המישור הוא בעיני המתבונן

לשדה הראייה של האשה המהורהרת עם סלי הקניות, נכנסים שני אנשים.
היא מבחינה בכסא הגלגלים.
המבט המהורהר נמחק ומפנה את מקומו למבט סקרן, שמפנה את מקומו למבט כללי שמתחלף במבט מרחם ושוב במבט סקרן שמשתדל לשוא להיראות אגבי.

מבטה מבזיק על פניו של היושב בכיסא ומשם אל התחבושת ומשם אל רגליו.
משם היא מבזיקה אל פניו של זה שמאחוריו. דוחף את הכיסא ובוחן את הבעות פניהם המתחלפות של ההולכם מולם.
למשך שבריר שנייה בזמן שיחלפו אלה על פני זו, היא תספר לעצמה סיפור שתארוג.
מהכסא, מהתחבושת על ראשו של היושב בכסא, ומזה המהלך מאחוריו שהוא בטח אח, או חבר.
לא מטפל. לא, הוא לא נראה כמו מטפל מקצועי. הם נראים בערך בני אותו הגיל.

אני חולף על פניה וחושב על כל הפרטים הקטנים שחסרים בתמונה שהיא ראתה.
על 500 המטרים המישוריים למראה, שתחת גלגלי הכסא מתגלים כבעלי שיפוע קל.
על הכבש המסתתר לצד המדרגות, שזו לי הפעם הראשונה שאני מבחין בו, ורק בעזרתו ניתן לצלוח את המדרגות שעומדות עתה בדרכנו.
על השקעים הקטנים באספלט.
על מעט האויר החסר בגלגלי הכסא השאול, על גובה הידיות המעט נמוך מדי.
על המדרכה שצרה בסנטימטרים ספורים מהנדרש.

אלוהים מסתתר בפרטים הקטנים.
מסתתר.

5 comments

  1. תודה. עושה לי חשק לשאול המון שאלות , או אחת: מה שלומך? הגעתי הנה בפוקס וכמה טוב לפגוש בכתיבה שלך שוב. בידידות, בקצת דאגה ובאחוות התקליטים הבלתי נראים ( למה פתאום נדמה לי שהאיש בסלינג אינגלנד יושב על כסא גלגלים? תעתועי זמן? ) anatia100 בג'י מייל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.