מנסה למצוא תשובה, הסבר אבל כולם מתחבאים מאחורי מילים יפות ומאופקות...
בסוף מרגיעה את עצמי ויושבת לשיחה שקטה עם המנהל.
אני מצליחה לראות אותו אפילו בעיניים אוהבות ולדבר איתו ממקום אחר, שליו, מלא חמלה...

זהו, זה היה החלום, אם אני מפרשת אותו אני רואה את הרצון שלי לנוע, לזוז, להיות גמישה...
ואז יכולה לראות איך אני עוצרת את עצמי, מפחדת...
ואהבתי את הסוף כי היתה בי מן השלמה גם עם הצד המפחד.
אה ו"ימימה" טוב, זה לא לעכשיו!

אני מעתיקה לכאן משהו שכתבתי בדף להתכונן ללדת וזה לא קשור בהכרח ללידה אבל אני נלקחתי ישר לשם מתוך העיסוק שלי בזה כרגע.

_אתמול בשיעור פאולה בזמן תרגיל שבו המורה נתנה לי לשים ידיים על החזה ולהרגיש את הנשימה שלי...
היה לי קשה להתרכז כי היה לי לחץ על הסרעפת מהבטן כששכבתי על הגב,
נסיתי לשנות תנוחה לצד אבל אז לא יכולתי להיות עם הידיים על החזה, שוב שיניתי תנוחה למאין פיתול, החלק העליון של הגב על הרצפה והרגליים לצד
אבל עדיין הרגשתי את הלחץ, התחלתי להיות מתוסכלת.
סיפרתי למורה על הלחץ שיש לי בסרעפת.
היא ביקשה שלרגע פשוט אעצום עיניים ואתבונן במקום הלוחץ ואראה מה קורה.
עצמתי עיניים והתבוננתי בשקט.
נשמתי רגיל והתבוננתי, לאט לאט הלחץ התחיל להתפוגג.
לא הבנתי איך זה אפשרי, הרי הלחץ הזה (כך חשבתי) נוצר מהבטן שלוחצת על הסרעפת ואני הרי לא שיניתי תנוחה.
שמתי לב שאני מרגישה את אותו הלחץ גם בגרון אז הרמתי קצת את הראש ושיחררתי גם שם.
יכולתי לראות איזה קשר בין השניים.
לא נכנסתי להסברים הפסיכולוגיים של זה עם עצמי פשוט התבוננתי ושמתי לב.
אחר כך נשכבתי לגמרי על הגב ובתנוחה הזאת שוב הרגשתי את הלחץ הזה אז המשכתי להתבונן ולנשום.
גם שם זה התחיל להתפוגג ואז המורה הציעה לי שאנסה לגלגל את הדבר הזה (שהיה כמו בצורת גולה) לכל מיני מקומות בגוף, אשחק עם זה.
התחלתי לגלגל אותו בתוך הגוף לידיים, רגליים, בתוך כל הגוף ממקום למקום,
יכולתי להרגיש אותו כמו בתוך נוזל והגוף נע יחד איתו (או הניע אותו) בעדינות.
הרגשתי את כולי כמו מים.
ההרגשה היתה נפלאה ומרוממת ולא היה שום זכר לאותו אי נוחות, ללחץ הזה.

המחשבה שבאה לי מתוך אותה חוויה היא שאין שום כאב שהוא אובייקטיבי.
אני חשבתי שהלחץ שנוצר מהבטן הוא לחץ אובייקטיבי ואני חייבת לזוז בכדי להעביר אותו.
לא רק זה אלא שגם לא נסיתי להעביר את האי נוחות, להזיז אותו הצידה,
אלא התבוננתי בו, ממש עברתי דרכו.
במקום לנסות לסלק אותו, חוויתי אותו.
קיבלתי ממנו, השתמשתי בו וזה לקח אותי למקומות לא צפויים.
בעצם הכאב הזה זימן לי הזדמנות.

זה מיד שלח אותי למחשבות על הלידה והצירים.
הצירים שהם כביכול כאב שהוא אובייקטיבי...
אולי אפשר לחוות אותם בצורה אחרת לגמרי?

אני בטוחה שאפשר!_

רוצה להוסיף שבסוף השיעור היא נתנה לי לשים ידיים על העיניים (תרגיל בלהקשיב לגוף) ושאלה מה עובר עלי.
אמרתי "נעים לי, שקט, שלווה.."
ואז במבוכה אמרתי "והאמת היא שאני מרוגשת"
"את יכולה לתת לזה ביטוי" היא אמרה
"למשל הצמרמורת בגוף, צעקה או קול אחר, או כלום..."
הרגשתי שאני רוצה להתרגש, לזוז לעשות קולות אבל זה מביך אותי.
אחרי שקמתי, ביציאה מהחדר כבר לא יכולתי לעצור את זה והיא נתנה לי את הפתח אז אמרתי לה "אפשר לחבק אותך?"
בחיוך גדול התחבקנו
"כל כך יפה לראות את העיניים שלך בורקות" היא אמרה לי.

לא ידעתי אם אוכל לאהוב את האישה הזאת בהתחלה ועכשיו אני מחבקת אותה בהתרגשות!
זה תמיד מפתיע לגלות עד כמה אנחנו עצורים.
אני שמחה שהיא עזרה לי לפתוח את הדלת.

יום טוב לכולם

מרגש הסיפור עם המורה. איזו זכות נפלה בחלקך עם הטיפול הזה.
לילה טוב @}

עוקבת אחרייך בהרבה אהבה... ניסיתי לתפוס אותך בבוקר, בטח יצא לנו בקרוב

איזה יופי @}

נהניתי כבר בדף להתכונן ללדת וכאן כתבת את הפינל'ה,זכית למורה נהדרת וגם היא זכתה לתלמידה כמוך.
אשרייך @}

אני מרגישה את עצמי בתלתלה בין אושר לעצבות
בין תחושת ביטחון עצמי לחוסר ביטחון
חוסר יציבות כללית.

היום היינו במפגש חינוך ביתי גדול וראיתי איך הילדים שלי מנסים להתחבר לילדים האחרים אבל מכיוון שהם לא מכירים כל כך והקבוצה הזאת (של רחובות גזר) כל כך גדולה ומגובשת כבר, קשה למצוא פתח.
מספר פעמים ראיתי איך הילדים האחרים ממש לא מסכימים לשתף אותם במשחק.
אני יודעת שהיה לי יותר עצוב ממה שהיה לילדים שלי (כמו תמיד).
אני לוקחת את הדבר הזה קשה תמיד ואז מרגישה עוד יותר רע במחשבה שאני לא משדרת להם ביטחון עצמי בתחושת הקורבנות שאני חשה עקב הסיטואציה.
זה גם מעלה בי תחושות קשות כלפי הילדים האחרים, הרבה כעס ואכזבה על זה שילדים הם לא יצורים יותר נחמדים

אני מרגישה פגיעה יותר מהרגיל בימים האחרונים
מרגישה שאני נסחפת בקלות מצד לצד, בין הקצוות (תחושות מוכרות כמובן).
זמן כזה.
מרגיש לי זמן מעבר מסוג מסוים.

מה שכן שמתי לב זה איך האמהות שלי מתערערת מיד..
ישר אני מרגישה לא ראויה להיות אמא כשאני מרגישה חלשה.
משליכה כל כך בקלות הכל על האימהות.
הפעם אני משתדלת לא להיות ביקורתית כלפי זה ורק להתבונן בזה.
מנסה להתהלך דרך זה במקום לנסות לעקוף.
להיות נוכחת בחוויה.
מרגישה באמת איזה ביטחון בזכות האמונה שיש מי שאיתי תמיד.

עדינה אהובה ויקרה, מכירה כל-כך את התחושות האלה שתארת:
_מה שכן שמתי לב זה איך האמהות שלי מתערערת מיד..
ישר אני מרגישה לא ראויה להיות אמא כשאני מרגישה חלשה.
משליכה כל כך בקלות הכל על האימהות._ שעולות אצלי בכל מיני הזדמנויות, וגם אני בתקופה האחרונה עובדת חזק על:
הפעם אני משתדלת לא להיות ביקורתית כלפי זה ורק להתבונן בזה.

מרגיש לי שהקטע הזה של לנסות למצוא מקום מגורים הוא מאד מאד מייגע, יש כאן מסע חיצוני שאולי בעצם מבקש איזה מסע פנימי, מוכנות לוותר על חלום המושלם ולקבל את המציאות השלמה, כזו שיש בה הרבה שלום - שלום פנימי, שלנו עם מי שאנחנו, שלנו עם בני משפחתנו, שלנו עם העולם...

שולחת לך חיבוק גדול ונשימה גדולה שתנשוף החוצה את כל הביקורת העצמית ותמלא את הריאות והגוף אהבה צחה ומרעננת

עדינה, מאוד מאוד שמחתי לראות אותך אתמול. את תמיד נראית לי כל כך בטוחה באמהות שלך וכל כך מחוברת לעצמך ולילדים.
חבל לי שיצאת בהרגשה שאין פתח בקבוצה, יש המון פתחים רק שילדים, ממש כמו מבוגרים, ברובם לא מתחברים מיד. כולנו מעדיפים לשחק או לדבר עם מי שאנחנו מכירים. אומרים שלום לחדשים אבל לוקח זמן באמת להכנס וליצור חברויות.
בשביל ליצור קשר צריך להפגש בצורה די סדירה.
אני חושבת שהמילים המתאימות כאן הן: תחושת שייכות.
אני מרגישה שאנחנו, כבני אדם, צריכים תחושת שייכות הן למקום והן לקבוצת הזדהות שלנו. פעם אחות של יורם אמרה לי, שבגלל זה הבנות שלה בגן, בשביל תחושת השייכות לקבוצה. גם בעיני זה מאוד חשוב, במיוחד בזמנים בהם תחושת השייכות למקום מעורערת.
אם תבואו לקבוצה שלנו או לקבוצה אחרת בצורה קבועה אפילו אם זה יהיה פעם בשבועיים, הילדים יתחילו להחשיב את הילדים שלך בתיכנונים של המשחקים ויתחילו לחכות לבואם כי הם יהיו חלק מהצבא המתארגן או מקבוצת הכדורגל או מכל דבר אחר.
ואת תמיד רצויה ואהובה.

יש כאן מסע חיצוני שאולי בעצם מבקש איזה מסע פנימי
כמה נכון, לוקחת את המשפט הזה לתשומת ליבי (לא שלא חשבתי על זה קודם אבל לפעמים יש דרך שבה מישהו אחר מתאר את הדברים וזה מדויק מאד ואז עוזר הרבה יותר מאשר הידיעה שהיתה לי כבר בראש אבל לא הצליח למצוא את מקומו בלב)
אז תודה

אגב, כשכתבתי את הדברים האילו בלילה חשבתי עליך וזאת כבר היתה נחמה, ידעתי שתביני לליבי.

עדינה, מאוד מאוד שמחתי לראות אותך אתמול.
גם אני מאד מאד שמחתי לראות אותך, את תמיד כזאת חמה ונעימה.
את תמיד נראית לי כל כך בטוחה באמהות שלך וכל כך מחוברת לעצמך ולילדים.
כן, איך הדברים מתעתעים אה?
אנחנו כל כך טובים בלהסוות!
זה רק מזכיר לי שכולנו אנושיים, מה שרואים מבחוץ הוא לאו דווקא משקף את מה שקורה מבפנים.

חבל לי שיצאת בהרגשה שאין פתח בקבוצה, יש המון פתחים רק שילדים, ממש כמו מבוגרים, ברובם לא מתחברים מיד
כן, זה ברור לי, את צודקת שאני בתקופה ש-
תחושת השייכות למקום מעורערת
וכמו עם כל דבר כשיש אישיו מסוים על הפרק מוצאים ביטוי לזה בכל מקום.

ואת תמיד רצויה ואהובה.
תודה מתוקה.

יש המון פתחים רק שילדים, ממש כמו מבוגרים, ברובם לא מתחברים מיד. כולנו מעדיפים לשחק או לדבר עם מי שאנחנו מכירים. אומרים שלום לחדשים אבל לוקח זמן באמת להכנס וליצור חברויות.בשביל ליצור קשר צריך להפגש בצורה די סדירה. מניסיוני, זה באמת באמת נכון !

יקרה, כתבת לפני כמה ימים משהו שבינתיים נמחק, ורציתי לענות והתלבטתי ולא ידעת יאם זה מתאים...כתבת על הקושי החברתי של הילדים שרוצים חבירם ולא תמיד יש....
רציתי לכתוב לך משהו שלמדתי לאחרונה בלימודיי, מין רעיון כזה של לשהות בתוך הקושי, פשוט להיות ולחוות לעומק את המקום הקשה, המבולבל. ממש לתת זמן לשהות אמיתית בתוך המצב הקשה. לא לרוץ מיד לפתור אותו, למצוא תרופה, למצוא מחסה, פיתרון ותשובה לשאלה, ולנסות לראות בקושי הזה הזדמנות לגדילה. צריך בשביל זה סבלנות....

ופתאום קראתי מה שכתבת בהקשר אחר:

_לא רק זה אלא שגם לא נסיתי להעביר את האי נוחות, להזיז אותו הצידה,
אלא התבוננתי בו, ממש עברתי דרכו.
במקום לנסות לסלק אותו, חוויתי אותו.
קיבלתי ממנו, השתמשתי בו וזה לקח אותי למקומות לא צפויים.
בעצם הכאב הזה זימן לי הזדמנות._

וזה בדיוק זה! רק מנוסח הרבה יותר טוב ממני!

ואני רוצה להציע שתקראי את מה שכתבת על הכאב ובמקום הכאב תחשבי על הקושי החברתי של הילדים או על הבלבול הכללי שאת/אתם נמצאים בו.... אבל נדמה לי שאת כבר יודעת את זה.

אנונימי

יקירה,
עצוב לי לקרוא את מה שכתבת, את התחושות שלך מהמפגש איתנו.
ויש לי הצעה בשבילך.
מה דעתך שלפני שאת מגיעה, כשאת יודעת מראש, תתקשרי לאחת האמהות (מושמנת בשמחה להתקשר אלי), ותבקשי מהילד של האמא הזו שישים לב לשלך, שיעזור לו להשתלב.
משהו פשוט כזה, מהלב. להגיד לו שהוא מכיר רק מעט ילדים וכדי שירגיש שייך ונעים, שישתף אותו קצת. או לבקש מהאמא של הילד לעשות את השיחה הזו עם הילד.
אני כמעט בטוחה שלו הייתי מבקשת מ ש שישתף את הילדים שלך, הוא היה לפחות מוכן לנסות.

~כשהייתי בכתה א', ממש בהתחלה, ניגשה אלי מורה שאהבתי וביקשה ממני לדאוג לילדה אחרת מהכיתה, שלא היכרתי קודם.
היא הגיעה מגן אחר והיתה ביישנית וסגורה.
ילדה חכמה, מוכשרת בהכל (!), יפה ואפילו טובת לב, אבל שלא מתחברת בקלות.
בשמחה, צירפתי אותה למשחקים שלנו בהפסקות ונעשינו חברות.
עד היום אני חושבת עליה וזוכרת אותה מאד לטובה, למרות שבשלב מסוים כבר לא היינו חברות~

ליאתי,
האמת היא שאני ממש בסדר.
היו לי כמה ימים קשים כמו שכתבתי, הרגשתי פגיעה יותר מהרגיל...
אני מבינה בדיעבד שבאתי עם הרבה ציפייה להשלים את "החסר" מבחינה חברתית עבור הילדים שלי.
אבל ברור לי שכמו ש אמא בבית כתבה
יש המון פתחים רק שילדים, ממש כמו מבוגרים, ברובם לא מתחברים מיד. כולנו מעדיפים לשחק או לדבר עם מי שאנחנו מכירים. אומרים שלום לחדשים אבל לוקח זמן באמת להכנס וליצור חברויות.
והרי למה אני יכולה לצפות ממפגש אחד בלבד?

נדמה לי שאני מתחילה להבין קצת יותר טוב מה אנחנו מחפשים מבחינת מעבר.
במשך כמה ימים התבחבשתי עם זה לבדי והיום דיברתי על זה עם דוד קצת (תמיד רעיון טוב לשתף את השותף!).
ביחד הבנו שאנחנו מחפשים-

ישוב שיש בו עוד כמה משפחות טובות בראש דומה לשלנו עם ילדים.

שניניו הסכמנו שהסיבה העיקרית שרצינו מסגרת כלשהי לילדים זה העניין החברתי.
אם יהיו עוד כמה משפחות בחינוך ביתי באיזור (מרחק הליכה) מבחינתינו להישאר בחינוך ביתי.

ישוב בפריפריה, גם מהבחינה הכלכלית, וגם כי שנינו מעדיפים את הקצוות ואת החיים בטבע.
הדבר היחיד שקצת מגביל אותנו הוא שדוד עדיין צריך להגיע פעמיים בשבוע למרכז לעבוד (ירושלים ותל אביב).

אז אי אפשר יותר מידי רחוק (אני די בטוחה שבסוף זה יהיה מקום במרחק כזה שאולי נצטרך למצוא סידור של שינה בעיר הגדולה ללילה או משהו כזה).

אז זהו, הדרישות הן לא גדולות מידי לדעתי, זה מתחיל להרגיש לי אפשרי.
בתימצות מחפשים -
אנשים טובים במרחק הליכה עם עוד ילדים, כמה שיותר טבע, פשטות ולא יקר מידי.

עדיין פתוחה לשמוע עוד הצעות על מקומות.
שבוע הבא מתכננת לנסוע דרומה (המדברה...אההההההה)
שבוע אחרי זה צפונה...

עדינה הי
מה עם נווה איתן?
זה מאוד קשה נדמה לי, למצוא מקום עם כמה משפחות חינוך ביתי לא?
לנווה איתן יש דף פה ואת יכולה להיכנס ולקרוא (או שאת כבר יודעת..).
זה על הגבול עם ירדן, מזרחה- עמק בית שאן- מקום מאוד מאוד מאוד חם ועם הרבה יתושים בלילה וזו אחת הסיבות העיקריות שלי זה לא מתאים, אבל יש שם קבוצה שלמה של חינוך ביתי וזה בטח שמח שם.
בטח לא יקר וגם די באמצע בין ירושליים לת"א לא? (טוב, בערך, אם זה צריך להיות בצד אז זה די נחשב)
כותבת לך מייל הערב
בי

זה מאוד קשה נדמה לי, למצוא מקום עם כמה משפחות חינוך ביתי לא?
אני מניחה שאת צודקת אבל אולי לא צריך יותר ממשפחה אחת או שניים אבל שנמצאים בישוב שבו אנחנו לא חריגים באופן כללי במהותינו.
במקום שיש בו תחושת פתיחות וחמימות...
במקום שבו "בית הספר" הוא לא מרכז החיים של כל ילד.
הורים עם ראש יותר פתוח...
הייתי רוצה לחיות במקום קטן עם קהילה נעימה...
לא יודעת,
אולי אין מקום כזה אבל אני רוצה לצאת להרגיש מקומות שונים.
כן, אני חושבת לנסוע גם לנווה איתן.
אני צריכה לראות כמה אני יכולה להספיק בכמה ימים קצרים.
בטח נעשה כמה גיחות שונות.

די מדהים אותי בכל פעם מחדש, איך רבות מאיתנו חוות את אותן תחושות, את אותן טלטלות, כל אחת במסע פנימי וחיצוני מיוחד משלה אבל עם כל כך הרבה נקודות השקה ודמיון...
הנסיבות החיצוניות שאני מתמודדת איתן עכשיו מאד שונות משלך (או שאולי בעצם גם דומות, מכל מיני בחינות), אבל הדרך שבה את מתארת את הדברים מאד נוגעת ללבי.

טלטלות
טוב, אז כותבים את זה עם ט

(קודם כתבתי תלתלה ולא הצלחתי להחליט אם זה עם ט או ת)

אבל הדרך שבה את מתארת את הדברים מאד נוגעת ללבי.
תודה אמא ללי
כל הזמן שואלת את עצמי אם זה נכון שאני כותבת כאן את כל הדברים האילו.
כמעט אחרי כל פוסט אני מרגישה מבוכה ובילבול, לא אוהבת את הצד ה"עיוור" שבכתיבה בוירטואלי.
לא רואים את הצד השני, אף אחד לא רואה אותי...
לא אוהבת שאני מחכה לתגובות...
מנסה לבדוק את עצמי ביחס לכתיבה שלי כאן, מנסה לברר מאיזה מקומות אני כותבת...

כל הזמן שואלת את עצמי אם זה נכון שאני כותבת כאן את כל הדברים האילו.
גם אני מתלבטת בכך לעיתים. בסופו של דבר אני תמיד מחליטה שמכיוון שזה חלק מחיים שלי כרגע, ומכיוון שלוותר על זה יהיה כרוך במאבק, ואני לא מאמינה במאבקים, אז כנראה שכרגע זה נכון מעצם זה שזה מה שיש, זה מה שקורה, ואין טעם להתנגד. תמיד אפשר לבקש מאלוהים שאם זה לא נכון לנו אז שייתן סימן ברור

.

ולגבי התגובות...אני בטח לא האדם לייעץ

. שמתי לב שמדי פעם כשאני בחוסר איזון בעניין הזה, אני מקבלת שיעור קטן שמחזיר אותי למקומי, מאפס אותי.

תמיד אפשר לבקש מאלוהים שאם זה לא נכון לנו אז שייתן סימן ברור
טוב,
אז זה מה שעשיתי ובאמת אתמול חשתי שהאובססיה שכל כך מפריעה לי בזמן האחרון פתאום נעלמה,
בקושי נכנסתי למחשב בכלל אתמול,
חשתי איזה חופש נעים ללא שום מאבק.
אגב, לוקחת את המפשט הזה
ואני לא מאמינה במאבקים
טוב טוב לתשומת ליבי (-:
בימים האחרונים כל הדברים מסתדרים כל כך בשלמות, כמו פאזל שכל חלקיו פשוט נופלים למקומם אחד אחרי השני שאני לא יכולה שלא לשים לב לזה ולהבין שתמיד אפשר לוותר על הלחץ.

עדיין חשה פגיעה יותר מהרגיל.
בלילה חלמתי שדוד עוזב אותי והתעוררתי תוך כדי בכי, עצובה, עצובה.
זה היה ב 6:00 בבקר, אז כבר קמתי ועשיתי 45 דקות של פאולה.
איזו דרך מצוינת להתחיל את הבקר.

שבת שלום ומבורך מלא חסד אמונה חמלה ואהבה

שבת שלום ומבורך מלא חסד אמונה חמלה ואהבה אמן

שבת שלום @}

האמת היא שיש לי המון לבטא, מרגישה שהכל סוער בתוכי,
לא רע ולא טוב פשוט סוער, מבעבע, משתנה כל הזמן.
לא בטוחה מה יצא מזה כאן אבל ננסה.

אנסה לתת ליד שלי להוביל,
היום שמעתי חלק מהרצאה של הרבנית פישר (הרבה זמן אני מחכה להרצאה חדשה באתר אשירה ואין והיום נזכרתי לחפש בשורשים ואכן יש שם המון הרצאות שטרם שמעתי!),
בקיצור היא כהרגלה דיברה על זה שהכל מאת ה', אנחנו בובות שלו, אין לנו משלנו ולא כלום, הכל זה הוא, הכל ממנו...
יש מי שדברים אילו ירתיעו אותו אבל אותי הם כל כך מנחמים, מרגיעים אותי
אני מרגישה שאני יכולה להרפות, שטיפשי בעצם אם לא ארפה, בשביל מה לי לרוץ בַמַקום?
לאן אני חושבת שאגיע?
אם הכל ממנו, את הכל הוא ממילא מסדר ומארגן אז נותר לי רק to sit back and enjoy the ride .
לא שאני תמיד מצליחה לעשות את זה אבל כשהרבנית פישר ברקע זה בהחלט מעורר ומזכיר ולזמן מסוים לפחות זה עובד עלי.
אמצע הצהריים, אני עם הילדים בתוך הבית כל היום, הם חולים ובלי אפשרות לצאת החוצה בגלל הקור והגשם,
הרבנית פישר מדברת מתוך המחשב, אני שומעת את מה שמתאפשר (מזכירה שאין מה להתעצבן על הילדים שמפריעים לי לשמוע כי מה שצריך להגיע לאוזניי יגיע ומה שלא כנראה שלא הייתי צריכה לשמוע ממילא) ושלווה ונחת מציפים אותי.
אני נשכבת איתם על המזרונים, משחקים ביחד...
לפעמים מתעצבנת אפילו צועקת על אחד מהם אבל לא נותנת לראש שלי להמשיך ללוות את האירוע בשיפוטיות.
מתעצבנת, נרגעת, משחקת, קמה, חוזרת...

כמובן שעזר לי גם ביחס למחשבות (שלא מרפות

) על המעבר.
ככל שאני מחפשת ומדברת עם אנשים ובודקת מקומות (עדיין לא בפועל, כלומר עוד לא הייתי באף מקום!) אני מצד אחד מבינה יותר ויותר לֱמה אני נמשכת, מה אני רוצה ומצד שני כמה אין כנראה אף מקום שיענה על כל הצרכים והרצונות שלי (וגם לא על רובם).
כמו שכבר כתבו לי," אף מקום לא יהיה מושלם והבית הוא בתוכך".
אז זה כנראה נכון.
ואני מחפשת את המקום "המושלם", חחחח... אני יודעת שאין דבר כזה ועדיין...

הרבנית פישר תמיד אומרת "מה אכפת לי, מה אכפת לי, לא אכפת לי מכלום מאף אחד..." שוב היא מתייחסת לזה שבמילא כלום זה לא אנחנו, מה אנחנו כבר מבינים כאן? מי אנחנו? ברגע שאנחנו חושבים ש אנחנו_ עשינו משהו, או ש _מישהו_ עשה _לנו משהו פיספסנו הכל, הכל זה אלוהים.... אנחנו, המציאות הזאת, זה הכל אשליה אז "מה אכפת לי?"
בעבר ה "מה אכפת לי" הזה תמיד הטריד אותי, לא אהבתי לשמוע זה נשמע לי נורא חצוף!
אבל היום זה התחבר לי ישירות למה שעובר עלי ביחס למעבר.
שמתי לב שחלק ממה שמסעיר אותי הוא המפגש או המחשבה על המפגש עם אנשים זרים במקומות פוטנציאליים שונים.
מחשבות על האם יאהבו אותי או לא, האם אני אמצא חן בעיניהם או לא?
מסתכלת על עצמי במראה ולא אוהבת את מה שאני רואה, שמנתי מאד מההריון, הפנים התעגלו והעיניים נראות לי קטנות והאף הארוך שלי...
לא רוצה שככה יראו אותי אנשים חדשים...
מרגישה ממש כמו ילדה שעוברת לבית ספר חדש ומפחדת להיות דחויה.
ופתאום ה "מה איכפת לי הזה" נפל לי בדיוק במקום.
מה איכפת לי, מה איכפת לי, מה איכפת לי....!
מתרגלת כמו שהגבירה בחום יעצה בבלוג של אשה שמחה אימרות חיוביות!!!
"מה איכפת לי" אימרה חיובית? כן, במקרה הזה כן.
יאהבו אותי או לא יאהבו אותי, מה איכפת לי? זה תלוי בי? אני יכולה לשלוט בזה?
די כבר (אומרת לעצמי) צאי מעצמך ופשוט תהיי!
אז את לא נראית כמו שתכננת להיראות כשדמיינת את עצמך כשהיית צעירה יותר, מה לעשות?
מה איכפת לך?
מה זה שייך אלייך איך את נראית?
את בראת אותך?
את שלך?
קחי כסא אחורי ותני לנהג לקחת אותך למסע שלא יכולת לתכנן אותו גם אילו היית האדם הכי יצירתי עלי האדמות!
לפני שבוע "תכננתי" לנסוע דרומה לבאר מלכה לראות את הישוב.
בבקר ביטלתי את הנסיעה מכמה סיבות וכל היום הסתובבתי עם תחושת פיספוס, בחוסר שלווה.
מאז ותמיד הייתי ככה, אני לא מסוגלת לבטל תוכניות מבלי שזה יסעיר אותי לגמרי במשך שעות.

אז זהו, שוב חוזרת לאותו המקום ואותו הפיתרון.
להניח למושכות...

שאלה,
יש כאן מבין הקוראות מי שראתה את הסרט "נ.ב. אני אוהב אותך" ?
ראיתי אותו אתמול בלילה והוא הרס אותי ממש.
סרט מקסים לטעמי אבל לא מצליחה להתגבר על העצב שאני חשה.
סתם תהיתי איך אחרים חוו אותו.

המה אכפת לי נשמע מצויין.
לגבי המושכות... קשה לי עם זה.
זאת אומרת נראה לי שזה עבודה משולבת. הרי אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהכל ייפול מהשמיים..
מה הרבנית עונה לשאלה הזו?
טוב, בטח אני באה לך מהמקום הארצי שלי - כשאת אחרי כבר כל כך הרבה שעברת שם..
אז ככה אני רואה את זה מפה. והרי אנחנו ממש לא חייבות לחשוב אותו דבר (-:
בכל אופן תרגול שחרור נעים לך.
אני דווקא בדיוק במצב ההפוך- תחושה של כאוס, בלבול, אי וודאות.
מרגישה שצריכה להחליט החלטות ו.. לא יודעת מאיפה להתחיל, על מה להתסכל קודם.
יש אמונה שהכל בסוף יירגע , אבל כרגע ההרגשה לא כל כך נעימה ובהחלט מרגישה שאני צריכה לחשוב ולעשות מעשה..
אני עם המושכות ביד אבל לא יודעת עוד לאן לקחת את הסוס )-:
בהצלחה עם המושכות @}

אם הכל ממנו, את הכל הוא ממילא מסדר ומארגן אז נותר לי רק to sit back and enjoy the ride
לגמרי
ובדיוק פה זה המקום שיש בו הכי הרבה בחירה הכי משמעותית

לגבי המושכות... קשה לי עם זה.
את יודעת, מטבעינו כבני אדם אנחנו פועלים, קמים, זזים, עושים...
אבל השאלה היא מאיזה מקום אנחנו עושים את הפעולה.
אני כמוך כרגע, מרגישה שאני חייבת להיות פעילה, זה מה שמרגיע אותי.
אבל אני חושבת שכאשר פועלים מתוך האמונה שאנחנו לא אחראים לתוצאות, לא יודעים לאן תוביל הדרך, זה מפנה לנו את המקום להנות מהמסע עצמו.
מוריד את המתח והלחץ שמלווים את המחשבה שאנחנו יוכלים לקחת פנייה נכונה או מטעית והכל תלוי בנו.
הרי אנחנו לא יכולים לראות את הדרך שלפנינו, אנחנו בקושי רואים את מה שנמצא ממש מתחת לאף שלנו, אז איך אנחנו אמורים לדעת איך לתכנן את העתיד שלנו?
אני עם המושכות ביד אבל לא יודעת עוד לאן לקחת את הסוס
זה נכון וזה לעולם ככה, לעולם לא נדע לאן הסוס לוקח אותנו!!!

אני אוהבת את מה שביירון קייטי אומרת
שהיא אף פעם לא יודעת מה היא תרצה בעוד רגע כי היא עוד לא הגיעה לשם.
זה כמובן אומר לחיות ממש את הרגע וזה לא דבר שאני מיטיבה בו אבל יש כל מיני דברים שמזכירים לי את זה ועוזרים לי להיות יותר נוכחת ואז אני מרגישה גם יותר שמחה ובסך הכל, זה כל מה שאני רוצה, להיות שמחה

(מהביטול של יום ראשון

)
מחשבות על האם יאהבו אותי או לא, האם אני אמצא חן בעיניהם או לא?

אני קוראת כאן, ואת כבר מוצאת חן בעיניי.

אם יצא לנו להיפגש אני אראה לפני את מי שכתבה כאן בצורה כזו כנה ושובת-לב.
ביום ראשון אחה"צ באמת נהיה סוער ולא נעים בחוץ אז אל תצטערי יותר מידי, הרגשת נכון.
@}

אוי שגית, את כזאת מתוקה.
באמת סיפרתי לחברה שהיית כל כך נעימה בטלפון (-:

החלטנו אגב שנבוא ביחד כל המשפחה כי לי יותר מידי כנראה הנסיעות האילו לבד עם שלושת הילדים והבטן כרגע, פשוט כבד עלי.
אז אהיה איתך בקשר ברגע שמזג האויר יתבהר.
והכי תודה לך על כל המילים החמות

_מתרגלת כמו שהגבירה בחום? יעצה בבלוג של אשה שמחה אימרות חיוביות!!!
"מה איכפת לי" אימרה חיובית? כן, במקרה הזה כן._
שמחה ששאבת השראה. זה כלי מגניב (-:
ההנחיה שאני קיבלתי היא ממש לנסח הצהרה ברורה בזמן הווה של מצב רצוי ואמירה שלו כאילו הוא כבר כאן.
למשל: "אני אוהבת את עצמי בדיוק כפי שאני" או "אני משחררת את הכסף שלי בשמחה והוא חוזר אלי בכמות גדולה יותר" (סתם דוגמאות)
מה שאני עושה בימים אלה, זה שכל פעם כשאני מזהה מחשבה מעכירה, אני מנסחת הצהרה הפוכה לה ואומרת אותה לעצמי כמה וכמה פעמים במשך היום. אחרי כמה פעמים כאלה, המחשבה שלי על עצמי משתנה ואני נדמית לעצמי בסדר גמור כמו שאני @}

מה שכתבת על ההתחברות למה שאמרה ביירון קייטי לגבי לחיות ממש את הרגע מבלי יכולת/רצון לתכנן קדימה כי בצעד הבא לא אדע מה ארצה ממש "עירבב" אותי.
ואני שואלת את עצמי (ואותך)אם גישה כזאת לא חוסמת התקדמות והגשמה והגשמת חלומות?
החיים שלי לימדו אותי שאם יש לי שאיפות וחלומות ...נגיד,סתם לדוגמה ,להקים מרכז לחם שאור ארצי,מרכז שיעלו אליו לרגל מכל הארץ למטרות לימודים ויעשו עליו כתבות בעיתונים והוא ממש יגרום לאנשים שינויים בהרגלי הצריכה והמחייה...בלה,בלה,בלה....זה חלום שכדי לרקום עור וגידים צריך מטרות ויעדים: ליצור קשרים,להתנסות בסדנאות קטנות ובייתיות ולצבור ניסיון, להשיג תמיכה כלכלית ...זה תהליך ...אולי של שנים..בחשיבה של סנטימטר קדימה , זה פשוט לא יקרה ותהייה החמצה.

מה שאני אומרת זה שלדעתי צריך איזון, לפחות במקרה שלי כדי לחיות את הצעד הבא אני צריכה לדעת לאן פניי נשואות ולאן אני צועדת,זה מה שמושך אותי קדימה ובזכות זה אני נהנית בצעד הקטן עצמו.

אוהבת את הכתיבה שלך.

נגיד,סתם לדוגמה ,להקים מרכז לחם שאור ארצי
קודם כל, מי את?
אם זה החלום שלך אנחנו חייבות להיפגש!!!!!!!!!!

ואני שואלת את עצמי (ואותך)אם גישה כזאת לא חוסמת התקדמות והגשמה והגשמת חלומות?
עכשיו, לגבי זה אני חושבת שעניתי לנקודות בערך על אותו העניין.
_את יודעת, מטבעינו כבני אדם אנחנו פועלים, קמים, זזים, עושים...
אבל השאלה היא מאיזה מקום אנחנו עושים את הפעולה.
אני כמוך כרגע, מרגישה שאני חייבת להיות פעילה, זה מה שמרגיע אותי.
אבל אני חושבת שכאשר פועלים מתוך האמונה שאנחנו לא אחראים לתוצאות, לא יודעים לאן תוביל הדרך, זה מפנה לנו את המקום להנות מהמסע עצמו.
מוריד את המתח והלחץ שמלווים את המחשבה שאנחנו יוכלים לקחת פנייה נכונה או מטעית והכל תלוי בנו.
הרי אנחנו לא יכולים לראות את הדרך שלפנינו, אנחנו בקושי רואים את מה שנמצא ממש מתחת לאף שלנו, אז איך אנחנו אמורים לדעת איך לתכנן את העתיד שלנו?_

ולגבי העתיד שלנו,
שוב, אני מאמינה שמוטעה לחשוב שאנחנו אחראים לכל זה.
זה למשל ההבדל בין ביירון קייטי ל "סוד" ואני יותר מתחברת לביירון קייטי ולרבנית פישר.
אותי תמיד הלחיצה המחשבה שאני יוצרת את המציאות שלי, שזאת גישה נפוצה בעולם הניו אייג' (עולם שגדלתי ממש לתוכו, אמא שלי היא האימאמא של הניו אייג').
אותי מרגיע לחשוב שיש את המציאות ואני אחראית רק על איך אני מקבלת אותה.
ושוב, אני לא אשב בחיבוק ידיים ואחכה שיפול נס מהשמיים (ולפעמים אני כן אשב בחיבוק ידיים, תלוי מה מתאים לאותו הרגע)...
גם לי יש חלומות (על מאפייה קטנה של לחם שאור (-: ) ואני עושה את הצעדים שלי לקראת זה ובואתו הזמן אני יודעת שהדבר יקרה בדיוק בזמן הנכון לו ולא רגע אחד לפני ולא חשוב מה אני אעשה, כמה מהר אצעד קדימה, אם ארוץ או אעמוד במקום.
אני זזה ועושה כי זה עושה לי טוב, כי זה חלק מהמסע שלי אבל אני לא יודעת לאן כל צעד יובל אותי, לא יכולה לדעת את זה.
אני חושבת שאני צועדת לעבר מקום מאד מסוים ויש סיכוי סביר שאמצא את עצמי במקום אחר לגמרי.

אני חושבת שזה דבר נפלא ממש להיות בעשייה, זה נעים, זה מרגש, זה מחייה, אין כל פסול בזה.
אבל למשל מה שביירון קייטי אומרת לגבי זה שהיא אף פעם לא יודעת מה היא תרצה ברגע הבא זה מדהים בעיני, זה אומר שהיא פמסוגלת בכל רגע ורגע להקשיב לעצמה מבלי להיות מושפעת ממה שהיא חושבת שהיא חושבת על עצמה, או חשבה לפני רגע...

טוב, לא יכולה יותר לכתוב, אולי מחר.
לילה טוב

ואני עושה את הצעדים שלי לקראת זה ובואתו הזמן אני יודעת שהדבר יקרה בדיוק בזמן הנכון לו ולא רגע אחד לפני ולא חשוב מה אני אעשה, כמה מהר אצעד קדימה, אם ארוץ או אעמוד במקום.
תודה על זה..

וגם - חייבת לרדת פה מהקיר - האם לקשר בשרוך ייקרא שמנתי?
אלוהים, את כל כך יפה וקורנת! תסתכלי שוב.

אולי תעברו ללונדון?

אני אוהבת את הכתיבה שלך. היא נעימה לי מאד.

בפרדס חנה והסביבה יש משפחות חינוך ביתי ויש גם הרבה דתיים עם ראש טוב (לוא דוקא בחינוך ביתי אבל פתוחים בראש הזה).
בנוסף זה קלי קלות להגיע משם לת"א וירושלים.

(ועכשיו אני אגלה לך סוד- אני אוטוטו מתחילה לבנות בית בגבעת עדה, שזה ליד, שאגור בו כשאחזור ארצה, לכן יש לי אינטרס להביא אותך לאיזור

)

האם לקשר בשרוך ייקרא שמנתי? לקח לי חמש דקות להבין שזה לא ציטוט מאיזה דברי קודש או משהו אחר, הייתי צריכה להתאמץ נורא ולייגע את מוחי שהכוונה היא שאת עדינה נראית כמו שרוך עם קשר בהריון הזה (עוד הוכחה שלא יצא לי לראות אותך המוווווון זמן...)

בזכותך הלכתי לראשונה לשמוע את הרבנית פישר, אין לי מילים - אני מרגישה שעוד לגמרי לא ירדתי לסוף דעתה אבל היא התיישבה לי בוווול על הרגע הנוכחי וכל כולי מלאת: "וואו" !! מרגיש לי שכל פעם שיש לי נפילה רצינית היא קשורה לאשלייה של ההשפעה שלי ולזה שאני לוקחת את עצמי ובעיקר את הבחירות שלי יותר מדיי ברצינות !!!

אני אוהבת את הכתיבה שלך
תודה

באתי רק כדי להגיד שאני קוראת באופן עקבי. מאד מתחברת, כחילונית, לקושי לתפוס את החיים כמי שאני ורק אני אחראית להם.
חוץ מזה כמי שעסוקה כבר שלוש שנים במחשבה איפה אגור כשאהיה גדולה אני מחכה לראות לאן תעברו. ..

אנונימי

ניסחתי, כתבתי, מחקתי, שוב כתבתי, מחקתי, ולא מצליחה עכשיו עם מילים, אז

וזהו לבינתיים

האם לקשר בשרוך ייקרא שמנתי?
אוי, גם לי לקח כמה רגעים טובים להבין את זה, הצחקת אותי

!!!

אלוהים, את כל כך יפה וקורנת! תסתכלי שוב
תודה יקירתי

הלכתי לראשונה לשמוע את הרבנית פישר איזה כיף!!!

היא התיישבה לי בוווול על הרגע הנוכחי אני תמיד מרגישה שהיא יושבת לי בווול!

בפרדס חנה והסביבה יש משפחות חינוך ביתי ויש גם הרבה דתיים עם ראש טוב (לוא דוקא בחינוך ביתי אבל פתוחים בראש הזה).
אני נוסעת גם לאיזור פרדס חנה, קצת מזרחה לבדוק איזה מקום...
נראה, אני מרגישה יותר ויותר ברור ככל שאני בודקת ומחפשת שאני נמשכת מאד מאד לפריפריה
שזה יכול להיות קצת בניגוד לרצון שלי לחֵברה? לא יודעת, אולי לא.
בסך הכל אני לא צריכה המון אנשים רק כמה טובים שאנחנו מתחברים אליהם.
מבחינת המקום מאד לא אוהבת מקומות נורא מסודרים (רק את הבית שלי פנימה!) שהטבע בחוץ נשאר כמה שפחות נגוע...

ובכלל תודה לכולכן

עדינה ניפו, מאוד נגע לליבי הסיפור של העזיבה של המשפחות האחרות(מצטער, לא קראתי את כל הדף)

טוב, אתמול בלילה היתה לנו (לי ולדוד) שיחה שהסעירה אותי מאד.
הוא שוב העלה את הקושי שלו במחשבה על מעבר וככה נפתחה שיחה ארוכה.
הוא רצה להבין מה אני מחפשת.
שוב הייתי לא מאד ברורה כי האמת היא שעדיין לא ברור לי.

ואז הוא החל לדבר,
אני התכווצתי וכעסתי ורציתי לצעוק ולבכות למרות שהוא דיבר בשקט ובנועם, מלא אהבה ולכן שתקתי והקשבתי, הבנתי שאם זה מעורר בי כאילו רגשות סוערים כנראה שיש אמת חשובה בדברים שלו שאני צריכה לשמוע .
הזכרתי לעצמי שזה תמיד אלוהים שבמדבר אלי, "תהיי שקטה ותקשיבי, זה יהיה לך טוב" אמרתי לעצמי.
הוא אמר שזה לא שלא נצא לחפש ולראות מקומות אחרים אבל הוא מרגיש שעוד לא ממש הספקנו לתת למקום הזה צ'נס אמיתי.
עד עכשיו היינו כאן שלושת המשפחות סגורות אחת בתוך השניה לא היה שום צורך לצאת ולהכיר אחרים.
"הכדור רק נזרק אליך ואת רוצה לברוח, הלך ה entertainment ואת רוצה ללכת איתו" הוא אמר.
"יש כאן אנשים טובים, הם לא מתיימרים להיות מה שהם לא, הם פשוט הם..."
"אין לך מושג מי נמצא בישובים שמסביבינו..."
הוא הציע שאתחיל ללכת למשל לבית מדרש לנשים שיש כאן בסביבה שפעם מאד רציתי ללכת אליו.
"אולי לא תמצאי שם את החברות הכי טובות שלך אבל לפחות תמצאי אנשים עם עניין דומה לשלך, תתחילי לצאת מהבית,
אני אתמוך בך לחלוטין, אעשה כל מה שצריך בשביל שזה יתאפשר לך."
"אני לא אומר שלא נצא לראות ואולי אפילו נעבור אבל לפחות נדע מה עזבנו"

הוא דיבר המון, אני לא זוכרת הכל ואני הקשבתי ואז הלכתי לישון ובכיתי במיטה אבל ידעתי ששמעתי דברים שחשובים לי.
אני יודעת שזה קשור שוב למה שאני שומעת כל הזמן שהבית הוא בתוכי ואני יודעת את זה בראש אבל מתקשה להבין את זה בלב שלי עמוק.
אני עדיין מתכוונת לנסוע בשבוע הבא צפונה אבל אני לוקחת פנימה את המילים שלו.
הבקר קמתי עם תחושה מעורבת של עצבות ושל שלווה.

אני מאמינה שאילו הם הרגעים החשובים, הרגעים שבהם משהו זז בפנים, הלב מרגיש ער ופועם וגם פוחד.
השיחות האילו עם דוד שבהם אני מרגישה כל כך עמוק וחזק, דברים לא ברורים ולפעמים כואבים אבל כאילו הכל זז מהמקום, זה לא מרגיש נח
אבל יש התעוררות, יש פתחים חדשים שמתעוררים ונגלים.
פתחים אל הלגמרי לא ידוע.

זה למשל ההבדל בין ביירון קייטי ל "סוד" ... אותי מרגיע לחשוב שיש את המציאות ואני אחראית רק על איך אני מקבלת אותה.

היי עדינה, עוקבת אחרייך המון זמן, פעם ראשונה שאני מגיבה (אגב- נורא מתחברת לחיפוש שלך, גם אני לא יודעת איפה אני רוצה לגור ועוברת דירות כל הזמן, ועכשיו עם השלישית בדרך בא לי כבר לדעת איפה יהיה הבית הקבוע שלי, עדיין מחפשת).
בקשר ל"סוד"- ככה בדיוק אני רואה את הסוד, אז כנראה זה קשור לאיך אותו האדם מקבל (במשמעות של "לומד", מכניס פנימה) את ה"תורה"...
בשבילי, אמנם אני מאמינה שיש בכוחי לשנות, אבל את הדרך אין אני יודעת כלל. ז"א, אני יודעת מה אני רוצה, ומבקשת, ומאמינה שאקבל, אבל לא יודעת איך. מאמינה שלפעמים קורה לנו משהו רע כדי לקדם משהו טוב, וזה גם חלק מהעניין, ז"א אם יש מטרה שאני רוצה, אני יכולה לבקש אותה (וגם לרוב אקבל)- אבל היא יכולה להתגשם במיליון תרחישים אפשריים, והכל לטובה.

לא אהבתי בסוד, שלקחו את זה לכיוון הכלכלי- מסחרי (רציתי X כסף וקיבלתי... וכו')- אני רואה את התמונה הכוללת יותר, ואת הראיה שלי בתוכה. הקטע של לבקש משהו מאוד ספציפי עובד לרוב (אצלי- לפעמים אפילו בדברים הכי קטנים כמו שיפסיק לרדת גשם כשאני צריכה לרדת מהאוטו לבית... מלא פעמים פתאום נחלש הגשם ואז בדיוק כשנכנסתי לאוטו/ לבית הוא התחזק חזרה... או דברים יד שניה שאני מבקשת ופתאום מישהו מספר שהוא רוצה לזרוק...)- אבל זו ראיה מאוד צרה, וגם מאכזבת לפעמים- אם במקרה אתה בתקופה רעה אז אתה יכול לאבד את האמונה, להתייאש ("אבל ביקשתי, למה לא קיבלתי?"), וחוץ מזה יכול להיות שבקשה שלי תתנגש בבקשה של מישהו אחר, ואז הדברים מסתדרים קצת אחרת...

טוב, קצת התברברתי (הנושא מאוד מדבר אלי)- אם הגזמתי תרגישי חופשי לערוך או למחוק...
בהצלחה בחיפוש @}

עדינה אהובה, עוקבת אחרי התהליך המרגש, המיוחד, המסעיר, הכואב, הקשה והמופלא שאת עוברת ומזדהה איתך ואתכם ובעצם, אולי פוסעת יחד איתך באופן מקביל ולפעמים גם נפגש...
רוצה לשתף אותך בתובנה אישית שלי שהרגשתי בעיקר בהריון של רוני - איך בכל הריון, מעבר לעובר שאני נושאת ובסופו של דבר יולדת, מתהווה בתוכי עוד משהו, איזה תהליך, משהו שהולך ומבקש להתפתח, לצמוח, להיוולד, בעיקר במישור של התובנות, ההבנות, הרוח, הנפש. ועם כל לידה נולדת בי תובנה נוספת, אני מתרחבה בידיעותיי את עצמי ומשהו נוסף, מעבר למתנת התינוק/ת נולד יחד איתו.

הבקר קמתי עם תחושה מעורבת של עצבות ושל שלווה. ניסחת כל-כך במדוייק - זה כמו מין תחושה כזו, ידיעה, שבעצם, הרבה זמן התנגדתי למשהו בתוכי שמבקש אותי לצמוח ולגדול והנה בא מישהו קרוב מבחוץ לי ועזר לי לראות, להרפות ולהכנע (לא יאמן כמה קשה להרפות ולהיכנע, לא ??)

אוהבת אותך ומודה לך על הכתיבה המשתפת הזו שלך,
שבת-שלום

שבת שלום @}

בכל הריון, מעבר לעובר שאני נושאת ובסופו של דבר יולדת, מתהווה בתוכי עוד משהו, איזה תהליך, משהו שהולך ומבקש להתפתח, לצמוח, להיוולד, בעיקר במישור של התובנות, ההבנות, הרוח, הנפש. ועם כל לידה נולדת בי תובנה נוספת, אני מתרחבה בידיעותיי את עצמי ומשהו נוסף, מעבר למתנת התינוק/ת נולד יחד איתו.
רסיסים כרגיל מנסחת מדויק את מה שאני חושבת איך לאמר.
שבת שלום עדינה @}

היי עדינה

התחלתי לכתוב לך משהו אודות חיפוש מקום
ואז הבנתי שבעצם אני כותבת לעצמי,אז כתבתי בסוף בדף שלי. את מוזמנת לקרוא ולבדוק אם מדבר אלייך

זה כמו מין תחושה כזו, ידיעה, שבעצם, הרבה זמן התנגדתי למשהו בתוכי שמבקש אותי לצמוח ולגדול והנה בא מישהו קרוב מבחוץ לי ועזר לי לראות, להרפות ולהכנע (לא יאמן כמה קשה להרפות ולהיכנע, לא ??)
כן בדיוק ככה הרגשתי.
ועם כל לידה נולדת בי תובנה נוספת, אני מתרחבה בידיעותיי את עצמי ומשהו נוסף, מעבר למתנת התינוק/ת נולד יחד איתו.
כן, מתחברת לזה מאד.

אוד ליה, אשמח להמשיך את הדיון הזה אבל אני עייפה מידי כרגע, אולי ביום אחר.
בכל אופן אני סבורה שמה שאת אומרת בגדול
אז כנראה זה קשור לאיך אותו האדם מקבל (במשמעות של "לומד", מכניס פנימה) את ה"תורה"...
זה נכון. כל אחד מתחבר ממקום אחר למקום אחר...

הי עדינוש,
אני יודעת שזה קשור שוב למה שאני שומעת כל הזמן שהבית הוא בתוכי ואני יודעת את זה בראש אבל מתקשה להבין את זה בלב שלי עמוק.

הבית הוא בתוכך, ושום דבר לא ממש משנה... ובכל זאת. את זאת שכל היום עם הילדים בבית. יש לך סיבות לחפש לך מקום אחר. אפילו נניח שהשעמום/בדידות של הילדים הוא לא הבעיה כי הם יצטרפו לביה"ס, את תהיי עם תינוקת (שימי לב, אני מקפידה!) בבית. ואם לך בודד ומשעמם, אז זו סיבה חשובה ומוצקה לחפש מקום אחר. אני יכולה להבין את הטענה שכאילו לא 'מיצית' את כל ההזדמנויות החברתיות שהמקום זימן לך, אבל.. יש אבל גדול. אין כמעט אמהות שנשארות בבית במושב, אפילו עם תינוקות קטנים.
סליחה שאני בוטה, כן? אבל קצת נגנבתי מזה. "הכדור רק נזרק אליך ואת רוצה לברוח, הלך ה entertainment ואת רוצה ללכת איתו" ?!@#$#$^&))&&()???!!!!!!! אנטרטיימנט?? זה מה שהיינו בשבילך?!

סתם, צוחקת. אבל אני בכל זאת חושבת שיש כאן עיוות. את לא בורחת, וזה לא היה בידור, אלא משהו שהוא חשוב לך ומהותי באופן שאת רוצה לחיות את חייך. את יכולה להתייחס לזה בתור הזדמנות לעבודה עצמית, אבל אני חושבת שלא הוגן מצדו להציג את זה באופן כזה, את מבינה למה אני מתכוונת? כאילו, זה לא נותן מקום של כבוד לחיפוש שלך, גם אם הוא מאוד מבולבל ועדיין לא מגובש במלים.
זכותך עוד להתבלבל, ולשאול, ולחפש (וכמובן שגם המקום הנוכחי עוד יכול להיות חלק מהחיפוש, אני לא אומרת שלא), אבל תנו לזה מקום, וכבוד, ולא לזלזל!!
<שאני לא אתעצבן:-)>

_דברים לא ברורים ולפעמים כואבים אבל כאילו הכל זז מהמקום, זה לא מרגיש נח
אבל יש התעוררות, יש פתחים חדשים שמתעוררים ונגלים.
פתחים אל הלגמרי לא ידוע._
איזה מנחם זה?! @}

שבוע טוב @}

טוב, בנות בנות, אין צורך להתרגש!!
ענת יקירתי, כן כל מה שהייתם בשבילי זה אנטרטיינמנט, חחח...

את יכולה להתייחס לזה בתור הזדמנות לעבודה עצמית, אבל אני חושבת שלא הוגן מצדו להציג את זה באופן כזה, את מבינה למה אני מתכוונת?
את הרי יודעת ש שתמיד אתייחס לזה בתור עבודה עצמית (את מכירה אותי מידי טוב, לא אפספס הזדמנות!!) ואם זה הוגן או לא הוגן זה לא ממש מעניין אותי (האמת היא שזאת מילה בלתי נסבלת לטעמי בכלל) העובדה היא שמאז אותה שיחה עם דוד ירדה לי כזאת כמות של לחץ פנימי שאת לא מתארת לעצמך.
ואני עדיין נוסעת לצפון בשבוע הבא ועדיין ממשיכה בחיפוש ואנחנו מתכננים יחד לנסוע לבאר מלכה...
אבל רובד נוסף של מתח ירד מהחיפוש הזה.
ובאמת בלי צורך להגן על דוד, הוא דיבר בכזאת נעימות ואהבה וכבוד, לרגע לא חשתי שהוא מזלזל בי.
אבל אני יודעת שכל מה שכתבת נאמר בכדי לחזק אותי ותודה לך על זה (-: על האיכפתיות והתמיכה שלך בי תמיד

_דברים לא ברורים ולפעמים כואבים אבל כאילו הכל זז מהמקום, זה לא מרגיש נח
אבל יש התעוררות, יש פתחים חדשים שמתעוררים ונגלים.
פתחים אל הלגמרי לא ידוע.
איזה מנחם זה?!_
נקודות,
לא הבנתי אם את שואלת את זה בציניות או מהנהנת בהזדהות?
אם את שואלת אז אשמח לענות.
ושבוע טוב לכולן

שבוע טוב, עדינה.
השארתי לך את בילי ג'ואל בדף הבית שלך... שיהיה.

בהצלחה בשם כל ה"מחפשים" את ביתם (אולי המחפשים את עצמם.....).

יעל צ

אוקיי, קיבלתי. פשוט המשפט הזה הקפיץ אותי, כי יש בו בבת אחת כמה מלים שנראות לי מנמיכות, מקטינות, אבל זה כנראה המשקפיים הפרטיים שלי.
חוץ מזה, אני מנסה לתפוס אותך בטלפון!
ואת יודעת שזה מאהבה גדולה @}

חששתי שיהיו עם זה בעיות...
בגלל זה הוספתי את הסימן קריאה.
רציתי לקבוע קביעה ולשאול אותך להסכמתך , אבל זה ממש מסובך בלי אינטונציה (-:
אולי יותר נכון היה לכתוב:
איזה מנחם זה, נכון?

עוד מהפלא של פאולה!
(ממליצה לקרוא)

בשבוע שעבר הגעתי לשיעור עם כאב שהטריד אותי במשך שבועיים שהלך וגבר בהדרגה.
הכאב היה בישבן, בצד אחד.
כאב sciatica כלומר כאב עיצבי כזה שמתחיל בגב התחתון דרך צד אחד של הישבנים ובהדרגה גם יכול לרדת לכל אורך הרגל.
טיפלתי שנים בכאב הזה אצל המטופלים שלי כאשר עבדתי כמסג'יסטית, כאב שקשה להיפטר ממנו.

הכאב שיגע אותי עד שהגעתי לשיעור וכבר היה נוכח במשך כל היום כל יום.

אני יודעת שאצל פאולה הטיפול בסוגר האחורי (בתחת) הוא דרך כל הקצוות, קצות הידיים (הזרתות), קצוות הפה, העיניים....
אז עבדתי על זה כל השבוע בעצמי. הרגשתי שאני אכן עוזרת לעצמי, שהכאב היה עוד יותר אינטנסיבי אילולי העבודה שלי אבל זה בהחלט לא הספיק.
בשיעור סיפרתי על זה למורה והיא החלה לעבוד איתי.
התחלנו בכיווץ ופתיחה של אצבעות הרגליים, עברנו להוצאת קולות בהנחייתה ואז ביקשה ממני להתחיל לצחוק.
זה מיד סגר אותי, עצבן אותי...
אוף, אני שונאת דברים כאילו, אני לא יכולה לצחוק ככה סתם!
אבל היא המשיכה לעודד אותי (לנדנד לי) "תצחקי, תחשבי על משהו מצחיק, קדימה, עוד עוד..."
ואני מנסה לצחוק, יוצא לי צחוק מאופק ומאולץ

שום דבר לא מצחיק אותי.
זה נמשך כמה דקות טובות ומביכות עבורי, אני שוכבת עם עיניים עצומות מנסה לצחוק... והיא לא מרפה (כהרגלה).
ואז היא אמרה "אולי פיספוסים" פתאום חשבתי על מצלמה נסתרת שמצלמת אותי וכמה מגוחכת אני נראית שאני לא מצליחה לצחוק.
"מה העניין, מה את כל כך כבדה, מאופקת, רצינית?" אמרתי לעצמי
זה הצחיק אותי והתחלתי לצחוק סוף סוף צחוק אמיתי, צחקתי על עצמי אבל לא מתוך זילזול, מתוך...חמלה?
בכל אופן הצחקתי את עצמי

הצחוק הלך וגבר והתעצם וכבר אי אפשר היה לעצור אותי.
הצחוק הזה קיבל חייים משל עצמו וכמו כדור שלג, התגלגל והתגלגל וגדל ותפס תאוצה ומהירות..............
וואו, איזה שיחרור, איזה כיף זה היה!
יצאתי משם שוב עם ברק בעיניים.

חשבתי לעצמי, יופי, אני מרגישה נפלא, אני צריכה לראות יותר סרטים מצחיקים, לצחוק יותר
אבל מה שלא ידעתי זה שהכאב שבאתי איתו באותו היום יעלם לחלוטין מהרגע שסיימתי את השיעור.
כל יום "חיכיתי" שהוא ישוב, חשבתי שזה בטוח רק במקרה נעלם ותיכף ארגיש אותו שוב.
אבל לא, כבר שבוע שלם אני לא מרגישה אפילו זכר לאותו הכאב.
ורק לפני יומיים פתאום עשיתי את הקשר בין הצחוק לכאב בתחת.
הרי הצחוק מפעיל את כל אותם הקצוות, קצוות הפה שנמתכות ומתכווצות כאשר מחייכים ובעקבות זה הפינות החיצוניות של העיניים והידיים והרגליים שהתנופפו לכל עבר.
ככל שהצחוק התעצם ככה העבודה התעצמה והתעמקה ונגעה בדיוק באיזור שהיה נחוץ!
לא מדהים?!!!!!!!!!!
איזו פשטות ואיזו גאונות!

שתי ציפורים במכה אחת, תרופה לנפש ותרופה לגוף.
מה שנקרא, רפואה הוליסטית!

ומאז, כל השבוע יש לי תירגולים מעולים.
אני מנסה לעבוד כמה שיותר אינטואיטיבי.
מתחילה בתרגיל של פאולה ונותנת לעצמי להתגלגל עם זה לאן שהגוף לוקח אותי.
זה דורש הקשבה פנימה, הרבה זמן עם הידיים על העיניים עד שהגוף מדבר איתי, מגלֶה סימנים ואז האמת היא שכל מה שדרוש זה שאני לא אפריע לעצמי.
ה"אני" שלי צריך לשבת בצד ורק להתבונן, זה לפעמים החלק המסובך שדורש "ריסון"!
ה"אני" הזה שחושב שהוא יודע כל כך הרבה.
אני לא מזלזלת בו רק שהוא צריך לדעת שיש לו עוד הרבה מה ללמוד ולפעמים העבודה הטובה ביותר שהוא יכול לעשות זה להיות בשקט ולהקשיב.

אני מאד מאד מתרגשת לקראת הלידה הקרבה... מרגישה איך כל הדברים האילו מכינים אותי לקראת זה

תודה על השיתוף. באמת מדהים שהכאב עבר!!
יפה לראות את ההתנגדויות שלך וההתרצויות שלך.
אני כל פעם מתנגדת יחד איתך (-;

מקסים

ואוו !! אילו רק ידעתי את זה בהריון האחרון שלי... הכאב הזה שאת מתארת חירפן אותי ויכל להשבית אותי לגמרי !! האמת, לפעמים הוא עוד קצת חוזר - נשמע שהפאולה שאת עושה, עושה עבודה ממש רצינית, גם לגוף וגם לנפש. אבל הכי התרגשתי והשתוממתי והתרשמתי מזה ש:
_זה הצחיק אותי והתחלתי לצחוק סוף סוף צחוק אמיתי, צחקתי על עצמי אבל לא מתוך זילזול, מתוך...חמלה?
בכל אופן הצחקתי את עצמי
הצחוק הלך וגבר והתעצם וכבר אי אפשר היה לעצור אותי.
הצחוק הזה קיבל חייים משל עצמו וכמו כדור שלג, התגלגל והתגלגל וגדל ותפס תאוצה ומהירות..............
וואו, איזה שיחרור, איזה כיף זה היה!_ מעצם זה שהצלחת לשחרר ולהצחיק את עצמך ועוד להמשיך ולצחוק ולהיות עם החמלה ...

מקסים לגמרי. זו נשמעת דרך מופלאה.

אני כל פעם מתנגדת יחד איתך

גם אני קצת..גם לי מאוד קשה עם בקשות להשמיע קולות מוזרים וכאלה.
נראה לי שזה חלק מהניתוק מהגוף, שהפאולה מנסה לחבר מחדש.

נשמע מדהים הטיפול שלך, אם המטפלת היא מאזור הדרום,אשמח אם תכתבי כאן פרטים ליצירת קשר איתה.אתן ממש מעוררות השראה.

פלונית , שמה עירית פרדמן מקיבוץ רוחמה ועובדת גם באשקלון. הטלפון שלה- 054-7995275

אני כל פעם מתנגדת יחד איתך
כן, אני מבינה היטב, לשמחתי כבר למדתי לסמוך עליה ואני הולכת עם הכיוונים שהיא נותנת לי גם כשעולה ההתנגדות (וזה ממש קורה כמעט בכל שיעור!).
מה ששמתי לב אליו הוא שכמעט בכל שיעור באיזשהו שלב בשיעור יש לי את אותה המחשבה "טוב, לא נורא, אז זה לא הולך להיות שיעור כל כך טוב"
אבל אז, תמיד אז , קורה ה breakthrough בשיעור, קורה מהפך כלשהו ופתאום אני נכנסת לאיזו עבודה לגמרי בלתי צפויה ומרגשת.
זאת אומרת שאני צריכה להתנגש באיזה קיר, איזה מחסום ורק כתוצאה מהמפגש הזה אני פוגשת משהו חדש,
משם אני מגיעה למקומות לא מוכרים לי.

דבר אחד שעבדתי עליו מההתחלה כשעוד לא בטחתי בה היה לבטוח באלוהים.
הייתי צריכה כמו להשליך את עצמי בידייה מתוך האמונה שאקבל בדיוק את מה שאני צריכה כי אלוהים איתי מכוון אותי בכל רגע ורגע ובעצם אני מפקידה את עצמי בידיו.
דרך אותו הביטחון באלוהים כיום אני בוטחת במורה שלי לגמרי.
ואני באמת פוגשת את עצמי במקומות חדשים לגמרי, מוזרים ומשונים, עושה דברים שאף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי עושה!!

עוד דבר אחד והפעם בלי קשר לפאולה,

הבקר אחת הגורים שלנו מתה.
לפני שלושה חודשים הכלבה שלנו המליטה 2 גורים, זכר ונקבה.
קראנו להם בוקר ולילה (האחת כהה והשני בהיר).
הילדים שיחקו איתם יום יום.
הבכור קם כל בוקר ומיד דבר ראשון שהוא עושה כבר שלושה חודשים זה לצאת החוצה לגורים.
הוא שוכב איתם שם, מלטף אותם, מדבר איתם משחק...
את רב היום שלו מבלה איתם.
גם האחרים אוהבים את הגורים אבל הבכור הכי קשור אליהם.
בימים האחרונים עם כל הגשם והקור התלבטתי האם להכניס אותם הביתה או לא.
הקרוואן כל כך קטן והגורים עוד לא גמולים וגם ככה הכל מתמלא בוץ... (קשה לי נורא עם חיות בתוך הבית)
בקיצור השארתי אותם בחוץ על המרפסת המקורה ועשיתי להם מאין מקום מסתור מהרוח.
אתמול ראיתי שלילה לא מרגישה כל כך טוב ואף מצאתי כמה כתמי קיא על המרפסת אבל לא חשבתי שהיא במצב כל כך רע.
בבקר מצאתי אותה שוכבת על המזרון במרפסת לא זזה ובקושי נושמת, לאחר רבע שעה כבר מתה.
אני האמת לא כל כך נקשרת לבעלי חיים (זה בעלי והבכור) אבל בכיתי ובכיתי, עצובה ומרגישה אשמה כמובן.
אחר כך בישרנו את זה לאבשלום (הבכור) והוא התייפח.
ידעתי שיהיה לו עצוב אבל לא ציפיתי לתגובה כל כך קשה מצידו.
הוא בכה איזה שעה ואז במשך שאר היום המשיך פה ושם.
העיניים שלו עצובות וכבדות.
כל הזמן מפתיע אותי מחדש כמה הוא מתבגר מהר.
גם פיצי (האמא) לא הפסיקה ללקק את הגורה שלה ולהסתובב סביבה.
וכל היום אח"כ התרוצצה וחיפשה אותה וייבבה...
ממש קורע לב.