4 באוקטובר, 2011

אודות הקול

אילו קולות אני מפיקה כשאני מרוכזת? איזה סוג דיבור מול הילד שלי, מול זרים? מול האהוב שלי? מול חברה? בסקס? בצירים? בלידה? איך הכלי הזה משרת אותי ולמה הוא נובע ממני שונה בזמנים שונים?

לפני הרבה שנים השתתפתי בסדנא של אסתר שמיר על ריפוי בקול. במהלך הסדנא היינו צריכים לשכב במעגל ולהפיק קולות. זה מאד הביך אותי, הגרון שלי היה חסום לחלוטין והצלחתי לחלץ רק איזו חריקה קטנה שהזכירה לי את הקטע מהסרט הנסיכה הקסומה, בו הנסיך מת ומקבל גלולת חיים, ולאט לאט חורק מפיו הביטוי "אהבת אמת".

כשבני היה קטן, חיכינו יחד בתור בבנק. ילד בן שנתיים וחצי, ללא עכבות של מה יחשבו עליו, מתגלגל על הרצפה, משמיע קולות דמיוניים, חווה את עצמו לגמרי. חשבתי אז שאם הוא היה מבוגר וודאי שהיו מאשפזים אותו…

למדנו כולנו לעצור את ההתנהגות הראשונית, האותנטית שלנו, שכוללת תנועת גוף וצלילים. כדי לא לבלוט, לא להיות שונים, אנחנו שומרים את הידיים קרוב לגוף, מדברים בנימוס, בקושי שרים ברחוב, מתנצלים על זיופים, כאילו שאנחנו כל הזמן תחת המצלמות של שופטי כוכב נולד.

במהלך קורס דולות עברנו תרגילים לשימוש בקול עם אירית פלקוביץ שהיא מורה ליוגה ומדריכת הכנה ללידה ותיקה ועובדת עם הקול הרבה שנים. שוב נתקלתי בבקשה לשכב על הרצפה והפעם – להקשיב לקולות שאירית הפיקה בעצמה. כל הנשים סביבי החלו להשמיע קולות גם הן, ואני הייתי אומללה. כאב לי וצרם לי וחשבתי לעצמי שהן כולן רוחניות ומשחקות אותה.

בניתוח של התרגיל כולן סיפרו איזו תחושה מדהימה עברה בגופן, על ההרמוניה שהרגישו. בלי בושה, אמרתי שאני אשבית את השמחה וסיפרתי כמה סבלתי. אירית הסבירה לי, שאני הייתי היחידה ששכבה על הבטן. כולן שכבו על הגב. כולן קיבלו את הקולות אל גופן דרך הבטן ורק אצלי הקולות הולכו דרך עמוד השדרה ולכן הורגשו בעוצמה חזקה יותר. דווקא זה שיכנע אותי בעוצמה של הקול ובהשפעתו על הגוף.

אני רואה כיום, במהלך הלידות, את הקשר הקיים בין הנשימה, לקצב התנועה, לקולות שהאמא מפיקה, לקולות הנוכחים (אבא, דולה), למוסיקה הנשמעת בחדר (או לשירה המושרת בו).

זה מתחיל מנשימה פשוטה, שקטה, ללא כל מאמץ, שאיפה מהאף ונשיפה מהפה, אליה מצטרפים לאט קולות אנחה ארוכים, שבעצם מהווים המשך והגברה או העצמה של הנשיפה. ככל שהנשיפה ארוכה יותר ורכה יותר, ככה מתאפשר לאמא להכניס אוויר רב יותר פנימה. אני רואה את האוויר הזה נכנס אל המקומות הכואבים, מרפה אותם ומעניק להם חיות.

האנחות הופכות לגניחות ונהמות, קולות נמוכים וגרוניים, שגורמים לגוף לשחרר אנדורפינים. בעצם פה האשה משתחררת ממוחה המודרני ומתחילה להשתמש בחלקים "הפרימיטיביים" שלו, החיתיים והראשוניים.

הגוף שלנו עובד כפולט קולות אך גם כגוף תהודה שמכיל וקולט את הקולות. הקולות מעבירים רטט, vibe, סוג של אנרגיה בגוף, שמכניסה את הציר לריכוז, ממרכזת אותו, רותמת את עוצמתו. אני מדברת פה על שלב של פתיחה של 5-6 ס"מ, שבהם המוח כבר משוחרר, אין עכבות מלהפוך להיות החיה שבתוכי, אני לא רואה את הצוות מסביבי או אף אחד. היולדת שומעת הכל, אבל מתחילה להיות בתוך איזו בועה מגנה של אנדורפינים, שגורמים לה לריחוף, לאיבוד ההגיון, להפיכה ללביאה סוערת, שנוהמת את הכאב שלה החוצה.

ליוויתי פעם אשה בלידה שניה שסיפרה לי שהלידה הראשונה שלה הייתה לידה טבעית, אבל ארוכה ומכאיבה. שאלתי למה לקח כל כך הרבה זמן לדעתה, והיא אמרה שהיא לא יודעת – היא חיכתה לאמהות, לא פחדה מהלידה, התגעגעה לתינוק. כשדיברנו על שלב הלביאה בלידה ועל הקולות החייתיים היא הבינה מה קרה – בלידה הראשונה, לא משנה למה, לא היה לה נעים לכאוב ליד בעלה ולהפגין איבוד שליטה, והיא ממש עצרה את עצמה. היא הבינה, במהלך השיחה, שהיא לא נתנה לעצמה להיות חיה.

כשהגעתי אליה ללידה, מיד עם כניסתי אל הבית ביקשתי מבעלה שיכין את האוטו. שמעתי אותה מהמקלחת שבקומה השניה, גרון פתוח ונמוך, משמיע נהמות של אריה… היה לי ברור שהיא לגמרי בעבודה, מה שאני קוראת "עסיסית"… היא ילדה רבע שעה אחרי שהגענו לביה"ח, ובעלה היה בהלם – הוא היה בטוח שאני טועה ומחכות לנו 30 שעות ארוכות.

כשאנחנו משמיעות קולות אנחנו בעצם מוציאות מהבטן ולא שומרות בבטן וזה בדיוק מה שאנחנו רוצות לעשות בלידה. בעצם השפתיים שלנו מקבילות לשפתי הנרתיק, צוואר הרחם לגרון. כשהשפתיים שלי רפוייות, סקסיות, מעבירות צלילים דרכן, כשהגרון שלי רך ומעביר בו רטט של צליל, גם צוואר הרחם מתרכך ונפתח. אינה מאיי גסקין מספרת בספר "מיילדות רוחנית" שבמהלך בדיקה וגינלית בלידה, כשהאשה אומרת "אני אוהבת אותך", ממש ניתן להרגיש את ההתרחבות. גם מיתרי הקול נראים ממש כמו הווגינה שלנו, ולראייה –  http://www.youtube.com/watch?v=ajbcJiYhFKY&feature=relmfu

למילים כוח עצום. אלוהים יצר את העולם בהבל פיו, רק מעצם האמירה. לכל צליל והגיה משמעות והשפעה על חיינו . אנו משנים את חיינו דרך הדיבור שלנו והקולות שאנחנו מפיקים. או הקולות שאנחנו שומעים וגופנו מכיל- איך נגיב לצעקה, לדיבור גס, לצרימה, דיבור חד ונוקשה, לעומת מה קורה לגופנו כשמדברים איתנו ברכות, בעטיפה ובנחת, באהבה.

אני חושבת על מה קורה לי כשאני שומעת מוסיקה או שרה, כמה רגיעה נכנסת אל הגוף, באיזה היי אני יכולה להמצא רק משמיעה של שיר, או שקיעה בניגון. אני נזכרת באשה שאמרה לי אחרי הלידה ש-50% מהכאב לקחתי לה רק ע"י השמעת קולות.

גם מישל אודין מדבר על אמהות שרות, לפני ואחרי לידה – הוא נהג להפגיש אמהות לשיר יחד שירי ערש. כמה פעמים ראיתי תגובה של עובר ש"מתאחר להוולד", מגיב לדברים שאמו אומרת לו. מתנועע ובועט, ופתאום באותו ערב מתחילים צירים.

אז מבחינתי זה מתחיל בנשימה, מתגבר באופן טבעי לדיבור והפקת קולות, מתפתח לאמונה וכוח מנטלי שמתחיל באמירה, ממשיך ונוזל לשיר, למוסיקה, שכולם יחד יוצרים הרפיה טובה ותחושה חגיגית של מסיבה. בלידה זה עובד נפלא, ותכל'ס – גם בחיים.

3 תגובות   (רסס)

  1. אושרי הילזנרט הגיב:

    תודה. ממש התרגשתי לקרוא. מחבר אותי להתרגשות בה קראתי את ספרה של קלאריסה פינקולה אסטס – רצות עם זאבים. מעורר אצלי תהייה על התהליך בו הציביליזציה והשפה "בייתו" את הקול, עד שלבסוף אפשרו לו לצאת רק בתור הברות מדוייקות ו"נכונות". אני גר היום ליד גן ילדים ואני שומע כמה הצעקות שלהם עוזרות להם להוציא ולנקות את הקשיים שהם חווים.
    בדיוק אתמול נזכרתי בשיר tears for fears – shout ובמילים שלו:
    shout, shout, let it all out

  2. מרלי הגיב:

    תודה לחברה שלי ששלחה לי את הכתבה נהיניתי מאוד וממש מתחבר למציאות שלי
    קול זה דבר חזק ביותר משפיע עלינו ועל הסובבים אותנו

  3. חגית_פ הגיב:

    ליאתי, אני ממש מופתעת ונרגשת לראות אותך אחרי שנים שלא היינו בקשר !! מה שלומך ? ויותם ? אתם עדיין בגונן ??. אשמח מאוד מאוד אם תכתבי לי בדפבית. נשיקות !!

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )