ארוחה מ3 כפיות תפו"ע מרוסק, 2 כפיות אורז עם טיפי סוכר, 2 ענבים,ולסיום הנקה
רות, זה נהדר!
פשוט מצוין. אני ממש לא רואה מה הבעיה בזה.
המון המון תינוקות בין גיל 6-12 חודשים אוכלים ביסים ופירורים ומנות קטנות של כפית-שתיים ממשהו כל פעם.
מבחינת משקל - היא נולדה קטנה ונשארה קטנה. נכון שהיא ירדה טיפונת בעקומות, היתה קצת מעל אחוזון 3 ועכשיו היא טיפה מתחת, אבל... לא בטוחה שזה כזה משמעותי. תנודות שהן בגדר הנורמלי.
היא רק יונקת.
טעות! היא בעיקר יונקת, וגם טועמת, מריחה, מורחת, בודקת, מתרגלת, ומתנסה במאכלים ובמרקמים שונים.
בדיוק לפי הספר. עד גיל שנה - ההנקה היא המזון העיקרי של התינוק, והמוצקים הם בגדר למידה רב-תחומית.
זה פשוט מתיש בטירוף להכין כל פעם משהו חדש... כמעט לשווא
נכון.
ולכן, אני ממליצה לך מאוד להסתכל מחדש על כל האופן שבו את מכינה ומגישה לה את האוכל, ולראות איך העניין יכול להפוך ליותר מהנה ופחות מתיש עבורך.
למשל: להכין פחות דברים במיוחד בשבילה, ויותר דברים שאת ממילא אוכלת, שאת ממילא מכינה למשפחה, ומאכלים בסיסיים שממילא יש בבית, וצריך רק איזה עיבוד קצר נוסף, או תיבול טיפה שונה.
בגיל כזה, רוב התינוקות כבר יכולים להתמודד עם חתיכות וגושים ואוכל אצבעות.
תני לה מהצלחת שלך, דברים זמינים, דברים שיש ממילא. ממליצה לך בחום להתחיל לחשוב מזוית "עצלנית": מה הכי קל לך להכין? איך הכי קל לך להכין? איך אפשר ליצור מצב שלפחות פעמיים ביום - רצוי שלוש - את יכולה להגיש לה אוכל בשלף, בלי שצריך להכין לה במיוחד, כי האוכל כבר שם?
למשל: לחתוך כמה חתיכות של אגס / בננה / אבוקדו ולהגיש. כמה כפיות של יוגורט שרק צריך להוציא מהמיכל. כמה כםיות של טחינה גולמית בקערית (היא יכולה לאכול בכפית או באצבעות, לבחירתה). שתי כפיות של אפונה או שעועית או מרק שאת עצמך אוכלת לצהריים. להכין דייסה שגם את אוהבת ושתאכלו אותה שתיכן. להפריש לה נתח רך של הפולקע או החזה-עוף או הצלי של שבת, שתמצוץ.
כאלה דברים.
יש עוד יתרון ללתת לה לאכול מהאוכל שלך, אפילו מהצלחת שלך, וזה שהרבה תינוקות אוכלים הרבה יותר ברצון דברים מהצלחת שלנו. לפעמים אם תגישי משהו לתינוק הוא יסרב, אבל אם את תקחי את הביס הראשון הוא יסכים לקבל את הביס השני. זה אינסטינקט הישרדותי בסיסי - לא לאכול כל דבר שהם רואים, אלא רק דברים שגם אנשים אחרים אוכלים - זו הגנה בפני הרעלות למיניהן.
תני לה גם להאכיל אותך, אם היא רוצה. שהאוכל יהיה כיף, שעה של נתינה הדדית.
המטרה הכי חשובה כרגע, היא שאת תהיי יותר נינוחה עם כל עניין האוכל. והפרקטיקה של ההגשה וההכנה היא מאוד חשובה - אם זה מתיש, אז סימן שיש מקום לשינוי. אוכל אמור להיות שגרה, אמנם קצת מעייפת ומתסכלת (בייחוד הניקיון של כל ההפלות והמריחות
), אבל לא מתישה. המאמץ הפרקטי שלך מתחבר לדאגה שלך בעניין התזונה, ובייחד הלחץ הוא עצום. אבל אם הגשת האוכל תהיה כרוכה בפחות מאמץ מצידך, אני מאמינה שגם יהיה לך יותר קל לשחרר ולתת לה להתקדם בקצב שלה.
מה שכן, תשתדלי מאוד מאוד לא לרוץ אחריה עם כפית. זה פשוט לא עוזר. לחץ הופך את האוכל לפחות אטרקטיבי. ככל שאת דוחפת יותר כך היא נסוגה יותר. זו תגובה כמעט אינסטינקטיבית (תבקשי פעם ממישהו לנסות להאכיל אותך כשאת לא רעבה. חוויה מאלפת). התפקיד שלך הוא לספק מגוון של מאכלים (מבחינת ערכים תזונתיים, טעמים ומרקמים) ולוודא שהאוכל יהיה זמין ונגיש , שלוש-ארבע פעמים ביום, רבע שעה כל פעם. אכלה? יופי. לא אכלה? להעיף את האוכל מהשטח, להחזיר למקרר, לזרוק לפח, לאכול אותו בעצמך (רק אם הוא טעים לך ואת רעבה, כמובן), ולשכוח ממנו עד הארוחה הבאה.
, חיבוקים וחיזוקים.
).
התחילו להלחיץ אותי בגן שזה יכול להפוך להרגל קבע.. וגם הרופאה רמזה שזה סוג של הפרעת אכילה.