עינת המשך המסע

[עינת*]

זהו דף המשך לדף ששמו מציאות חדשה פרידה.

[עינת*]

והסיבה שיש דף חדש היא שהפרידה כבר איננה מציאות חדשה.
היא מציאות של שנה וחצי.
ויש במציאות הזו של השנה וחצי האחורנות כבר הרבה דברים מעבר לפרידה הזאת.
ויש גם שאיפה שעם הזמן, וגם עם הדף החדש, יהיו פחות ופחות דברים שנשענים על המציאות הזאת של הפרידה ההיא. שלעינת, כלומר לי, תהיה זהות שלא נשענת על הפריזה הזו. זהות משל עצמי. עומדת זקופה ולא זקוקה להשען על שייכות מן העבר כדי להיות קיימת.
כאמור, אני בדרך לשם. ועדיין לא לגמרי שם.

אני מקווה לפגוש כאן את האנשים המקסימים שליוו את המסע שלי כאן עד כה.
ברוכים הבאים!

לא כתבתי באתר כבר חודשיים. הצורך להגיע לכאן נח לזמן מה. זה גם סימן לאיזושהי התחדשות.
והרצון לכתוב כאן הוא פרי של החופשה הארוכה הזו שמסתיימת כעת.
חופשות פסח בשנים האחרונות היו עבורי מסעות של שחרור, גם אם לא תמיד נוח ונעים, אבל תמיד מקדם. זמן של שינוי וטרנספורמציה.
השנה, אני חשה כך עכשיו לפחות, יש רוח אחרת שנושבת אל חיי. רוח של מדבר, שנראה שרק מחממת ולא באמת מזיזה דבר.
קרעתי את הארץ לאורכה ולרוחבה וכעת אני נוחתת בבית, עם שקית חצי ריקה של ארומה, וריקה מתובנות והבנות.
נראה שזזתי המון, אבל לא הגעתי לשום מקום..

הבוקר עמדתי על ההר במצפה הימים בצפון הרחוק. השקפתי על הכינרת, וראיתי את הכל פרוס לעיניי, את הנוף ואת נפשי, בחמלה רבה.
וזה היה יופי מושאל. כי עדיין מזיזה לי משהו בפנים הידיעה שהוא, האדם שאיתו פעם היינו זוג, מביט בנוף הזה מדי יום ביומו עכשיו.

[עינת*]

בית. משפחה. ילד.
הילד יורד במדרגות.
הוא רוצה שאמא תרדים.
האבא חוזר אל המחשב.
שם אוזניות.

ברקע מוזיקה רכה מתנגנת.
ורעש של גלים מתנפצים.
ים.

מול הבית - הרים.
כלב נובח מרחוק.

הסירים כבר נחים על הכיריים.
הכלים שטופים בארון.
הכל נח.
ערב.

מעבר להר שממול
אהובי משכבר הימים
עושה משהו שהוא עושה -
אני לא יודעת.

אולי הופעה לכבוד החג.
שם ירוק ושמח.
ואותם כוכבים שפה.
ואפילו אותו הכלב נובח.
באותה זמן
שפה.

אבא אמא וילד
אלה היינו יכולים להיות אני ואתה ו..
אבל זה לא אני ואתה ו..
אני כאן בצד אחד של ההר
ואתה שם בצד השני של ההר.
וכבר הרבה זמן עבר.

[עינת*]

אני פוגשת עיר חדשה לי
בתים בתים
בשמש של אחר הצהריים.
סתם חנויות
סתם אנשים
סתם בתים.

מנסה לדמיין את העתיד שלי פה.
מה קושר אותי לכל זה?
מלבד הרצון לחידוש,
הרצון לשינוי..
איך הזר הופך למוכר?
איך מסתם מקום זה הופך לבית?

מנסה למצוא מקום בו יהיה לי נח
כמו כאן בקירקוש של הסירים,
כמו לנסוע יחד ברכבת
ולרדת יחד
לעזור זה לזו עם התיקים
לצעוד על הרציף הלילי
לגלות ביחד מקום חדש.

מנסה בשמש של אחר הצהריים
במקום חדש-חדש לי
למצוא תחליף לחום של היחד
של לא-ללכת-לשום-מקום.

[קן_לציפור*]

תתחדשי על הדף ועל ההתחדשות. אני כאן, עוברת איתך לדף הזה.

[עירית_לוי]

תתחדשי! גם אני כאן איתך.

[אישה_אדמה*]

גם אני..בשקט בדרך כלל, אבל חסרת לי אז משמיעה קול..

[עינת*]

והנה משהו קטן אבל גדול.
עירית מעורה בעניין.
היה בחור. שלושה שבועות. הכרנו בפורים.
הראש שלי היה סחרחר מעט. ממנו. מכל הסיפור.
פעם ראשונה מאז האקס המיתולוגי שזה הרגיש קרוב כל כך לדבר האמיתי.
היו גם ספקות. שאלות. אבל היה ניסיון כנה של שני הצדדים לקשר.
הסיום היה מאד בעייתי ופוגע.
חיתוך קר. בטלפון. מצידו.
כתבתי לו מכתב ארוך. ניסיון לסגור דברים. אבל אולי גם ניסיון לפתוח. כי באמת רציתי לתת לזה צ'אנס כנה.
תשובה לא קיבלתי.
מאז הייתי דבוקה לפייסבוק בתקווה עיוורת לקבל איזה אות חיים.
והכאב של הדחייה של הילדה הקטנה שרוצה להרוס את עצמה כשזה קורה לה - הרים ראש.
מה זה הרים? בימים שעוד לא קיבלתי אות סגירה סופי ממנו הייתי במבוי סתום עצמי אדיר.
אחר כך התשובה אכן הגיעה אבל בצורה כל כך ראויה ולא מכבדת בעיניי. מה זה שיחת טלפון קרה לעומת החום הגדול, הנועז שהרשנו לעצמנו לחוות?!
כל הפסח הזה נדפק לי בגלל זה. הלב סגור.
והיום? רגע לפני הגן. מנסה לזוז. מנסה לחזור לחיים.
ומה אני רואה?
בפייסבוק המקולל הזה, תמונות מפסטיבל שהיה עכשיו.
ואותו.
עם מישהי.

כן, אותו פצע, ממש סגירת מעגל.
מה עושים עם הכאב הזה?!
שוב ושוב הכאב הזה של הילדה הדחויה שפשוט לא רוצה לחיות אל מול החוויות האלה.
למה אין לי טיפת כבוד עצמי להגיד - אני קיימת. אני טובה. אני יפה. אני ממשיכה.

[נטע_ק*]

המרגיעון אומר "מותר לכעוס"
אז אולי לכעוס קצת - באמת על הבחור
ואז לאהוב את עצמך, לזכור שמגיע לך יותר ושלא כדאי להתפשר על אחד כזה.
הטוב עוד בדרך

[עינת*]

אני נשבעת, עם כל הרוחניות שלי שמה שאני רוצה כרגע זה לקלל אותו! כמו עם בובות וודו. שאלוהים יחזיר לו. הגורל יחזיר לו. שהיחס הזה יחזור אליו וייכאב לו כמו שכואב לי. שהבורות שלו תיפגע בו חזרה.
לצערי, מניסיון העבר, אני שולחת אותם ממני ישר אל החופה.

תודה על התגובות המהירות יקירותיי!

[עינת*]

והמרגיעון שלי אומר - אבל תראי, את פתחת את הלב. העובדה שכואב לך מעידה על כך שפתחת ובטחת. וזה אומר שאולי משהו השתקם מאז הפרידה הגדולה, כי אני מוכנה שוב להיות במצב החשוף הזה. ומה לעשות, החשוף הזה - גם סיכונים בצידו. אבל עדיף החשוף הזה על פני פגוע וסגור, וננעל בפני החיים.
והטוב עוד לפניי.

[קן_לציפור*]

העובדה שכואב לך מעידה על כך שפתחת ובטחת.
כן, איזה יופי.
שאולי משהו השתקם מאז הפרידה הגדולה
מנסיון שלי זה יכול לבוא ביחד. זה לא רק שאחרי שהכל הכל משתקם, רק אז פותחים את הלב.
השתקמת, גם אם באופן חלקי, ופתחת את הלב.

והטוב עוד לפניי.
אמן ואמן

[עירית_לוי]

עינת יקרה,
צר לי לשמוע שכך זה הסתיים .

אני בהחלט בעד להוציא החוצה את הכעס והזעם. לתת להם ביטוי, מקום והכרה.
הכעס הזה הוא אינדיקציה להרבה כאב ולהרבה תסכול שרוחשים בתוכך.
אני חושבת שרוחניות זה לא לדחוק פנימה כעס, אם עולה כזה. להיפך, זה יהיה לא-רוחני בעליל ולא תומך בתהליך ההתפתחות הרוחני שלך לתת לכל זה להישאר בפנים. דיכוי זה לא רוחני בעליל .
זה יהיה כמו לקחת לבה רותחת שממשיכה לבעבע ולסגור עליה דלת כבדה, במקום לאפשר לה להתנקז החוצה.
הכאב שלך זקוק בהחלט לניקוז החוצה, כדי שתפסיקי לסבול ממנו.

יחד עם זאת, מרגע שאיפשרת ללבה הרותחת שלך להתנקז החוצה, אני לא בעד להמשיך לשכשך בתוכה, משום שאת היא היחידה שמשלמת על כך מחיר (רצית לתקוע סיכות בבובת וודו. כרגע רק את מרגישה את הכוויות של הלבה של עצמך).
מחיר נוסף, מלבד הסבל, הוא ההישארות בעמדה של חולשה, קַטנוּת וחוסר אונים - לעומת עמדה של מישהי מלאת עוצמה, אחראית ובוחרת.

אפשר לפגוש כאב מתוך עמדה של קורבן - ואפשר לפגוש אותו מעמדה של אדם בוחר.
וזה הבדל של שמים וארץ מהרבה בחינות.
אני מציעה לך לנסות ולשנות מיקום, לשנות עמדה, על מנת שתסבלי פחות ועל מנת שתתקדמי מהר יותר ללא המשא הכבד שכל קורבן נאלץ לשאת עימו.

תראי אם זה אפשרי לך בנקודה בה את נמצאת.
אם תגלי שהאחיזה בבור הקוֹרבנוּת היא כביכול חזקה ממך, ושאת בכל זאת רוצה לצאת ממנו, כתבי ואנסה לסייע לך עם זה.

אפרופו עמדה של בוחרת -
רציתי להזכיר לך את מה שאולי קשה לראות מתוך הצפת הכאב העצומה הזו, וזה, שעיקר הספקות לגבי האיש הזה היו שלך. מי שהתלבטה, מי שביקשה להשהות ולבדוק - הייתי את. ואנא אנא נסי להביט על זה ללא כל טיפה של שיפוט וביקורת, אלא בעיניים נקיות לגמרי.
זה קצת מזכיר לי את הכאב העצום שחשת לפני שנה וחצי כשנפרדת מהאיש הקודם ומתוך אותו כאב לא יכולת לראות את מה שאת עצמך אמרת בין השורות - את זה שהקשר ההוא לא היה נכון לך, שאת היא זו שלא רצית אותו.
זה לא מפחית ממידת הכאב שבניתוק אבל זה יכול לסייע לך להתחבר אל עמדת הבוחרת.

[כריסטופית_רובין*]

היי עינת, תתחדשי על הדף! קוראת אותך מהדף הקודם ומברכת על ההתחדשות

רוצה לכתוב לך ש

זה טוב שחווית עוד קשר (למרות שהיה 'קשרון') כך את נזכרת שזה אפשרי ואת יכולה לחוש את אותן תחושות חזקות ומשמעותיות עם עוד בני אדם מלבד האקס, שזה לא טמון בו ויש מי שמצפה לך

אינני יודעת מדוע קרה מה שקרה, למה התנהג כפי שהתנהג (אויש אנשים...יכולים להיות כאלה לא בני אדם. איזה טיפש הוא. ממש טיפש באמת,זה מרגיז אותי לחשוב על כך) ואם זה ישלח אותו לחופה, מי יודעת? מה זה משנה? רק הסיפור שלך משנה (ובורות ואטימות לא נעלמות בחופה ,הם שם וזו לא הבעייה שלך)
אולי זה משהו שזימנת מתוך מקום פנימי שמחפש ללמוד משהו,להתקדם ממשהו,להשתחרר ממשהו?
יכול להיות?

(אולי את חושבת כמוני- לעזאזל עם הזימונים הללו P: מיצינו...)
בכל אופן,את אחראית רק על עצמך ובחירותייך ומעשייך,ונראה שאת בוחרת ממקום טוב מאוד,ממקום אוהב ומעז

ותמישכי להגיד 'לא' לכל מי שלא לא מתאים ולכל יחס לא מתאים-אם אומרים 'לא' מספיק פעמים אותם דברים לא מתאימים יפסיקו לנקוש על דלתך

ורוצה להוסיף-פייסבוק הוא הגיהנום של קשרים חדשים,זה פשוט יותר מדי מידע בזמן ובמינון הלא נכון . שומרת נפשה תרחק. רק טלפון.

אז...שולחת לך חיבוק וירוטואלי אך כנה מאוד
שתתחזקי מכל הסערות
שתמצאי שהשורש הפנימי שלך איתן יותר ויותר למרות הכאב (מה זה כאב? את יכולה עליו)

שתחול התבהרות בפנים ובחוץ

שתזכי בזמנך הנכון לכל האהבה שקיימת

[פלוני_אלמונית*]

_שתתחזקי מכל הסערות
שתמצאי שהשורש הפנימי שלך איתן יותר ויותר למרות הכאב (מה זה כאב? את יכולה עליו)

שתחול התבהרות בפנים ובחוץ
כריסטופית אילו מילים חכמות!

שתזכי בזמנך הנכון לכל האהבה שקיימת_

[עינת*]

קודם כל מגיבה לעירית, שלא יברח לי ואז אקרא את שאר התגובות..
יקירה, את צודקת בעניין הספקות. הרבה מהם היו שלי. אני חושבת שהסיום של הקשר קרה כל כך מהר כי לא יכולתי להחזיק את זה בפנים. לא ציפיתי שזה ייקרה באופן כל כך מתעלם ולא מכבד. אני חושבת שהאופן שבו זה קרה, זה מה ששיגע אותי.
עכשיו בעניין העמדה של הבוחרת.
אני בהחלט מנסה.
עם זאת, הבטתי בתמונות הטריות שלו אתמול עד שלמדתי אותן בעל פה. במיוחד התמונה שלו חובק אישה אחרת.
נזכרתי בכל כך הרבה דברים שהספקתי להפנים אותו בהם. להכניס אותו אל חיי בהם.
ולמרות שהיו גם אלמנטים של אי נוחות בקשר עבורי, אני חווה את זה כאובדן גדול.
ויש לי מעט מאד שליטה בזה.

אם תגלי שהאחיזה בבור הקוֹרבנוּת היא כביכול חזקה ממך, ושאת בכל זאת רוצה לצאת ממנו, כתבי ואנסה לסייע לך עם זה

היה לי רגע אחד יקר בכל המסע הזה של השבועות האחרונים. זה היה רגע בו מתוך שיחה עם חברה טובה, הסכמתי לראות את הילדה הפגועה הננטשת שבתוכי. והסכמתי לא לנטוש אותה. חברתי שאלה אותי כמה פעמים - האם אני מוכנה להיות איתה? עם הילדה הזו שכל מה שהיא זקוקה לו כרגע זה אני? וכמה פעמים אמרתי לה "לא". הבטתי בילדה הזו בבוז ובדחייה. לכי מפה את עושה לי פאדיחות. סיבה א' לא להיות איתה. סיבה ב' - עוצמת הכאב גדולה מדיי. חשתי כמו פגועי הלם קרב, אשר אינם מסוגלים לחזור אל הקרב בזיכרונם. טראומה היא חלל לבן ופתוח. ערפל. וברור מאד למערכת הפנימית שאסור ללכת לשם. היא תעשה הכל כדי לעקוף את המקום הזה. אבל בעצם העובדה שהיא מגייסת את כל המשאבים כדי להתגונן מהחוויה, ברגעי "סכנה" - היא מייצרת את החוויה כל פעם מחדש.

כשהבחור הזה יצא בפתאומיות שכזו מחיי, בקור מפתיע למרות שהייתי מאד פתוחה איתו לגבי הרגישויות שלי, חוויתי את המקום הלבן. בד בבד נשארתי צופה, עדה למקום הזה. ולא האמנתי, על אף שיש לי פז"ם של התמודדות עם זה, לגלות מה היא כוחה של טראומה.
ועבורי להסתכל על הילדה הזו היה ללכת רגע אחד נגד האינסטינקט, ולחזור אל המקום הלבן. מקום בו הזמן עצר מלכת. מקום בו אי אפשר לראות כלום. אבל ההסכמה לעשות אחורה פנה ולהיות בתוכו, היא זו שיוצרת את השינוי. היא זו שגורמת לילדה הזו להרגיש לא נטושה לרגע.
הילדה הזו תקועה במקום הלבן והיא לבד. והיא רוצה שאני אבוא.
ואסור לי להראות את המקום הלבן לגבר שאיתי.
ולכן כרגע אחרי המפגש הזה עם הבחור, ועם הפצע, אני חשה שאני לא יכולה מצד אחד לבוא לקשר עם הפצע הזה. מצד שני אני מרגישה שאני לא יכולה ולא רוצה שלא לבוא לשם עם המקום הלבן הזה. כלומר אני לא רוצה לעשות את מה שעשיתי עכשיו - להגיד לילדה הזו - "עופי מפה כי אם הוא ייראה אותך, הוא יילך."
אני רק מבקשת לעצמי ריפוי! כדי שהגבר שלצידי לא יצטרך בכוחות עצמו לרפא לי את זה. זה מפחיד מדי. אבל מצד שני שיהיה סבלני מספיק, עמוק מספיק, בשל מספיק, כדי לחיות לצד ולאהוב אשה שיש לה מקום כזה בפנים.

[עינת*]

_אולי זה משהו שזימנת מתוך מקום פנימי שמחפש ללמוד משהו,להתקדם ממשהו,להשתחרר ממשהו?
יכול להיות?_

כריסטופית, תודה על מילותייך החמות והחיבוק, שהגיע אליי בהחלט.

ללא שום ספק, זימנתי את הגבר הזה אל חיי.

פחדתי מאד מחוויית הדחייה מאז הפרידה לכן הקפדתי להיות עם אנשים שאני לא חשה רצון עז להיות איתם. חיזקתי קצת את האגו, והרגשתי רצויה.
וכעת הגיע הזמן להתמודד עם העניין - אז מה קורה לי כשאני במפגש עם מישהו שאני כן מעוניינת בו?
אגב, יש כל מיני רמות של מעוניינת.
נמשכת בטירוף, רואה בו אבא פוטנציאלי לילדיי מבחינות מסויימות, רוצה להשוויץ בו, רוצה להיות כמוהו, רוצה אליי את האכויות שלו, רוצה לגעת קצת באיזו פיסגה שלי לא התאפשר לכבוש מעולם, אבל באמצעותו כן, יותר. כל מיני "רוצה" יש.
ואהבה.. או.. זה.. קצת כמו להוריד נעליים ולהישאר. זה קצת כמו אני הכי יפה גם בפיג'אמה שלי. זה כי הוא רואה אותי ומכיר אותי מבפנים. ואני קצת מתקשה אפילו כי זה מבקש ממני לאהוב ולקבל את עצמי כמו שהוא מקבל אותי. זה נינוח. זה בית. זה מרגש אבל עם וויתור על הדרמה.
אני רואה את זה אצל חברותיי. ובאופן חלקי הייתי שם בעצמי.
אהבה זה לא קשור לטיימינגים. זה כשלא חושבים אוי למה אמרתי לו ככה כתבתי לו ככה. זה נופל נכון.
ובשביל זה - אני צריכה לאהוב אותי.
והקשרון הזה הראה לי - שאני עדיין לא אוהבת אותי מספיק.

[כריסטופית_רובין*]

נמשכת בטירוף, רואה בו אבא פוטנציאלי לילדיי מבחינות מסויימות, רוצה להשוויץ בו, רוצה להיות כמוהו, רוצה אליי את האכויות שלו, רוצה לגעת קצת באיזו פיסגה שלי לא התאפשר לכבוש מעולם, אבל באמצעותו כן, יותר. כל מיני "רוצה" יש

פשוט רוצה לכתוב לך,שהקטע הזה כל כך מדוייק,קולע, מעורר הזדהות ומבט מחוייך, אירוני, כנה. הדברים שאנו מחפשים...


וזה-
ואהבה.. או.. זה.. קצת כמו להוריד נעליים ולהישאר. זה קצת כמו אני הכי יפה גם בפיג'אמה שלי. זה כי הוא רואה אותי ומכיר אותי מבפנים. ואני קצת מתקשה אפילו כי זה מבקש ממני לאהוב ולקבל את עצמי כמו שהוא מקבל אותי. זה נינוח. זה בית. זה מרגש אבל עם וויתור על הדרמה

פשוט גרם לי לחייך.עמוק.נעים.פשוט
כן

[קואלה*]

היי עינת,
תתחדשי על הדף וכל הכבוד לך על ההתמודדות
סליחה על ההתפרצות לדף לצורך בקשה לקבל עצה
אבל אשמח לשמוע ממך אם לא אכפת לך, איך הסתדרת מבחינה כלכלית להפרד.
אני במקום של קשר בעיתי ומחשבות על פרידה.
כל פעם נדמה שאנחנו עושים את הצעד להפרד ואז מפחדים ונסוגים שוב לזרועות של השני

אני בדף כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש

תודה

[קואלה*]

תודה על תשובתך המהירה.
את באמת מאוד אמיצה(-:
מאחלת לך שתמצאי בן זוג אוהב ומשמח

[עירית_לוי]

_ולמרות שהיו גם אלמנטים של אי נוחות בקשר עבורי, אני חווה את זה כאובדן גדול.
ויש לי מעט מאד שליטה בזה._
זו בעיני נקודה שחשוב להתעכב עליה.
אני מבינה לגמרי את תחושת חוסר האונים הגדולה ואת הכאב הגדול מול חווית הנטישה, מול האובדן.
את חשה חוסר אונים וחוסר שליטה - גם מול הדרך בה הוא בחר להתנתק, וגם מול הרגש המכאיב שמציף אותך.

בואי נראה כיצד את יכולה לאט לאט להחזיר אלייך את תחושת וחוויית השליטה. התחושה שאת לא קטנה וחסרת אונים מול ההתנסות הזאת.
מה שמחזיר אותי לדבר על 'עמדת הבוחרת' לעומת 'עמדת הקורבן'.

עמדת הבוחרת מתייחסת לבחירה של שני דברים:

הבחירה לסיים את הקשר.
זו בחירה שכבר עשית.
כל מה שאת יכולה לבחור כעת ביחס לבחירה הזאת שכבר נעשתה, זה האם לעמוד מאחורי הבחירה (כמי שבחרה אותה, לא כמי שאשמה בה), או האם להיות קורבן של הבחירה של עצמך.

(זו שיחה שחשוב עד מאוד לעשות אותה בתוך הקשר נטול כל רסיס של האשמה. כי קל מאוד מאוד ליפול אליה, במיוחד כאן ספציפית.
אם היינו מקיימות אותה בע"פ, הייתי יכולה לדאוג לכך. בגלל שאנחנו מתכתבות, אני משאירה לך לדאוג לזה.
הנה דוגמא להלקאה עצמית: "זו את שרצית להאט את הקשר איתו, עכשיו תאכלי את מה שבישלת," וכדומה.
שימי לב לא ליפול לשם. זה קריטי. כי זה יקח אותנו בדיוק לכיוון ההפוך מזה שאנחנו מכוונות אותך אליו).

הבחירה מי להיות ביחס לאובדן ולכאב.
וזה כמובן בלי קשר למי הוא זה שבחר לסיים את הקשר. את או הוא. אובדן אפשר לחוות גם את אם לא רוצה לסיים קשר וגם אם את כן רוצה.
הכאב קיים בכל מקרה. בתוכך. ולא משנה בכלל מה היה הטריגר שהציף אותו.
הנטיה האנושית האוטומטית היא לחפש אשמים לכאב. אם כואב מישהו כנראה גרם לכך, כלומר אשם בכך. הוא - כי הוא היה מניאק, או אני - כי איפשרתי לו, או הדפוסים הדפוקים שלי, או ההורים שלי. מישהו. לא משנה מי.
אני מציעה חלופה - אחריות ולא אשמה.
להוציא לגמרי את אלמנט האשמה מהמשוואה של כאב והתמודדות עם כאב.

זה נתיב ישיר לביסוס תחושה של שליטה ובעלות בית (לעומת חוסר אונים מבאס ומשתק).
וזה גם נתיב ישיר לאהבה העצמית שהזכרת קודם.

עכשיו, כאשר פירקתי את נושא עמדת הבחירה לשני חלקים, תראי אם קל לך יותר להתחבר אליו.
אם את צריכה עוד מדרגות ביניים כדי לטפס לשם - רק תגידי מה וכמה.

[עדינה_ניפו*]

גם אני הגעתי. שמחה שאת כותבת, עוברת יחד איתך את המסע הזה מתוך מערכת יחסים של 10 שנים, עם 4 ילדים ועדיין מרגישה שאני נמצאת רב הזמן בדיוק במקום שאת עומדת בו היום.
אז שוב תודה על ההזדמנות להקשיב וללמוד.
וכמו תמיד- תודה מהלב לעירית היקרה

[קן_לציפור*]

עינת יקרה, כמובן שאני מתחברת מאד למה שעירית כתבה לך.
כמו שאת יודעת, אני במקום שונה אך דומה...
אני לומדת מהמסע שלי, שלקחת אחריות על הפרידה ועל הכאב שעולה איתה, מפחית את תחושת הקורבניות.
כמו שעירית כתבה, הכאב יהיה בכל מקרה.
יחד עם זאת, רוצה רק להגיד שיש ימים של נפילה לקורבנות, ולהאשמות חיצוניות כי זה, נו איך להודות על האמת, הרבה יותר קל...

למזלי זה קורה פחות. וכשזה קורה אני מנסה לא להלקות את עצמי יותר מדי אחר כך...
תחבקי את עצמך. יש כל כך הרבה מה לחבק!

[עירית_לוי]

יחד עם זאת, רוצה רק להגיד שיש ימים של נפילה לקורבנות, ולהאשמות חיצוניות כי זה, נו איך להודות על האמת, הרבה יותר קל...
בהחלט בהחלט!
זה חלק בלתי נפרד מהעיסקה של להיות בן אדם. זה חלק מהטבע האנושי.
יותר מזה: לפעמים, בשלב הראשון, זוהי טקיטיקת התמודדות של הנפש על מנת שלא להתפרק. וזהו מנגנון הגנה שמאלחש מעט את הכאב.

זו חייבת להיות נקודת המוצא: שזה טבעי, שזה אנושי, שזה מותר. שלעיתים זה ממש צורך.
לכן כל כך הדגשתי את הנקודה של לא לנזוף בעצמך ולקיים את כל השיחה באווירה של אהבה וקבלה עצמית בה מותר לך להיות בדיוק בדיוק מי שאת.

אבל, כדאי ואפשר ליצור דיאלוג מול הנטיה האנושית הזאת.
ליפול, לזהות, לקום, ולאט לאט להיגמל ממנה - עד שהנטיה הזאת תלך ותתנדף מתוך המערכת שלך. עד שלא יהיה לך בה צורך יותר.
וכל זה - בעיקר כדי שמידת הסבל שלך תפחת, מידת הטלטלה שלך מול רגשות מכאיבים תפחת, ותחושת החוסן הפנימי תתחזק.

[עינת*]

רוצה לכתוב כרגע משהו שלא מתייחס ישירות לתגובות שקודם. בהחלט קראתי ואני בתהליך הפנמה.. תודה!! תגובות אכתוב בהמשך.

חברה שלי נפרדה מבן זוגה. זה קרה בפסח. הם היו ביחד שלוש שנים. גם לפני שנפרדו הם הזכירו לי מאד אותי ואת מי שהיה בן זוגי. וגם הפרידה שלהם מאד דומה לשלנו, הרגשות שלה, האופן בו הוא מתמודד, הרצון והמוכנות שלה למשפחה, שלו - לא. גם אצלה זה קורה בסמוך ליום הולדת שלושים, כמו שאני הייתי. בקיצור, הרבה דמיון. הרבה מאד.
הם חלקו בית במושב שבו אני גרה, בו חיו גם כמעט שנה, כמו שאנחנו חיינו יחד.
עכשיו היא הייתה אצלי ודיברה על זה שהיא חושבת לחזור לעיר ולשכור דירה עם שותפים. היא אמרה - עכשיו אני מבינה מה את עוברת, מה היא הבדידות הזו של להישאר לבד במושב, שכולם בו זוגות ומשפחות.
ההתנסות והאמירות שלה משמשות לי כרגע מראה.
א. אני נורמאלית. זה שאני סובלת כל כך השנה ומרגישה שיש שממה סביבי - זה טבעי!! זה לא משהו דפוק או לא בסדר אצלי. הרבה אנשים היו מרגישים כך במצבי.
ב. עשיתי בחירה, אולי בחירה שונה משל חברתי. היה לי ברור שלשותפות אני לא חוזרת. גרתי בשותפות מגיל 19, מאז שעזבתי את בית הוריי. כשעברתי לגור עם האקס לראשונה בחיי הרגשתי שאני יוצרת בית - בית משלי. בית של משפחה. שזה החלום שלי. ומזה לא יכולתי לחזור לחיי שותפות. משם הרגשתי שאני יכולה ורוצה לגור רק לבד או בזוגיות אחרת, עם הזמן.
ג. הבחירה שעשיתי הייתה בחירה קשה ו.. אמיצה.
פתאום אני רואה איך אל מול כל הבדידות הזאת בחרתי להתייצב. ולא ברחתי.
אפילו העבודה שלי נמצאת חצי שעה נסיעה מביתי. זהו פיצול איום כי אני לא יכולה להתמיד בחיי חברה לא שם ולא פה, בגלל המרחק, ואני לא באמת שייכת.
זאת בחירה קשה, היא אינה אידאלית. כך התגלגלו גם הנסיבות. ובשנה הבאה אני הולכת לבחור אחרת.
אבל אני מעריכה את השנה הזו. עכשיו כשניצני הסיום כבר נראים באופק ואפשר קצת להקל, להוריד ציפיות מעצמי, קצת להסיק מסקנות, קצת להתחיל להיפרד מזה.
בחרתי לא להתחבא השנה.

יחד עם זה אחרי השיחה איתה כשראיתי כמה, אובייקטיבית, נסיבות חיי כרגע לא מאשפרות תחושת עיטוף, הגנה וביטחון, נהיה לי גם עצוב. אז רציתי לכתוב את זה כאן. ולחבק את עצמי, את הילדה שבי חזק חזק חזק. פתאום ראיתי אותה לנגד עיניי.

האקס שלי תמיד אמר לי שאני צריכה ללמוד להיות לבד. אני חושבת שהשנה לקחתי את השיעור בגבורה. ואני בטוחה שזה מחשל.

[עירית_לוי]

אני שמחה כל כך שהצלחת לראות עד כמה את אנושית ונורמלית.
וגם חזקה ואמיצה מאוד.

מלבד זאת, אני רוצה להוסיף שאת רכה ועדינה ורגישה - ובו בזמן חסונה ואמיצה.
שימי לב לשילוב הזה.
נדמה לי שיהיה חשוב עבורך להכיר ולתת תוקף לשני הפנים הללו שלך. לשילוב הזה של גם וגם.

חיבוק גם ממני

[ב_עילום*]

שיהיה סבלני מספיק, עמוק מספיק, בשל מספיק, כדי לחיות לצד ולאהוב אשה שיש לה מקום כזה בפנים.

מקסים

[עינת*]

יאללא הנה כבר בא לי להכיר מישהו חדש..
(-:

[עירית_לוי]

יופי!
מציעה לך ממש עכשיו להגדיר לעצמך אילו צרכים שלך את רוצה שמערכת היחסים הזוגית שלך תספק להם מענה.
כך תצרי מצב בו התכווננות (או הבקשה, הדרישה, ה"זימון") תגיע ממקום של עוצמה וחיבור ולא ממקום של חוסרים ופחדים.

[עינת*]

תודה עירית!
כשקראתי את דברייך האחרונים בהתחלה חשבתי - אין מצב, אני לא יכולה להגדיר את זה. אני יכולה להרגיש את זה אבל לא לאמר במילים מה בדיוק.
ועכשיו מצאתי שאני יכולה.
עשיתי רשימה לא קצרה של מה אני מבקשת ומזמנת אל חיי. איזה מין גבר אני רוצה. מוללתי למילים עד כמה שיכולתי, נעזרתי בחוויות של הקשרים הקצרים האחרונים שהראו לי מה אני רוצה ומה לא.
ויש לי בקשה, תפילה, התכווננות, נראה לי הרבה יותר מדוייקת וברורה ממה שיכולתי לכתוב אי פעם.
ועכשיו? לתלות על המקרר? להתפלל?
אני פשוט אהיה באמון, שאם ביקשתי וגם הרגשתי, תוך כדי שכתבתי ממש הרגשתי את האהבה של האדם הזה אליי, את אהבתי אליו, את החברות העמוקה וכל האכויות הנפלאות של הקשר הזה, זה יגיע אליי. כי אני פשוט מרגישה שזה מגיע לי.

[עירית_לוי]

אני פשוט אהיה באמון, שאם ביקשתי וגם הרגשתי, תוך כדי שכתבתי ממש הרגשתי את האהבה של האדם הזה אליי, את אהבתי אליו, את החברות העמוקה וכל האכויות הנפלאות של הקשר הזה, זה יגיע אליי. כי אני פשוט מרגישה שזה מגיע לי.
בדיוק.
אמונה היא קריטית כאן.
וגם דרישה פנימית עמוקה וכנה ממקום עוצמתי ולא ממקום חלש או קורבני.

[עינת*]

דרישה פנימית עמוקה.
חזקות המילים האלה.

[עינת*]

לא מבינה למה בכל קשר שמתחיל לי גם אם הוא רק בחיתוליו, בא הקול הזה שאומר לי: "תסיימי את זה, תסיימי את זה, תסיימי את זה".
בסדר, אני מוכנה לקבל את הטענה שאף אחד מכל הגברים שפקדו את חיי השנה לא מתאים לי.
אבל למה אין הסכמה בפנים להתרחב ולתת לזה צ'אנס? למה אני לא מברכת את עצם הניסיון?!
משהו בי רוצה לסיים דברים עוד לפני שהם מתחילים.

אז מה קורה פה. אני באמת רוצה להבין, להקשיב. אף אחד לא מתאים, וה"לא" בא מתוך ידיעה? גם על האקס שלי הקול הזה אמר "לא" המון- המון פעמים!
ואיך זה קשור לעובדה שגם עם מקומות עבודה כשאני באה לעזוב אני מגלה כמה מאוהבת הייתי, כמה קשורה הייתי, כמה אהבתי והתחברתי?! למה בתוך הדברים ההרגשה הזו לא מופיעה? למה אני כל כך פוחדת להיות כאן ותמיד צריכה איזה "שם"?

הלוואי וידעתי מה אני צריכה לעשות, איך לעבוד עם זה. הקולות האלה נשמעים כל כך אמינים כמו הקול בי שמנחה אותי בחיים ואומר לי לאן ללכת ומה הצעד הבא. כמו ה-קול הפנימי. ואין לי בעיה להישמע לקולות האלה אם אני יודעת שהם ניציגי האמת בתוכי. ואם אני יודעת שהם מסוגלים להגיד גם "כן" על בן אדם, על בן זוג פוטנציאלי. כי אם זה רק "לא", במשך שנים, אז אני מתחילה לחשוד ומאבדת אמון בקול שבתוכי, ואז אין לי שום אינדיקציה לדעת אם ומה אני רוצה בכלל בתחום הזה, וזה מייאש.

ולמה כל עניין ההכרות עם גבר כרוך בכל הרבה אשמה מצידי? האשמה באה לידי ביטוי בכך שאני אומרת לעצמי שאני משקרת לעצמי, שאני מסרבת לראות שזה "לא" וממשיכה עם זה ובכך בוגדת בעצמי, באמת שלי. (עם האקס האשמה על זה בדיוק רצה לי במערכת שלוש שנים!!) אבל בעצם אולי פשוט יש שם אשמה. אשמה על עצם העניין שיהיה לי גבר. "זה לא בסדר, זה אסור. זה על חשבון מישהו." והאשמה מחפשת לה נושא שאני אאמין לו ואקנה. אבל היא זו שרוצה להנכיח ולהנציח את עצמה. וכך כל סיטואציית המפגש חייבת להיות כרוכה באשמה וסבל!

[עינת*]

האמת שזה מאד חזק ומתבהר לי מתוך מה שכתבתי, שהאשמה רוצה לחיות! זה תבוע במערכת שלי שמפגש ואהבת גבר באים ביחד עם אשמה, באותה חבילה. והיא פשוט עובדת עליי עם הסיפור כיסוי הזה - שיש פה אשמה מוצדקת, על חוסר הקשבה ונאמנות לעצמי. ואני קונה את זה!!!
מתוך סיפור חיי וילדותי זה מאד ברור לי למה נתבע בתוכי דווקא הדפוס הזה. פשוט לא הייתי מודעת לאיך הוא מרמה אותי ותמיד מתגנב פנימה על גבי מחשבה שאני מאד מאד מעריכה ומכבדת שאומרת "תהיי נאמנה לעצמך, תהיי כנה, תחפשי את האמת, גם אם היא קשה".
מצד שני באמת חשוב לי לחפש את האמת בי. אני גם לא רוצה להיות בעמדה שאני נותנת צ'אנס לכולם, מאבדת את חוש הכיוון והאבחנה שלי.
איך לנתק את הדברים?

איך להיות ערה שם? איך להיות חופשייה שם?! להיות הבוחרת? איך להיות במפגש עם גבר ללא אשמה?!

[עירית_לוי]

נראה לי שיש כאן שני דברים,
וכרגע, לצורך העבודה שלך, הייתי מפרידה בינהם:

1. הנושא של יצירת אמונה חזקה ומבוססת של - אני ראויה לגבר שיאהב אותי בדיוק כפי שאני ושיתן מענה לכל צרכיי מקשר זוגי, זה מגיע לי ללא תנאי. נקודה.
2. הנושא של הסכמה להכיל קשר, התחלה של קשר, על כל הפחדים הבלתי נסבלים שמציפים אותך שם.

את הנושא של הקשבה לקול הפנימי הייתי משאירה לשלב הבא.
כלומר - קודם כל ליצור הסכמה רגשית לעבור את מה שכניסה לקשר דורשת ממך לעבור, להסכים להיות שם - ורק בשלב השני להתחיל להפריד בין הקול הפנימי לפחד. יש לי תחושה שכרגע הקול של הפחד הוא חזק עד שיהיה קשה להפריד בינו לבין הקול הפנימי. הוא עושה רעש רקע חזק מדי. קודם להרגיע את הפחדים, להסכים לפגוש אותם, להסכים להיות בתחילת קשר גם אם את לא בטוחה שזה האיש הכי מדוייק - ורק אח"כ לדקדק בסינון. שני הנושאים הללו יחד כרגע כרגע נראים לי תיק כבד מדי.

מה דעתך?
אם את מתחברת ורוצה ללכת לשם אוכל להנחות אותך. כהרגלנו .

[עינת*]

עירית, זה נכון שיש לחזק את האמונה שמגיע לי אהבה, קשר זוגי שבו יהיה מקום בדיוק למי שאני. ויחד עם זה להכיל את הרעידה של ההתחלות. אבל אני מרגישה שאינני יכולה להכנס בצורה עיוורת לכל התחלה, רק בגלל שיש לי קושי אדיר עם התחלות.
מה שהבנתי בעקבות דבריי האחרונים זה שהאשמה באה ממקום לגמרי אחר ממה שחשבתי ולכן יש לי כוונה אמיתית לא לתת לה תוקף. אני בטוחה שעוד אהיה מאותגרת במקום הזה בגלל שזה דפוס חזק. אבל ברגע שזיהיתי את המקור של האשמה הזו אני כבר לא יכולה להאמין לה כמקודם.
אני מסרבת להיכנס לסרט שקוראים לו "את לא נאמנה לעצמך, את משקרת". עם זה אני בהחלט מוכנה לחכות. להגיד לעצמי - אני לא יודעת. אני צריכה זמן. אני צריכה להשתהות ולבדוק.
אולי לזה גם את התכוונת?

ביום שישי פגשתי מישהו, דרך חברה משותפת. פגישה עיוורת. האמת באתי בלי ציפיות בגלל כל מיני סיבות. והכוונה שלי הייתה קלילה יותר. הכרות לאו דווקא לצורך זוגיות. כן, האמת שיש בי צורך מאד גדול בתשומת לב גברית כרגע. וגם במגע. פשוט מאד.
הצורך להיות מחובקת כל כך גדול עכשיו שעד שהוא לא יתמלא, כך נדמה לי, לא אוכל להסתכל שוב בצלילות על הנושא הזה של גבר-אשה, ובכלל.
והיו בינינו שש שעות של שיחה. שיחה מעניינת, כנה. מפגש.
לא ראיתי באמת חיבור רומנטי שם כאופציה, מבחינתי.
אבל הייתי מוכנה לזרום ולראות מה קורה.
הוא לא התקשר מאז.

זה לא שחיכיתי בטירוף לטלפון, אבל תהיתי למה בכל זאת הוא לא צלצל.
וכמובן שהאגו שלי רצה לקבל אישור שאני בסדר. ולא קיבל אותו.
במהלך המפגש הייתי נינוחה מאד, בטריטוריה שלי, לא מרגישה שאיימתי בנוכחותי, לא הלחצתי, לא הכבדתי. לא יודעת.. מה לא בסדר אצלי?
כמובן זה לוקח אותי למקום הזה של:
אני לא יפה מספיק.
אני לא מספיק. נקודה.

וזה מחזיר אותנו לסעיף הראשון:

הנושא של יצירת אמונה חזקה ומבוססת של - אני ראויה לגבר שיאהב אותי בדיוק כפי שאני ושיתן מענה לכל צרכיי מקשר זוגי, זה מגיע לי ללא תנאי. נקודה.

[קן_לציפור*]

במהלך המפגש הייתי נינוחה מאד, בטריטוריה שלי, לא מרגישה שאיימתי בנוכחותי, לא הלחצתי, לא הכבדתי. לא יודעת.. מה לא בסדר אצלי?
עינת, אני בטח לא הולכת לחדש לך, אבל זה שהוא לא התקשר אליך, לא אומר שיש קשר אליך.
אני מכירה את זה מעצמי.
איך אני מקשרת את הפעולה של הצד השני (או אי הפעולה) - אלי.
בימים טובים, אני יכולה לשים את עצמי בצד, ולא לקשר את זה לעצמי - ואז כל התמונה מתבהרת.

זה באמת לא קשור אליך.
אבל גם כן...
רק במובן שהטריגר, שזה שהוא לא התקשר, מעלה אצלך נושאים שאת כבר מכירה (חוסר אמונה בעצמך, חוסר בטחון וכו')
וגם במובן שמזכיר לך את מה שאת רוצה וזקוקה וראויה לו.

[עירית_לוי]

מה שהבנתי בעקבות דבריי האחרונים זה שהאשמה באה ממקום לגמרי אחר ממה שחשבתי ולכן יש לי כוונה אמיתית לא לתת לה תוקף. אני בטוחה שעוד אהיה מאותגרת במקום הזה בגלל שזה דפוס חזק. אבל ברגע שזיהיתי את המקור של האשמה הזו אני כבר לא יכולה להאמין לה כמקודם.
בהחלט.
זו תובנה חשובה. ואכן קריטי עבורך לא להיגרר להאשמה הזאת. האשמה/הלקאה עצמית -

• היא דבר מאוד מאוד מחליש (זה כמו שתבלעי רעל על בסיס קבוע),
• היא מעכבת אותך מלשחרר כל דפוס באשר הוא,
• והיא לוקחת אותך בדיוק בכיוון ההפוך מאהבה והערכה עצמית.

_אני מסרבת להיכנס לסרט שקוראים לו "את לא נאמנה לעצמך, את משקרת". עם זה אני בהחלט מוכנה לחכות. להגיד לעצמי - אני לא יודעת. אני צריכה זמן. אני צריכה להשתהות ולבדוק.
אולי לזה גם את התכוונת?_
אכן לזה התכוונתי.
התכוונתי שתטילי ספק במסננת הנוכחית, מכיוון שכרגע היא מוּנַעת גם מפחד ורצון להגן על הלב מפני פגיעה, ולא רק מקשב פנימי לגבי מיהו הגבר הנכון לך.
לאחר שתעזי יותר ויותר להיות שם עם לב פתוח ולא מתגונן, תתפני להקשיב פנימה ולסנן בצורה מדוייקת יותר.


_במהלך המפגש הייתי נינוחה מאד, בטריטוריה שלי, לא מרגישה שאיימתי בנוכחותי, לא הלחצתי, לא הכבדתי. לא יודעת.. מה לא בסדר אצלי?
כמובן זה לוקח אותי למקום הזה של:
אני לא יפה מספיק.
אני לא מספיק. נקודה._
מסכימה עם קן לציפור. זה לא קשור אלייך ולמידת הערך שלך.

האתגר כאן הוא ללמוד לעשות את ההפרדה: ליצור חוסר תלות שלך בפידבק החיצוני ולבסס הישענות על מרכז פנימי עצמאי משלך.

רגעים כמו זה הם הזדמנות נפלאה לתרגל את הגמילה הזאת מהתלות בחיצון, ולחזק את הידיעה הפנימית לגבי ערכך: "אני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני".
ככל שזה יתחזק, את תמצאי את עצמך פחות ופחות מיטלטלת בעקבות תגובות (או חוסר תגובות) מבחוץ, ופחות מפרשת אותך "לרעתך".

באופן פרקטי,
הנה משהו שאת יכולה לבחון ברגע כזה עם עצמך, בזמן אמת או לאחריו: האם קיימת בתוכך ההסכמה לוותר על הפידבק.
למשל, "האם אני מסכימה להפסיק להאמין לפידבק ולהקשיב לדעה שלי על עצמי?"

שימי לב שמה שחשוב כאן, ומה שיקדם שינוי אמיתי אלה הם שני אלמנטים:

1. לעשות את זה בזמן אמת או לאחריו כדי שזה לא יהיה רק תיאורטי.
2. לבקש מעצמך, בעדינות וללא לחץ, הסכמה לוותר על הפידבק. הסכמה. יד רכה כלפי עצמך ולא יד קשה.

[עינת*]

קן לציפור ועירית, תודה על התגובות!

_האם קיימת בתוכך ההסכמה לוותר על הפידבק.
למשל, "האם אני מסכימה להפסיק להאמין לפידבק ולהקשיב לדעה שלי על עצמי_

בראש אני מבינה את זה היטב. ובהחלט היה ניסיון ליצור הסכמה כזאת.
כתבתי לעצמי לפני יומיים: "זה להבין שאם הוא לא מתקשר זה לא מאשר/לא מאשר את קיומי, את הטובה והנפלאה שאני. אני טובה, נפלאה וקיימת עם או בלי האישור של אחרים. אני ראויה וזכאית לאהבה. אני גם יכולה לבחור - להעניק מאהבתי לאדם אחר. אני יכולה לבחור לאהוב את האחר, לראות אותו, לאשר / לא לאשר אותו (וזה עדיין כמובן לא יגיד עליו כלום - אם הוא אדם ראוי או לא). אבל אני הבוחרת, אני לא הקורבן.
נפגשתי עם גבר ועכשיו אני מחכה לדעת אם אני בסדר או לא. מגוחך!
מה הייתי לפני הפגישה איתו? וכמה "בסדר" אני צריכה כדי לדעת סופית שאני בסדר, כדי להשתכנע?
לא, אף אחד מהם. אני לא תלויה בתגובה שלו. נפגשתי עם גבר ואני ממשיכה ללכת. "

[עינת*]

יחד עם זה שהראש מבין היטב שזה מגוחך להיות תלויה כך באישורים, הרגש שלי עדיין פועל לפי המתכונת הזו. כשאני ניגשת לראיונות עבודה אני בטוחה בעצמי מאד. אני לא יהירה, אבל אני יודעת מה יש לי לתת. יש לי שם מה שנקרא "ביטחון עצמי שקט" - בלי הצורך לעשות רושם חיצוני יותר מדי. פשוט ידיעה עצמית.
כשאני ניגשת למפגש עם גבר - יש לי בדיוק את ההיפך. כמו ידיעה מראש על מפח נפש, על כישלון. יכול להיות התסריט שהוא יירצה, בהחלט, אבל אז העוקץ הוא בכך שאני לא ארצה. אני מנסה להבין, אולי זה ההבדלים במנטליות, שלא גדלתי בארץ, מצד שני אני שייכת לחלוטין לתרבות הישראלית, עברית עבורי היא שפת אם, אבל את החוויות הראשוניות שלי, של 11 שנותיי הראשונות, אני יכולה לחלוק רק בשפת אמי המקורית. אז יש כאן כמו קרע, ליפול בין הכיסאות. דרך אגב מי שבא מהמולדת שלי - עם הגברים האלה יש לי הצלחה מסחררת. אני כובשת אותם מיד. ועם מי שנולד פה - יש תמיד תחושה קלה (או כבדה) של חוסר ערך, של בושה או פגם. איך מגשרים על העניין הזה?

אתמול היה לי יום הולדת שלושים ואחת וחצי. הרגשתי, באופן סמלי מין דחף כזה לעשות זינוק, קפיצה, טו קאט ז'ה בולשיט, ופשוט לקפוץ למים!
איפה איפה המים האלה?!!

[הגבירה_בחום*]

היי עינת.
גיליתי רק עכשיו את הדף החדש.
תתחדשי. ממשיכה לעקוב אחרי תהליכי הגדילה שלך
@}

[עינת*]

איזו סמליות! ממש אחרי שסיימתי לכתוב פה את דבריי האחרונים.. הוא ענה לי.

[עינת*]

ברוכה הבאה, גבירה יקרה!

[עירית_לוי]

ברכות על ה"וחצי" ועל המוטיבציה!
כנראה הבשיל בתוכך הדחף הזה, אז יופי.

איך מגשרים על העניין הזה?
האתגר כאן הוא לבסס את החוויה של ערך עצמי גם ברובד הרציונלי, ברמה של השכל, ההבנה, וגם ברובד הרגשי.
מה שקורה לעיתים בתהליכים של התפתחות אישית זה שמצליחים ליצור את ההבנה, את הידיעה "בראש", אבל נתקעים ברמת הרגש. החוויה.
אנחנו רוצים אותך עכשיו לא רק מבינה שאת בעלת ערך, אלא גם חווה ומרגישה את עצמך ככזאת.

וכאמור - הדרך ליצור את השינוי הזה ברובד הרגשי הוא להסכים לחוות את הרגש המכאיב, את כאב ה"אני חסרת ערך", לפגוש אותו בצורה כזאת שתאפשר לך לנקות אותו.
ניקוי שכזה, שינוי שכזה, מתרחש ממש בעת המפגש עם הכאב.
כרגע זה קורה מול גברים בני הארץ? הם החזית שכרגע נדרש לבצע את הניקוי - אוקיי, אז תתרגלי מולם. הם ההזדמנות שלך.

זו הדרך לגרום לשינוי שעשית ב"שכל" לחלחל גם אל רמת הרגש.

באופן פרקטי את יכולה להשתמש במשפט שאת כבר מכירה: "אני מסכימה כעת לפגוש את הכאב של "אני לא שווה/לא מספיק טובה" שעולה מול האיש הנ"ל, על מנת לנקות אותו מתוכי. אני לא מזדהה איתו. זה מרגיש אמיתי אבל אני יודעת שזוהי לא האמת."

מה את אומרת?

[הגבירה_בחום*]

הי עינת,
מצטרפת לדבריה של עירית.
גם אני במשך תקופה ארוכה עברתי דרך החוויות שאת מדברת עליהן ונתקעתי עם ההבנה הברורה בראש אבל, לא הצלחתי להוריד אותה אל הלב, או אל הרוב הרגשי.
מעבר לזמן שעבר ולמשך התהליך שעשיתי, מה שעזר לי ועוזר גם לתלמידים שלי במצבים דומים, הוא לעבוד בתקופה הזאת על פתיחת המרכז האנרגטי של הלב (צ'אקרת הלב):
מבחינה פיסית זה אומר לאפשר לחזה להיות פתוח, לרכך ולפתוח את הגב העליון, איזור השכמות והכתפיים שנוטה גם לרכז אליו מתח וגם להיסגר בתקופות שכאלה.
להזרים אל המקומות האלה את הנשימה ולהרגיש את הנשימה ממש מנפחת ופותחת את האיזור הזה שבין בית החזה לגב העליון (אחד התרגולים המוצלחים שעוזרים מאוד, הוא להניח את היד על הלב מידי לילה לפני השינה ולמלא את הלב אל תוך כף היד)
תרגולים מעין אלה, תומכים מאוד בתהליך הבאת הידע הזה מהראש אל הלב ומאפשרים גם לאמירות החיוביות להתבסס באופן יעיל יותר במערכת שלך.

@}

[עירית_לוי]

אכן!
הפן הפיזי הוא חשוב מאין כמותו.
אני רוצה להוסיף משהו לגביו:

באופן אוטומטי, אינסטינקטיבי, והישרדותי - אל מול כאב, גם כאב רגשי, אנחנו מגיבים בכיווץ. גם רגשי וגם פיזי.
ניס לשים לב מה קורה לך בגוף בזמן מפגש עם כאב שכזה.

והאתגר הוא לא להתכווץ, לא רגשית ולא פיזית, אלא להתרחב ולהיפתח: ממש לאפשר לדבר לעבור דרכך על מנת שסוף סוף יצא מהמערכת.
כל החיים את מתכווצת בכל פעם שהוא מופיע - ולכן הוא נשאר, הוא תקוע. כמנגנון הגנה רגשי מפני מפגש עם כאב - הכיווץ הזה יעיל. עבור שחרור דפוסים - זה מאוד לא-יעיל.

הגיע הזמן להסכים, להתרחב, על מנת לשחרר אותו לדרכו. זהו הביטוי הפיזי של ההסכמה שהזכרתי קודם.
אפשר לקחת נשימה עמוקה, לבצע את מה ש-הגבירה בחום תיארה, במקביל לבטא מילולית את ההסכמה.
הסכמה שכזאת, גם מילולית וגם פיזית, תעשה עבורך יופי של עבודה.

[הגבירה_בחום*]

הסכמה שכזאת, גם מילולית וגם פיזית, תעשה עבורך יופי של עבודה.
עוד דרך טובה לעבוד איתה באופן יומיומי, היא לעמוד ביציבות, לשאוף ולהוביל את שתי הידיים למעלה כך שהחוליות של עמוד השדרה מתרחקות קצת אחת מהשניה.
לאסוף מעט את הטבור פנימה (כך שישמור על הגב התחתון מלא) ואז לתת לבית החזה וללב להתרחק מהטבור לכיוון התקרה.
או לחלופין:
בעמידה, לקחת את הידיים מאחורי הגב ולשלב את האצבעות ואז לתת לכפות הידיים למשוך למטה במורד הישבנים ולחזה לעלות למעלה ולהיפתח (גם כאן כדאי לשמור את הבטן אסופה כדי לשמור על הגב התחתון מלא ונינוח)

[עינת*]

וואו, תודה יקרות, יש לי פה שפע של צידה לדרך. אני אעתיק לי ואיישם.
רוצה להתייחס לעניין צ'אקרת הלב - שבאמת אני סובלת מאד מכיווץ בגב שמקביל למיקום הלב (מצד שמאל), לפני יומיים ממש ממש כאב לי. זה כאב שבא והולך כבר שנים וברור לי שהוא אנרגטי. אז כל ההתייחסות הפיזית של גבירה מאד מדוייקת.
לגבי הפן הרגשי - גם יש פה איזו התנקזות, איזה שיא. בגלל נסיבות משפחתיות לא פשוטות אני נפגשת על בסיס יום- יומי עם הוריי בימים האחרונים, והיום ביליתי כמה שעות עם אמא שלי. ונלחצה לי שם האם-אמא של הנקודות הרגישות, המקום הזה של להיות לא מובנת ולא נראית עבור אמא שלי. אפילו זיכרון עתיק יומין של אמא שמפקפקת בשפיותי, ממש ממש ממש לא רואה מי אני. ואני מאמינה לה. מאמינה שמשהו דפוק אצלי, שאני ילדה עצבנית,שאני אשה משוגעת. ואני מוצאת את עצמי מתגוננת, היום, בראש ובקול רם, מסבירה לעצמי, לה, ושוב לעצמי שאילו הייתי מעורערת לא הייתי עובדת בעבודה כמו שיש לי, ולא הייתי אלף ואחד דברים, אבל שם בפנים נשאר הספק הזה. ורק אהבה טהורה יכולה לרפא בי את הספק, ולעזור לי להרגיש שטוב להיות אני.
היה שם רגע שעמדתי במסדרון מואר היום, מול מכונת המשקאות החמים ורציתי להעלם. רציתי להיות כל דבר שהוא לא אני. זעקתי לאלוהים למה אני - אני ואיך בכלל אפשר לאהוב את זה?! אמא ובת. והבת מנסה לבחור בעצמה מחדש. לדעת שיש לה זכות קיום. שזה נפלא שהיא קיימת בדיוק כמו שהיא.
שם- שם - שם המקום שממנו התחיל חוסר הערך. הצער על כך שאני קיימת. שאני רק מפריעה.

[הגבירה_בחום*]

הי עינת יקרה
נשמעת מתסכלת ומתישה החוויה שתארת מול אמא.
מפגש עם ההורים מחזיר אותנו לפעמים למקום הזה שבו אנחנו מחוברים לעבר שלנו, ולדרך שבה למדנו לראות את עצמנו, וזה קשה כי באיזשהו מקום עמוק ופנימי תמיד נרצה לקבל מהם את האישור או החיבוק שאנחנו בעצם צריכים מעצמנו.
העניין הפרדוקסלי, שכשהאישור הזה לקיום שלנו הופך להיות פנימי, ולא תלוי בהם (כך שאנחנו מפסיקים לצפות מהם לאישור), פתאום האישור הזה מגיע גם מהם, כי הוא בעצם מציג מראה שכזאת מול מי שאנחנו עכשיו - בני אדם שמכירים בעצמם ואוהבים את עצמם.

שבאמת אני סובלת מאד מכיווץ בגב שמקביל למיקום הלב (מצד שמאל), לפני יומיים ממש ממש כאב לי. זה כאב שבא והולך כבר שנים וברור לי שהוא אנרגטי. אז כל ההתייחסות הפיזית של גבירה מאד מדוייקת
הדברים תמיד קשורים אחד לשני בכל הרבדים: פיסית, אנרגטית, נפשית, מנטלית....
הגוף הוא הכלי הנגיש וזמין ביותר לנו. וקל להתחיל ממנו ודרכו לטפל ולגעת בסוגיות שנחות ברבדים עמוקים ומעודנים יותר כמו הנפש או הגוף האנרגטי שלנו.

[אישה_אדמה*]

כל כך מתחברת לדברים שכתבת..גם אני בדיוק חוגגת 31 וחצי..אצלי עוד כמה ימים.
וגם הנקודה הזאת בגב, בצד השני של הלב. כאב שבא והולך כבר שנים..אמרו לי פעם שהוא קשור לפרידה אולי? לא ממש זוכרת.

[עירית_לוי]

אבל שם בפנים נשאר הספק הזה. ורק אהבה טהורה יכולה לרפא בי את הספק, ולעזור לי להרגיש שטוב להיות אני.
בהמשך לדבריה המדוייקים של הגבירה,
רק את היא זו שיכולה לספק לעצמך את האהבה הטהורה הזאת שאת זקוקה לה.
גם אם יגיע כרגע גבר שישכיל לספק לך את זה ויהיה מסוגל לספק לך את זה - ללא עבודה מקבילה שלך, זה לא יספיק.

זה יכול לבוא גם מבחוץ אבל זה יהיה חייב להיות מגובה היטב מבפנים. אחרת לא יהיה לך ה"שקע" שיכול לקלוט את ה"תקע" הזה.
ואז, קיים הסיכוי שאת לא תאמיני לו, את כל הזמן תטילי ספק במסרים שלו אלייך, תציבי לו ולאהבה שלו מבחנים, ותחושי לא ראויה לה.

התפקיד שלנו הוא לספק לעצמנו את החוויות שהחסירו מאיתנו (מן הסתם - ללא כוונה רעה אלא מתוך מצוקה וחוסר מודעות), על מנת שנוכל להתחיל לחוות אותן גם באמצעות הסובבים אותנו.

.
_היה שם רגע שעמדתי במסדרון מואר היום, מול מכונת המשקאות החמים ורציתי להעלם. רציתי להיות כל דבר שהוא לא אני. זעקתי לאלוהים למה אני - אני ואיך בכלל אפשר לאהוב את זה?! אמא ובת. והבת מנסה לבחור בעצמה מחדש. לדעת שיש לה זכות קיום. שזה נפלא שהיא קיימת בדיוק כמו שהיא.
שם- שם - שם המקום שממנו התחיל חוסר הערך. הצער על כך שאני קיימת. שאני רק מפריעה._
רגע כזה הוא בדיוק רגע שאפשר ליישם בו את השחרור המדובר של אותו משקע, זהו בדיוק הרגע שאפשר למנף אותו לצורך הניקוי החשוב הזה.
את מתרחבת במקום להתכווץ, ואת משתמשת בכל ההצעות שעלו כאן: את עוברת בתוך החוויה בעוצמה (ולא בקורבנוּת, זה כאמור מאוד חשוב) - על מנת להתנקות ממנה.
השתמשי בתנופה שיצר יום ההולדת וחצי שלך - ולכי על זה!

[ורד*]

יקרה, כל כך מרגישה צורך להציע לך את לימודי ימימה. דווקא מהמקום הזה עם העלים הצהובים שאת עדיין נושאת על עצמך,
זה יכול מאד לעזור לך להשיל את הצהוב המיותר, הישן והצמיח עלים ירוקים , כמו שאת באמת. בהצלחה

[עינת*]

הגבירה בחום ועירית יקרות, רשמתי לי את הנקודות. ומה שאני מבינה מתוך השילוב של דבריכן הוא: אל מול המחשבה הטורדנית או הכאב שעולה - להסכים באופן מודע לעבור דרכו ולא להתכווץ. ברמת התודעה - לעבור בזה בעיניים פקוחות, להסכים להרגיש את אמונות השווא במלואן, ובעיקר- את המיטען הרגשי הטמון בהן, אפילו לא חייבים את הסיפור - בא רגש שלילי - לאפשר לו להיות שם, אבל - לא להאמין לכל מיני מסקנות שהמוח מסיק ומייצר בעקבות הרגש הקשה או הלא נעים. ומבחינת הגוף - לנשום אל תוכו, לא להתכווץ אליו, כלומר לא להתגונן אליו בגוף, לפגוש אותו בלב וחזה נושמים ופתוחים.

ויותר מכך - כשבא הדבר הזה, הנחשול הסוחף הזה של הדפוס השלילי - לעמוד שם ולהגיד לו "כן". דווקא אותך אני רוצה לעבור, דווקא דרכך. זהו. זה הכל.

[עירית_לוי]

בדיוק!!!

וכל הזמן ברקע יש לך הֵקשר של ניקוי לכל הדבר הזה: "המפגש עם הכאב מתרחש על מנת שאוכל לנקות אותו מתוכי".
זה מה שעושה את כל ההבדל. את פוגשת את הכאב/המשקע כאדם בוחר ולא כקורבן.

[הגבירה_בחום*]

ומבחינת הגוף - לנשום אל תוכו, לא להתכווץ אליו, כלומר לא להתגונן אליו בגוף, לפגוש אותו בלב וחזה נושמים ופתוחים.
כמה דיוקים באופן שבו אני רואה את הדברים מבחינה פיסית:

1. המטרה שעומדת לנגד עיני היא ליצור מרחב, כי הכיווץ הסטנדרטי האוטומטי שאנחנו נוטים להתכווץ מקבע ומכיל בתוכו את אותן חסימות פיסיות/ נפשיות/ אנרגטיות, ולכן הנשימה לתוך מקום סגור ומסוגר לא תספיק.

יש צורך קודם כל לייצר ממש מרחב פיסי (כמו למשל להרחיק פיסית את הלב מהטבור או את הכתפיים מהאוזניים), כדי לאפשר לנשימה ולאנרגיה לעבור בגוף ולנוע באופן חופשי וכך לאפשר לאותן חסימות להשתחרר.
אז קודם לפתוח, לייצר מרחב פיסי, ואז למלא את המרחב הזה עם הנשימה.

1. לפעמים ישנה טכניקה נוספת שעושה עבודה מצויינת במקרים מסויימים והיא דווקא לקחת את הכיווץ לקיצוניות וכשעוברת מחשבה או רגש (שבא בד"כ בעקבות מחשבה) ואנחנו שמים לב שביחד איתם מגיע כיווץ, ללכת עם הכיווץ הזה ולהקצין אותו.

למשל אם הכיווץ מורגש באיזור הצוואר בין הכתפיים לאוזניים, להעצים אותו ולכווץ ולכווץ ולכווץ, לקחת אותו עד הקצה שלו ואז לעזוב בבת אחת ולהרפות לגמרי - לפעמים כשההרפיה מאוד קשה לנו, הטכניקה הזאת עובדת טוב יותר, כי לכווץ יותר אנחנו יכולים ואז היכולת של השרירים להרפות גדלה.
זה עיקרון שעובד על הרעיון שלפעמים כדי להשיג משהו בקצה אחד (להלן הרפיה מוחלטת) צריך קודם לקחת אותו לקצה השני, וכשהמאמץ מגיע לשיא מבחינתו, אז העזיבה הפתאומית אפשרית לו יותר.
תבדקי את זה עם עצמך וספרי מה עולה.

זה מה שעושה את כל ההבדל. את פוגשת את הכאב/המשקע כאדם בוחר ולא כקורבן.
בהחלט
@}

[עינת*]

שלפעמים כדי להשיג משהו בקצה אחד (להלן הרפיה מוחלטת) צריך קודם לקחת אותו לקצה השני

מאד מאד מתחברת לאמירה הזו ולתהליך הזה, ורואה אותו מתרחש אצלי בכל מיני רבדים!

תודה לכן יקירות!!

[עינת*]

התפרקות.
של כל מה שחשבתי.
עכשיו.
פגישה עם שי אור השבוע.
וניפוץ המיתוסים שאני עדיין בוחרת לספר לעצמי. על הוריי, על מי שהיה נדמה לי שאהב אותי. על האקס. על מה היא אהבה.
לפתע דברים מסויימים ברורים הרבה יותר, אבל דברים אחרים לגמרי מתפרקים.
ונשאר חלל.
שכרגע הוא חיי.

מה שמתפרק בין היתר הוא מה שקשור לעתיד. שוב פרק זמן של בחירות חיים לשנה הבאה. ובניגוד לשנה שעברה שהתערבלתי והתלבטתי בין כמה אפשרויות ברורות - כעת הכל פתאום נשאר לא מובן ופתוח. זה מפחיד נורא.
וגם הרבה כעס עולה. נכונות להכיר בפצעים, להאמין לחוויית הילדה שבתוכי, אבל אם להאמין לה - זה לחוות את הניצול הזה שקראתי לו אהבה.
זה לחוות את הרמאות הגדולה שנעשתה לא מזדון, אבל נעשתה.
ולפתע החוויה שלי כמחנכת לגמרי מוטלת בספק.
האם אני באמת יכולה להיות טובה אליהם אם אני כל כך לא טובה לעצמי?!
והרבה כעס עולה ואין היכן לפרוק, בדיוק כמו החוויה הזו מול הוריי (ולמעשה - זוהי ה-חוויה שלי מול הוריי) - את כועסת? תדחפי את זה. ותבואי אלינו כשזה יעבור.
ואז - הדחקה, ודיכאון, ודחייה עצמית, וחוסר אמון בי.

[עינת*]

איך בכלל אפשר להקבל החלטות ממקום כזה?!! ויש לי הרבה החלטות לקבל.

[קן_לציפור*]

עינת, את יודעת שאשתו של שי אור (כותבת כאן גם באתר) מקיימת קבוצות לנשים?
נשמע מעניין...

[עינת*]

נכון! אבל צעד צעד.. (בשבילי לפחות)

[עירית_לוי]

והרבה כעס עולה ואין היכן לפרוק
עינת, מה שיכול להיות לך בעיני מאוד אפקטיבי לתהליך הזה של השחרור - ההתפרקות והבניה - הלידה של עצמך מחדש,
זה אם תצרי לעצמך, בזמן אמת, לא באופן תיאורטי, ממש כאשר זה קורה -
הרגל חדש של ניקוז הכעס החוצה, לעומת ההרגל הישן שנטמע בך של הדחקה פנימה, של תחושת האיסור, ושל חוויית חוסר הלגיטימציה הטעונה כל כך.

באמצעות כך יש לך כאן הזדמנות לשני דברים חשובים:

1. הזדמנות לרכוש הרגל חדש מול כעס, יכולת תגובה חדשה מול כעס. שינוי האוטומט שלכאורה שולט במערכת הרגשית שלך.
2. הזדמנות לשחרר רובד מהמשקע הזה. כי כאמור - בכל פעם שאת מסכימה לפגוש את אותו כאב, באמצעות ההסכמה לפגוש, ובאמצעות ההפסקה של הבריחה המתמשכת מהכאב, את משחררת משהו ממנו. זה אפרופו שיחתנו בדף הזה מלפני שבוע עם הגבירה בחום.

יש לך כאן בעצם הזדמנות להפוך לבעלת הבית של עצמך ולהפסיק להיות הילדה שעוולו לה.
קצה חוט לפרידה מהפן הזה בתוכך: לשחרר אותך מהורייך, ואותם מתוכך.
באמצעות שינוי התגובה שלך אל ההתנסות הספציפית הזאת בזמן אמת - את משנה עמדה, את משנה מדיניות. מקורבן – את הופכת לבוחרת, לבעלת בית.

מה דעתך?
אם זה אכן מדבר אלייך בנקודה הספציפית בה את נמצאת, ואם זה מתאים ליכולת הרגשית שלך כרגע,
אפשר לדבר על רעיונות ל-איך לנקז. איך לנקז בצורה שתהיה גם יעילה ולא תשאיר אותך עם אנרגית הכעס בתוכך, וגם שתהיה עם מינימום סבל לך ולאחרים.


חוץ מזה -

[סתיו*]

את יודעת שאשתו של שי אור (כותבת כאן גם באתר)
אפשר יותר פרטים, מי היא? וגם על קבוצות הנשים...

סליחה עינת על ההתפרצות, כאן בדף.

[קן_לציפור*]

אפשר יותר פרטים, מי היא? וגם על קבוצות הנשים...
אורית אור
יש לה אתר בלוגי באינטרנט שווה ביותר

[עינת*]

עירית, תודה!
ההסכמה לכך נבנית בתוכי.
היום מצאתי דרך אחת לניקוז הכעס. יותר נכון נזכרתי בדרך שכבר השתמשתי בה בעבר.
שירה.
הקול שלי חזר אליי. אני חזרתי אליו. והרעדתי את הקירות. זה היה מעולה.
ממשיכה לחקור.
וחיה את הפחד והכאב מהפרידות. יחד עם הנחיצות בהן.

[עירית_לוי]

יופי!

[עינת*]

עירית, האם את יכולה להתייחס לנושא הפרידות בחיים? איך להפוך פרידה שאני יוזמת לחוויה בונה, טובה, משחררת, אוהבת?
מאד עסוקה עם הנושא הזה עכשיו..

כמובן שכל שאר הקוראים כאן מוזמנים מאד לחלוק מהניסיון שלהם.
המון תודה!

[עירית_לוי]

איך להפוך פרידה שאני יוזמת לחוויה בונה, טובה, משחררת, אוהבת?
על מנת שפרידה תהיה מעצימה ומחזקת,
נדרש מאיתנו לשחרר את התלות שיש לנו ביחס לזהות העצמית שלנו מול אותו אדם.
למעשה, אנחנו לא תלויים באדם עצמו ובפונקציות הפרקטיות שהוא ממלא בחיינו, אלא תלויים בזהות שאימצנו לעצמנו בזכות/בגלל נוכחותו של אותו אדם בחיינו.

אוקיי?
האחיזה היא לא באדם, היא בזהות עצמית שלנו מול אותו האדם. מי אני אם אני בת הזוג של... או- מי אני אם אני כבר לא בת הזוג של...
אני מאמינה שהסבל והכאב יושבים בעיקר שם, גם אם נדמה לנו שזה יושב על ה"תכלס" (התרגלתי שהוא מפרנס אותי/מבשל בשבילי/מקשיב לי/נמצא שם בשבילי וכו').

אחיזה בזהות היא דבר מאוד אנושי וטבעי, ולא ניתן להעלים אותה לחלוטין.
מעצם היותנו בני אדם - אנחנו נזקקים לביטחון הזה, אנחנו נזקקים להגדרה העצמית הזאת בתוך העולם שממקמת אותנו, מקרקעת אותנו ומעניקה לנו תחושת שייכות (אני אמא של, אני בת הזוג של, אני הבת של, אני הנכדה של, נולדתי כאן וכאן, אני עוסקת ב.., אני מאמינה ב..., וכו' וכו').

יחד עם זאת, ניתן בהחלט לשחרר חלקים ממנה ולעדן אותה.
ניתן לבסס ביטחון פנימי חזק ויציב יותר - על מנת שנזדקק פחות ופחות לביטחון שהאחיזה בזהות מעניקה לנו.
ניתן ליצור מצב בו נסתובב בעולם פחות מפוחדים - ובהתאם לכך גם פחות נאחזים באחרים או בזהויות, פחות מכווצים, פחות כבולים ומוגבלים.
יהיה לנו עוגן פנימי שיתן לנו שקט - על פני עוגן חיצוני שנשתוקק אליו ללא הרף ונחפש להאחז בו.

לשם כך נדרש בשלב הראשון לבחון מהם הפחדים שיוצרים את ההיצמדות חזקה אל הזהויות הללו, מהם הפחדים, הכאבים והמשקעים שיוצרים את אפקט הוואקום הזה ביני לבין הזהות הזאת.

אני אתן לך דוגמא.
לפני כמה שנים עשיתי עם עצמי דרך בשחרור האחיזה שהיתה לי בזהות שלי כ'אמא של הבת שלי'.
זה דרש ממני לגעת בפחד ובכאב, לעבור דרכו, ולשחרר אותו.
ראשית בדקתי לאיזו חוויה "זורקת" אותי השאלה 'מי אני אם אני לא אמא שלה'? זה היה הטריגר הראשוני.
לאט לאט יכולתי לראות כל מיני דברים חדשים. למשל, יכולתי לראות שהיו כל מיני דברים שחשבתי שהיא צריכה ממני, ופתאום הבנתי שחלק מהם היו דברים שאני הייתי צריכה שהיא תצטרך ממני.
כי מי אני ומהו ערכי אם אני לא ממלאת פונקציה כזו או אחרת? ועד כמה אני משמעותית בעולם? עד כמה אני סומכת על עצמי שאדע להתנהל עם מה שהחיים מביאים בפני? ובהתאמה - עד כמה אני סוכמת עליה.

תהליך שכזה דורש לזהות כאבים ופחדים ספציפיים,
לאחר מכן הוא דורש לשחרר אותם,
ובמקביל הוא דורש לבסס אמונות פנימיות חדשות ביחס לאהבה עצמית ולהערכה עצמית.

מה שמביא אותי לנקודה חשובה אחרת, והיא - שלעיתים לא נדרש ממש להיפרד פיזית מאותו אדם על מנת לשחרר אותו (ילד/בן זוג/הורה), אלא רק מהאחיזה שלנו בזהות העצמית ביחס אליו.
הרבה פעמים הפרידה מאותה אחיזה עושה דווקא הרבה טוב לקשר: היא בונה אותו ולא מפרקת אותו.
היא מחזקת אותו ומאפשרת לבנות אותו על בסיס של אהבה לעומת על בסיס של פחד.
תארי לך למשל בני זוג שה"דבק" ביניהם הוא פחד, לעומת בני זוג שאינם אחוזים כל כך חזק בזהות העצמית הזאת, ואז ה"דבק" ביניהם יכול להיות אהבה.

זה הכיוון שאליו השאלה שלך לקחה אותי. אפשר ללכת לעוד כל מיני כיוונים.
תראי אם זה מדבר אלייך, אילו שאלות או מחשבות זה מעלה, ויהיה אפשר להמשיך משם, או לכיוונים נוספים.

[עינת*]

למעשה, אנחנו לא תלויים באדם עצמו ובפונקציות הפרקטיות שהוא ממלא בחיינו, אלא תלויים בזהות שאימצנו לעצמנו בזכות/בגלל נוכחותו של אותו אדם בחיינו
זה בדיוק מה שאני מרגישה!
אני מעלה נושא זה שהכתיר את שם הדף הקודם שלי, כעת מתוך קונטקסט הרבה יותר רחב. זאת כיוון שאני חווה את הנושא הזה כרלוונטי בהרבה הבטים בחיי כרגע, ואחד הבולטים מהם הוא הקשר אל ההורים. ואל אבא שלי בפרט.
מכיוון שתהליך פרידה פנימי נדרש כרגע, כך נראה, כדי:א. לממש את עצמי כאדם נפרד בעולם, ב. לפנות מקום לזוגיות חדשה, עמוקה, אמיתית.
והעצמאות הזו כרגע עדיין לא מספיק מתקיימת, בדיוק כפי שציינת, עירית, לא בגלל שאני תלויה באבא שלי מבחינה כלכלית או שאני נשענת על דעותיו וכו'. למעשה הקשר בפועל עם הוריי הוא לא תכוף. אבל - זה מדהים שגם אני ראיתי את זה היום - הוא, אבא שלי הוא חלק כמו בלתי נפרד מהזהות שלי. בילדותי ספגתי כל כך חזק את הרצון שלו, שאינני יודעת בדיוק מי אני בלי זה!!
והפרידה צריכה להעשות קודם כל במישור הזה של הזהות. ליצור בתוכי הבנה ובעיקר חוויה שאני אדם נפרד.
אך, אבוי, זה דבר כל כך מפחיד! בגלל שכשאני רגילה שהוא חלק כה גדול ממני, ממי שאני, להפרד ממנו בפנים זה להישאר מאד לבד, או יותר גרוע, זה לאבד את עצמי. כי באיזשהו מקום, מתוך משהו לא בריא שהתקיים בקשר, נוצר אצלי ההקשר שהוא זה אני.

[עינת*]

קראתי עכשיו עד הסוף, ובהחלט זה הכיוון הכי מדוייק שיכול להיות עבורי כעת בהקשר הזה!!
דרך אגב, מה שאת מתארת שעשית,
שחרור האחיזה שהיתה לי בזהות שלי כ'אמא של הבת שלי'
לדעתי הוא משחרר גם את הבת שלך מאד, ויאפשר לה בעתיד, פחות להיתקע במקום הזה שבו אני תקועה כרגע. כמו שאת משחררת את עצמך מהחלק בזהות שלך שהוא האמא של.. ככה גם היא תגדל משוחררת יותר מן החלק בזהות שהוא הבת של עירית. היא לא תרגיש שההפרדות שלה ממך, דבר טבעי שנועד לקרות בבוא הזמן, היא פגיעה או בגידה בך, אלא דבר טוב, בריא ונכון עבורה. כי התלות בזהות הזו - אני הבת של, ואני האבא/אמא של - היא הדדית. גם אבא שלי היה ועדיין אולי זקוק לי כמרכיב בזהות שלו, כאבא של.. ולכן כל כך קשה להפר את ההסכם הזה כבוגרים, כי יש שם טעם של בגידה בו. עבורי לפחות, לא יודעת איך זה עבור אחרים.

דוגמה של האלמנט הזה בחיי שמאד רלווטית למה שקורה לי היום:
עזבתי את בית הוריי בגיל 19 מתוך הדף שכמו דחף אותי החוצה. לא יכולתי עוד להיות שם. לא זכיתי אז לחוות את החוויה שהוריי, ואבא שלי בפרט, מברך אותי את ברכת הדרך, מקבל את העצמאות שלי, ומאמין בי שאצליח שם, בעולם הזה, לבדי. יצאתי בלי לקבל את ברכת הדרך ואת האישור לשחרור.
בניתי את חיי בנפרד מהם אבל תמיד נשארתי לגור באותה עיר.
בגיל 23 חזרתי מטיול של כמה חודשים בהודו, ורציתי להתחיל את חיי במקום אחר. עברתי לקיבוץ בצפון המאד רחוק. שכרתי שם חדר קטן והתחלתי לעבוד באיזה משהו. כעבור שבועיים נסעתי לבקר את הוריי. לא אמא ולא אבא שלי לא אמרו לי דבר בקשר ללחזור. על פניו הם היו בסדר עם הצעד שלי. אבל משהו במפגש שלי עם אבא שלי, גרם לי לעשות אחורה פנה, וכעבור שבוע כבר הייתי עם כל מטלטליי בדרך חזרה. וכמו שאמרתי, מעולם לא חזרתי לגור איתם, אבל דאגתי להישאר בהישג יד..
נתתי עוד צ'אנס באותה שנה, הפעם בעיר אחרת. אחרי חודשיים של תחושה של היות אבודה שם, פחד לצאת החוצה, לחפש עבודה וכו', חזרתי חזרה אל עירי.
בגיל 25-6 שוב עוד סיבוב. הפעם חצי שנה, אל אותה עיר אחרת, פחד גדול, הרבה ישיבה בבית, חוסר מימוש, חוסר אדמה, כמעט ללא עבודה (ואני אדם שעבודה היא דבר מאד משמעותי ומזין עבורו) - וחזרה..
הייתה אפיזודה חזקה באותה חזרה. אבא שלי בא לקחת אותי משם עם כל מטלטליי, לא היו הרבה כאלה בזמנו. העמסנו הכל לאוטו ויצאנו לדרך. הייתי כמו ציפור בכלוב בדרך הזו, מובסת, כועסת. ו.. קרתה לנו תאונה. קטנה אומנם. נכנסו בנו מאחורה. אנחנו היינו בסדר, האוטו הלך לגמרי. היה חלקיק שנייה של לא כלום ואחריו גילינו שאנחנו בסדר. אבל הרגע הזה ייזכר אצלי.

מה שחזק בכל הדוגמאת האלה זה לא הקטע הטכני - איך אני הולכת וחוזרת, אלא - מי אני שם, ומי אני פה.
מי אני בלי ומי אני עם.
ומה זה בלי ומה זה עם.
אל המקום הזה אני מנסה להתבונן כרגע.
אין לי שום עניין בלנתק שוב את עצמי בכוח ממקום יושבי אל מקום אחר, לעקור רק בשביל לקרוע את הכבלים האלה.
אני מבינה שלא ככה זה עובד.
מה שאני רוצה זה משהו עמוק בהרבה:
זה ליצור בתוכי הסכמה. הסכמה לפרידה פנימית. הסכמה להפרד ולהבין שזה לא בגידה, אלא טבע החיים. שזה דבר מקסים וטוב ומשמח.
איזה יופי - לאמר במקום אבא שלי- איזה יופי, הילדה שלי למדה ללכת. עכשיו היא יכולה ללכת. היא יכולה ללכת לדרכה ולבנות לעצמה חיים יפים וטובים, ושונים משלי. אינני זקוק לה כדי להיות קיים. אני אוהב אותה ומשחרר אותה להיות מאושרת בכל אשר היא תבחר.

[עינת*]

אין לי שום עניין בלנתק שוב את עצמי בכוח ממקום יושבי אל מקום אחר, לעקור רק בשביל לקרוע את הכבלים האלה
אה.. אני כותבת את זה אבל זה לא ממש ככה.
יש בי זעם של שור שקשור בשלשלאות ברזל ורוצה לפרוץ. אני לא שלווה ושקטה יושבת פה מחכה להסכמה הפנימית שתגיע.
כשאני רואה עד כמה הזהות שלי קשורה בזהות שלו, בקשר חולני כמעט, מתוך כל מיני הסכמים וחוזים שהוא בנה איתי בשקט בשקט ובלי להיות מודע לכך, אני רוצה לצעוק let me out!!
אני רוצה לפרק הכל - הכל.
הבעיה היא שאני מפרקת את עצמי ביחד עם זה.
ולכן מה שאני כותבת כאן בפוסטים האחרונים האלה הוא לא הרהורים שקטים על אודות פרידה.
זאת בהרבה מובנים זעקה לחיים. זעקה מתוך כלא פנימי אישי פרטי שאף אחד לא רואה. רואים אשה שחיה את חייה.
אבל בפנים יש כלא.
וזה כלא שלא מאפשר אושר, נשימה, התרחבות. וזה כלא שלא מאפשר גם זוגיות. כניסה של גבר אל המרחב הזה. כי כניסתו תהיה בגידה בכל הקשרים וההסכמים שנבנו בילדותי, עם דמות מאד אהובה ודומיננטית בחיי - אבא.
ולכן אני במאבק על החיים פה.

[עינת*]

אני רוצה להודות לכם על כך שהמרחב שנבנה פה מאפשר לי להיחשף בצורה כזאת, להרגיש מוגנת כל כך לכתוב פה דברים שאני לעצמי בקושי מעיזה להגיד.
מה שכתבתי הוא פצצה מתקתקת בתוך חיי כעת. ואני עומדת ומנסה לנשום ולהכיל את כל זה, ולהבין מה לעשות עכשיו..

[עדולי*]

עינת,
איזה יופי מה שקורה לך.
כמה זה עצום.

ואני עומדת ומנסה לנשום ולהכיל את כל זה, ולהבין מה לעשות עכשיו..

הדף הזה הוא כמו עוד עינת.
הוא מאפשר לך לאפסן את מה שעדיין לא בר הכלה.
כאן את יכולה להציב עיניינים גדולים בשורות מסודרות של מילים, לקחת צעד אחורה ו...
להתבונן.
ולהפוך.
ולאט לאט, בהדרגה - להכיל.
ובכל מקרה, את לא לבד עם זה.
כל אחת שקוראת כאן ומתרגשת ממך - לוקחת חלק במסע שלך ונושאת קצת מהמשא שלך.
כולנו מכילות פיסות עינת קטנות.
תודה על ההזמנה הפתוחה והאמיצה ללוות אותך בדרך
אני איתך.

[עינת*]

תודה עדולי יקירה, מרגש מאד מה שכתבת..

[עירית_לוי]

אך, אבוי, זה דבר כל כך מפחיד! בגלל שכשאני רגילה שהוא חלק כה גדול ממני, ממי שאני, להפרד ממנו בפנים זה להישאר מאד לבד, או יותר גרוע, זה לאבד את עצמי. כי באיזשהו מקום, מתוך משהו לא בריא שהתקיים בקשר, נוצר אצלי ההקשר שהוא זה אני.
בואי תנסי לחשוב לא על פרידה אלא על הִיפַּרדוּת.
אולי זה יקל מעט על הפחד. זה גם יותר מדויק: הרי כאשר אנחנו מדברים על פרידה בן הורה לילד, אנחנו לא באמת רוצים ליצור שם פרידה פיזית ממשית - אלא רק הפרדה, או היפרדות. ליצור מצב בו מדובר בשני בני אדם נפרדים זה מזה. מצב בו ברור היכן האחד מסתיים והשני מתחיל. מצב בו הגבולות וקווי המתאר ביניהם ברורים לכל אחד מהם.

ואם ההורים שלך לא השכילו (לא מתוך כוונה רעה, ולא במודע) ליצור את ההפרדה המדורגת והטבעית הזאת ביניכם - את היא זו שיכולה לקחת על עצמך לבצע את "חיתוך חבל הטבור". להיות גורם אקטיבי בעניין. להיות זאת שנותנת את הטון, לעומת קורבן שעוולו לו בקשר "לא בריא".

מה שאת יכולה לעשות כעת זה ליצור בתוכך את תהליך ההבשלה לקראת זה. להכין את עצמך להִיפַּרדוּת: ליצור בתוכך הסכמה לכך, אומץ, חוסן ומוטיבציה.

_מה שאני רוצה זה משהו עמוק בהרבה:
זה ליצור בתוכי הסכמה. הסכמה לפרידה פנימית. הסכמה להפרד ולהבין שזה לא בגידה, אלא טבע החיים. שזה דבר מקסים וטוב ומשמח.
איזה יופי - לאמר במקום אבא שלי- איזה יופי, הילדה שלי למדה ללכת. עכשיו היא יכולה ללכת. היא יכולה ללכת לדרכה ולבנות לעצמה חיים יפים וטובים, ושונים משלי. אינני זקוק לה כדי להיות קיים. אני אוהב אותה ומשחרר אותה להיות מאושרת בכל אשר היא תבחר._
מציעה לך לא לנסות לומר שום דבר במקום אבא שלך, משום שזה עדיין עלול להשאיר אותך, מבחינתך - בתפיסה העצמית שלך את עצמך - קטנה וחסרת אונים.
אני מציעה במקום זה - למקם את עצמך לגמרי בעמדה שלך, כבוחרת, כאחראית,
ומתוך נקודת המבט הזאת לשאול:

• האם אני מסכימה לשחרר את אבא שלי?
• האם אני מסכימה לשחרר את עצמי ממנו ולתת לעצמי את הרשות ללכת?
• האם אני מסכימה לכך שאבא שלי לא יזדקק לי יותר?

אני מאמינה שכל עוד תמתיני שמשהו יקרה כביכול אצלו, שהוא זה שיבצע את החיתוך, שהוא זה שישלח אותך לדרכך ושיתן לך את ברכת הדרך (אפילו אם ההמתנה היא רק בתוך המודעות שלך ואת לא באמת מצפה לשמוע ממנו את המילים הללו), הזעם שאגור בתוכך יישאר וימשיך לרחוש ולבחוש. משום שאת כביכול בעמדת המתנה שהוא ירצה לשחרר, שהוא יסכים. כך נדמה לי.
תבדקי איך את עם זה.

אני יודעת שאילו ימים לא קלים לך. שולחת גדול.

[הגבירה_בחום*]

הי עינת
הרבה זמן לא הייתי כאן והשלמתי עכשיו פערים.
מאוד מתחברת גם אני לכך שכל עוד תמתיני שמשהו יקרה כביכול אצלו, שהוא זה שיבצע את החיתוך, שהוא זה שישלח אותך לדרכך ושיתן לך את ברכת הדרך (אפילו אם ההמתנה היא רק בתוך המודעות שלך ואת לא באמת מצפה לשמוע ממנו את המילים הללו), הזעם שאגור בתוכך יישאר וימשיך לרחוש ולבחוש.
אני חושבת שבסופו של דבר השליטה שלנו (ומתוכה גם השחרור) מתבססת וגדלה ביחד עם ההבנה שהכל מתחיל ונגמר בנו. כלומר: הטריטוריה שאנחנו יכולים לפעול בה היא רק בתוכנו, המציאות בחוץ משקפת את המציאות הפנימית שלנו. כאשר המציאות הפנימית משתנה, משהו משתנה גם בזו החיצונית, ואז אנשים שאנחנו משחררים מתוכנו משתנים בהתאם לשינוי שחל בנו או פשוט זזים הצידה או יוצאים מחיינו.

גם אצלי ברכת הדרך מהוריי הגיעה אחרי שנים של תסכול פנימי שלי בהם הם שיפו את חוסר הנחת שלי מעצמי ע"י הבעת חוסר שביעות רצון ממני...
כשמשהו השתנה אצלי בפנים, משהו השתנה אצלם, הם זיהו בי כוחות ועוצמות ואומץ וחוכמה, כנראה אחרי שאני כבר התחלתי להשתמש בהן והיום הם תלמידים שלי (ממש בפועל לומדים אצלי) והמעריצים/ מעריכים מס' 1 שלי.
אני יודעת שיש בתובנה הזאת משהו מאוד קשה במיוחד כשאין כוחות וגם אין את מי להאשים בטעויות אבל גם משהו מאוד מנחם, שאני לא תלויה באף אחד, זה הכל בידיים שלי ואני יכולה לשנות את זה...

גם ממני

[עינת*]

תודה יקרות,
זה קשה לקרוא את המילים האלה, אבל נראה שהן נכונות.
לי כרגע יש דייסה בראש.
כנראה מכל המתח שיש לי כרגע עברתי אתמול משהו קשה.
עברתי גל חרדה מאד גדול בזמן נהיגה. נהגתי בלילה בכביש בינעירוני והייתי מאד עייפה, אבל בעיקר מותשת ממחשבות. ופשוט נאלצתי לעצור את הרכב כמה פעמים בשולי הכביש כדי להתאושש. את העשר הדקות האחרונות עד ביתי לא ידעתי איך אעשה בכלל..
החרדה - מקורה ברור לי למדי.
הצעד הזה של הפרדה את עצמי מן הסביבה המוכרת - שהולך לקרות כך או כך - הוא מפחיד לאללא. לא במקרה נמנעתי ממנו הרבה מאד זמן. זה בדיוק חיתוך חבל התבור. בגיל 19 כשעשיתי את הצעד הראשון לשם כך, בניתי את חיי, שכרתי דירה, שירתתי בצבא, ואחר כך עבדתי ולמדתי הכל תוך כדי חרדה גדולה מאד. והיום - כנראה הגיע עוד שלב. חוץ מזה חוסר הודאות באשר להיכן אהיה עוד ממש מעט - מכניס המון מתח אל חיי.
אז הנה אני מתאוששת, מנסה למצוא את החיבור לגוף כפי שהשכלתי ללמוד ולעשות בשנים שבין גיל 19 להיום.. יש שם בטוח כלים שיכולים לבוא לעזרתי.
אבל כרגע אני בעיקר מאד מפחדת.

[עירית_לוי]

חתיכת-ניקוי את עושה. כל הכבוד.

תני לכל הפחד הזה לעלות ולצאת.
הסכימי לפחֵד: נסי לא לפחֵד לפחֵד.
אני יודעת שקל להגיד וגו'... אבל! בכל זאת רוצה להציע שתנסי לא להתנגד לו. שתנסי לא לדחוק אותו פנימה אם הוא כבר עולה בעוצמה שכזו ובהיקף שכזה, וממעמקים שכאלה.
יש לך כאן הזדמנות לשחרר משקעים שאת שנים מנסה להגיע אליהם, ושהגישה אליהם בחיי היומיום חסומה על ידי מנגנוני הגנה רבים.

