נראה לי שאחד הדברים החשובים והכיפים לילדים הוא לספור. הרבה.
לדוגמא – שקית מלאה ברגים/צדפים.
נותנים לשני ילדים ושואלים כמה יש כאן?
לרוב הילדים לא יצא להתעסק עם הרבה ממשהו, עם מאות.
תוך כדי הספירה – הם מגלים לבד את חשיבות הקבוצות. כלומר לסדר בעשרות (עדיף לקבץ בעשיריות – כל שיטת המספרים שלנו מכוונת לכך).
כדי להראות, לא צריך לומר דבר, אפשר פשוט להצטרף ולעזור בספירה. הם ילמדו מחיקוי.
יצא לי לראות ילדה בכיתה ה' שהגיעה מ"המערכת", לכאורה יודעת דברים כמו חיבור מאונך או טריקים כאלה.
והיה לי ברור, שמשהו בתובנת הכמויות שלה חסר.
שהיא לא ספרה אף פעם 342 ברגים בקופסה.
גם סתם לספור ילדים אוהבים.
פעם נסענו באוטו נסיעה ארוכה, ואחת הבנות ממש השתעממה. הצענו לה לספור ולראות באיזה מספר נגיע. זה סיפק לה עניין ושמחה למשך הרבה זמן.
בכלל, גיליתי שילדים אוהבים מספרים גדולים. זה מלהיב אותם.
לדעתי יש בעניין הספירה אלמנט של שינון שמייצר את התבנית בתוך הראש.
שינון נחשב היום למילה גסה בהוראה, ואכן, כשהוא נעשה מנותק מהקשר אין בו את כל הטעם שיכול להיות בו. אבל כטכניקת למידה – לשינון יש עוצמה גדולה. זו הרי טכניקת למידה ראשונית וטבעית שטבועה בכולנו.
ובאופן פלאי (או לא. אולי יש המבינים במבנה המוח מספיק כדי להסביר את זה) השינון יכול לייצר הבנה.
יש הבדל משמעותי בין שתי הפעולות הבאות:
אמירת שמות המספרים
אמירת שמות המספרים תוך כדי נגיעה בעצם עבור כל מספר
השניה דורשת הפנמה של העובדה שהמספר מייצג משהו.
אני יודע שזה נשמע טהרני ואקדמי אבל יצא לי לעבוד עם ילדה שיכלה לעשות את הפעולה הראשונה בלי בעיה עד מאה,
אבל הפעולה השניה היתה לה ממש בלתי אפשרית: היד שלה היתה מדלגת על חפצים או מתעכבת.
אלו היו שתי פעולות שונות עבורה.
קצב המעבר של היד בין החפצים והקצב שבו היא אמרה את המנטרה שהיא שמות המספרים לא היו מחוברים.
זה מדהים לראות ומתסכל כאחד
לקויים קוגניטיבים כאלה מאפשרים לך לעשות התבוננות פנימה ולהבין מאלה אלמנטים שונים פעולה פשוטה כמו ספירת עצמים מורכבת.