4 בנובמבר, 2010

דרך חדשה

 ב-1 בספטמבר יצאתי לדרך חדשה. עשר השנים בהן עסקתי בחינוך-ביתי הגיעו לקיצן. אל נעמה, בכורתי (13.5), אשר החלה ללכת לבית-הספר לפני שנה, הצטרפו שני אחיה הצעירים: נטע (11.5), וגילעד (6.5). אני נשארתי בבית עם מעין בת השנה ועם המון זמן פנוי להרהורים וברורים: מה עכשיו? מה אני רוצה – מעצמי ומהחיים? ואיך? ולמה? וכמה? ומתי?

אחד הדברים הראשונים שרציתי לעשות, הוא להעלות על הכתב את מורכבות התהליך שעובר עלינו, מתוך רצון לשתף, ולחלוק אתכם את השאלות והתובנות שעולות בי לאורכו. אבל בכל פעם שאני מתיישבת מול המקלדת, או מול המחברת והעט, הדברים מסרבים להתארגן לכדי כתיבה בהירה. בסופו של דבר, ואחרי לא מעט התלבטויות, החלטתי לפרסם מספר קטעים מתוך היומן האישי שלי, שבו אני כותבת מידי כמה ימים (או שבועות, או חודשים…). אני כותבת בדרך-כלל מוקדם בבוקר, או בשעות הקטנות של הלילה. כתיבת יומן בשבילי היא תענוג צרוף של ספונטניות אינטואיטיבית לא מסוננת. איכשהו, בפורמט הזה, המילים זורמות כמו מאליהן. בקריאה חוזרת של הדברים מהתקופה האחרונה, אני מגלה הרבה בהירות ויופי שלא הצלחתי להביא מתוכי באופן יזום לטובת העלון. הקטעים שבחרתי לפרסם (לאו דווקא לפי סידרם הכרונולוגי), מביאים מספר פנים של תהליך הפרידה האישי שלי משגרת החינוך הביתי היומיומית, יחד עם גישושים ראשונים אחרי דרכי החדשה…

יום א, 19.9.10, השעה 7:45

רבע לשמונה. אני עוקבת במבטי אחרי נעמה (נעמונת שלי), המתרחקת במורד השביל היורד מן הבית לכיוון תחנת ההסעה. הבית נשאר שקט וכמעט ריק. רק מעין ההקטנטונת נמצאת איתי עכשיו, ממשיכה עדיין את שנת הלילה שלה. נטע וגילעד יצאו מוקדם יותר. בשבע ורבע הם כבר עולים על ההסעה שלהם. חיינו השתנו ללא הכר מאז הראשון בספטמבר. נוכחותם של החגים לאורך החודש הזה מרככת מעט את עוצמת השינוי. השגרה נעה לה בינתיים הלוך וחזור בין זו החדשה – קמים מוקדם כל בוקר, סנדביצ'ים, ילקוטים, נשיקה וחיבוק בדלת, ומתראים שוב רק בשעות הצהריים המאוחרות – לבין זו הקודמת – ימי החופש בבית: ימים איטיים וארוכים, נעימים ו"צפופים" של "ביחד" ביתי כמו פעם.

אבל דבר לא נשאר כשהיה. הבודהיסטים אוהבים להגיד שהדבר היחיד שלא משתנה אף-פעם הוא שהכל משתנה תמיד. אני אוהבת לחיות את האמת הזאת. בעודי עוקבת במבטי דרך החלון אחרי נעמונת שלי עם התיק על הגב, מתרחקת אל יומה, אל חייה, חולפת בי מחשבה שהרי בעצם היא בכלל לא שלי, הילדה שלי, היא שלה. וכל התכלית המפוארת של ההורות המשותפת שלי ושל גדי, לא נועדה אלא לאפשר את התפתחותם של ארבעה אנשים עצמאיים בעולם.

ה"לאפשר" הזה בעיניי הוא שיא הדיאלוג. הוא הליכה מתמדת על חבלים דקים שמתנדנדים מתחת לכפות הרגליים, ומפרפרים לנו את הלב. בבדיקה חוזרת, אלה בכלל לא חבלים. רק קורים דקיקים ובלתי-נראים המסמנים קוי-גבול מטושטשים בין עולמות של שחור ולבן. בין אפשור לבין חסימה, בין מתן חופש לבין נטישה, בין הקשבה לבין האטמות, בין שימת גבול אוהבת לבין הורדת פקודות שרירותית, בין "כן" פתוח ל"לא" פוחד.

אלה הקוים הדקים עליהם אני צועדת בתוכי. הם כולם בתוכי. הם כולם שלי. כל האחרים – ילדי, אישי, הוריי, חבריי – רק מכוונים פנסים חזקים ומאירים לי את נתיביהם בחושך. פנסיהם של הילדים הם העוצמתיים מכולם, והקוים הדקים שהם יודעים להאיר בעבורי הם המאתגרים מכולם.

ועוד אני חושבת לעצמי: "שלי". מה פתאום שלי?! הילדים האלה הם לא באמת שלי. כשהם היו קטנים לא הצלחתי להבחין או להבין איפה עובר קו הגבול בינינו. איפה בדיוק נמצא המקום שבו הם מתחילים ואני נגמרת. דימיתי לעצמי אותנו כמו רצף אחד של הוויה: אמא-ילד, או אמא-ילדה. משהו אחד. בעודם ברחם הדימוי הזה היה מוחשי מאוד, ומאידך תמיד הרגשתי שאני מגדלת בתוכי אדם נפרד, כזה שעונה בוודאות להגדרה "אחר", או: "לא אני". עם הלידה, והניתוק הפיזי בינינו הלכה והתערפלה בי יותר ההכרה בנפרדות. החיבור הנפשי שחשתי אל התינוק החדש הוא למעלה ממה שאוכל אי-פעם לתאר במילים. כל דופק החיים משתנה בי אחרי כל לידה. פעימת חיי נתרמת כולה, באופן מלא וטוטאלי לטובת פעימת חייו של הרך הנולד. הבית כולו יודע וחש שאמא נולדה שוב מחדש. הנוכחות שלי בחיים מצטמצמת לגבולות הצרים המשתרעים בין חדר השינה למקלחת ואולי למטבח (רק אחרי שבועיים-שלושה), ובהדרגה, עם הגדילה וההתפתחות אל הבית כולו, ואל החצר. ככל שנוקפים החודשים אני חוזרת ומגלה את החוץ. אט, אט לומדת שוב ללכת, מצטרפת אל זרם החיים, יחד איתו, או איתה – הקטנטנים. ועדיין הגבול בינינו עודנו מטושטש. עדיין רצף אחד של הוויה. עדיין יונקים בימים ובלילות. התינוק – חלב ממני, ואני – אמהות ממנו.

ולאט, או מהר, בתהליך שקשה להבין או לעקוב אחריו במבט או באצבע, הם גדלים ונפרדים ויוצאים לדרכם. ומדי פעם הם גם חוזרים מן הדרכים, אך בכל פעם מרווחי הזמן והמרחק הולכים וגדלים ומותירים גם לי מרווח להיות. לחזור ולהיות בתוך גבולותיי. ועדיין, במובנים רבים אנחנו נשארים לתמיד הוויה אחת.

12 תגובות   (רסס)

  1. בלה הגיב:

    ואו, מרגש! מאחלת הצלחה בדרך החדשה, הרבה שמחה, צמיחה וגיל!

  2. ורד לב הגיב:

    וואהו, חגית, איזה שינוי!
    מתחברת מאד (כרגיל) למה שכתבת, בנוגע ל"שלי/ לא שלי".
    מרגישה שנכון מאד להיות קשובים לקולות המשתנים לאורך הדרך ולאפשר לשינויים לקרות באופן הטבעי העמוק שלהם, גם אם קשה לנו איתם ברמת הדימוי העצמי (או החיצוני) שלנו.
    אכן הדבר היחיד הקבוע בעולם הזה הוא השינוי, מהות החיים… עצם קיומם…

    בהצלחה במציאת דרכך החדשה (מישהו אמר משהו על …כתיבה…?)

  3. רחלי בהרל הגיב:

    מרגש עד דמעות ונותן מילים לתחושות שלי. גם אם במקרה שלנו הם בבית, התהליכים נושקים. תודה!

  4. עינבל ויסמן הגיב:

    חגית אהובה. מרגש עד דמעות מה שכתבת. תודה.

  5. נ_ע_מ_ה הגיב:

    תודה

    גם עבורי הכתיבה מאירת עיניים, ופנסי הילדים הם המאירים במלוא עוצמתם את הנתיב

    עזרת לי להוציא את הדמעות שהיו תקועת לי בגרון , בלב…

    תהני מההתחדשות

  6. אילני אילן הגיב:

    חגית יקרה,
    נפלא לקרוא את הדברים שלך. איתך בתחושה שהכל משתנה כל הזמן ושלא נותר לנו אלא להשתנות איתם.
    שתיהיה לך ולכם המשך דרך מבורכת.
    אוהבת
    אילני

  7. אורלי_ברלב הגיב:

    ועדיין, במובנים רבים אנחנו נשארים לתמיד הוויה אחת.

    אכן ואכן, אמן ואמן.
    כמה שאני מרגישה את זה בדיוק כך, בתהליכים שאני עברתי.

    חיבוק גדול חגיתוש.

  8. עודד נתנאל הגיב:

    בהצלחה לכל המשפחה בדרך החדשה.
    כמו שאנחנו מכירים אתכם, כל דרך שתברחו בה תהיה הדרך הנכונה והטובה ביותר בשבילכם.
    והרי מה שחשוב זה הדרך, ולא היעד (יש בכלל יעד בדרך כזו?)

    וכמו שאמרתי לך – אני מחכה לספר!

  9. חגית נובק הגיב:

    חברים יקרים,

    תודה לכולכם על התגובות הנרגשות. זה מחזק ומעצים אותי באופן הכי עמוק לדעת שהדברים הכי אישיים שעוברים עלי פוגשים גם אתכם, כל אחד במקום ובזמן שבו הוא נמצא עכשיו. זה בעיניי לב המהות של קהילה, ושל תקשורת בין-אישית בכלל.

  10. דבי רוזנבליט הגיב:

    חגית אהובה ויקרה
    אכן מרגש ביותר!
    אני כל כך מעריכה את הדרך שאת עושה, את היכולת להיות באמת קשובה לצרכים ולרצונות של הילדים גם כשהם לא עולים בקנה אחד עם תפיסת עולמך ולזרום איתם ועם השינויים!!! זו בעיני גדולה אמיתית. תודה על השיתוף, על החשיפה ועל צורת הכתיבה הכל כך ייחודית שלך!
    בהצלחה רבה ומחכה כבר לקרוא את ההמשך…(רעיון הספר נשמע מעולה!)
    נשיבוקים והרבה געגוע
    אוהבת
    דבי

  11. ענת אסיה הגיב:

    הי חגיתי
    עוד תפנית מפתיעה בחייך. אני בטוחה שכרגיל זה יצמח אצלך למקום המדהים הבא. אהבה ממני

  12. רונן פוקס הגיב:

    יפה ומעניין. בהצלחה בדרך החדשה.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )