(מתוך הספר A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר, דפוס 134. תרגום: דגנית_ב)

האב-טיפוס של חלון-זן מופיע בבית יפני ידוע, שנתן לדפוס הנוכחי את שמו.

בית הנזיר

על ראש הר גבוה, חי לו נזיר בודהסיטי בבית אבן קטן. הרחק, הרחק באופק, השתרע האוקיינוס, שנראה ברור ויפה מההרים אך לא מביתו של הנזיר או מהשביל המוביל אליו. אבל, בחזית הבית היתה חצר המוקפת בקיר אבנים עבה. מי שבא אל הבית, הייה עובר בשער, נכנס לחצר, וחוצה את החצר באלכסון לעבר הדלת הקדמית. בחלקה הרחוק של החומה היה חרך צר ומלבני, חתוך בחומה העבה. כאשר עבר המבקר בחצר, בנקודה אחת, כשהוא בדיוק מול החרך, לרגע, נגלה האוקיינוס לעיניו. ואז, הוא עבר אותו שוב, ונכנס לתוך הבית.

מה קורה בחצר הזו? בגלל שנוף הים המרוחק מופיע בצורה כל כך מאופקת, הוא נשאר חי לנצח. מי שראה אותו, היוכל לשכוח? עוצמתו לעולם לא תדהה. גם לעיני האיש שחי שם, שעובר מולו יום אחר יום, יהיה עדיין חי.

זוהי מהות הבעיה עם כל נוף. זה דבר יפה. רוצים להנות ממנו, לרוות ממנו כל יום. אבל ככל שהוא יותר פתוח, יותר גלוי, ככל שהוא צועק יותר, הוא ידהה מהר יותר. בהדרגה הוא יהפוך לחלק מהבניין, כמו טפט; ועוצמת היופי תשמט מתפיסתם של דיירי הבניין.

לכן:

אם יש נוף יפה, אל תקלקלו אותו על ידי בניית חלונות ענק הפעורים אליו כל הזמן. במקום זה, עצבו את החלונות הפונים אליו בנקודות מעבר בין שבילים, במסדרונות, כניסות, מדרגות ובין חדרים. אם החלון אל הנוף מוצב נכון, יקבלו האנשים הצצה אל הנוף המרוחק כאשר הם מתקרבים אל החלון או עוברים על ידו: אבל לעולם אין הנוף נראה מהמקומות בהם אנשים שוהים לאורך זמן.

נושאים: כריסטופר אלכסנדר, תכנון, תרגום, תשומת לב