בלילה ילדתי מקשיבה לאדמה.
גופה נח, בהיר, קו מפריד בין שחור הלילה הקריר ושחור האפלה הדחוסה שתחתיה. היא שותה אור ירח ומניחה את ידיה, חמות, על הגוף המלא שמתחת. חום אל חום. מתוך רפיון אוהב, היא מתחבקת אל חמוקיה של האדמה. מצמידה את לחיה. מקשיבה.
והאדמה משמיעה לה את שירה.

יצורים קטנים נעים קרוב מתחתיה.
המון חיים זעירים רוחשים, עסוקים, יוצרים קרום פריך של קולות קטנים.

עמוק יותר מהם, מתארכים השורשים.
השורשים הדקים דקיקים, קולם הרך והעיקש שואל תמיד, מוצא תשובה, דרך ומעבר בתוך האדמה. ללא לאות, ללא הפסק, הם מזדחלים.
ואיטיים יותר מהם,
כבר לא שואלים,
מתוך ידיעת כוחם,
משמיעים את קולם העמוק השורשים המתעבים.
בכבדות שואפים אל זרימת המים החרישית.

לחש ובעבוע,
אוושה רכה שעולה,
תנועת המים בתוך מעבריה הנסתרים של אמא אדמה.
בטפטוף, בזרימה קלושה אך מתמדת או בהדהוד אגמיה הנסתרים.
הדם שבעורקיה.

ועוד מתחת לכל זה, דחוסה ורועמת דממת הסלעים. נהמתה המרעידה של המסה המתחממת.
מתחתיה בוערת אש.
ליבה של אמא בוער וממנו עולה הרטט,
פעימת הלב של האדמה.
יציבה רחבה וחמה עולה הפעימה, נושאת עליה את דממת הסלעים, את לחישת המים, חיכוך השורשים
רשרוש היצורים הקטנים נישא כמו קצף על גל.

רטט גדול מכה בגופה של ילדתי.
שוטף אותה ומטלטל את ליבה הפתוח לרווחה. פעם ועוד פעם ועוד..
גופה כמו מיתר מתוח
מהדהד את קולה המלא של האדמה.
היא זקופה עכשיו, רגליה נטועות עמוק וידיה מתוחות מעל ראשה, אל השמים.
החום שבוער בכפות הרגלים פועם ועולה חם חם למעלה מטפס במעלה ירכיה אגנה כמו קערה מלא הקול רב מלהכיל ונשפך לתוך חלל בטנה מהדהד ברחמה אל צלעותיה ששומרות על ליבה דרך זרועותיה בוער וממיס שבילים בגופה חם חם חם זרועותיה כפות ידיה המודות אצבעותיה פשוקות ומתוחות מתעלות את הצליל הרוטט הרותח החוצה
למעלה,
היא פעימת הלב. היא המרכז והציר, צליל מיתר מהדהד בין אדמה ושמים.

קרני השמש הראשונות מלטפות את עליה המרשרשים של ילדתי. צובעות את הירוק בזהב. גזעה חלק וענפיה ארוכים וגמישים. שורשיה עמוק באדמה וצמרתה בשמים, עוד זמן רב מאד.

נושאים: אדמה, לב, מים, שיר