אני לא יודעת לשיר.
כשהייתי בכיתה ג', הצטרפתי למקהלה של בית הספר. אני מניחה שזייפתי בערך כמו האחרים, אבל יום אחד כשהלכתי לחזרה יחד עם ילדה "מקובלת" מהכתה היא אמרה לי שבחזרה הקודמת, אליה לא יכלתי להגיע, אמרה המנצחת שטוב שלא באתי כי אני מזייפת והורסת את השירה של כולם. אפילו אז היה ברור לי שהיא ממציאה את הסיפור מתוך רשעות, ובכל זאת לא יכלתי לעמוד בבושה והפסקתי לבוא. מאז אני לא שרה.
באמת?
בצופים שרתי עם כולם (מה שקרוי "שירי מורל"). בשבתות שרתי עם הקידוש, בבית הכנסת שרתי עם הקהל. ובכל זאת, מבחינתי, לא ידעתי לשיר. מה זה אומר?
בתרבות המערבית, האנושות מתחלקת ליצרנים מומחים ולצרכנים פסיביים בכל תחומי האמנות והידע. מי ש"יודעת לשיר" זו מי שיש לה כשרון יחודי, והיא שרה בשביל אלו מאיתנו (האומללים) שאין להם את הכשרון הזה. אנחנו באים להופעות, קונים את הדיסקים, ומקשיבים באופן סביל. זה נכון גם לנגינה, כמו גם לציור, יכולת משחק, עיצוב, כתיבת שירה וספרות. נכון, הרבה אנשים עושים את כל אלו באופן פעיל, אבל הם "חובבנים", ואנחנו חושבים עליהם בתור פחותים מאמנים מקצועיים. גם החובבנים צריכים לעמוד במבחן הכשרון, אחרת יזכו לרוב ללעג ובוז.
השירה בבית הכנסת ובעת הקידוש זו שארית של תרבות אחרת, שבה שירה היא פעילות אנושית בסיסית ומובנת מאליה. בחברות מסורתיות האמנות שייכת לכולם ולחיים – כל הנשים האסקימוסיות מקשטות בחרוזים את הבגדים שהן מכינות למשפחותיהן, כל הגברים הפיג'יאנים הצעירים רוקדים את ריקודי המלחמה, וכל הקהל היהודי שר הלל לאלוהים. אף אחד לא חושב שהוא לא יכול לעשות את הדברים האלה, גם אם יש הבדלים ניכרים בין היכולות של אנשים שונים.
כמו הרבה מטענים מהילדות, גם ל"חוסר הכשרון" שלי, לכאורה, יכלתי לגשת מחדש כשנולדה בתי. זה התחיל בצורך לעזור לה להירדם כשכאבה לה הבטן כתינוקת, ומצאתי את עצמי שרה לה שיר אחרי שיר אחרי שיר במשך שעות. אחרי כשנה של שירה כל כך תכופה, הרגשתי שיפור ניכר ביכולות שלי – יכלתי לשיר שירים במנעד יותר רחב, זייפתי הרבה פחות, והכי חשוב, נהנתי הרבה יותר. אני עדיין לא בילי הולידיי ואף פעם לא אהיה, אבל אני שרה. ואני לא צריכה לדעת שום דבר כדי לשיר – כמו הרבה דברים אחרים, כל מה שאני צריכה כדי לשיר זה פשוט להפסיק לפחד.
מקסים ומעורר השראה (-:
שלום לך. מאוד ריגש אותי מה שכתבת. גם אני בתור ילד רגיש שצחקו עליי שאני מזייף הפסקתי לשיר. שנים פשוט לא שרתי. אחרי טיול ארוך בחו״ל כשהרגשתי שאני משתחרר מלחצים חברתיים ומגלה את עצמי חזרתי לשיר, פשוט לשיר לעצמי. בתרבות כוכב נולד מחפשים רק את מי שמדייק בשירה שלו וכל תכנית מדיחים עוד ועוד מתמודדים שלא שרו מספיק טוב. כוכב נולד והמקבילות שלה בחוץ לארץ מלמדות אותנו: תשיר רק אם אתה שר יפה. אבל כולנו צריכים לשיר. לשיר מבפנים כי שירה זה אחד הדברים היפים שיש בעולם שלנו.
מקסים. תודה.
הנושא של הפחד בהקשר של ביצוע מוסיקלי (ואמנותי בכלל) הוא נושא עמוק ורחב.
זה מתחיל לפעמים בפחד לנסות.
ממשיך בפחד להיכשל.
פחד לדבר עם מורה, להגיע לשיעור, לגשת למבחן (לצערנו ברוב המוסדות יש מבחנים).
כמובן שזה מגיע לפחד הגלוי והברור שנקרא "פחד קהל".
הביטויים של זה יכולים להיות מוחצנים וגלויים, אבל המון פעמים, גם כשמתגברים על הרמה הראשונה, הגלויה הזו, נשארים פחדים שהביטוי שלהם נסתר יותר, ורק בעזרת מודעות גבוהה לגוף ולנפש אפשר להשתחרר מהם.
למשל: פסנתרן שצריך לבצע יצירה שבה יש קפיצה גדולה של היד ממקום אחד למקום אחר על הפסנתר. היד צריכה לעשות בשבריר שניה תנועה גדולה אך עם זאת מדוייקת מאוד, כדי לפגוע בקליד הנכון או בצירוף של כמה קלידים, ולא בקלידים הסמוכים.
גם כשמתאמנים הרבה פעמים והיד כבר לומדת את התנועה, ברגע האמת של הביצוע (בין אם זה מול קהל או לבד בחדר האימון כשמחליטים שזה "רגע אמת") – אם יש פחד סמוי, הפחד מכווץ את הגוף. כשהגוף מכווץ, השרירים לא יכולים לבצע את אותה פעולה שנלמדה עם אותו דיוק דרוש.
אותו דבר קורה בכל נגינה אחרים, בשירה, וגם בסוגי אמנות אחרים כמו מחול ועוד.
המפתח לפתרון הוא לסמוך. לסמוך על הגוף שהוא יודע מה לעשות, להאמין שזה יצליח, ולא לפחד.
תודה על התגובות {@
שחר, אני מזדהה.
עודד, הייתי שמחה לקרוא את מה שיש לך לומר על זה – נושא הפחד במוזיקה הוא אכן, כמו שאמרת, עמוק ורחב. פה אני דוקא מתמקדת במה שקורה לאלו מאתנו שלא "עושים" מוזיקה במובן המערבי הרגיל, שבמילא לא יופיעו ולא ילכו למורה. פה הפחד יותר פשוט. למעשה, אני מרגישה שהפחד שלי מהילדות השתרש במידה כזו שעד שהתבגרתי הוא כבר הותמר למשהו אחר. כלומר, כשגדלתי כבר לא פחדתי מהרעיון של לשיר, אלא הוא נראה לי מגוחך ולא רצוי. ידעתי כל כך טוב שאני לא טובה בזה, והטמעתי את הרעיון שרק למי שטוב במוזיקה יש זכות לשיר (לשיר! לא להופיע, או ללמוד באך, סתם לשיר! זה כל כך בסיסי!), שלא חשבתי אפילו לעשות את זה מלבד בהקשרים מסויימים, שנגעתי בהם כאן.
כשהבנתי עד כמה התפיסה הזו מזיקה וטפשית, כשגיליתי (אינטלקטואלית) כמה שירה ומוזיקה וריקוד הם נחוצים וטבעיים לכולנו, ההמנעות הטכנית משירה קולפה והתגלה הפחד. רק אז.
והמשפט האחרון שלך נפלא, בכל הקשר. תודה.
דווקא הבנות שלי מוצאות את כוכב נולד כמקור השראה לכך שכל אחד (ראה התורים הארוכים המשתרכים לאודישנים, והאנשים מכל קצוות הארץ והאוכלוסיה), ובעיקר הן, יכול לשיר, וכמובן גם ללכת לכוכב נולד (כשאני אלך לכוכב נולד אני אשיר את..).
תודה רחל על התובנות – מזדהה ומסכימה מאוד. (גם כמובן בקשר לריקוד..)
(אז בואו נשיר!! )
(מתוך שירו של שחר אבן צור אני חי בתוך רמקולים)
(צועק הצילו לא שומעים אותי שמישהו ירים את הווליום)
(ויוציא אותי לעולם)
אני מזדהה.
גם אצלי השירה לילדות (ולבעל) פתחה את האמון בעצמי.
עבורי הנושא הוא פחות המוסיקה כאן, אלא האלימות.
כמו שכתבת וגם עלה כאן בתגובות – דווקא יש הרבה מופעים של מוסיקה חובבנית, ובעיקר שירה כי לא צריך להתאמץ כדי לעשות את זה באופן ספורדי. שירה בציבור, קריוקי, שירה סביב שולחן השבת, שירה בבית כנסת.
עם זאת, את האלימות של האמירה הזאת – זייפת, הזיופים שלך לא נעימים לנו – אני שומעת בתחומים רבים. הילדים מלמדים אחד את השני שקישקושים זה לא טוב, למשל.
וזה עמוק מסתם אלימות – האלימות הזו מכחידה את היצירתיות, כמו שסר קן רובינסון מדגיש ללא הרף ומעל כל במה. היא מייצרת חשש עצום מטעויות ואם אנחנו מפחדים מטעויות היצירתיות שלנו משותקת (אפילו פיסית כמו שעודד הדגים באופן מדויק כל כך).
איזה עיתוי:
כבר שבוע אני חושבת חצי בצחוק לאייר ספרון שכתבתי. בכתיבה אני מרגישה בטוחה (כתבתי פרסמתי, זה המקצוע שלי, יש חותמת שמאשרת), והייתי דווקא "הילדה שמציירת יפה"… אבל אחותי, היא אמנית במקוצעה, לא אני… דחיתי ודחיתי ופתאום קלטתי כמה אני מפחדת אפילו לנסות. מה יקרה אם אקח דף ואנסה? לאייר דמות אחת? מקסימום – בזבזתי עשר דקות ונייר… למה אני דנה בזה בתוכי כל כך הרבה, טוחנת עם עצמי תיאורטית אם אני ראויה לאייר או לא, מרגישה שזה יומרני מצדי?
אז שרבטתי כמה דברים. נהניתי. נראה לי שאפילו יצא חמוד.
בספר "להקשיב" זה מתואר מקסים (טוב, כל דבר בספר הקטן הזה הוא מקסים. ובעיקר בעיקר האפילוג שאני יכולה לקרוא שוב ושוב ושוב ולהתרגש כל פעם מחדש).
הוא טוען שלכל מי שמעיד על עצמו שאינו יודע לשיר, יש חווית ילדות דומה כזו.
לי יש גם חוויה דומה.
הוא מספר שפעם היה מעביר חוגי/שעורי שירה למי שלא יודע לשיר…
אצלי זה התחיל עוד לפני הלידה. כמה שעורוני פיתוח קול מקרובים (נאמר תוך כדי נסיעה ברכב..). אז כשהייתי שרה, הייתי שמה לב לאותה נקודה בודדת שעליה עבדנו. חצי שנה אחרי, "ואוו! איך השירה שלך השתפרה". חיול, כששרתי שמתי לב לנקודה ההיא. עכשיו היתה לי עוד נקודה לשים לב אליה… ובהריון שרתי המון. ואחרי הלידה שרתי לילדה.
בחוג "בייבי-שיר" המדריכה רצתה להקליט אותי שרה כמה שירים שהיא לא הכירה. לא היתה לי שום בעיה לשיר בפני אנשים ולהיות מוקלטת. בעלת הגן של הקטנה גם רצתה להקליט אותי שרה כמה שירים שהיא לא הכירה (בעיקר שיר יומולדת מהילדות שלי שאינו מוכר, ובגנים תמיד שמחים לשיר יומולדת חדש 🙂 ).