כשהייתי בת תשע בערך, רציתי להסביר לבן דוד שלי איזה שיר אני הכי אוהבת. זה היה "אפור הסלע במשלט":-). בן דוד שלי לא הכיר את השיר. תשירי לי, הוא אמר. לא יכולה, אמרתי. אני מזייפת.

ידעתי שאני מזייפת. ההורים שלי, שניהם שרים מושלם, אמרו לי. המנצחת במקהלה אמרה: "מישהו כאן מזייף". היינו עושות רק עם השפתיים, אני ועוד חברה, והכול היה מסתדר.

והפסקתי לשיר. התביישתי לשיר. הפעם הבאה שאני זוכרת את עצמי שרה היא שירי ערש לתינוקת שלי. עד היום אני אוהבת לשיר שירי ערש (טוב, אני מרחיבה את הסוגה לכל השירים השקטים שאני מכירה, ויש הרבה…), לפעמים הרבה אחרי שהילדות נרדמות.

חשבתי לעצמי שאני כל כך אוהבת לשיר. מצאתי את עצמי שרה הרבה גם במשך היום עם הילדות. לא מדליקה רדיו חוץ מאשר בנסיעה, כי מפריע לי לזרימה של החיים, אבל שרה.

שרנו כמה פעמים ביחד, התארגנו, חברים, גיטריסטית, ושרנו, לפעמים בחגים, ליד מדורה, סתם במוצ"ש בבית של מישהי. ערב אחד הזמנתי אליי. חברה הציעה לי להזמין את אבא שלי.

הוא מנגן אקורדיון. הוא לא יודע אף תו אבל מנגן כל שיר שהוא מכיר משמיעה, תוך דקות. בעיניו זאת חולשה. בעיני זו מתנה ענקית. תמיד הוא בא למסיבת חנוכה של החינוך הביתי לנגן שירי חנוכה. אז הזמנתי אותו לערב שירה שלנו. אוכל שתייה הורים ילדים, הרבה כריות על הרצפה, גיטריסטית וההורים שלי. שרנו. שרתי. היה כיף ממש. בסוף ביקשתי את "התשמע קולי" בלחן של שמוליק קראוס. היה מעולה. אבא שלי אמר שאנחנו יכולים להופיע עם זה.

זהו. חזרתי לשיר. לפעמים הטונים מתחלפים לי. לפעמים גבוה או נמוך לי. אין לי מושג אם אני מזייפת. בכל מקרה, אני שרה, ואפילו שמעתי כמה מחמאות.

בת אחת שלי, מאוד אוהבת מוסיקה. מזייפת. לפעמים אני חוטאת לה ולא מתאפקת מלומר. רוב הזמן לא. הבת השנייה, ירשה שמיעה מוסיקלית מסביה כנראה – היא כבר מתקנת אותי. אחרי שנתיים במקהלה בטוחה שהיא סופר דופר. מה שנכון.

מה השורה התחתונה? כרגיל – לעשות מה שאוהבים. לא לעשות מה שלא אוהבים. מתכון בטוח לחיים טובים.

נושאים: הורים, ילדים, מוזיקה