3 במרץ, 2011

התנועה המעגלית שלי

להיות לקוי שמיעה זה מאמץ אקטיבי, מעייף, מלחיץ, להקשיב. לקרוא לכל הצלילים לבוא אלי, במין ריכוז מאד נחוש שלא לפספס אף חוט של צליל, שלא יברח למקום אחר.
למשוך אותם בכוח, ואז כאשר הם באים, בבליל של קולות ורעשים, לעבד את הצלילים המוזרים, לשלב אותם עם תנועות שפתיים לא ברורות, להשלים מהרמזים והנתונים החלקיים תמונה מלאה. בליל צלילים שצריך לקשר למלים, מלים שצריך להבין ולקשר למה שמתרחש כרגע בחוץ.
כל זה זה לוקח זמן.
וכך כאשר כולם כבר בדבר הבא והמשיכו הלאה, לקוי השמיעה אומר לעצמו: אה! הבנתי!
מיד מתחיל שוב המירוץ הסיזיפי להבין מה קורה עכשיו, ומי אמר ולמה זה קשור ומה זה אומר לגבי המצב ולגבי עצמו.

ולפעמים אני עייפה, מה שאני מצליחה להבין לא מצדיק לי את המאמץ, כך נראה לי. אני מרפה, אומרת לעצמי שלא הכל חשוב, אבל איך אפשר לדעת אם מה שאומרים עכשיו חשוב או לא? אולי ב ד י ו ק עכשיו אומרים את הדבר הכי הכי חשוב?
אבל כשאני כבר עייפה, אז בניגוד לטבעי הסקרן, אני עושה הפסקה. אני שם ולא שם. אני בבועה. כולם צחקו עכשיו ולא שמעתי, אבל אני מסתכלת ורואה וחשה כל מני דברים, איך ההיא מרגישה, מה ההוא חושב על ההוא, אני בוהה, מרגישה דברים שקורים.

לוקח זמן להבין שיכולת ההתבוננות אצלי יותר חדה ומעמיקה.
שאני מבינה דברים שלא נאמרים.
שאני רואה ובגלל שאני רואה – חומלת.

מה הצרכים של לקויי השמיעה? מה אנחנו באמת צריכים?
דבר חשוב מאד שאני צריכה, זה להרגיש אנושית, שוות ערך, ראויה, מכובדת, אהובה, שייכת.
האם לא כולם צריכים את זה? מה הופך את זה לצורך של "אנשים עם צרכים מיוחדים"?

כאן נכנס משהו נוסף, שקורה לכולנו בטח, בכל מני מצבים, ואצל אנשים עם מוגבלויות יש הזדמנות ספציפית לחוות אותו.
יש מאבק קשה בין הקשיים לבין תחושת החופש הפנימית, הערך האישי.
יש תהליך לא פשוט של יציאה החוצה.
יציאה מהבושה הקשה והעמוקה.
יציאה מתלות במגבלות הגוף.
אוי כמה שקשה לי להסביר את זה.
זה כל הזמן זז בספירלה שהגוף כובל והנפש משתחררת, ושוב הגוף כובל, במקום קצת אחר, והנפש משתחררת.
זה לחוות אינסוף פעמים של מבוכה גובלת בהשפלה, של נוכחות לאי ההבנה למה שקורה, של נוכחות לעיוורון שלי למציאות, ולהישאר עם זה, עם חמלה לעצמי.
להגיד לעצמי שזה ממש בסדר, וזה שאני מופיעה ונראית כמו טמבלית גמורה, זה ממש לא קשור, ולא רלוונטי, לאישיות שאני, למי שאני, למהות שלי.

כאן נכנס משהו טכני.
איך משהו טכני יכול להיות כל כך חשוב להרגשת השייכות והאהיבות והמכובדות?
אוהו. כמה שזה חשוב.
המשהו הטכני הזה, שיכול להיות סדרת טלויזיה דבילית בעברית עם כיתוביות, שיכול להיות כיתוביות בזמן אמת בחדשות, שיכול להיות תמלול של ישיבה חשובה, מכשיר שמיעה איכותי, שתל קוכליארי,
הדברים הטכניים האלה, שמאפשרים לשמוע יותר טוב, להבין על מה כל האנשים מדברים, לדעת כמו כולם מה קרה היום בחדשות, להבין מה אומרים בישיבה בעבודה.
ויש עוד משהו שאני לאט לאט מבינה כאן, מבינה שיש לי זכות להבין ולדעת. שאני בנאדם. לא תת-אדם.
וכל זה מהווה עוגן חשוב, שמאפשר לספירלה הזאת, של יציאה ממגבלות הגוף, של יציאה מהבושה לגאוה.

וקורה מסלול נגדי באותו זמן.
כך אני מרגישה, לא אצל כולם, ולא כל הזמן, לאט לאט, יש ספירלה גם אצל האנשים "הרגילים" לידי, לאט לאט הם פחות מפחדים, פחות מפחדים מהדבר השונה הזה, וההוויה שלהם היא פחות מפחדת, ויש שם מרפא, וקבלה, ויש בזה חסד.
וכך, החוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שמאפשר נגישות והנגשה, מאפשר לנו לראות נכים בכל מקום כמעט, ומרפא אותנו מהאימה.

15 תגובות   (רסס)

  1. רקפת_ב הגיב:

    מקריאה ראשונה נראה שאת נכספת למשהו שאני כמהה להתרחק ממנו.
    הרצון הפשוט שלך מאפשר לי להודות על המובן מאליו.
    תודה לך על כך.

  2. שגית רי הגיב:

    קודם כל, מרגש מאד ונוגע, תודה!
    ושנית – כמו שאמרה כל-כך מדוייק רקפת_ב.
    @}

  3. דגנית הגיב:

    מרגש, נוגע, מאיר
    תודה!

  4. תמי גלילי הגיב:

    תודה.

  5. לילך שגב הגיב:

    וזה שאני מופיעה ונראית כמו טמבלית גמורה, זה ממש לא קשור, ולא רלוונטי, לאישיות שאני, למי שאני, למהות שלי

    מזכיר לי את הסרט "נאום המלך". כל הזמן הרגשתי את המצוקה הזאת של אישיות פנימית עשירה שלא מצליחה לבוא לידי ביטוי.

    (())

  6. תמר הגיב:

    נאום המלך. באמת כאשר ראיתי את הסרט הזדהיתי איתו כל כך… המאמץ הנוראי הזה לצאת "בסדר". לעבור רדיו.
    והתחושה המטופשת של מגבלות הגוף שמשפיעות כל כך על מה שקורה שם בחוץ, והתסכול הזה.

  7. רסיסים_של_אור הגיב:

    תמר יקרה, כתבת כל-כך יפה ואני מוכרחה להודות שמצאתי את עצמי כל-כך מזדהה ומתרגשת (על אף שאינני לקויית שמיעה) ורוצה לכתוב לך שאת כל-כך צודקת ומהמילים שלך עולה יופי אנושי מרהיב. חשבתי לצטט כל מיני קטעים ממה שכתבת אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שאני פשוט רוצה לצטט את כולה.

    בתחושה שלי לכולנו יש מוגבלויות כאלה ואחרות, יש כאלה שקיבלו הגדרה ברורה ויש רבים מאתנו שנושאים את הנכות (או הנכויות) שלהם בלי שניתנה להם כותרת ובכל זאת היא משפיע העלינו מאד מאד.

    תודה (())

  8. יעל_צ הגיב:

    תמר יקרה
    מכיוון שהייתה לי הזכות גם לפגוש אותך במציאות
    ולתקשר איתך גם בערוצים אחרים, לא רק ב"באופן",
    אני שמחה לנצל את ההזדמנות ולהגיד לך, לא בפעם הראשונה,
    עד כמה את חכמה ורגישה ומבינה ועד כמה אני תמיד מתרשמת
    מה"רוח" שיש בך, זאת שעוזרת לך להתגבר באומץ על כל המגבלות .
    וגם, כמו שכתבה רקפת למעלה, תודה על זה שאת מזכירה לנו
    להודות גם על המובן מאליו. חיבוק.

  9. ליאת הגיב:

    בא לי לחבק אותך ולהציע לך חברות.
    נראה לי מפרה לשהות במחיצתך. הרבה יותר מבמחיצת רוב האנשים השומעים שאני מכירה.
    אלוהים החסיר דבר מה, אך רק לכאורה. שהרי אין באמת שום דבר מעניין לשמוע.
    הספירלה שלך מעניינת!

  10. אורה_גבריאלי הגיב:

    אחרי שנים של היכרות אתך כל זה מוכר לי – אבל בכל זאת חדש כל פעם מחדש. הדברים נאמרים בצורה עדינה, נוגעת שמאפשרת הבנה, קרבה וחמלה גם למי שהדברים לא מוכרים לו וגם למי שמכיר.
    תודה.

  11. אורית נבו הגיב:

    מרגש מאוד וכן, רבים מהדברים שדיברת בהם מוכרים מהיכרות רבת שנים ויחד עם זאת אחת הנקודות החשובות שאת מעלה לגבי הפחד מהלא מוכר שכשניגשים אליו ושוהים במחיצתו קצת הופך למוכר יותר ופחות מפחיד וגם נוגע לכל דבר ולכל תחום. וכמובן בעיקר – הספירלה שלנו – של ה"אנשים הרגילים", הפתיחות והנכונות להכיר עוד בני אדם סביבנו, גם אם יש בזה קושי או אתגר ודורש מאמץ מעבר ל"רגיל", מן הסתם, כך זה עם אנשים "בלתי רגילים" במקרים רבים:)
    אוהבת את הכתיבה הישירה הכנה, הרגישה הנוגעת בכל נימי העניין.
    אוהבת אותך מאוד, את האדם שאת, תודה שכתבת, זה באמת מאוד חשוב, לנו ה"אנשים הרגילים" לקרוא.

  12. נוסעת_סמויה הגיב:

    תמר, הצלחת להאיר את החוויה באופן נוגע ומגייס, וההבחנה שיש כאן פוטנציאל לריפוי של החברה כולה יפה ומשכנעת. אני שמחה על הרשימה הזו בעיקר בגלל האפשרות להעביר אותה הלאה לאנשים שונים שיש להם זיקה אישית או מקצועית לנושא. התמציתיות, המיקוד והאמירה הכללית (דרך האישי), הופכים את הרשימה למשהו שמתאים לקהל רחב, וזה בעיניי הערך המוסף העיקרי שלה, בהשוואה לדף הנפלא שלך על "לקויי שמיעה באופן טבעי".

  13. מתחדשת הגיב:

    תודה.

  14. עדינה ניפו הגיב:

    כתבת כל כך יפה ופשוט וישר.
    גם כבן אדם ללא מוגבלות יוצאת דופן אני מאד מזדהה עם מה שכתבת.
    לא מעט יוצא לי להרגיש מוגבלת ביחס לסביבה שלי והדברים שלך מאד מדברים אלי.
    נגעת בי בצורה מאד מדויקת.
    תודה שכתבת

  15. תמר הגיב:

    תודה לכן על המילים החמות.
    אכן אני מרגישה שהתהליך של התיידדות עם הדברים המפחידים מביא חופש, מרפא וחמלה ומגדיל את שמחת החיים באופן כללי.
    זה קצת מזכיר לי את הסיפור "פחדרון בארון", שמשום מה מאד אהבתי.
    הילד ופחדרון התיידדו בשלב מסוים, אבל אז חיכה פחדרון חדש בארון…
    וכך זה ממשיך לו (-:

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )