14 באוגוסט, 2011

מעבר להבנה

לפני מספר חודשים חברה שעזרה לי לסדר את הבית אמרה כמה דברים שבאותו רגע נראו לי מוזרים: 'אם יש בבית חפץ חייב להיות לו מקום מוגדר'. כלומר, לכל חפץ שרוצים שישאר בבית צריך להקצות מקום ולא סתם להשאירו כך שוכב לו במקום בלתי מוגדר.

היא אחזה במקלדת טובה שאינה בשימוש ושאלה איפה לשים אותה. כשלא היתה לי תשובה היא אמרה 'זה של בעלך נכון? צריך למצוא מקום לדברים שלו. דברים של המחשב שייכים לו וצריך למצוא מקום לדברים שלו.' היה לי קשה להגדיר את המקלדת כשייכת דווקא לבעלי, לא חשבתי שהיא שייכת למישהו, חשבתי שהיא פשוט שם. במהלך הסידור היא השתמשה כל הזמן במילה "מדור". 'זה שייך למדור מטבח, זה שייך למדור צעצועים…' וכן הלאה…

עם הזמן הבנתי שהחלוקה למדורים עוזרת למצוא לחפצים מקום בבית.

אולי לכל אדם אחר הכללים האלה ברורים, אבל בבית הורי, תמיד היו ועדיין נמצאים חפצים שאין להם מקום. והיום, כך קורה גם אצלי בבית.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על כך שאני אוהבת לא להבין מיד. פתאום יום אחד בעקבות קריאה של מאמר על שיטת פלדנקרייז הבנתי שאופן סידור הבית מתחבר לי עם עניין ההבנה.

אני אוהבת לשמוע מילה בהרבה דרכים כדי להבין את משמעותה, וכמעט אף פעם לא אלך למילון ואבדוק.
אני אוהבת לשמוע את הנושאים שמעניינים אותי עוד פעם ועוד פעם. כל פעם קצת יותר, או קצת אחרת ולפעמים ממש אותו דבר.
אני לא אוהבת לשאול שאלות, כי אני לא אוהבת להבין מיד.
בתוך הראש שלי יש אלפי מגירות חצי פתוחות שנסגרות בזמנן הפנוי, כשלפתע ההבנה קורית מעצמה. המגירות האלו לא מפריעות לי להתהלך בו, ואני לא רוצה לסדר את ה"בית". אני לא רוצה לסגור את המגירות מיד.

כששואלים מישהו שאלה [מרימים חפץ ללא מקום מוגדר] הוא משיב תשובה [מחפש מקום מתאים לחפץ] בסוף התשובה נשאלת השאלה 'הבנת?' [התהליך הושלם? נמצא המקום?]
הציפיה לקבל הנהון של הבנה באה מרצון טוב.
המסביר רק רוצה לדעת האם עליו להסביר שוב. ואני רק רוצה לא להבין עכשיו.

כשמדובר בחפצים, הרי שאני בעד שלכל חפץ ימצא המקום שלו.
כשמדובר בפיסות מידע במוח אני אוהבת להשתהות עד להשלמת התהליך.
אני ממש נהנית להבין אם אני מניחה לעצמי לעשות זאת בזמן שלי.

יש לי זיכרון מגיל שש או שבע שמישהו אומר 'פעם ראשונה שאני מצליח לפנות שמאלה ברסקו'.
אינני זוכרת מי הדובר, אני זוכרת רק אותי. ישבתי על השטיח בסלון, ליד כוננית הספרים הגדולה, הסתכלתי בעטיפה של דיסק והקשבתי לשיחת המבוגרים.
המשפט הזה עניין אותי, אבל לא שאלתי מה הוא אומר. למה הצליח לפנות שמאלה. למה עד היום לא הצליח לפנות שמאלה. אני לא זוכרת שהתעסקתי עם השאלות האלה. פשוט נשארתי עם המשפט.
לא הבנתי מה האיש אמר. לא ידעתי שפניה שמאלה היא מורכבת יותר מפניה ימינה, לא ידעתי איפה זה רסקו ולמה בלתי אפשרי לפנות שם שמאלה.
שנים אחר כך, בנסיעה עם אמא שלי, בעודי פונה שמאלה ברסקו היא אמרה 'אה, את רואה לפני שהיה כאן רמזור אי אפשר היה לפנות כאן. הייתי עושה סיבוב מלמעלה. לא הייתי חושבת אפילו להגיע לכאן.'

אמא שלי לא אמרה את זה כדי לענות על השאלות שלא נשאלו אז. היא לא ידעה כלל על קיומן. היא ענתה לי על שאלות שהיו בתוכי. מגירה קטנטנה ופתוחה, שלא זכרתי שקיימת, נסגרה לה לפתע. רק אחרי שנענו השאלות התעורר הזיכרון על האיש שהצליח פעם ראשונה לפנות שמאלה ברסקו.

במהלך הכתיבה, אני נזכרת בארוע הבנה קטן נוסף מגיל אחת עשרה.
במפגש חינוך ביתי בראש פינה, ישבתי ליד שולחן האוכל כשאשה אחת אמרה לאיש אחד על אדם שלישי שהוא איש אשכולות.
המגירה נפתחה במהירות שיא והביטוי "איש אשכולות" התיישב בה היטב. ברצף הדיבור שלה, האשה אז אמרה 'הוא מתעסק בהמון דברים'.
שאלתי נענתה במהרה, אבל לא היה במקרה הזה שום חיטוט שלא לצורך בראשי. אף אחד לא דיבר אלי. הייתי חופשיה להבין או לא.
המגירה כביכול נפתחה ונסגרה, אך עדיין הייתי רגישה לביטוי הזה, כשפתאום שמעתי אותו בכל מקום. אוזני נשארו כרויות. אני לא זוכרת מתי המגירה נסגרה, ואולי זה קרה רק עכשיו כשבדקתי במילון האם משתמשים בביטוי הזה בעוד אופנים.

במאמרו על שיטת פלדנקרייז כתב רונן שפרון:

בני אדם נעים בתבניות. התנועה הרצונית והמכוונת היא פרי של תהליך ניסוי וטעייה, שמביא ללימוד סדר הפעולות העדין והמדויק של השרירים, הנשמר בזיכרון ומאפשר שחזור של התנועה…על כל פנים – תבניות אלה משרתות אותנו יפה, ובלעדיהן היינו אומללים מאוד, שכן היינו נאלצים ללמוד כל צעד מחדש, ולא היינו מסוגלים להתקדם לשום מקום. אלא שהעובדה שאנחנו פועלים בתבניות יכולה לעתים לפעול לרעתנו. מאחר שאנחנו פועלים באמצעות שחזור של פעולות שננקטו בעבר, לעתים יקרה שנפעל בהתאם לתנאים שבהם למדנו את התבנית, בשעה שהתנאים שבפניהם אנחנו ניצבים הנם שונים בתכלית. פעולה כזאת, שאינה מותאמת למציאות אלא מתבססת על הזיכרון בלבד, הנה תבנית תקועה. פעולה בתבנית תקועה יכולה לגרום לצרות רבות, שכן הפעולה לא רק שאיננה מביאה לתוצאה הרצויה, אלא היא יכולה אף להביא לנזק מההתנגשות עם מצב העניינים כפי שהוא באותו הרגע.

למיטב הבנתי, המצב הרצוי הוא תבנית שלמה שיש בה מרחב לשינוי. במוחי הדבר מצטייר כמו תבנית של עוגה שיש בה מקום לעוגה לִתפוח. הזיכרון של סדר הפעולות העדין והמדויק קיים, אך נשאר די מקום כדי לקלוט את המרחב הנוכחי ולהתאים לו את התנועה המדויקת הדרושה לו. כך המגירות הפתוחות שלי משאירות מקום להבנה להבשיל בזמנה ולהפוך תושבת קבע בראשי.

הייתי שמחה לו היה מקום לכל חפץ בבית והיינו זוכים ליותר סדר בביתנו. אולי לאט לאט אלמד את אומנות הסידור וגם אוציאה לפועל לעיתים קרובות יותר.
בעזרת תרגול של שיטת פלדנקרייז אני פותחת תבניות תנועתיות תקועות ומשכללת את התנועה שלי.
הלוואי שאת ראשי אשכיל להמשיך לעזוב במנוחה.

8 תגובות   (רסס)

  1. שירלי קניון הגיב:

    מעניין ומעורר מחשבה – מרענן בתוכי את תפיסת הסבלנות, הקשב וההתבוננות.

  2. אושרי הילזנרט הגיב:

    זה היה טיול מהנה ביותר
    מעניין לקרוא תיאור כל כך מעניין, חכם ומדוייק על אדם כל כך שונה ממני

  3. לילך הגיב:

    מאיר עיניים! תודה!

  4. עדינה ניפו הגיב:

    נגה, הקסמת אותי.
    במיוחד עם המשפט הזה "כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על כך שאני אוהבת לא להבין מיד."
    לא הייתי מעלה על דעתי רצון שכזה,
    פתחת לי אפשרות חדשה לגמרי!
    אני פותחת מילון 10 פעמים ביום כדי להבין מילה ולרב צריכה לחזור על הפעולה שוב ושוב עד שהיא נתמעת בתוכי.
    אני אוהבת אפשרות אחרת שאת הנחת כאן לפני…
    תודה
    והנאה צרופה לקרוא את הכתיבה שלך.

  5. נועה_ברוך הגיב:

    תודה נגה.
    הצגת זווית מעניינת וחשובה, הארת את עייני ופתחת צוהר נוסף להתבוננות והבנה.
    הנאה צרופה לקרוא את הכתיבה שלך.

  6. עוברת_אורח הגיב:

    אח נגה…. קראתי את דברייך ובמוחי עלו צמד מילים מן העבר –

    "חדוות גילוי! חדוות גילוי!"

  7. נגה שפרון הגיב:

    תודה לכולם על התגובות.
    עוברת – בדיוק! (-:

  8. גלית הגיב:

    תודה על הדברים. קראתי בפליאה ובהנאה.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )