בוקר יום שני, 26.7.10
זה מחלחל בי לאט. ההבנה שעלי לרשום את גילעד בחזרה לבית-הספר הרגיל ברמת-כורזים. החלום של בית-ספר קטן, טבעי ואינטימי, שרואה את הילד כפי שהוא, ומאפשר לו לגדול בדרכו, החלום הזה שכבר ראיתיו מתגשם לנגד עיני בבית-הספר הקסום "בית המעין" שבקיבוץ חוקוק, מתברר כחלום כוזב בשבילי.
מעניין לראות שאני מנסה (בכל כוחי) לעצב את הילדות של גילעד (ושל הבנות) לפי החלומות שלי. אני מגלה שזה מקור להרבה מאוד תסכול. אנחנו – גדי ואני – מסתכלים לפעמים על הילדים שלנו, ולא מצליחים להבין: למה הם לא יותר מנומסים? למה לפעמים הם מתחצפים אלינו כל-כך? למה הם לא עוזרים לנו יותר בעבודות הבית? למה הבנות מכורות למחשב? (אפילו שבכלל לא בטוח שזה נכון) – המון תרעומת וקושי לקבל את הילדים כפי שהם. וזה בא אצלנו מהחוויה הכל-כך אישית, בליווי הטיעון המוחץ והכלל לא רלוונטי: "הרי אנחנו בכלל לא היינו כאלה!" – חצופים, מתעלמים, לא-עוזרים, מכורים למחשב (ושוכחים שבכלל עוד לא היה). איכשהו כנראה שזו נטייה טבעית – לרצות שהילדים שלי יהיו "מושלמים" כמוני. או לפחות כמו שאני הייתי בילדותי…
מעבר לפנטזיה הלא אפשרית הזאת, בדרך אנחנו גם מפספסים את ההזדמנות להיות בקשר עם המציאות, ועם הילדים המקסימים שלנו. הם ממש לא כמו שאנחנו היינו. הם רק ולגמרי כמו שהם עכשיו. עם גילעד הכי קשה לשנינו. משהו בגדילה הפתאומית שלו בשנה האחרונה, יחד עם איבוד חלק מהתמימות, ואימוץ של כמה דפוסים "גסים" משהו מילדים אחרים, מציק לנו במיוחד. אולי זה בגלל שהתינוקות שלו נמשכה בעינינו זמן ארוך כל-כך אל תוך ילדותו. שנינו אהבנו את הגור הקטן והמתוק שלנו מכורבל בתוך זרועותינו המגוננות, ומדבר בעברית צחה ותקנית. ופתאום, הוא גדל לנו במהירות, ויוצא אל העולם, ולומד ממנו גם דברים שאנחנו פחות אוהבים…
נראה שהגיע תורו של גילעד לקרוע בכוח את קורי החלומות שטווינו סביבו, ולהכריז בקול גדול ולא מנומס: "תנו לי להיות מי שאני באמת, ותעזבו אותי מהחלומות שלכם!" ויחד עם זאת יש כאן גם הזמנה. הזמנה לקשר, להכרות מחודשת. אני רוצה לקבל את ההזמנה ולבוא אל הקשר הזה נקייה עד כמה שניתן. אני רוצה להכיר אותך, ילד שלי, כמו שאתה עכשיו, בכל רגע. רוצה לשכוח את מה שנדמה לי שידעתי עליך כשהיית בן שלוש, או ארבע, או חמש, ולהתחיל בכל יום מחדש. מבלי שנצטרך לסחוב איתנו את המשא הכבד והמיותר של מה שנדמה לי שחשבתי עליך, או שהייתי רוצה ממך. אני לא רוצה ממך כלום. רק להיות איתך בקשר עכשיו. להיות איתך בדיאלוג. להקשיב ולשמוע אותך, להתבונן ולראות אותך, וגם להגיב על מה שאני שומעת ורואה.
ואני שומעת שאתה אומר לי שאתה רוצה להיות חלק מהקהילה שבתוכה אתה חי. על הטוב ועל הרע שבה. זו אני שבחרתי למענך את הקהילה הזו. זו אני ששתלתי אותך כאן, בחצר הזאת, לצד סבא וסבתא והדודים שלך, בתוך הנוף המקסים הזה אל מול גולן וכינרת, באקלים המיוחד הזה, בין עצי הפרי של הבוסתן והמטע. זה יהיה לא הוגן מצידי, עכשיו, אחרי שכבר הסכמתי שתלך לבית-הספר, להגיד לך – פוס. כאן זה לא מספיק טוב בשבילך. בוא נלך לשם. כי שם, מעבר לאופק, או לקשת בענן, שם נמצא גן העדן האמיתי שתכננתי בשבילך…
אני מבינה עכשיו בבהירות שגם שם אנחנו לא נמצא אותו. שם, בחוקוק, לעולם נהיה זרים. אני אחוש ביתר שאת את הדיסוננס הכואב שבמגע עם קהילה אקולוגית (כזאת שלכאורה תמיד חלמתי להיות חלק ממנה), ואתה תנסה לספק את הסחורה ולבנות כל היום דברים מעץ, ולארוג ולסרוג, ולהיות קרוב לאמא-אדמה… את כל זה אתה תעשה למעני, בנסיון נואש להגשים את החלום שלי, ועם אפס סיכויים להצליח. ושנינו נסבול מתסכול, ולא נצליח להבין למה זה לא עובד.
אני מבינה עכשיו למה זה לא יכול לעבוד. פשוט, כי זה לא אמיתי. אלה לא יוכלו להיות החיים האמיתיים שלך אם אתה לא בוחר בהם. הם גם לא יוכלו להיות החיים האמיתיים שלי, כי גם אני לא בוחרת בהם. נדמה לי שהייתי רוצה לחיות בקהילה אקולוגית ומודעת לעצמה, אבל אני לא יכולה ולא רוצה לכפות את החלומות שלי על משפחה שלמה, שכל אחד מחבריה רואה את הדברים קצת אחרת, ורוצה לעצמו קצת אחרת. יש לנו את החיים שלנו – שגם הם עדיין בסימן שינוי והתמקמות. כדאי לי להתחיל להתיידד איתם. בחרנו לחיות בכורזים. זו בחירה מורכבת. ממרבית המרכיבים אני חושבת שאנחנו מרוצים. בשביל הילדים, אחרי הכל, אני מרגישה שזה היה שינוי מאוד מבורך. החיים בקהילה המשפחתית שלנו הם לא תמיד פשוטים, אבל גלום בהם ערך מוסף משמעותי מאוד עבורנו. נכון, לא הכל מושלם. ככה זה. אלה הם החיים. גם בחוקוק לא הכל מושלם, וגם לא בשום מקום אחר. מושלמות יש אולי רק בפנטזיה שבתוך הראש שלי. בחיים יש אתגר והתמודדות ולמידה – דברים שאינם עולים בקנה אחד עם מושלמות.
עדיין קשה לי עם הרעיון שגילעד יעלה לכיתה א'. אבל עכשיו אני כבר מבינה שיהיה עלי להתמודד איתו ולקבל אותו. אלוהים, תן לי את האומץ והשלווה לעשות זאת עם חיוך…
מקסים ומרגש…
תודה!
(ומצחיק-מוזר-מתחבר לי – ממש לא מזמן יצא לחפש בארגזים את הגיליון של "באופן" שבו כתבת על הדרך שעשית אל הברית של גילעד…)
מקסים
אהבתי…
כל הפוסט חשבתי שמדובר בנער בן 16 וחייכתי כשגיליתי שהוא עולה לכיתה א'..
כ"כ מקסים ומרגש,הצלחת להעביר את מה שקורה אצלינו בדיוק בצורה כ"כ אנושית
תודה! מחכה להמשך..
שוב תודה על ההצצה לתוך השיחות שלך עם עצמך. מקסים ומרגש כתמיד.
יש לי רק מחשבה אחת: גם הנסיון לזרום עם הרצונות של כולם הוא פנטזיה. בסופו של דבר, תמיד אנחנו ההורים נידרש להחליט החלטות ולקבוע עובדות. אנחנו יכולים וצריכים להקשיב לכל המשפחה כדי לנסות לקבל החלטות שיהיו הטובות ביותר לכולם, אבל בסופו של דבר *אנחנו* נדרשים להחליט. לעיתים אין ברירה, וההחלטות האלה לא מתאימות לחלק מבני המשפחה. ובכל זאת אנחנו צריכים לקבל את ההחלטות האלה.
לכן אני חושב שאין כאן "אפס או מאה". לחלומות שלנו ולאמונות שלנו יש משקל לא פחות מאשר לרצונות של הילדים שלנו (במודע או שלא במודע), וטוב שכך. השאיפה היא ליצור תמהיל מיטבי בין אלה לבין הקולות האחרים שאנחנו שומעים.
(אגב, להיות הורה שמקשיב ומאפשר לכל ילד לחיות את החיים שלו בדיוק כפי שהוא צריך, זו גם אמונה, או אפילו סוג של חלום או פנטזיה… האם את האמונה הזו יש לנו זכות לממש, למרות הבעיות שעלולות להתגלות בה והמחיר שהיא עלולה לגבות?)
אהבתי מאוד את הפוסט. נכון לכולנו, בצורה זו או אחרת.