אמא, אני רוצה תשומת לב!
כך מכריז בני הצעיר, בעוד אני עסוקה בהכנה-ניקוי-הצלה-טיפול-סידור של השובל שנשאר אחרי ארבעה ילדים. ופתאום החשיבות והדחיפות של מה שעשיתי נראות עמומות לעומת הבקשה הברורה הזו, ואני הולכת לחבק ולחייך ולשמוע ולהסתכל. אחרי שקיבל את מנת תשומת הלב, הוא כנראה התמלא מספיק ואני חוזרת למה שעשיתי.
לא תמיד הילדים מבקשים את תשומת הלב שלנו במלים. הרבה פעמים הם צריכים ממש לעבוד בשביל להשיג אותה: לריב עם איזה אח, להשתולל, להחבל, לקלקל משהו שחשוב לנו, וכן הלאה פתרונות יצירתיים. הכל רק כדי לקבל את הדבר החשוב הזה – שנשים את ליבנו אליהם, נפתח את הלב לכיוונם. (בדרך כלל דרך חושים כמו הקשבה, התבוננות, מגע.)
זה לא שכל ילד צריך תשומת לב בכל רגע בחייו. אבל כל ילד צריך תשומת לב מדי פעם, וכשיש לילד בעיה לא פתורה – הרבה פעמים הוא ימשוך את תשומת הלב של מי שדואג לו, בין אם ישירות ובין אם בדרכים יצירתיות יותר.
כנראה שהילדים מבינים באופן אינטואיטיבי שתשומת לב היא הכלי הבסיסי ביותר לפתור בעיות. הייתי כותבת אפילו שהיא-היא מותר האדם, אבל אני חושבת שיש עוד חיות שמסוגלות לשים לב ולהגיב לנסיבות בצורה שלא מוכתבת לפי דפוסים קבועים. כי זה מה שתשומת הלב מאפשרת לנו לעשות: לבחור מה לעשות במקום לעבוד על אוטומט. כשהאוטומט כבר לא מתאים לנסיבות, כשיש חריקות וחיכוכים ומשברים – תשומת הלב מאפשרת לנו לשנות כיוון או לנווט חזרה לדרך.
תשומת לב היא כלי רב עוצמה שאפשר ליישם בכל תחום של טיפול וטיפוח, הכל מגידול ילדים ועד לפיתוח תוכנה. כמה דוגמאות:
אורנה שפרון הציעה להשתמש בתשומת לב במקרים של מריבות בין ילדים:
״פשוט לגשת אל הילדים הרבים ולהיות לידם, נוכחת. […]
מצד אחד זה עוזר לילד "המרביץ" לא לעבור את הגבול, ומצד שני הילד שמרביצים לו יכול לעזוב את הריב בדיוק ברגע שזה כבר לא מתאים לו ולהגיע אלינו לחיבוק […]
במקרה שהריב נועד להסב אליהם את תשומת ליבנו, המטרה מושגת – תשומת הלב שלנו הופנתה אליהם, אבל באופן ניטרלי – כזה שלא מצדד באף אחד מהצדדים, או מגנה, או מבקר, שופט…״
סוזן וויד מציעה להשתמש בתשומת לב במקרים של מחלות ובעיות בריאות:
דרך הריפוי הבטיחותית ביותר היא לתת לטבע לעבוד. זה דורש מאיתנו כלום. וככל שניתן יותר כלום, הריפוי יהיה יעיל יותר. לנתק את הטלפון, לכבות את המחשב, להתעטף בדממה, לטפח קבלה, לזנוח את השליטה, ולהיות כאן ועכשיו.
בפרמקלצ׳ר משתמשים בתשומת לב כבסיס לתכנון שיטפל בבעיות במערכות חקלאיות או ימנע אותן:
הבסיס לכל הבנה הוא תהליך מתמשך של התבוננות כדי להבחין בדפוסים ובפרטים. אותם דפוסים ופרטים הם המקור לכל אמנות, מדע, ותכנון.
(David Holmgren, Permaculture: Principles & Pathways Beyond Sustainability)
בכל המקרים האלה, תשומת הלב היא הדבר הראשון לעשות, ותנאי מקדים לכל סוג אחר של טיפול וטיפוח. זה הקסם: הרבה פעמים תשומת לב בפני עצמה פותרת את הבעיה; ובאותם מקרים שלא – היא מראה את הדרך לפתרון.
קראתי את הפסקה הראשונה שלך וחשבתי לעצמי: כמה קל היה באמת אם הילדים תמיד היו מבקשים את תשומת ליבנו בצורה כל-כך ברורה וישירה. כשילד אומר "אני צריך תשומת לב" הוא תמיד יתקבל במאור פנים, אהבה, וחיבוק (כמו שאמרת – גם אם אנחנו באמצע להציל את העולם).
כשילד מבקש תשומת לב על ידי פעילות שלילית כמו ריב עם האח, עשיית מעשה שהוא יודע שאסור, התגרות, וכו' – הוא אמנם יקבל את תשומת הלב בסוף, אבל בדרך כלל לא את מאור הפנים והחיבוק.
אז למה בכל זאת זה קורה?
שאלה טובה! גם אני אשמח לקבל תשובה… 🙂
אפשר לעזור להם ללמוד להגיד במלים כמו שעושים עם צרכים אחרים — רעב, עייפות, קור, וכו הלאה. זו טכניקה פשוטה שזכתה לשם המפוצץ "לשיים" (כלומר, לתת שם).
פשוט כשרואים שילד עושה משהו בשביל תשומי, אומרים "אתה רוצה תשומת לב" (בלי סימן שאלה בסוף!) ונותנים לו.
או כשרואים שהוא כבר עייף, אומרים "אתה עייף" ולוקחים אותו על הידיים לחיבוק והרגעה.
או כשרואים שהוא רעב אומרים "אתה רעב" ושמים לו תפוח מול הפנים.
זה עובד בעיקר כשהילדים קטנים מאוד או תינוקות. ילדים גדולים יותר עלולים להתעצבן מדברים כאלה.
עודד, אני מומחית קטנה מאד, אבל נראה לי שבשלב שזה "מתפוצץ" זה כבר עבר את הצורך ונוגע במצוקה. כלומר, כמו שילד שרוצה לישון ולא "קוראים" אותו טוב, לפני שהוא יודע ממש להגיד שהוא עייף, אז הוא נכנס לאובר-דרייב? וזה הרי לא נראה ממש הגיוני הדבר הזה…
ככה תשומת לב. היו צריכים, סימנו בעדינות, יותר בתקיפות, נכנסו למצוקה, והופ, נוצרת סיטואציה שנראית במבט שטחי הפוכה.
נהדר. תודה 🙂