אֵלַי \ לאה גולדברג הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים עַד יָפִיתִי מְאֹד. בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים הַנּוֹפִים. וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי יִשְּׁרוּ צְעָדַי – עֲיֵפִים וְיָפִים. אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ – אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.