11 באוגוסט, 2011

המעבר לילדוּת

עלמה בת שלוש.

בעיני האוהבות, הילדה המתרוצצת מולי מרמזת למעמקים, שאני, כאמה, חשה בה. לעיתים קרובות אני מביטה בה ורואה את האדם המבוגר שנדמה לי שהיא עתידה להיות. לעיתים, במהלך שיחתה עם אחרים, אני מביטה בה מבעד לעיניהם ורואה אותה כמות שהיא – ילדה בת שלוש. בתחושתי כלפיה, תחושת היכרות עמוקה, יומיומית, המתפרשת על פני למעלה מאלף יממות, היא כבר נערה, אשה בוגרת ולעיתים, באופן מפתיע, אפילו קשישה.

והנה – בת שלוש. בסמיכות גדולה לתאריך יום ההולדת חלו בה שינויים המעידים על קפיצת מדרגה בתפיסתה וביכולותיה. השינויים התרחשו בכמה תחומים עיקריים: הדיבור, תפיסת הזמן והמרחב, מידת כוח הרצון ויכולת ההתמדה.

הדיבור. עלמה, שלא השתייכה מעולם לאסכולת "דלות המלל", השתכללה למדרגת משפטים מורכבים, ביטויי הסגר ומשפטי תנאי. הפתעתנו הייתה בתחילה כה גדולה, שמיהרנו אל יומננו היקר מדי משפט או שניים. אחרי זמן קצר נכנענו והנחנו לעצמנו להשתתף במה שהפך למסכת התדיינויות אינסופית, בעלת איכות תלמודית כמעט, בענייני דיומא – רווחתן של הבובות, מנהגי הטלת השתן של כלבי השכונה, פרוצדורת קטיף תות עץ ועוד.

הזמן. מאז ראשית הדיבור היה העבר כולו כלול במילה אחת – “אתמול". כל הסיבות והמסובבים נדחסו למעין עיסה בראשיתית. והנה לפתע, המפץ הגדול – מתוך ה-אתמול נבראים קודם, עכשיו ואחר כך, מזמן ולא מזמן, שבוע שעבר ואפילו "לפני חודשיים" (זמן טיפולוגי). דברים קורים ואז – קורים דברים אחרים. יום הולדת לציר הזמן הלינארי!

המרחב. העולם מקבל צורה סדורה ועקבית. נתיבי טיול הופכים לדרכים מוכרות ועלמה מוליכה אותי בהן. להפתעתי – מכוונת ומזהה גם דרכים ומקומות מחלון הרכב. אני אומרת להפתעתי, כי מכוניתנו היא, לתפיסתי, מעין יקום נפרד, בו מושמעים חזור והשמע שירי ילדים ומלל אינסופי ניתז מן המושב האחורי אל המראה הקדמית. כך, מנותק ותלוש, משייט לו האוטו שלנו, גדול ואפור, במרחבי הגליל מנקודה א' (העמסת ילדות) ל-ב' (פריקתן). אך לא כך. עלמה החוקרת, בעיניה הבוחנות, החלה מזהה וחורטת בתודעתה מסלולים שלא רגליה כבשו.

הרצון. מגובה בכושר התנצחות מילולית ובתפיסת זמן לינארית, הפך כוח רצונה של עלמה לעופרת יצוקה. אין מנוס ואין שכחה. זכרונה ונחישותה מקיימים את רצונה והוא פועם בה מעבר לגחמות ולהסחות הדעת. על כן עשויה היא להמתין לי במשך מחצית הבוקר, בעודה עסוקה בשלה, עד שאתפנה, ואז תחזור ותתייצב מולי עם הבובה המרוטה ותדרוש שאעטוף אותה בצעיף (לעטוף טוב-טוב, בלי קצוות, כפי שהבטחתי, לפני כך וכך שעות).

בטרם התיישבתי לכתוב שורות אלו, הקדמתי ויצרתי לעצמי חלל של שקט וריכוז באמצעות מיקום עלמה בגיגית רחצה קטנה בקדמת הבית. הפקדתי בידה מספר כוסות פלסטיק וסמכתי על השמש והמים שיסיחו את דעתה ממני למשך הזמן הנחוץ לי לכתיבת מילים אלו. התינוקת נמנמה בסמוך ואני ניגשתי למלאכה, כשאוזניי כרויות לרחשיי החוץ.

כל ששמעתי, במשך זמן ממושך למדי, היו רחש פכפוך המים בכוסות וקול צפצפני ודק המזמר את סך כל השירים הידועים למין האנושי. כשהגיעה העת למנוחת הצהרים, גיליתי שבתי ניצלה היטב את חומרי הגלם שעמדו לרשותה וכיבסה בגיגית את חלקה הגדול של תכולת ארון הבגדים שלה. את המלבושים הרטובים, מהודקים לכדורים קטנים וצבעוניים, הניחה בשורה ישרה ומוקפדת על הספסל בכניסה לבית. זו יכולת ההתמדה.

השינויים האלה מגדירים ותוחמים את המעבר מפעוטה לילדה. אלו הם כליו של האדם הבוגר – נוכחים במלואם בצורתם הראשונית. מכיוון ואילך רק יוסיפו ויתפתחו בהתאם לתפיסות עולם, אמונות, נטיות ודרכי פעולה. ראשיתם מתגלה כעת, כשהם משרתים את האישי, הפשוט, התמים, תמים במובן – שלם, חד משמעי ונטול סתירות פנימיות.

4 תגובות   (רסס)

  1. אושרי הילזנרט הגיב:

    תודה

  2. יוני ענבי הגיב:

    נפלא ממש….חזרתי ולו לזמן קט לאותן השנים בהם היו ילדיי קטנים….התרגשתי.

  3. miri alon הגיב:

    קולחת,,,ומרעננת,ב"דרך" הזו,,,,,,,תענוג ל"היזכר",שכן כל מה שאנו יודעים היום למדנו בגן הילדים.
    תודה,

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )