ילדיי, תום ויסמין מבלים את שנת הלימודים בבית הספר הדמוקרטי של הוד השרון. מבלים, אני אומרת, כי הם לאו דווקא לומדים, לפחות לא במובן הקונבנציונלי של המילה.
בתחילת השנה הילדים מרכיבים לעצמם מערכת. זאת אחת הסיבות שהם נמצאים בבית הספר הדמוקרטי – חופש הבחירה במקצועות הנלמדים. בניגוד להורים אחרים, אני לא מתערבת בתהליך הבחירה שלהם, מתוך עקרון, אלא אם כן הם מבקשים ממני עזרה.
לפני כמה ימים, בזמן נסיעה יסמין פתאום שואלת:
– "אמא, צריך ללמוד חשבון?"
– "לא", אני אומרת בביטחון מסויים. "למה?"
– "כי כל הבנות אומרות שצריך את זה בשביל הבגרות." (חבל שלא שמעתם את הטון שלה)
– "ככה ההורים שלהם מדברים, לא הם."
תוך כדי השיחה הבנתי שהיתה לה תקרית בשיעור התנסות בחשבון. המורה שאל את יסמין שאלה והיא לא ידעה את התשובה. כשילדה אחרת ענתה הסתבר שהתשובה היתה 1.
הסיטואציה הזאת הביכה את יסמין. הבנתי ממנה שזה היה מקור לצחוק מצד חברותיה. השיחה נמשכה, ואמרתי: "נכון שאם רוצים בגרות , צריך ללמוד מתמטיקה, אבל מי אמר שאת צריכה ללמוד את זה עכשיו ולסבול עכשיו בשביל משהו שאולי תרצי או לא תרצי לעשות בעוד כמה שנים? לי חשוב שתהיי עכשיו שמחה, שתבלי את הימים שלך בפעילות שגורמת לך הנאה, ושלא תכריחי את עצמך לעשות משהו שקשה לך, שאת לא מבינה וגם לא אוהבת." (קצת איבדתי אותה תוך כדי הנאום הזה, אני מודה, ואולי גם אתכם (-:)
אני לא אוהבת חשבון
גאיה ערוסי
אני לא אוהבת חשבון כי זה קשה וצריך יותר מדי סבלנות, וזה משעמם.
מראה המספרים מרדים אותי…
זה לא קשור לשום דבר בחיים שלי.
פיזיקה, לעומת זאת, מתקשרת לי להמון דברים, זה נמצא בכל מקום.
אז אפילו שיש בזה מספרים, זה מעניין.
חשבון זה דבר תאורטי. אני אוהבת דברים שקיימים, דברים שמוכחים מדעית (בדרך כלל), דברים שעשו ניסוים בכדי להוכיח.
בקיצור, כל מה שחשבון הוא לא.
שמתי לב, שככל שאני מדברת, אני נהיית פחות ופחות משוכנעת במה שאני אומרת.
זה מזכיר לי את המושג de-schooling מימי החינוך הביתי שלנו. מושג שמדבר על הצורך של הורים בחינוך ביתי להפטר מהדעות הקדומות על למידה שהם ספגו כשהיו ילדים. וזה קשה! כל הנושא של למידה רווי אמונות וזו עבודת חיים להפטר מהקולות האלה!
נכון, הקשבתי לנעמי אלדורט, ששלושת בניה גדלו בבית וכל אחד יותר מוכשר מהשני. כשהבכור רצה ללכת לקולג' הוא השלים בתוך חודשיים את כל הידע במתמטיקה שנלמד בבתי ספר בשתים-עשרה שנים. ונכון שילדיה הגדולים של חברה שאת שחלקם אני מכירה טוב, לא למדו חשבון והיום הם מצליחים וחיים יפה את החיים, ונכון שאחרי בחינת הבגרות במתמטיקה שכחתי הכל, ואני מתכוונת להכל! גם קראתי את הרשימה של דני לסרי מתמטיקה לא מושחתת ואהבתי, אם כי היא נראית לי אופציה דמיונית משהו.
ועדיין יש בי קול שאומר: טוב, לפחות את לוח הכפל חשוב לדעת, ולא משנה שעד היום הזה כששואלים אותי כמה זה 8 כפול 7 אני צריכה לחשוב רגע על התשובה. ולמרות הכל, אני נשארת עם השאלה: חשוב או לא חשוב ללמוד מתמטיקה?
בינתיים חלפו כמה ימים ובסוף השבוע האחרון הילדים חזרו מבית הספר עם מערכות השיעורים שבחרו. ומה בתי בחרה ללמוד? חשבון!
היום, בדרך לשיעור רכיבה על סוסים, מקצוע שיסמין יכולה ללמד עליו הרבה, כבדרך אגב, שאלתי: למה בחרת חשבון? היה לה קשה לענות על השאלה, ואז היא אמרה: "החלטתי שהפעם באמת אשתדל!" מתוך כך שחשדתי שיש כאן לחץ חברתי אמרתי: אני רוצה שתעשי דברים כי את רוצה ולא כי צריך…"
אבל בעצם, מה אני יודעת על מסע החיים של יסמין? יתכן שהשיעור שהיא אמורה ללמוד לא קשור כלל לחשבון, והיכולת שלי, אמא שלה, לשלוט בנסיבות חייה היא מוגבלת.
ותוך כדי הכתיבה אני מבינה שבעצם סיפרתי את הסיפור שלי, ובכלל לא את הסיפור של יסמין.
הא! איזו תובנה.
הא! איזו כתיבה. (-:
תודה על שכתבת דברים חשובים. אני זוכרת אותם מדי יום, ובכל זאת נעים לשמוע שעוד מישהו יודע אותם ומאמין בהם מלבדי.
תודה בלה!
כן, גם אני חושב עליהם מדי יום…ופתאום אני מבינה כמה חסר לי אנשים מסביבי שחושבים כמוני.. תודה שוב!
מעניין שאמרת לבתך את זה:
"נכון שאם רוצים בגרות , צריך ללמוד מתמטיקה, אבל מי אמר שאת צריכה ללמוד את זה עכשיו ולסבול עכשיו בשביל משהו שאולי תרצי או לא תרצי לעשות בעוד כמה שנים?"
אבל מי אמר שללמוד מתמטיקה זה לסבול? יש שכאלה שמאוד נהנים מזה.
האם ייתכן שהתשובה הזו שנתת לה, שתלה בלבה אמונה מסויימת לגבי המתמטיקה?
באיזורי חינוך ביתי, מקובל לומר ש"אם הוא ירצה את זה, הוא תמיד יוכל ללמוד תוך זמן קצר את מה שבבתי הספר מלמדים שנים ארוכות".
ואני לא בטוחה שזה נכון, תמיד.
אני חושבת שיש דברים שהלימוד שלהם דורש זמן, והפנמה. זמן שקיעה. שפות (ונדמה לי שגם מתימטיקה שם) זו דוגמא טובה.
במיוחד למי שאין לו נטיה טבעית לנושא – וזה מי שפחות יגיע לנושא בעצמו.
יכול להיות (טוב, בטוח) שבבתי הספר "מושכים" את הלימוד יותר מדי, ממאיסים אותו. יכול להיות שכדאי למצוא דרכים טובות יותר, טבעיות/אינטואיטיביות יותר לרכוש את בסיס הידע. אבל לא הייתי סומכת על כך שכל אדם יכול בחודשיים ללמוד את כל החומר הנדרש לשם בגרות/לימודים גבוהים / מקצועות מסוימים הדורשים ידע מתימטי.
אפשר לומר – לא לכל אחד זה נחוץ, ואם אין נטיה לנושא, אולי עדיף למצוא מקצוע אחר.
מצד שני, האם כדאי כבר בילדות המוקדמת לקבע את הנתיב, לקבע את התפיסה העצמית?
אני מכירה אדם, שלמד בבי"ס פתוח, ומשום מה, בחר להמנע ממתימטיקה. התפיסה שלו את עצמו, היא כשל בנאדם שלא מסוגל להתמודד עם מתימטיקה מעבר לבסיס הכי בסיסי (4 פעולות חשבון, בשלמים). התפיסה שלי אותו, מהיכרות טובה, היא כאל אדם בעל תפיסה ויכולת מתימטית טובות מאד – עם חסר בידע פורמלי, ובעיקר, באמונה עצמית.
גם זה סוג של פספוס.
ואין לי תשובות לדרך הטובה. אלו רק נקודות למחשבה.
"לא הייתי סומכת על כך שכל אדם יכול בחודשיים ללמוד את כל החומר הנדרש"
ואם זה יקח לו שנתיים?
לא עדיף על שתים-עשרה שנים?
אני לא רוצה להתווכח עם התפיסה שיש עניינים שכדאי ללמוד בגיל צעיר. זה נכון. אבל זה גם לא נכון. מי שמעוניין בתחום כלשהו, ואפילו זו שפה יכול להגיע להישגים מפליגים גם כאשר הוא מתחיל ללמוד "מאוחר".
"התפיסה שלו את עצמו, היא כשל בנאדם שלא מסוגל להתמודד עם מתימטיקה מעבר לבסיס הכי בסיסי"
אני חושבת שצריך להבחין בין יכולת מתמטית לבין דימוי עצמי של היכולת המתמטית. בדימוי העצמי מעורבות תפיסות תרבותיות שאין להן שום קשר לכשרון מתמטי. או במילים אחרות – הדימוי העצמי הנמוך של אותו אדם לא קשור כלל לכך שלא למד מתמטיקה בצעירותו. הוא קשור לתפיסות שהוא ינק מהסביבה.
אני מכירה בחורה שהדימוי העצמי המתמטי שלה היה נמוך למרות שלמדה מתמטיקה בבית ספר, וכאשר קיבלה ציונים טובים כשלמדה מתמטיקה במכינה, עדין המשיכה לחשוב על עצמה כעל מי שאין לה הכישורים הנדרשים ללימוד מתמטיקה.
אין בעיה, שיקח שנתיים, אבל כדאי לדעת שעשוי לקחת גם שנתיים, ועם הרבה השקעה ומאמץ. לא פסול, בכלל.
אני רק יוצאת נגד התפיסה ש"כשהוא ירצה, הוא ילמד את זה מיד, בלי מאמץ". יש כאלו, אבל יש גם הרבה כאלו שידרש מהם המאמץ והזמן. כנראה מוטב שיעשו את זה כשזו הבחירה שלהם (כאן אני בהחלט מסכימה), אבל זה לא יקרה במטה קסם.
ולגבי התפיסה הדימוי העצמי – את צודקת. זה באמת אישי מאד.
יש כאן ענינים חשובים בעיני.
ראשית – "אין בעיה, שיקח שנתיים, אבל כדאי לדעת שעשוי לקחת גם שנתיים, ועם הרבה השקעה ומאמץ. לא פסול, בכלל."
אני מבינה שיש כאן באמת בעיה בתאור הדברים ובניסוח שלהם על ידי "אנשי החינוך הביתי".
מהתבוננות בילדי אני מגלה שכאשר מעניין אותם משהו הם משקיעים בו הרבה זמן – לא משנה אם לאורך חודשיים או לאורך שנתיים. אבל הזמן הזה לא נחווה אצלם כמאמץ כי הם רוצים לעשות את זה.
כשמשקיעים זמן מתוך התלהבות ושמחה זה נראה "כימים אחדים". אפשר לבנות ככה מדינה.
כשמקדישים את אותו הזמן והמאמצים לא מתוך תחושהת בחירה, הופכים להיות קורבן של הנושא.
נדמה לי שזה משהו שקורה להרבה לומדי מתמטיקה.
"ולגבי התפיסה הדימוי העצמי – את צודקת. זה באמת אישי מאד."
בעיני יש כאן יותר מאישי. יש כאן עניין חברתי. המתמטיקה תפסה בתרבות מעמד על, לימודי המתמטיקה רוויים באמונות, דעות, חוויות ורגשות קשים אצל רבים וטובים ומתוך כך נובע גם חלק מהדימוי האישי של אנשים לגבי מתמטיקה.
זאת נעמה, הבת של חגית… (:
ביליתי שש שנים מאושרות ביותר בחינוך הבייתי, ובשנה שעברה (כיתה ז') החלטתי, אחרי המוווווון התלבטויות ללכת לבית ספר (חצי דמוקרטי).
מאוד, אבל מ-א-ו-ד פחדתי מהקטע של המתמטיקה. כשהייתי בחינוך בייתי, רק ממש 'פעם ב-' הייתי מתרגלת בעזרת אבא שלי מתמטיקה.
ביום הראשון כשהגעתי לבית הספר, כבר התחלתי להריץ לעצמי בראש כמה הולך להיות לי קשה. לא ידעתי כמעט כפל, ועדיף שלא נדבר על חילוק!
התחלתי להשקיע בזה. כן, אני מודה, גם בגלל לחץ חברתי. לא רציתי להישאר "הטיפשה מאחורה". מאוד רציתי להוכיח לעצמי ולאנשים שסביבי שאני מצליחה, שאני יכולה להתקדם ולצמצם את הפער שהיה לי במתמטיקה.
בערך חודש אחרי תחילת הלימודים, המורה שלנו אמרה שיש לנו עכשיו מבחן שאמור לחלק אותנו לשלוש קבוצות: אחת לילדים שיותר קשה להם בלימודים, קבוצה אחת לממוצעים, וקבוצה אחת לילדים בעלי הבנה טובה יותר מהממוצע.
היא חילקה לנו את המבחן, עברתי עליו, הבנתי אולי רבע מהשאלות. מאיפה לעזאזל אני אמורה לדעת מה זה 'בריבוע'?! ושברים? -זה מחוץ לתחום! הלכתי אל ענת המורה שלי (השנה היא עזבה, הציעו לה לנהל את מחלקת החינוך של מועצה גליל עליון. אכן מחלקת החינוך הרוויחה בן אדם מקסים!) היא הסבירה לי שאולי לא הייתי לפני זה בבית ספר אבל שהיא יודעת שאני יכולה לעשות את זה והיא הסבירה לי מה זה שברים ושבריבוע זה מספר כפול עצמו.
אחרי שבוע בערך, ענת חילקה לנו את המבחנים בחזרה וכתבה על הלוח את מספרי הנקודות שצריך בשביל להכנס לכל קבוצה. אני זוכרת, במבחן הזה קיבלתי 87. זה היה מספיק טוב בשביל להיות בקבוצה הרגילה. האמת?! אני הייתי מ-א-ו-ש-ר-ת ! לא ציפיתי לזה, הייתי בטוחה שאני לא אצליח לעבור.
אחרי שנגמר השיעור ענת באה אלי ואמרה לי: "הסתכלתי כל החודש הזה על איך שאת עובדת בכיתה, ואני רואה שיש לך הבנה טובה, ואת מצליחה לעשות את זה! אני מאוד רוצה שלמרות שלא קיבלת מספיק בציון, תבואי ללמוד אתי בקבוצה המתקדמת". O: עמדתי מולה בפה פעור.
ואז, היא אמרה משפט, שאמא שלי אמרה לי כשדיברתי אתה לפני המבחן בטלפון. "המספרים לא אומרים כלום על האישיות שלך או על רמת ההבנה שלך. זה אומר רק שזה מה שעלה לך לראש באותו רגע".
מאותו יום התחלתי לחבב מתמטיקה. אהבתי את האתגרים, את הניסויים, ואת זה שהצלחתי להתגבר על הדבר שהכי פחדתי ממנו בבית הספר.
-המתמטיקה!
מאוד מסכימה עם עודד לגבי: 'אבל מי אמר שללמוד מתמטיקה זה לסבול? יש שכאלה שמאוד נהנים מזה'.
לדעתי קצת חבל שיצאת מתוך הנחה שבשבילה זה יהיה סבל.
היא יכלה גם לקבל את הרושם שחשבון עשוי להיות מקצוע נפלא, ולהכנס אליו בהתלהבות.
בנוסף, אני חושבת שגם אם היא בוחרת בכך לא מתוך התלהבות למקצוע אלא משיקולים אחרים (רצון להשתייך חברתית, תכנון לטווח ארוך) – זו עדיין בחירה שלה. ולכן זה גם טוב.
לפעמים מרוב שרוצים לא לשלוט אלא לתת לילד את הבחירות שלו, נכנס שם איזה לחץ לעודד אותו לכך יותר ממה שהוא מרגיש צורך בכך ('תבחרי מה שטוב לך, אל תיכנעי ללחץ החברתי…' וכו') – ושוב יש כאן ניסיון שליטה.
מילכוד כזה.
**********
בכל מקרה, אני חושבת שהעלית שאלות יפות, ואהבתי את הבחינה המחודשת של עמדות מול המציאות.