המלחין גוסטב מאהלר, שהשנה מלאו 100 שנים למותו, ידוע בעיקר בגלל היצירות הסימפוניות המונומנטליות שלו. יצירות מורכבות, ושפה מוזיקלית עשירה בניואנסים. מאהלר היה גם חובב טבע, ובחופשות הקיץ שלו, שרובן הוקדשו לעבודת ההלחנה בבקתת עץ מבודדת בהרי האלפים, היה יוצא לטיולים רבים בהרים. טיולים למיטיבי לכת, ואולי אף טיולים למיטיבי שמיעה. באחת הפעמים ביקש מאהלר מידיד שהלך עימו לעצור ולהקשיב. ציוצי ציפורים, פעמונים של פרות הרועות על המדרונות, כל אחד מצלצל בגובה שונה, בקצב שונה. ללא תיאום. מאהלר מיד הצהיר שזהו ה"קונטרפונקט של הטבע", מוזיקה נשגבת מאין כמותה המשמשת לו השראה. ואכן ביצירות רבות של מאהלר מבוססות על או נותנות ביטוי לגורמים מהטבע (למשל הסימפוניה השלישית או השיר הזה).

"קונטרפונקט" הוא מונח במוזיקה המתאר שילוב של שניים או יותר קולות שונים ועצמאיים המנוגנים בו זמנית, תוך יצירת יחידה מוזיקלית מורכבת יותר, טכניקות שונות של קונטרפונקט מהוות את הבסיס למוזיקה כפי שהתפתחה בתרבות המערבית. אבל כמו מאהלר, אני תופס קונטרפונקט במובן הרחב יותר והטכני פחות. שילוב. יצירת משהו מורכב מאלמנטים פשוטים על ידי שילוב, וזה בעצם דבר שקורה בכל תרבות מוזיקלית.

אז מהי מוזיקה פשוטה? אולי הייתי צריך להתחיל בלשאול מהי מוזיקה בכלל, ושוב אהיה מתירני במיוחד, לפחות בתור התחלה. מוזיקה היא כל צורה של ארגון של צלילים וקולות בזמן. לא אמרתי שאני מגדיר מוזיקה יפה. אמרתי מוזיקה. מוזיקה פשוטה היא כל תבנית מוזיקלית, בד"כ קצרה, שניתן לחזור עליה בקלות או לזהות אותה בקלות. צליל אחד ארוך הוא מוזיקה פשוטה. מקצב פשוט, או שתיים שלוש מחיאות כפיים הם מוזיקה פשוטה. ציוץ של ציפור זו בהחלט מוזיקה פשוטה למדי. אתם יכולים לנסות עם הילדים בבית. זה ממש כיף. כמה תבניות שונות של "מוזיקה פשוטה" אתם יכולים ליצור (זכרו, חייבים להיות מסוגלים לחזור עליהן).

אבל אין לזה משמעות, לא? זה נשמע כמו סתם משחק. הרי מוזיקה אמורה להיות אסתטית, אם כל דבר הוא מוזיקה, האסתטיקה הולכת לאיבוד, לא? בואו נעזוב, רק לרגע, את האסתטיקה ונתייחס למשמעות. גם לצירוף הפונטי "שולחן" אין משמעות עד שלא מייחסים לו משמעות. והמילה "מייחסים" היא מילת מפתח. תמיד משמעות נוצרת מתוך יחס בין דברים. למשל, אם נוסיף מילים למנגינה שלנו, פתאום תהיה למנגינה שלנו יותר משמעות מאשר בלי מילים – כי נוצר יחס בין המילים לצלילים. מה שהרבה פעמים עושים, הוא התייחסות לאיזו מערכת חיצונית ומוכרת. בשפה יש לנו מילון וכללי דקדוק, וכו'. במוזיקה המערבית יש לנו מערכות של סולמות, חוקי הרמוניה ומוסכמות שונות ומשונות שצריך ללמוד. במוזיקת הבלוז יש את תבנית 12 התיבות שלתוכה יוצקים תוכן מאולתר, וכו'. המשמעות נוצרת, בין השאר מהיחס בין המוזיקה שיצרנו לבין המערכת החיצונית הזו. האם התבנית שאנחנו מנגנים מתאימה או חורגת מהמוסכמה? קונסוננטית או דיסוננטית? ממלאת תפקיד מסויים? מתייחסת או דומה לדברים שנעשו בעבר? חוזרת? מחדשת?

אבל זה כבר מסובך. מערכות חיצוניות כאלה צריך ללמוד. גם כדי להבין אותן, וגם כדי ליצור אותן, ואת זה קשה לעשות עם ילדים בבית. אז מה עושים? לוקחים תבנית פשוטה, ואז לוקחים עוד תבנית פשוטה. ומנגנים אותן ביחד. אולי ממש ביחד. אולי אחת אחרי השניה. אולי פעם אחת ביחד, ובפעם הבאה אחת אחרי השניה… והופ! נוצרו יחסים בין שתי התבניות. וכשיש יחסים יכולה לצוץ משמעות. למשל, נניח שניסיתם לקחת שתי תבניות פשוטות של מחיאות כפיים ונניח לרגע שהן ממש באותו אורך. ונניח שהצלחתם לחזור עליהן כמה פעמים ביחד תבנית אחת על ידי האבא והשניה על ידי הילד. זה כיף, עד ש… פתאום הילד "מפספס". הנה לכם משמעות. הילד אומר "נמאס לי" במוזיקלית. אז אפשר לשנות, אולי אפשר לקחת תבניות באורכים שונים, ולשמוע איך כל פעם הן משתלבות אחרת. סטיב רייך לקח את העצה הזו מאד ברצינות. כאן. גם אוליבייה מסיאן בפרק הראשון של רביעיה לקץ הזמנים – שם כל אחד מהכלים מנגן תבנית שחוזרת על עצמה (אם כי אני מזהיר – התבנית אינה כל כך פשוטה במקרה הזה), אבל השילוב המתקבל משתנה כל הזמן.

והנה, מתבניות פשוטות אפשר לעשות מוזיקה מורכבת על ידי שילוב (“קונטרפוקנט") בדרכים שונות, ויצירת מערכת יחסים מעניינת יותר או פחות בין התבניות. אפשר להגיע למוזיקה מאד מאד מורכבת, ולניואנסים של משמעויות ויחסים פנימיים בין המרכיבים הפשוטים (אם אני זוכר נכון, שמעתי פעם מוזיקת טקס של שבט אפריקאי ששמו פרח לי שהיתה מורכבת מיותר מ30 תבניות חוזרות המנוגנות בו זמנית בצירופים שונים ומשונים). אבל (וזה אבל חשוב), אפשר לעשות את כל זה בבית. מגיל צעיר מאד. עם שניים, שלושה משתתפים, שכל מה שהם יודעים הוא לחזור על תבנית פשוטה בתזמונים שונים אפשר לנגן מגוון מדהים של יצירות מוזיקליות, ולמעשה החוויה של יצירת משהו מורכב כל כך ממשהו פשוט כל כך היא ממש ממכרת. כמובן, ככל שלומדים ומכירים יותר, אפשר לשכלל את הרפרטואר של המרכיבים הפשוטים, ואת הרפרטואר של מערכות היחסים הנוצרים ביניהם. כך התפתחה המוזיקה לאורך השנים בתרבויות שונות, וכך, לדעתי, כדאי גם ללמוד מוזיקה.

ומה עם האסתטיקה? ובכן, גם אסתטיקה זה עניין של יחסים בין דברים (משחר התרבות המערבית, למשל, דיברו על "יחס הזהב"). אבל בעוד משמעות נוצרת כמעט מכל מערכת קשרים ויחסים בין מרכיבים, אסתטיקה זה עניין של בחירה, וכאן אתם, כיוצרים משתתפים או כמאזינים יכולים לבחון או ליצור את המערכת הזו ולשאול את עצמכם אם זה יפה או לא. זה בדיוק מה שמאהלר עשה כשהאזין לפעמוני הפרות שבאחו ולציפורים. אני מאמין שהוא הקשיב, בין השאר, ליחסי התזמון העדינים בין המרכיבים השונים ולצירופים השונים שנוצרים וחולפים, כמעט במקרה. ומדי פעם הוא גילה משהו מעניין, והקשיב שוב כדי לבדוק אם זה חוזר על עצמו, ולפעמים מתוך אוספי הצירופים והיחסים, הוא בחר רעיון או שנים והכניס אותם ליצירות שלו, עם תבניות אחרות וחומרים אחרים.

גם אתם יכולים להקשיב כך. בין אם זה למכוניות ולשאון העירוני-תעשייתי הסובב את רובנו, ובין אם מדובר בטבע פסטורלי יותר. אתם מזהים תבניות? הן חוזרות? משתנות? יש להן, עבורכם, משמעות? האם הטבע מנגן גם לכם?

נושאים: טבע, מוזיקה