זה בדיוק הרגע ליישם הקשר של ניקוי: לנסות וליישם הסכמה לחוות. ליישם התמקמות ב"עמדת המנקה" - בעלת הבית שבוחרת להתנקות, לעומת עמדת הקורבן חסר האונים שמיטלטל על ידי הניקוי.
וגם - התרחבות, נשימה, על פני כיווץ. כל השיחה ההיא על הרובד הפיזי של שחרור פחד וכאב.

את לא לבד, את מלוּוַה מכל מיני בחינות. אל תשכחי.
תמכי בעצמך בכל דרך שעולה בדעתך. העזרי באנשים.

[שבע_יהלום*]

עינת
הגעתי לדף הזה לא מזמן, קראתי ולרגעים חשבתי שאני מדמיינת, מרוב קווים מקבילים אלי.
אמנם לא קווים ספציפיים טכניים, אבל מבחינת התהליך, המסע, השלבים, והפחדים אלוהים אדירים הפחדים,
ההקבלה עצומה.
כלא של שנים, יכולת, סופסופ, לקרוא לכלא בשמו לא מתוך חוסר אונים וכניעה, מתוך רצון לצאת ממנו.
הבנה, מה מקורו, התסכול, שאף אחד לא אשם, לאף אחד לא היתה כוונה רעה, ובכל זאת עוול נגרם.
כמיהה לשחרור ופחד שלא יקרה לעולם.
בשלב בו אני נמצאת עכשיו, שלב שבכלל לא מרגיש כשלב אלא כשקיעה נצחית,
מה בכל זאת עוזר לי? מה בכל זאת, וזה ה מ ו ן, גורם לי להאמין שזה כבר לא כמו פעם, שכן יש פה התקדמות, שכן יש פה טוב למרות מלא קושי וכאב כמעט משתקים?

כאשר המציאות הפנימית משתנה, משהו משתנה גם בזו החיצונית, ואז אנשים שאנחנו משחררים מתוכנו משתנים בהתאם לשינוי שחל בנו או פשוט זזים הצידה או יוצאים מחיינו.
וגם

_אם הוא כבר עולה בעוצמה שכזו ובהיקף שכזה, וממעמקים שכאלה.
יש לך כאן הזדמנות לשחרר משקעים שאת שנים מנסה להגיע אליהם, ושהגישה אליהם בחיי היומיום חסומה על ידי מנגנוני הגנה רבים.

זה בדיוק הרגע ליישם הקשר של ניקוי: לנסות וליישם הסכמה לחוות. ליישם התמקמות ב"עמדת המנקה" - בעלת הבית שבוחרת להתנקות, לעומת עמדת הקורבן חסר האונים שמיטלטל על ידי הניקוי.
וגם - התרחבות, נשימה, על פני כיווץ. כל השיחה ההיא על הרובד הפיזי של שחרור פחד וכאב.

את לא לבד, את מלוּוַה מכל מיני בחינות. אל תשכחי._
וגם
המילה מטוטלת.
אם שנים הייתי בכלא,
בשלב הנוכחי אני כמו מטוטלת.
פעם בפנים פעם בחוץ.
כבר כמה ימים קשים מאוד מאוד קשים של תפקוד נמוך ועצב רב, בתוכם פתאום שעות טובות יותר. הן לא אשליה.
אני כבר יכולה להיכנס לכלא לבדק בית, לניקוי, לעימות עם זבל של שנים, ואז לצאת ממנו לנשום אוויר, לראות את מציאות חיי הנוכחיים.
כמובן שקל לי לכתוב את זה ככה, בפועל זה סיוט וזה גם כמעט לא בשליטתי. פתאום אני בפנים, פתאום אני בחוץ,
אבל אני מנסה בכל מאודי לכבד את זה, אפילו לשמוח שסופסופ הגעתי לכאן, וגם כשמגיע פחד אימים, לחכות.
ומאוד מאוד מאוד לא פשוט לחכות.

אני מעריכה אותך מאוד על האומץ והנכונות. זה עצוב וכואב ולפעמים מאוד מחליש, אבל לדעתי נובע מנאמנות עצמית נוגעת ללב, חוסר יכולת וחוסר רצון לוותר עליך יותר.
לא עוד.

ומה שכתבת על גיל 19 רק מראה איך לכל אורך הדרך היו סימנים של רצון לצאת, ידיעה עמוקה שמשהו לא בסדר,
והם הצטברו ונאספו, ועכשיו מתנקזים בבת אחת אל אמת גדולה וברורה.
זה מביא הצפה מבעיתה ותחושה של פצצה מתקתקת
אבל לדעתי קורה עכשיו, כי עכשיו יש לך את הכח לעשות את זה.
לא בקול ענות חלושה. לא בכניעה מראש. לא מתוך תלות קולות של אחרים ודמויות דומיננטיות.

עובר בי רעד, כי אני כותבת לך את מה שאני רוצה להגיד לעצמי.

תודה גדולה.

[עינת*]

אבל אני מנסה בכל מאודי לכבד את זה, אפילו לשמוח שסופסופ הגעתי לכאן, וגם כשמגיע פחד אימים, לחכות
וואו, שבע יהלום, תודה לך על המילים האלה. על החשיפה שלך.
תגידי לעצמך! תגידי לעצמך את מה שאת אומרת לי.

לי זה מתבהר יותר ויותר ששעת הכושר לצאת מהכלא זה לא כשהפחד נמוג. זה לעבור דרך הפחד הזה עצמו. אין דרך אחרת. כך לפחות נדמה לי עכשיו.
כשכוחות הרצון חזקים מספיק זה כמו שעובר דוחף את עצמו ללידה. חוויה שכרוכה בכאב ואי נוחות בטח גם עבורו, דרך חתחתים, אבל אין ברירה אחרת.
כשהרצון חזק מספיק זה לדחוף את עצמך בלי לדעת לאן בעצם. הנכונות לקחת את הסיכון, כי בפנים כואב מדי להיות, או בלתי אפשרי כבר.

לא יודעת, היום הזה מלא בפחד. אבל נראה שאין ברירה אלא לתת לו להיות.
תודה שאת חלק מהמסע שלי כאן על הדף הזה ושאת מאפשרת לדף הזה גם להיות קצת חלק מהמסע שלך..

[עינת*]

בתוכם פתאום שעות טובות יותר. הן לא אשליה
הן לא אשליה!!!

[עינת*]

הן לא אשליה והרבה דברים נוספים גם הם לא אשליה. באופן אישי זה המפתח שלי לצאת מהדיכאון. להאמין שכל מיני קצות חוט בתוך עצמי הם לא אשליה. להאמין לעצמי ולסמוך על עצמי. אני - הצידה שלי לדרך.
אבל יש לזה פן מכאיב: כי זה אומר שכל הדברים שראיתי וחוויתי בילדותי גם הם לא אשליה, למרות שמשהו מאד רצה להאמין שזה כן, להגן. אבל אם הדברים שמתוך רגישות קליטה של ילדים, מתוך ה"חוש-חש" של ילדים היו לי ברורים ומוחשיים גם אם לא נשאו שם - אם אלה היו אמת, אז היום אפשר אולי לאמץ חזרה אליי את הילדה הזו ששנים אמרתי לה "שקט". זה כמו לצאת מהארון. הדבר הזה שבועט בך בפנים - לתת לו מקום. כן לקרוא לו בשם כי היום יש מילים. וכל כמה שקשה להודות - הוא לא אשליה. וזה בדיוק מה שיאפשר ליצור חיים מתאימים יותר עבור הילדה הזו. לחיות את האמת שלה. שלי.

[שבע_יהלום*]

_כשכוחות הרצון חזקים מספיק זה כמו שעובר דוחף את עצמו ללידה. חוויה שכרוכה בכאב ואי נוחות בטח גם עבורו, דרך חתחתים, אבל אין ברירה אחרת.
כשהרצון חזק מספיק זה לדחוף את עצמך בלי לדעת לאן בעצם. הנכונות לקחת את הסיכון, כי בפנים כואב מדי להיות, או בלתי אפשרי כבר._

עינת
אם רק היית יודעת כמה זה מעסיק אותי בימים האלה, ההקבלה ללידה בכלל ושלי בפרט.
הצטמררתי לקרוא שכתבת את זה. ממש נעצרתי רגע מקריאה, המומה.

מה אני אגיד לך,
יום הולדת שמח

וקחי שיר
בואי נגיד שמוקדש לך ולי
http://www.youtube.com/watch?v=DVWyIjH1qWo

[עינת*]

מאחלת לך, לי -
צעד צעד.
לזהות את השעות הטובות יותר.
הן אינן אשליה.
לסמוך על הכוחות.

אתמול בלילה כשנסעתי את עשר הדקות האחרונות על הכביש הגדול, רועדת מפחד, הדבר היחיד שהזרים בי דם, כך נראה, היה להגיד לעצמי "אני יכולה, אני יכולה לעשות את זה".
מאחלת להרגיש את פעימת החיים כל הזמן, לזהות אותה גם בלב הפחד.
ולהגיד כן.

[עירית_לוי]

את לא לבד, את מלוּוַה מכל מיני בחינות. אל תשכחי.
תקראו את המשפט הזה עכשיו בהקשר של שיחתכן, ושל הקשר שנוצר ביניכן כאן .

מצרפת פוסט קצר שכתבתי פעם, שמתאר משהו דומה למה שאתן חווות.
להסכים לחוות את החיים

שבת שלום ואהבה

[עינת*]

עיריתוש , המון תודה על הקטע הזה, הוא מסביר בצורה נרחבת, כמו נותן רקע למקום שמתוכו את כותבת ומתייחסת לדבריי.
אני מרגישה שמה שקרה לי לאחרונה בעיקבות הפגישה עם האיש המבורך שי אור, הוא שבאופן כללי כאילו שכבה אחת הוסרה מעליי וניתן לי, לפרק זמן מסויים, לחוות הכל בתור הילדה. כמובן יש עוד הרבה שכבות נוספות. אבל זה כאילו כל דבר פתאום נתפס אצלי דרך העיניים האלה שלה, שמצד אחד זה פתח לחוות הרבה יותר, באופן כללי, ולחוות אהבה אמיתית בפרט - מקום שסגרתי, ומצד שני זה בדיוק מפגיש אותי עם מה שהגנתי עצמי מפניו. ומסתבר שלילדה הזו יש הרבה חוויות כאלה, שהיא סגרה עצמה בפניהן, שכאבו לה נורא. הייתה תקופה בגיל 13 שהייתה פשוט תקופה של ערפל. קרה משהו מסויים אז בחיי, שהפגיש אותי עם המקום של הנטישה ושל העלייה שלי לארץ, של להיות "נטושה" בארץ זרה והדרישה להתבגר במהירות טיל, וזוהי "התקופה הלבנה" שלי. שבה בהיתי המון בקירות ולא מצאתי משמעות לכל זה. לחיי.

היום, בגיל שלושים ואחת וחצי אני רוצה לעזוב את איזור מגוריי. אני רוצה, לראשונה בחיי, לאפשר לעצמי לחוות שינוי שכזה בעיניים פקוחות ועם הרבה אהבה לעצמי. והתקופה הלבנה נגלית בכל צעד שאני עושה בכיוון המעבר. כמובן שהחרדה שחוויתי בנהיגה לפני יומיים זה חלק מהמנגנון. המנגנון אומר "אל תלכי לשם, מפחיד שם". ואני אומרת למנגנון : " לא, יש פחד, אבל כשאני אעבור דרכו, אני אצא בצד השני, ואגלה שיכול להיות שם טוב, יכול להיות שם מה שאני אצור, מה שאני ארצה".
ואז המנגנון משתמש בעוד דרך. הוא אומר לי - תראי כמה טוב לך פה. אל תשני דבר. תראי איזה יופי מה שאת חיה בתוכו. וזה לא משנה שכל השנה קשה לי ואני סובלת מכל מיני דברים. עכשיו פתאום נהיה מושלם וטוב, וקשה לעזוב. נורא מתוחכמת הדרך שלו.
ואני - בימים של שפיות, בימים של התפכחות, אומרת לו שוב ושוב - חמוד שלי, אני יודעת שאתה מנסה להגן עליי, תודה לך. אבל אני חייבת עכשיו להתגבר עלייך. חייבת.

[נועה_ברוך*]

יש פחד, אבל כשאני אעבור דרכו, אני אצא בצד השני, ואגלה שיכול להיות שם טוב, יכול להיות שם מה שאני אצור, מה שאני ארצה".
וגם תגלי שהמנגנון של הפחד כבר לא כזו מפלצת איומה וענקית. את יכולה לו, את חזקה וגדולה ממנו, כמו שאת גדלה כשאת עוברת דרכו.
זו חוויה מאוד מעצימה.
את האוחזת בחייך ולא הפחד @}

[עירית_לוי]

[עינת*]

פשוט אסופה מהלכת של רגישויות.. זה מה שאני בימים אלה.

[שבע_יהלום*]

אסופה מהלכת של רגישויות
וגם עינת.
את גם עינת וגם אסופה מהלכת של רגישויות.

חיבוק גדול ושבת טובה.

[עינת*]

החודשיים האחרונים
לפני שהדלת נסגרת
לתת אהבה חמה
ואז להעלם

אני נלחמת כמו פר שחוק
בתוך המסגרת
שבניתי במו ידיי
כדי לבעוט ולהלחם

מעבר להררי הכעס
ישנה אהבה
שכבר נתתי להם
הם ראו והרגישו

עכשיו להגיד "לא אני"
זה טיפשי
הם דורשים אותי חזרה

ואם שוב אפנה לאחור
הם על דלת ליבי יקישו
ויגידו
תאהבי ותלכי
תאהבי ותלכי
אין ברירה.