16 בדצמבר, 2010

פרק חדש בחיי – חלק ראשון

יום חמישי 9:00 בבוקר, אמצע אפריל. הנייד מצלצל.  מעבר לקו מדבר הרופא המנתח: "אביבית, צאי לדרך בצום, הניתוח הוקדם לשלוש". לבי החסיר פעימה! ידעתי שהמסע מתחיל. לא היה לי מושג לאן תוביל הדרך, הקיסרית טשטשה את השבילים.
בעלי ובתי החיילת ליוו אותי ונסענו לבית חולים. כל חיי פחדתי מהמקום הזה ולפתע הוא נמצא מולי, ככה פשוט. עוד כמה שעות ואני חוצה את הקיר.

נולדתי עם בעיה במפרק הירך. כל חיי לא ממש ידעתי להפריד ביני לבין הבעיה. על פי רוב הבעיה הייתה אני.
בילדותי הרגשתי רגיל, אבל הסביבה שיקפה לי שיש בעיה, והטמעתי אותה חזק בתוכי. החיים הביאו חרדות רבות והרגשתי כלואה בגופי וחרדה בנפשי. עד ליום בהיר אחד (דווקא היה מאד מעונן!! אך בתוכי הבהירות הייתה צלולה) בו הבנתי שבכוחי לשנות את מצבי, שאם אתחיל תהליך אקבל עזרה מכל כוחות היקום. אמונתי הייתה כה חזקה שיצאתי לדרך והתחלתי להתנקות מהחרדות. תהליך השינוי דרש עשייה רבה. כך הבנתי שעשייה מביאה לשינויים ולאפשרות בחירה בחיים. ואז לפתע הקושי הפיזי החל מאד להעיק. חוויתי קושי רב בתנועה ובפעולות פשוטות. הרגשתי סוף סוף שבכוחי לחצות את הקיר ולהמשיך בחיי.
לאחר התייעצות וידיעה פנימית שהגיעה הזמן, נקבע מועד לניתוח השתלת פרק הירך. ראשית בצד שמאל ולאחר התאוששות קלה בצד ימין. הניתוח בשבילי היה ביטוי לניקיון פיזי של מקום חולה שיביא ניקיון בכל רמות הנשמה.

הגענו לבית חולים. קיבלתי חדר פרטי, חוברתי לעירוי וקיבלתי אנטיביוטיקה. עד לניתוח שכבתי עם ביתי במיטה, שמענו ושרנו שירים ביו-טיוב.
לפני הניתוח הגיעו המרדים ועוזר המנתח. הם דיברו איתי, הרגיעו, הסבירו וסימנו את הרגל עם סמיילי. אלונקאי נחמד בא כדי להוביל אותי במסע אלונקות לחדר ניתוח ואמר לי: "אצלנו מחייכים כל הדרך לחדר ניתוח!". הגישה הזאת נראתה לי נכונה. חייכתי, נופפתי לבעלי וביתי לשלום והרגשתי שכל המתח נעלם (גם הווליום בטח עזר). נכנסתי לתדר מוגן וידיעה ברורה שהכול בעדי.
עברתי דלתות הזזה רבות הגעתי לעולם ירוק וקר. היתה לי תחושה שאני נמצאת בתחנת חלל סטרילית. כולם מקבלים אותי בחיוך ובאהבה, מרגיעים ומאחלים בהצלחה. אני חושבת לעצמי שמיד יאמרו: "אביבית משה לחדר מס' 4". זה חייב להיות חדר מס' 4. הרי כל המסע שלי תמיד מלווה במספר 4. זו מהות המסע שלי… ואז אני שומעת "הצוות ואביבית משה לחדר מס' 4". הרגשתי את פרץ השמחה בנשמתי. אני בבית, דואגים לי, הכול בסדר. כעת נותר לי לסמוך על כל המלאכים דמויי אדם שהקיפו אותי.

חמש שניות לקח לי להיעלם… ואז שמעתי את בעלי ובתי אומרים לי שהניתוח התארך אך עבר בהצלחה. הרגל המנותחת הייתה כבדה מאד ושורפת. הוסבר לי שיש לי כפתור שאני יכולה ללחוץ כדי לבקש משככי כאבים. זו הייתה עבודתי בארבעים ושמונה השעות שלאחר מכן – ללחוץ על הכפתור כמה שיותר. לאחר שעה וחצי בחדר התאוששות הועברתי לחדר  בהשגחה מיוחדת מול תחנת האחיות כי איבדתי הרבה דם. חשבתי לעצמי שכל חיי אני בהשגחה 🙂
שכבתי על הגב, לשוקיי חוברו שרוולים מתנפחים שימנעו קרישי דם. הרגל המנותחת נראתה רפויה ומונחת בתנוחה טובה – יש! איזו התרגשות, הרי בשביל זה באתי לכאן! בין שתי הרגליים נחה לה כרית טרפז מיוחדת שנקראת "כרית פישוק". אחרי הניתוח אסור חלילה לחבר את הרגליים, לשים רגל על רגל, לקרב רגליים לבטן וליצור זווית של תשעים מעלות.

פחות מעשרים וארבע  שעות שכבתי במנוחה, ואז הגיעו שתי פיזיותרפיסטיות חמודות להקים אותי מהמיטה. הן נתנו לי הוראות והסבירו לי מה עליי לעשות, ואני בכלל חשבתי שהן מדברות עם מישהי אחרת. לא תארתי לעצמי שבמצבי אוכל לקום מהמיטה. ובכלל מאז שהייתי ילדה קטנה, אני תמיד זקוקה לעוד קצת זמן בכל מה שקשור להחלמת גופי.

למחרת בבוקר הפינוק הופסק. הגיעו שתי אחיות שחררו אותי מכל הצינורות, והנה אני על הרגליים אוחזת בהליכון. איזה פלא, אני יכולה לדרוך, זה אפילו לא כואב לי. עשיתי טיול של שני צעדים והושיבו אותי על כורסא. המנתח הגיע והזהיר אותי מהסכנות שבחוסר תנועה, הבנתי שהגיע הזמן לקחת אחריות.

כך החל מסע ההחלמה המופלא שלי. הרשיתי לעצמי לבכות כמה שרציתי וביתר הזמן הייתי שמחה וברכתי את מזלי הטוב. אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי במסע הזה הוא ליישם את החיבור בין הגוף לנפש. בחרתי להרגיש שמחה, להודות ולהתרגש מהחוויה שעוברת עלי, וכך גופי החלים והתאושש באופן מופתי. אני מזכירה לעצמי שהכאב הוא פיזי, אבל נשמתי בריאה.
חזרתי לביתי, אני מתקדמת ונהיית יותר עצמאית. גופי יציב וזקוף, השמחה וההתרגשות הפכו לחלק ממני. למדתי לקבל באהבה את המציאות הזמנית בה אני חיה תוך הקשבה לגופי.
עברתי ניתוח גדול, מסע גדול. אני נמצאת רק בחצי הדרך, אך נשמתי כבר ממשיכה הלאה בטיולים, ריקודים ומסעות, חווה את מתנת השחרור וחופש התנועה.

3 תגובות   (רסס)

  1. שגית רי הגיב:

    אביבית, איזה יופי! מרגש מאד!
    כל כך הרבה אופטימיות ובריאות קורנות מהסיפור שלך..
    תודה רבה!

  2. אילה הגיב:

    מרגש. תודה.

  3. אביבית משה הגיב:

    תודה רבה!

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )