קשר בין ילד לאמא

[הילהלה_לנד*]

פתאם בכתיבה שלכן שלחה אותי למחשבות על הספרים של בריאו וייס על שחזור גלגולים קודמים ועל הקשר שיש בין נשמות שלרוב מתגלגלות יחד לחיים משותפים
זו גם המחשבה שממשיכה לעלות לי שוב ושוב כל פעם שאני קוראת את הדף הזה.
וכמו שאהבת כתבה,דוקא בקשר עם אמא ופחות עם אבא.
חיבוק גדול לכולכן,אתן פשוט נשים ואמהות מעוררות השראה

[שוב_סתיו*]

בימים האחרונים אני בקרוסלה מסתובבת, עולה ויורדת. לפעמים עוברים יומיים שלושה בהם אני משננת לעצמי שאסור לי להפגע, בהם אני מפסיקה לקוות וליחל לשינוי, בהם אני לא בוחנת כל תגובה של הילדון אלי. ובימים האלה אני אפילו מצליחה רוב הזמן להראות ואולי גם להרגיש שמחה ועליזה , ולפעמים אפילו מרגישה שיש לילדון ולי רגעים יפים והוא דווקא נהנה להיות עם אמא... אבל גם אחרי כמה ימים כאלו באה ירידה ואני שוב מדוכדכת ושוב מרגישה שהילד נדבק לאבא ורוצה רק אותו. זה כאילו שהילד מרגיש אותי לגמרי , וכשאני מדוכדכת הוא פשוט לא רוצה את אמא בכלל. אולי אני לגמרי מדמיינת דברים, אבל מה לעשות שאני מה שאני ואינני מסוגלת להיות מה שאני לא, אפילו לא עבור ילדי האהוב.

[אמא_אינקובטור*]

קשה נורא. אני מזכירה לעצמי מדי פעם שאני כאן המבוגר, וצריכה תזכורות תכופות לעובדה מצערת זו.

[שוב_סתיו*]

אני חייבת להודות שנזכור שאני המבוגר זה לא פשוט כמו שזה נשמע. כי משהו בי רוצה לצעוק: אבל מי ינחם אותי? איפה היד שתלטף לי את הראש ותגיד לי שהכל יהיה בסדר? יש רגעים שפשוט אין לי את הכוחות להיות המבוגר......אתמול התפתחה מריבה ביני לבין הבנזוג (שאני לא מפסיקה לדבר איתו על הנושא, כן הוא טוען וכנראה גם צודק שאני אובססיבית בענין), והוא טען שאני ילדותית ביחס לענין הזה. כמובן שמאד נעלבתי וכעסתי שהוא לא תומך בי מספיק בענין הכאוב, אבל האם באיזה שהוא מקום אינו צודק? אז אני ילדותית לגבי הענין ויש פי פחד שהילדון תמיד יעדיף את אבא. האם ידוע למישהו באיזה בית מרקחת מוכרים את גלולות ההתבגרות המהירה? אלו שמחלקים לאמהות אחרי הלידה הראשונה אבל אני כנראה מאיזושהי סיבה שכחתי לקחת.....

[אבישג*]

יש רגעים שפשוט אין לי את הכוחות להיות המבוגר......
מה זה אומר להיות מבוגר ? דווקא להיות ילדה זכורה לי כחוויה מאוד לא קלה. עכשיו הרבה יותר קל לי לבכות, לצרוח, להצטער, רגשות שתמיד סחטו ביקורת מצד הסביבה. היום אין מי שיבקר אותי, בעלי הוא אדם מכיל מאוד וילדיי קטנים מכדי להעיר לי או לראות זאת באופו ביקורתי, היום יש לי את החופש לבחור איך להרגיש ואיך להתבטא בלי שיתערבו לי בבחירה.
כנערה אני זוכרת שכתבתי לסופר דוד בן יוסף על כך שאסור לבכות כי הסביבה תנצל את זה נגדי, היום אני בוכה חופשי, מתענגת על כל דמעה. כמה טוב שהילדות נגמרה.

[שוב_סתיו*]

היום אין מי שיבקר אותי, בעלי הוא אדם מכיל מאוד וילדיי קטנים מכדי להעיר לי או לראות זאת באופו ביקורתי, היום יש לי את החופש לבחור איך להרגיש ואיך להתבטא בלי שיתערבו לי בבחירה.

זה מענין מאד כי אני מרגישה דוקא הפוך עכשיו.
אולי בשנים הראשונות אחרי שהתחתנתי הרגשתי חפשיה, הרגשתי שאני אדון לעצמי בביתי שלי , ובאמת כשהגדולים היו קטנטנים הם קיבלו אותי והסתכלו עלי בעיניים מעריצות.
היום יש לי 3 מתבגרות בבית ואני מרגישה שאני כן נתונה לביקורת, גם אם לא תמיד גלויה, שצופים בי ומושפעים מאד מהתנהגותי ומהתגובות שלי. גם הקטנים צופים בי ומושפעים ממני. הרבה פעמים אני מרגישה שאני נותנת את הטון לאווירה בבית וזו אחריות כבדה, לפעמים כבדה מדי: אם אני במצב רוח עצבני וביקורתי - גם הם רבים יותר. אם אני עצובה ומדוכדכת - הם הולכים סביבי על קצות האצבעות והם לחוצים. אם אני צוחקת וקלילה גם הם שמחים ורגועים יותר. בזמן האחרון היו הרבה פעמים שהתחשק לי לבכות, אבל כשהרשיתי לעצמי לעשות את זה בנוכחות הילדים הרגשתי אחר כך ששלמתי על כך מחיר מצידם: דאגה, חרדה, לחץ וגם ביקורת .
והבעל - לא נראה לי שהוא מסוגל באמת להכיל את זה. הוא גם נלחץ מזה. הוא אדם מקסים ואני אוהבת אותו, אבל הוא לא באמת מסוגל להכיל את הרגעים האלו אצלי (אולי גם לו קשה "להיות המבוגר" בסיטואציות האלו כלפי? ).
והילדון - הוא בודאי רחוק מלהיות מעריץ שלי, גם בגילו הצעיר מאד, וזה מה שמערער אותי לגמרי. אצלו אני מרגישה התרחקות כשאני בוכה או צועקת או כועסת.

[גילה_בהווה*]

ממליצה בחום על הספר הורות מודעת - מדבר על טיפול בדברים שלא טופלו אצלנו בילדות ומשפיעים על מי שאנחנו ועל ההורות שלנו.
חוץ מזה אולי כדאי למצוא מקום כזה שבו מותר לך להביע בחופשיות את התחושות שלך - חברה, פה באתר, טיפול פסיכולוגי, טיפול אלטרנטיבי כלשהו. מותר לך וזה חשוב שבכל הלחץ שסביבך יהיה לך גם מקום כזה.
חיבוק

[אורלי_נ*]

הי סתויצקי
מה נשמע? כבר איזה שבועיים שלא כתבתי לך, שקעתי בעניינים שלי, שגם קשורים, איך לא, לילדים
אני מרגישה שעדיין קשה לך, הילד עושה לך חיים קשים.
יש לי שאלה:
יכול להיות שמאוד קשה לך לקבל את זה שאולי מישהו לא אוהב אותך כמו שאת?
זתומרת, אני לא מתכוונת שהילד לא אוהבת אותך, לא נראה לי שזה אפשרי, אבל אולי הוא מציף אצלך את הצורך להיות אהובה ומקובלת ורצויה?
את יודעת, אומרים שאם יש מי ששונא אות אז אתה בטח מצליח, אני לא מתכוונת לקחת את זה רחוק כל כך, אבל נראה לי הגיוני שלא כולם דומים ולא כולם יכולים להתחבר לכולם ואולי לא צריך לנסות להיות אהודים על כולם.
את אומרת שהילדים שופטים אותך לעיתים, ושבעלך איש טוב אך קשה לו להכיל, ואני שואלת אולי זו את שקשה לה להיות פחות ממושלמת. כאילו, אץ חייבת תמיד לרצות את כולם, אסור לך להישבר, אסור לך להיות חלשה אסור לך להיות מכוערת.
אני כותבת מניסיון מסוים שהיה לי: אמא שלי חלה מאוד והיתה לי תקופה לא פשוטה לפני שנה שנה וחצי. הכל היה נורא ומפחיד ולא הרשיתי לעצמי להישבר ולבכות, וסיפרתי לחברה שלי שיש כל כך הרבה מתח בבית והכל טעון ואני לא מעיזה לבכות מול הילד, גם ככה הוא מרגיש שמשהו קשה מסתובב באויר.
היא שאלה בשיא הפשטות, למה?
למה אסור לילד לראות את אמא בוכה, למה אסור לו לדעת שלאמא כואב, שאמא היא בנאדם רגיש, שהיא עצובה לפעמים ושזה בסה"כ בסדר לבכות. היא שאלה איזו מן דוגמא זו לילד, לא בוכים?
את יודעת, זה זיעזע אותי. היא פשוט צודקת. אז לפעמים אני מרשה לעצמי לבכות. אז מה אם הוא מוטרד, אז מה אם לא נעים לו עם זה.
ברור שיותר כייף לראות את אמא צוהלת ושרה כל היום, אבל עצב, בכי וקושי הם חלק מהחיים. וזה לא נורא, צריך ללמוד להתמודד גם אם "כשאת בוכה את לא יפה".
סתם, חשבתי על זה פתאום. אני מקווה שלא הגזמתי. בינתיים חיבוק גדול. אני יודעת כמה זה פוגע כשהילד לא רוצה חיבוק מאמא.

[שוב_סתיו*]

אמנונית,
גם אני עוקבת אחרי הענינים שלך, וגם אם לא כתבתי אני מחזקת אותך ושולחת חיבוק גדול. קיבלת כל מיני דעות ועצות שאני לא הייתי שוללת, אבל הייתי זהירה מאד לגביהם, כי קל להסחף למסקנות חפוזות. עשי את האבחון הדרוש ובואי נקווה שהכל כשורה ואת עושה את זה כדי להסיר את הספק.
כל ילד פועל ומתנהג בדרכו וזה בסדר, לא צריך למהר להדביק תוויות.
אני מסכימה איתך שמותר לילדים לראות את אמא בוכה , השאלה על מה היא בוכה. בדוגמה שהבאת - זה לגיטימי לגמרי, אפילו חינוכי במובן מסוים. אבל היו לי סיטואציות של בכי בגלל תסכול כעס ואכזבה מבני הקטן. איך שאני לא מסתכלת על זה זה משהו שלא טוב שהילדים יהיו עדים לו. מה זה אומר כשאמא מגיעה לכאלו רמות תסכול בגלל האח הקטן שלהם, שלא לדבר על כך שיש לזה גם השפעה ישירה ועקיפה על היחס שלהם כלפיו.
האם אני דורשת מעצמי להיות מושלמת? כן, אני מודה שיש לי דרישות מאד גבוהות מעצמי וזו בעיה, כי דרישות גבוהות כרוכות גם באכזבה מעצמי ובהרבה ביקורת עצמית.
כן, במובן מסוים הוא מציף אצלי את הצורך להיות אהובה ורצויה, כן זה נופל אצלי על נקודה כאובה, גם אם לי עצמי לא ברור איך ולמה בדיוק. אבל זה לא רק בהרגשה שלי , באמת הילד שלי מתנגד אלי יחסית יותר מאשר לאבא שלו. הדוגמא הכי בולטת שעולה לי כרגע הוא שכשאבא עושה לו אמבטיה הוא מסכים ומשתף פעולה יפה מאד לצאת מהמים, להתלבש ולצחצח שיניים. איתי זה תמיד כרוך במאבק, התנגדות והרבה פעמים מסתיים בכעס מצידי.
משהו בי, שכרגע אני לא מצליחה להבין מהו וגם לא להתגבר עליו, גורם לילד שלי להרגיש ולהפגין התנגדות אלי. זה לא כל הזמן, אבל נמצא שם מתחת לפני השטח ומדי פעם עולה ונגלה, במצבים שונים.

[אורלי_נ*]

זה באמת מתסכל.
אולי צריך להניח לאבא לקלח אותו כל יום. למה שתריבו? הוא מעורר בך רגשות טעונים ומוציא אותך בקלות משלוותך ונראה שלעיתים הוא משתמש בזה. אני מאמינה שלפחות הוא בטוח באהבה שלך, בנוכחות היציבה ולכן מרשה לעצמו לטלטל את הסירה בכזו צורה.
תגידי, יש לו אחים גדולים או רק אחיות? יכול להיות שהוא מוקף נשים ומנסה להקשר לצד הגברי במשפחה?
אם יש אח גדול, אולי כדאי לבקש ממנו לבדוק קצת מה העניין, לפתוח אותו..יש לי תחושה שעם בחור צעיר הוא יזרום יותר טוב מאשר עם אחות גדולה או אמא.

[אורלי_נ*]

ד"א, הילד שאני כותבת עליו, זה הילד שסיפרתי לך שלא היה מוכן להתמסר אלי, והיום קצת יותר. הוא גם היה כרוך אחרי אבא, ועד היום מעריץ דמויות גבריות כמו סבא ובני דודים גדולים ממנו.

[שוב_סתיו*]

אם זה לא יהיה מקלחת וצחצוח שיניים, זה יהיה משהו אחר. אני בטוחה.
כשאבא מקלח אותו הוא כבר נצמד לאבא להמשך הערב ועלי בכלל לא מסתכל, גם לא נותן לי להתקרב, ואז אני בכלל מרגישה כמו עציץ מיותר. מה עדיף? להיות איתו ולהיות במאבק או להרגיש שאני יכולה להעלם ומצד הקטן זה בכלל לא יפריע לו? הממ... בחירה מענינת.

יש אח, בן 8. זה מוזר אבל הייתי בטוחה שהם יהיו חברים הכי טובים אבל בינתיים הם לא. יש מתח ביניהם. הגדול מנסה להתקרב אל הקטן, לפעמים קצת משגע אותו, הקטן לפעמים דוחה את הגדול (אומר לו "לך", מרביץ לו). גם בענין הזה אני מרגישה אשמה - בן ה-8 היה נוכח בכמה אפיזודות בכי ועצבים שלי - בגלל הקטן, אני חוששת שהוא קלט ממני משהו לא חיובי בקשר לקטן (לפעמים אני שומעת ממנו אמירות כמו: "למה הוא לא אוהב אותי" - ביחס לקטן). זה בדיוק מה שהתכוונתי שכאמרתי שאסור לי להתפרק בנושא הזה ליד הילדים, בדיוק על הילד הזה חשבתי, איך הוא מושפע מהסיטואציה. מאחר והבנות גדולות הן מבלות איתנו פחות זמן שוטף ביום יום, ושני הקטנים יותר איתי, מה שגורם למתח לבוא יותר לידי ביטוי דווקא בנוכחות בן ה-8.
אני כותבת ועדיין חושך בחוץ, כבר כמה ימים מתעוררת לפני 5 ולא מצליחה לחזור לישון. אני מרגישה שאני מסתובבת עם חור בלב ולא יודעת איך לסתום אותו.

[אורלי_נ*]

אני חייבת להסכים שעדיף להתרכז במה שטוב ולהרפות. אולי אפילו הקטן יקנא קצת ואולי לא. אולי רק אם תשחררי ממש ולהרבה זמן הכל ירגע ויכנס למסלול בריא יותר

[גלית*]

להשאר נוכחת בגוף שלי, בנוכחותו של הילד. לקלוט תחושה בגוף ולנשום איתה שתים-שלוש נשימות.

המצב קורא להאסף לתוכי. ההתנגדות שלו היא ל"נזילה", לצפייה ממנו לרצות את החסכים שלי, בדרך שלי.

[שוב_סתיו*]

סופי השבוע קשים לי במיוחד, כי אבא בבית ואני נאלצת לחוות ביתר שאת את ההעדפה של אבא על פני. בשבת האחרונה דוקא הרגשתי שהצלחתי להתמודד יחסית טוב, אולי בגלל כאב גרון וחולשה ככליל שתקפו אותי ואפשרו לי לוותר, להתעלם יותר. לא שלא היו רגעים קשים: שבת בבוקר והילדון צועק מהמיטה שלו ״אבא״ ושוב ושוב ושוב.... אבא לא עונה , לא בכוונה, סתם מנסה להתכחש למציאות שהוא צריך לקום......אני כבר במצב רוח רע אבל בהמשך הבוקר מנסה לשחרר. וגם בהמשך היום מתעלמת מעוד כמה אפיזודות כאלו. היום בבוקר נכנסת אל הילדון הישן כדי להעיר ולהלביש והוא כבר באנטי אבל אני מצליחה להסיח את דעתו באיזו מעשיה על ילד מהגן שלו והפלא ופלא, זה די מצליח ואנחנו מתלבשים ואוכלים והולכים לגן ואני מצליחה ללכת לעבודה בהרגשה מפויסת. כשאנחנו חוזרים מהגן, נראה שכלום כבר לא ילך טוב היום: מתחילה בגן הציבורי: הילדון מוריד את הסוודר וזה קר (ירושלים, בארבע הטמפרטורות צונחות). אני מבקשת שלא יוריד, סוגרת רוכסן. הוא מסתכל עלי ושוב פותח רוכסן. אני אומרת: אי אפשר להוריד עכשיו, אם תוריד את הסוודר נצטרך ללכת הביתה. הוא מוריד ואני לוקחת אותו הביתה, בליווי בכי. בבית, דורש עוגה ושוקולד, אני מסרבת, יודעת שלא מזמן אכל שני כריכים גדולים בגן ושעוד מעט ארוחת ערב. משחקים,אחר כך אינטראקציה עם אחיו שמסתיימת בכך שהוא מכה אותו עם צעצוע על הראש (הקטן את הגדול).כבר אמרתי שלא העליתי על דעתי שהם לא יסתדרו, והם ממש לא ?
ארוחת ערב.הילדון לחוץ מאד שהמרק חם למרות שוידאתי קודם שהוא לא. פוחד לאכול לבד אבל לא מרשה לי להאכיל אותו.כועס, צועק ובוכה דוחף בפראות את הצלחת. אני כועסת, צועקת ומרחיקה אותו מהשולחן. הוא חוזר בבכי גדול. חיבוק גדול, מושיבה אותו, אוכל קצת, דורש גם אורז ועוף אבל כשמקבל מסרב לאכול, משחק עם האוכל, מסרב לשתף פעולה,וחוזר חלילה....
ואחרי כל זה, הצ׳ופר: אבא מגיע ב 7 ואיך שהדלת נפתחת ריצה ושאגת שמחה: אבאאאאאאא!
אני מספרת לבן זוג את תלאות היום והוא מקשיב, אבל אין לו תובנות מסייעות.אחרי זמן קצר הוא יוצא עם אחת הבנות כפי שסיכם איתה מראש, הילדון עומד ליד הדלת ובוכה בכי גדול: אבאאאאאאאא!
בסופו של יום כזה אני מפורקת, לא יודעת איך אני אמשיך. אפשר להתמודד עם הכל אם מקבלים גם משהו, איזו פיסה של מתיקות, של חיבה, משהו שנותן כוחות ועושה את כל ההתמודדות שווה.
אני רוצה לשתף במחשבה שעברה לי היום בראש. חשבתי לרשום את הילדון לשנה הבאה לגן בו ידידה שלי היא גננת (בכוונה כתבתי ידידה ולא חברה), שם היה הבן הגדול. הגן נינוח, נעים ויצירתי. מה מפריע לי? מפריע לי שהיא מכירה אותי ואת משפחתי, שיש לנו חברות משותפות ושאני עלולה להחשף בפניה. מה עלול להחשף? שאין לי איתו את הקשר שאמור להיות, שהילד מתנגד לי הרבה, שהילד בכלל מתנגד, שחסרה לי לגביו הידיעה הפנימית שהיתה לי עם הילדים האחרים - שיהיה בסדר. להיפך, רוב הזמן אני מסתובבת בחרדה עמומה שלא יהיה בסדר. על כל זה חשבתי היום כששקלתי האם לרשום אותו. האם זו מחשבה לא בריאה? כך חושב הבן זוג, כך הגיב כשהצגתי בפניו את ההתלבטות. אולי זו מחשבה לא בריאה, אבל זה מה שמסתובב לי בראש.

[נועה_ברוך*]

אולי זו מחשבה לא בריאה, אבל זה מה שמסתובב לי בראש.
כשאת חושבת על גן עלייך לחשוב על טובת הילד.
אם הגן הוא טוב ואת מכירה את הגננת כאחת שתהיה טובה לבנך, יש כאן משקל גדול לטובת בנך.

במקום לחשוש מחשיפה היתי יוזמת שיחה עם הגננת, מספרת על הקושי ושומעת לעצתה (אין זה אומר שאת מסכימה או מבצעת, אבל שומעת)
כל שתסכימי יותר לפתוח את הקושי, ופחות תסתירי אותו, כך תוכלי לקבל עזרה, תמיכה, טיפול, יעוץ.
אין מה להתבייש כשקשה, לכל אחד מאיתנו נקודות חלשות וחזקות. חולשה היא רק קריאה להתחזקות.. אם ננסה להדחיק אותה היא רק תתעצם בחולשתה, אם נבקש תמיכה ועזרה, הסיכוי הגדול הוא שנתעצם ונתחזק - נתגבר.

בהצלחה @}

[שוב_סתיו*]

הענין הוא שקל לי יותר לשתף זרים ולשמוע את דעתם מאשר לשתף אנשים שאני מכירה. חשש משיפוטיות? ביקורת? רחמים? קצת מהכל.
חוץ מזה, יש פה שני קשיים ועל שניהם קשה לספר. האחד - שאני מרגישה שהילד לא אוהב אותי, לא קשור אלי כמו שילדאמור להיות. במקרה הגרוע אומרים לי בביטול שאין דבר כזה ילד שלא אוהב את אמא. במקרה גרוע יותר מסתכלים עלי כאילו שאני מפלצת. השני - ההתנגדות שלו כלפי, הקושי לשתף פעולה, ההתנהגות בוחנת הגבולות לעיתים קרובות מדי (ראה לעיל - סצינת ארוחת הערב). גם פה אני מרגישה שזה סוג של כישלון שלי, שמשהו שאני עשיתי או עושה גורם לכך.

[פלוני_אלמונית*]

סוג של כישלון שלי, שמשהו שאני עשיתי או עושה גורם לכך.
נו... ומה את מתכוונת לעשות עם זה??
סליחה על הבוטות אבל את חוזרת על עצמך שוב ושוב במעגל שאין לו שום קצה חוט ליציאה.
מכל מה שכתבו לך ומכל הידע שצברת בחיים מה את מתכוונת לעשות עם עצמך?
חשש משיפוטיות? ביקורת? רחמים? קצת מהכל.

חארם על כולם ובעיקר עלייך.

[מרינה_מאוהבת_בים*]

מודע שלא קראתי את כל הדף, אז אולי חוזרת על שאילות של אחרים/הסברים שלך...

סופי השבוע קשים לי במיוחד, כי אבא בבית ואני נאלצת לחוות ביתר שאת את ההעדפה של אבא על פני.
בכל משפחה ילד קטן מעדיף משהו...למה זה כל כך קשה לך עם זה? במיוחד כשיש כמה ילדים וכבר חוויתם ילדים מעדיפי אימא על אבא...

אני מרגישה שהילד לא אוהב אותי, לא קשור אלי כמו שילדאמור להיות
תוהה אם לשאול את השאילה שעלה לי, שואלת כי יכול להיות זה יתן לך קו מחשבה חדש: את אוהבת אותו? את קשורה אליו?
אם זה יותר מיד לך עכשיו, מראש סליחה.

ההתנגדות שלו כלפי, הקושי לשתף פעולה, ההתנהגות בוחנת הגבולות לעיתים קרובות מדי
האם יצא לך לקרוא על חינוך ללא גבולות, נראה לי יכול לקדם אותכם.

[שוב_סתיו*]

נו... ומה את מתכוונת לעשות עם זה??
לעשות, לעשות, אוי! אני צריכה לעשות משה! הממ... בוא נראה....א. אולי אני צריכה ללחוץ על הכפתור שמעלים בעיות, קשיים ולבטים. ב. אולי אני צריכה ללחוץ על הכפתור שמעלים רגשות. ג. אולי אני צריכה לברוח לאי בודד. ד. אולי אני צריכה לקפוץ מאיזה גג בנין גבוה. לעשות.... לעשות.... לעשות.... שאלה מועילה במיוחד.

את חוזרת על עצמך שוב ושוב במעגל שאין לו שום קצה חוט ליציאה
טפשה שכמוני, לא הסתכלתי על השילוט הברור ומאיר העיניים לגבי היציאה מן היער. הרי זה כל כך ברור.

חארם על כולם ובעיקר עלייך.
תודה! זה הקטע המועיל במיוחד. מישהו מנסה לרמוז לי שאסתום כבר.


ועכשיו בלי הציניות:
שואלת כי יכול להיות זה יתן לך קו מחשבה חדש: את אוהבת אותו? את קשורה אליו?
לא זה לא יותר מדי לשאול, וזה דווקא משהו שאני מתעסקת בו בימים האחרונים כי אני חוששת שהתקופה הזו תשאיר משקעים ביני לבין בני שישארו לתקופה ארוכה (לכל החיים?). כרגע אני במחשבה שאני אוהבת אותו אבל לצערי לא מאוהבת בו. אני אוהבת אותו והוא יקר לליבי מאד ועולמי סובב סביבו. אבל, כשאני אומרת שאני לא מאוהבת בו אני מתכוונת שכשאני חושבת עליו לא עולה בי הריגוש המתוק שעלה בי עם שאר הילדים כאשר היו בגיל הזה, כשהייתי איתם, כשחשבתי עליהם או כשבאתי הביתה לפגוש אותם או לאסוף אותם מהגן. אין בי את המחשבה לגביו: הוא הילד הכי מקסים בעולם ולא אכפת לי כלום!!
רוב הזמן אין בי את הריגוש המתוק, יש בי יותר חשש, פחד מדחיה, פחד מעוד מאבקונצ'יק שבדרך. כמה הייתי רוצה להיות מאוהבת בילדון. לשמוח באמת לקראתו ולא לחשוש. לחשוב עליו במתיקות.
אני יודעת בבירור שכן היייתי מאוהבת בו כשנולד, כשהיה תינוק, עד שהיה בערך בן שנה ושלושה או ארבעה חודשים, בהחלט הייתי מאוהבת בו. הסתובבתי עם ההרגשה שהוא הכי הכי בעולם. מה קרה בשנה האחרונה שזה השתנה, שאני חוששת ממנו, מהתגובות שלו?
איך להתאהב בו שוב?

עכשיו תגידו שהוא מתנהג כמו שהוא מתנהג בגלל שהוא מרגיש שאני לא מאוהבת בו. יתכן מאד. הממ.... לענות ש"הוא התחיל"? (-:
ברור שיש פה מצב שמזין את עצמו באופן שלילי, היזון חוזר הדדי. מה בא קודם, הביצה או התרנגולת? אני יודעת שזה לא כל כך חשוב, מה שחשוב זה איך לשנות את הדפוס, ואני בתור "המבוגר" צריכה לרדת מן העץ ראשונה. לצערי עוד לא התגברתי על הפער בין המודעות הזו לבין היישום המעשי והרגשי. מרגישה שגם על זה אני צריכה להתנצל.

[אורלי_נ*]

סתיו, את נורמאלית לחלוטין. למעשה, קשה לי להאמין שיכולת להרגיש אחרת.
עד לפני שנה התינוק היה תינוק, עכשיו הוא פעוט, הוא מדבר או לפחות מביע את עצמו באופן ברור ביותר, יש לו העדפות, יש לו קריזות, הוא חווה את גיל השנתיים הקשה במלוא עוצמתו.
יכול מאוד להיות שנוסף על כך יש עוד משהו מעט שונה בילד הזה מהאחרים ואת, שלא רגילה לשונות הזו לא יכולה להניח את האצבע על משהו ספציפי אבל בפנים את יודעת.
הקטע עם אבא נראה לי הכי פחות משמעותי. למעשה, מאוד הגיוני שאת אבא שהוא לא רואה כל היום ולא מתמודד עימו הוא מעריץ ביתר שאת, ואת חווה את זה כדחייה. יכול להיות שהוא גם עושה לך בכוונה, חלק ממרד הינקות שלו.
תנסי לעשות הפרדה בין ההתנהגות שלו באופן כללי, להתנהגות שלו עימך וכלפייך, להתנהגות עם אבא, ולמאבקים האישיים שלו עם עצמו.
לדעתי, את חייבת לקרוא את המאמר הבא, הוא חיוני לכל הורה, אני גיליתי אותו די לאחרונה והוא האיר את עיני. נשבעת לך.

http://www.dialogit.org/archives/1162

וותרי לעצמך קצת.
תפסיקי לחשוב שאת אחראית לכל מה שקורה אצל הילדים שלך, קבלי את זה שהם בני אדם ויש להם התמודדיות משלהם שאולי לא קשורות ישירות אליך. אולי את יכולה להקל ולסייע בחלק מהם, זה לא אמר שאת האחראית הראשונית להיווצרותן.
תירגעי ותתבונני היטב. מה באמת מפריע לך בילד?
תכתבי מה שונה הפעם מפעמים קודמות.
מניסיון אני יכולה להגיד לך שכשלא מקבלים פידבק חזרה מאוד קשה לנהל מערכת יחסים, גם אם זה עם הילד שלנו.
שלא נדע, דמייני מה עובר על הורים לילדים עם אוטיזם.
אי אפשר לרקוד טנגו לבד, אבל אם מתבוננים בילד היטב, מוותרים לו ומנסים להכיל תוך הבנת הקושי-זה בהחלט אפשרי. למען האמת, זו הדרך לגלות אותו, ולהתאהב מחדש.
לגבי הגן, אני לא חושבת שאת צריכה לשתף את כל העולם בהתמודדויות שלך, לכל ילד יש קשיים משלו ואם נראה לך שגן יעשה לו טוב פשוט שילחי אותו.
תפסיקי לחשוב מה כולם חושבים, אפשר לחשוב שכולם מושלמים ולכולם יש מלאכים בבית. מותק, צאי לרחוב-בכל חלון יש סרט, אני מבטיחה לך.
תחשבי רק על הקן האישי שלך, על טובתך וטובת ילדייך. כל היתר לא רלוונטי במקרה הזה.

[שוב_סתיו*]

_וותרי לעצמך קצת.
תפסיקי לחשוב שאת אחראית לכל מה שקורה אצל הילדים שלך, קבלי את זה שהם בני אדם ויש להם התמודדיות משלהם שאולי לא קשורות ישירות אליך. אולי את יכולה להקל ולסייע בחלק מהם, זה לא אמר שאת האחראית הראשונית להיווצרותן._


את נהדרת. עכשיו חזרתי מפגישה עם הפסיכותרפיסטית שלי. זה כאילו שאתן מתואמות.
זה הגיוני, זה נכון, זה נכנס לי לראש אבל לא לגמרי ללב. עוד לא הגעתי לשם.

תירגעי ותתבונני היטב. מה באמת מפריע לך בילד?

מפריע לי שהוא לא קשוב לי, שלא זקוק לי , זה גורם לי חרדה במובן מסוים. אני כל הזמן בחשש שהוא לא יקשיב לי או שלא אצליח להרגיע אותו, או שהוא יסרב לבוא אלי, בקיצור - שאין לי שליטה במצב. כנראה שיש לי צורך חזק להרגיש שהמצב בשליטתי, שאני יכולה להתמודד איתו, ומשהו בילד הזה כל הזמן מערער אצלי את התחושה הרצויה. למה יש לי כזה צורך להרגיש שליטה? - זה כבר מורכב. כנראה שגם אני לא לגמרי מבינה, אבל אני עובדת על זה.
השאלה איך ללמוד לחיות גם אם לא אגיע לתחושת השליטה במצב, לקבל את מה שיש וגם לשמוח עם זה.

שלא נדע, דמייני מה עובר על הורים לילדים עם אוטיזם.
באמת שלא נדע. אני מודה שהחשש הזה עבר לי בראש בשלב מסוים (גם על זה יש לי מספיק רגשות אשמה....). כל הסימנים מראים שהוא לא, הוא בריא ונורמאלי.

אי אפשר לרקוד טנגו לבד, אבל אם מתבוננים בילד היטב, מוותרים לו ומנסים להכיל תוך הבנת הקושי-זה בהחלט אפשרי. למען האמת, זו הדרך לגלות אותו, ולהתאהב מחדש.
אני חושבת על זה. זה מרגיש לי מאד נכון. תודה! (-:

[אורלי_נ*]

אוי, מישהי פה נושמת סדיר! איזה כייף!
לדעתי, בזמן שכתבת את השורות האחרונות, הרגשת טוב כי חזרה לך השליטה. ההיגיון מדבר.
לקבל את זה שלא הכל ידוע לנו מראש וניתן לשליטה זה סוג של שליטה במצב.
כמו לידה

[אורלי_נ*]

קראת את המאמר?

[מרינה_מאוהבת_בים*]

אורלי נ' קראתי את המאמר של דני לסרי שהמלצת עליו, מודע שלא הבנתי, אשמח להסבר.
הורים שאני מכירה אוהבים ללא תנאי תמיד, הרבה מעבר לגיל 2-3 בטוח, מה אני מפספסת?

[שוב_סתיו*]

אמנון ותמר' קראתי את המאמר של דני לסרי שהמלצת עליו, מודע שלא הבנתי, אשמח להסבר.
הורים שאני מכירה אוהבים ללא תנאי תמיד, הרבה מעבר לגיל 2-3 בטוח, מה אני מפספסת?

אני לא יכולה לענות במקום שולחת המאמר, וגם אותי מעניין לשמוע מה יש לה לומר עליו. אני יכולה רק להציע כמה מחשבות שעלו אצלי בעקבות הקריאה:

נראה לי שהמאמר כתוב בצורה קיצונית וקצת צינית כיון שהוא מנסה לקרוא תיגר על הקונספציה שלנו שאנחנו הורים אוהבים ללא תנאי תמיד, לתת לנו קצת חומר למחשבה.
את אומרת שאת מכירה הורים שאוהבים תמיד ללא תנאי, את אמנם יכולה להיות בטוחה בכך? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו הורים אוהבים ללא תנאי?
'ללא תנאי תמיד' פירושו ללא קבלת כל תמורה רגשית או נפשית, בכל מצב - קשה ככל שיהיה. נראה לי שאנחנו משתדלים, אנחנו מנסים - האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו תמיד עושים את זה??
האם הצפיה שנהיה הורים 'אוהבים ללא תנאי תמיד' אינה קצת על אנושית? באמת יש דבר כזה? אני שואלת את עצמי - חומר למחשבה.
בהקשר הזה - מחשבה שחשבתי על עצמי: לגבי אחד הילדים הקודמים שלי, תמיד חשבתי שאהבתי אותו אהבה ללא תנאי. היום במחשבה לאחור, אני מבינה שבתור פעוט הוא היה ילד מאד נבון, חברותי, ורבאלי, נותן חום ואהבה, בעל חוש הומור (מגיל צעיר מאד)ובעל בטחון עצמי. בקיצור ילד שכיף לגדל וכיף להיות אמא שלו. בזמנו אני זוכרת שעברה לי בראש המחשבה - הוא כזה מקסים כי אני אוהבת אותו ללא תנאי. היום מצחיקה אותי השביעות רצון העצמית שהייתה לי אז. אני עכשיו מבינה שהיה כל כך קל לאהוב אותו כי הוא היה כל כך נהדר, כי הוא פשוט עמד בכל תנאי בלי שבכלל ביקשתי או ציפיתי....ילד כזה קל לאהוב ולהכיל גם אם מדי פעם הוא מתנהג לא יפה או דורש יותר כוחות.
אשמח לשמוע עוד דעות ומחשבות.

[אורלי_נ*]

מרינה, אני יכולה לכתוב רק מה אני לקחתי מתוך המאמר הזה. לדעתי לא כל ההורים אוהבים את ילדם אהבה שלמה ומלאה ואבסולוטית 24/7.
למעשה, אני חושבת שרוב ההורים אוהבים את ילדם עם הגבלות כלשהן, ובנוסף אני משוכנעת שיש העדפות בתוך המשפחה.
יש ילדים שמדברים ללב שלנו יותר ויש כאלו שפחות. אנחנו ניתן שתי עיניים לכל ילדינו, אבל לא בזה מדובר.אנחנו חושבים שאנחנו מסווים זאת היטב, אבל הילד רואה את זה ברור כשמש בצהריים. תחשבי על אחייך ואחיותייך. על ילדותך.
אני מכירה המון אימהות שנבוכות לעיתים בגלל הילד/ה. זה לא יכול להתרחש כשיש אהבה ללא תנאי, אהבה מושלמת.
כשהבכור שלי נולד הייתי בשוק. היו לי (בדיעבד) כל מיני רעיונות על איך ילד צריך להיות ואיך אמא צריכה להיות ואיך כל התמונה הזו צריכה להראות. הבן שלי היה תינוק קל, מתוק, ויפה, ואני במקום להתעלף עליו סביב השעון הייתי עסוקה לעיתים בהשוואות לילדים אחרים. למה? אלוהים יודע.
כשהשניה נולדה, העולם נמחק. נמסתי באחת. למה? סתם ככה. היא נולדה לזכות, בעוד שהוא, מסתבר, לחובה.
איתה הייתי יותר בשלה, יותר סגורה על עצמי יותר מרוכזת. היה לי יותר קל להעמיד לו גבולות, ובפניה לא יכולתי לעמוד.
זה ייסר אותי.
מה, מה, מה אני רוצה מהילד?!?!? כל הזמן שאלתי את עצמי. ושלא תטעי, נתתי לו את חיי, גידלתי אותו בבית, עשיתי בשבילו הכל הכי טוב, מכל הלב ובלי קיצורים.
מהרגע שנולד הוא לא התמסר בקלות וזה לא פשוט, כמו שכותבת סתיו זו חוויה לא קלה ולא נעימה בכלל וזה מתסבך. זה הקשה עלי עוד יותר ליצור איתו אינטימיות גבוהה.
למאמר המדובר הגעתי אחרי שעברתי כברת דרך יפה בפענוח היחסים ביננו, ותהליכים שלי עם עצמי.
הוא האיר את עיני באחת.
מה זה בעצם לאהוב ללא תנאים?
זה אומר לא להציב גבולות?
לא לפתח ציפיות מהילד?
לא לשאוף לכך או אחרת?
לא. לדעתי בכלל לא.
זה אומר לקבל אותו. להיות מסוגלים להכיל אותו. אותו, כפי שהוא. הוא לבד לבד.
לא למדוד, אלא לראות. כצופים. ואיפה שצריך-להושיט עזרה ולסייע, איפה שנדרש-לתמוך ולעודד, ואיפה שניתן-להתגאות ולהריע.
אני באמת מאושרת שעיני אורו.
אני למדתי, למדתי, לאהוב את ילדי ללא תנאי.
נפל לי האסימון.
אני באמת מרגישה ברת מזל שזה קרה כשהם עדיין קטנטנים, ואם חטאתי ניתנה לי ההזדמנות לתקן בזמן.
ואני רוצה להגיד לך, שעם ההבנה התעצמה האהבה. והכל נרגע.

תמיד חשבתי שאהבתי אותו אהבה ללא תנאי. היום במחשבה לאחור, אני מבינה שבתור פעוט הוא היה ילד מאד נבון, חברותי, ורבאלי, נותן חום ואהבה, בעל חוש הומור (מגיל צעיר מאד)ובעל בטחון עצמי. בקיצור ילד שכיף לגדל וכיף להיות אמא שלו. בזמנו אני זוכרת שעברה לי בראש המחשבה - הוא כזה מקסים כי אני אוהבת אותו ללא תנאי. היום מצחיקה אותי השביעות רצון העצמית שהייתה לי אז. אני עכשיו מבינה שהיה כל כך קל לאהוב אותו כי הוא היה כל כך נהדר, כי הוא פשוט עמד בכל תנאי בלי שבכלל ביקשתי או ציפיתי....ילד כזה קל לאהוב ולהכיל גם אם מדי פעם הוא מתנהג לא יפה או דורש יותר כוחות.

מסכימה עם כל מילה. מדוייק ומואר מאוד.

אולי פשוט כמו בכל דבר בחיים, אלו השיעורים הקשים יותר שמהם אנחנו גדלים.

[טרה_רוסה*]

וואי, איזה דף ארוך..
קראתי לא מעט מההתחלה, אבל דילגתי על ההמשך.

רק רציתי לספר שמנסיוני זה יכול להשתנות.
היתה לי בעיה דומה עם ביתי האמצעית - לא עד כדי כך קיצוני - אבל בהחלט היתה לה העדפה לאבא. יש לה אחות צעירה ממנה בשנה ושמונה, וברור לי שזה קשור. כשאחותה הקטנה נולדה (וגם כשהייתי בהריון והיא קטנטנה היה לי קשה) באופן טבעי היא עברה לאבא. וגם לפני כן היא העדיפה אותו. היא התחילה ללכת למטפלת באופן חלקי בגיל 10 חודשים בערך.
כך היה מספר שנים. לפעמים באמת הרגשתי שהיא לא אוהבת אותי או אדישה אלי. ואני מאוד מאוד רציתי בקרבתה.
פעם אחת, כשהיתה חולה בגיל ארבע וחצי בערך, היא התעוררה בלילה לאחר שברח לה קקי שלשולי במכנסיים. היא היתה מזועזעת עד עמקי נשמתה ונגעלה נורא. אבא שלה לא היה בבית באותו לילה, ואני שטפתי אותה בעדינות ובלי להיגעל. כשהחזרתי אותה למיטה היא חיבקה אותי ואמרה לי "אמא אני אוהבת אותך" (או שזה היה למחרת?).
מאותו יום היחס שלה אלי השתנה לחלוטין. כאילו פתאום היא הבינה שאני אוהבת אותה. כאילו שעד אז היא חשבה שאני לא אוהבת אותה.
מאז היא מחבקת אותי ומנשקת ומתכרבלת איתי, דברים שלא נהגה לעשות.

אני חושבת שלא קינאתי בכלל באבא, שמחתי בשבילה שיש לה אותו כי הוא באמת אבא מקסים! רק שבאמת רציתי להתחבק איתה גם.

[אורלי_נ*]

או שזה הסיפור או שזה ההורמונים, בא לי לבכות. מרגש.

[שוב_סתיו*]

אכן מרגש. קשה לפעמים להבין מה קורה אצלם בראש.....

[שוב_סתיו*]

כמעט חודש לא כתבתי כאן. לא היו שינויים משמעותיים או פריצות דרך. ואולי פריצת הדרך שלה אני מחכה לא תגיע לעולם, והשינוי הגדול המיוחל הוא ההבנה וההפנמה שהיא לא תגיע. ההבנה הזו היא אולי מה שתסייע להתמודדות איטית אבל בטוחה, לבנייה הדרגתית מאד מאד שאולי בסופו של דבר תביא אותי למקום שאני מייחלת לו. לא מתוך הארה או ברק שמיים אלא מתוך הרבה עבודה קשה והתמודדות......

לאחרונה ברגעים של תסכול הילדון מכה אותי ואני לא בטוחה איך צריך להתייחס לזה. אם יש פה עניין של משמעת והצבת גבולות אני די בטוחה שזה צריך לבוא מצד בן הזוג. מכיון שזה מכוון אלי, לא נראה לי בריא שאני זו שאגיב ואכעס, אלא זה צריך לבוא דווקא מצידו, כי המסר צריך להיות שאבא ואמא שותפים לחינוך ואם קיימת התנהגות לא רצויה אבא יגיב וישים לה גבול, למרות ודווקא בגלל שזה לא מכוון כלפיו אלא כלפי.
אבל דווקא בן הזוג לא מגיב כמו שהייתי רוצה, הוא נוטה להמעיט בערך המקרים האלו וטוען שאני מוציאה אותם מפרופורציה..... לדעתי הוא מתחמק מאחריות מתוך נוחות. יותר קל וטוב להיות האיש הטוב והנחמד, והוא לא מוותר בקלות על התפקיד הזה....איזה תפקיד זה משאיר לי? ברור, לא?......

בשבוע האחרון הבחנתי במשהו מעניין מאד. בן הזוג והאבא הנערץ נסע לחו"ל לכמה ימים בעניני בן דוד שחולה אנוש. טרגדיה משפחתית שכולנו כואבים. שמתי לב שבימים שנעדר הייתי הרבה יותר רגועה ושמחה באמהות שלי. הכל זרם טוב יותר, לא חששתי שבן הזוג יכנס בערב והילדון יקפוץ עליו בשמחה ויתחיל להיות עוין כלפי. הרגשתי גם שהילדון רגוע יותר איתי, היו הרבה יותר רגעים של כיף משותף. איך שהבן זוג חזר, תוך שעתיים ראיתי את הדפוסים הקודמים חוזרים. הילדון נהיה עוין כלפי וגם הספיק להרביץ לי. עוד משהו מעניין, בימים שבן הזוג לא היה - ישנתי ממש טוב. למרות שלכאורה הייתי נתונה ליותר לחצים, יותר אחריות (כולל לקום יותר מוקדם, לטפל ביותר דברים וכו'), אבל ישנתי ממש טוב. בשני הלילות מאז שחזר הבן זוג חזרתי לשינה טרופה ולא רצופה.
כל זה גורם לי לחשוב שאין פה רק בעיה שלי מול הילד, אלא יש פה איזה שהוא משולש בעייתי: אמא אבא וילד תקועים בדפוסים לא טובים (עבורי לפחות, מאד לא טוב לי עם זה) ולא מצליחים לשנות. אני לא יודעת האם אני יכולה בעצמי לשנות - לא לשנות את הבן זוג והילד , אבל לשנות משהו אצלי, לשנות משהו בדפוסי ההתנהגות שלי שאולי יביא בעתיד גם לשינוי אצלם, או שזה דורש שינוי מהותי גם אצלם, אצל הבן זוג לפחות, מה שלא יקרה לבד וגם לא על פי בקשתי, אלא אולי רק באמצעות התערבות חיצונית.

[אמא_אינקובטור*]

הילדון מכה אותי ואני לא בטוחה איך צריך להתייחס לזה.
תופסים לו את היד, רצוי שניה לפני שהוא מנחית את המכה, מביטים לו בעיניים, ואומרים "לא מרביצים לאמא" בקול ובמבט שמבהירים שלא, לא מרביצים לאמא.

זה בינך ובינו, זו תחימת הגבול האישי שלך של מה את לא מוכנה לקבל מאף אחד. היתה לנו תקופה כזו עם אחת הילדות, בערך באותו הגיל, נסיבות שונות ומשבר אחר, אבל הבהרנו שלא. מרביצים. לאמא.

יש פה איזה שהוא משולש בעייתי: אמא אבא וילד תקועים בדפוסים לא טובים

אוהו, זו חתיכת תובנה. גילוי נאות: גם אני ישנה טוב יותר לבד.

[אורלי_נ*]

הי סתוויצקי, מה שלומך?
אני מסכימה עם אמא אינקובטור שאת צריכה לשים את הגבול. אני עושה עם הקטנה שלי בדיוק מה שהיא כתבה לך ומוסיפה בסוף "תעשי לאמא טובה". בשניה שהיא מקבלת את האלטרנטיבה אני מחמיאה לה ומקצינה את שביעות הרצון שלי מההתנהגות שלה.
אם היא לא רוצה לא צריך, אבל טוב להציע אלטרנטיבה חיובית, הרבה פעמים היא לוקחת אותה.

_יש פה איזה שהוא משולש בעייתי: אמא אבא וילד תקועים בדפוסים לא טובים

אוהו, זו חתיכת תובנה._

מסכימה מאוד. שווה לבדוק לעומק ולהתמודד.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

"שוב סתיו", הלוואי ותחזרי לקרוא בדף הזה.. אני חווה מה שאת מתארת אחד לאחד, בדיוק מירבי, מיום הוולדו של בני (בן שנתיים וחודשיים). כנראה שמדובר באיזשהו פצע שנוצר אצל ילד רגיש מאד בתחילת החיים, אשמח מאד להוועץ איתך. תודה רבה! אם את רואה, בבקשה כתבי לי הודעה.

[אביבתוש*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי סתוית ופלונית אלמונית. גם אני עוברת תהליך דומה עם בני בן הארבע. בזמן האחרון הוא מתקרב לאבא שלו מתרפק עליו, מחבק אותו, מנשק אותו. ואצלי?!?!?! כלום ושום דבר. כשאני מנשקת מיד הוא מנגב. מנגב טוב טוב שלא ישאר שריד. אני אומרת לו: " אתה יכול לנגב אבל הלב מרגיש" לפעמים הוא מחייך ולפעמים הוא מגיב בטרוניה. האמת אני נפגעת ומקנאה בבעלי שהבן מתייחס אליו כמו שהיה אמור להתייחס אליי. אני מדברת הרבה עם הקטן ומסבירה לו שאימא אוהבת אותו ודואגת לו ורוצה רק טוב בשבילו. אבל אני גם כועסת הרבה ונעלבת מהיחס שלו..... לא יודעת איך להתמודד. להתעלם? להגיב? לא להגיב להתקפי כעס שלו וההתבטאות שלו? זה יושב לי על הלב ומלוהה אותי כבר זמן רב. ואין לי תשובה.

[פלוני_אלמונית*]

פלוני אלמונית ואביבתוש

במקרה חזרתי לעיין בדף אחרי הרבה זמן, וראיתי את מה שכתבתם. אני קוראת את הדברים שכתבתי אז והתחושות חוזרות, מציפות אותי: העלבון, התסכול, תחושת חוסר האונים - כמה שזה היה בלתי מובן ותמוה, וכואב. וכמה שהיה לי קשה להתגבר על זה, כי באמת עד שלא התגברתי ושמתי את זה בצד , ניטרלתי את הרגשות שלי - זה לא לגמרי עבר.
אחרי הרבה זמן של שיפור הדרגתי , זה עדיין היה קיים, לא ממש נעלם (משהו כמו שנה וחצי, אולי יותר). זה עבר לגמרי רק אחרי שאני הצלחתי לשים את זה בצד ולא לכאוב את זה. לא לעשות ״כאילו״ לא אכפת לי, אלא באמת שלא היה אכפת לי. איך עושים את זה? אני הצלחתי בזה שעבדתי קשה לשכנע את עצמי לעשות פסק זמן בדאגה / כאב/ לחץ מזה שהבן שלי מעדיף את אבא שלו. אמרתי לעצמי שאני מרפה לזמן קצוב - שבועיים או שלושה או חודש, ואחר כך אבחן שוב את המצב. אבל עד אז, בפרק הזמן שהקצבתי לי, החלטתי שאני פשוט לא מתיחסת לעניין, יהיה מה שיהיה. ובאמת כבר הייתי מותשת מכל העניין, והשתוקקתי לפסק זמן שלא אחשוב על זה.
וכשעבר הזמן שהקצבתי לזה, הרגשתי שאני מסוגלת לשחרר את הדאגה הזו לעוד זמן, ובמקביל התופעה הלכה ופחתה, עד שנעלמה. בכנות לא חושבת שקיימת אצל בני כיום (הוא בן 6) העדפה לאחד מאיתנו ההורים.

אבל לקח לי כל כך הרבה זמן עד שהייתי מסוגלת לשחרר, והזמן הזה הותיר מידה מסוימת של משקעים, כי גם היום אני דואגת ולחוצה לגבי הילד הזה.
אני יודעת שחבל שלא הגעתי לאותה תובנה מוקדם יותר, אולי יכלתי לקצר את אותה תקופה של עגמת נפש גדולה, אבל זה לא קרה. כל תובנה וכל שינוי דורשים כנראה את הזמן והתהליך שלהם.
במחשבה שניה אולי לא במקרה חזרתי עכשיו לקרוא בדף הזה, כי גם היום כשאני מתחבטת בדאגות שונות ( למשל, על הפרק עכשיו בקשר לילד הזה - תמיד יש משהו על הפרק מבחינתי לגביו - חשש מסוים מהיפראקטיביות ואימפולסיביות ואולי אולי בעית קשב וריכוז מסוימת), אני שואלת את עצמי אולי אוכל לעזור לו וגם לעצמי בזה שארפה קצת מן המחשבות שמטרידות אותי, ולו רק באופן זמני . מסתבר שהזמניות היא אופציה טובה למרפא, כי לשחרר באופן קבוע וסופי את הדאגה/ הלחץ/ הכאב נשמע מחייב מדי. אבל לקחת פסק זמן ולהמשיך להתעסק בזה עוד מעט, זה משהו שאני כן מסוגלת לפרגן לעצמי.
זה מה שעבד עבורי, מקוה שתמצאו גם אתם את מה שעובד עבורכם. בהצלחה.

[פלוני_אלמונית*]

זאת הייתי אני: שוב - סתיו....

[אמא_בבית*]

סתיו היקרה, איזה יופי שעדכנת! קראתי את הדף עכשיו מתחילתו. תודה על העדכון.

אני יודעת שחבל שלא הגעתי לאותה תובנה מוקדם יותר, אולי יכלתי לקצר את אותה תקופה של עגמת נפש גדולה, אבל זה לא קרה. כל תובנה וכל שינוי דורשים כנראה את הזמן והתהליך שלהם.

כל כך נכון! ומה שעברת ממש מדהים. איזו תובנה טובה היתה לך.

בכלל, מה שאת מציעה טוב ליחסים עם בני משפחה ולא רק ילדים.

[פלוני_אלמונית*]

לשוב סתיו
אני יודעת שהסיכוי שתקראי את זה קלוש... אבל הגעתי לדף הזה ממש במקריות ואני עוברת את זה כרגע עם הבת שלי.. בת שנה וחודשיים.. כל השרשור אני עם דמעות של הזדהות וכאב.. שמחתי מאוד לקרוא שבסוף זה אכן השתפר ןהסתדר ומקווה שכך יהיה אצלי. אני מאוד כאובה ופגועה, הדמות העיקרית של הבת שלי היא דווקא הסבתא. ואני אויר. אשמח לדעת איך באמת הצלחת לשחרר ולא "בכאילו"...

[דרדרית_בין_החוחים*]

אלמונית, בעיני זה תהליך פנימי עם התבוננות פנימה בכנות.
את יכולה לשאול את עצמך
מה אני אם הילדה שלי לא מחוברת אלי?
האם זה אומר שאני לא אמא מספיק טובה?

ככל שנאמין שרק אנחנו האמהות של ילדינו והצינור להעביר להם שפע
נחפש פחות אישורים לכך במציאות החיצונית.

ואז אם נבחר לתת יותר- לשהות יותר עם הילדים, להיות קשובות יותר,
זו תהיה נתינה ממקום של עוצמה,
ולא מפחד ואשמה.

[אנונימי]

וואווו לא יודעת איך הגעתי לדף הזה אבל קראתי מתחילתו ועד סופו מתוך הזדהות עם כל מילה/ עצה/ תובנה שהעלו כאן. רק הדמעות שזלגו מעיניי יכולות לתאר כמה אני כואבת ואוכלת את עצמי מכפנים בכל שניה ביום רק כי אני חווה את הסיטואציה עם הבן שלי( בן 5) אני מרוסקת מזה לא מצליחה לראות איך הילד מתקרב אליי מהמקום הטבעי בין אמא לילד. אני מאחלת לעצמי להגיע לתובנות שישפרו את המצב כי אני עוברת תקופה נורא לא פשוטה בעקבות זה.

[אנונימי]

לסתיו..
אשמח שתצרי איתי קשר אני כל כל מזדהה עם מה שאת חווה גם ברמת התיאור של הסיטואציות זה מדהים להרגיש שאני לא לבד ריגשת אותי כל כך הרגשתי את הכאב שלך והייתי רוצה לחלוק גם את שלי כי באמת שאין לי איפה.
תודה לך על הכתיבה והשיתוף