ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 4 בדצמבר, 2011

חורף קסום בעמק המומינים / טובה יאנסן

מומין מתעורר לראשונה בחייו לחורף.
הכול מושלג אך הוא מעולם לא ראה שלג יורד.
שום דבר לא כמו שהוא רגיל, שום דבר לא כמו שהוא מכיר.
מומינטרול עצוב ומפוחד ומתגעגע.
הוא מדליק המון נרות, מכוון המון שעונים, ויוצא בזהירות לתור את הסביבה.
הסביבה גם היא כמו עולם אחר. הוא מגשש את צעדיו.
מחליק ונופל.

הוא פוגש את דינורה. דינורה רק מושכת בכתפיה.
ככה זה בחורף. יצורים נעלמים וביישניים, אין שמש אבל יש זוהר צפוני.
מומינטרול לא מצליח לראות את היופי.
אפילו הסוס הנהדר שרץ להביא את האביב.
אפילו המדורה הגדולה.
אפילו מאי הקטנה. גם היא מתנהגת כאילו שום דבר לא השתנה.
כאילו היא לא זוכרת לילות קיץ חמימים וריחניים על המרפסת.
ימים מלאי הרפתקאות, ים שאפשר לרחוץ בו ולא רק להחליק עליו.

הוא מחבר שיר נזעם ומלא געגועים.

מאי הקטנה משתלטת על מגש הכסף. האורחים שמגיעים משתלטים על מרתף הריבה.
מומינטרול שקיווה לשמור על הרכוש המשפחתי מבין שהוא לא יכול אחרת.
זה גם מה שאמא שלו היתה עושה.
וגם יש להקפיד שהאב הקדמון ששוחרר ירגיש עצמו בנוח בבית שבנה לו בתנור.
בעצם, גם למומין נעים יותר להתכרבל שם בתוך מצבור החפצים שערם לעצמו.
כנראה שהם באמת קרובי משפחה.
הוא אפילו לא יכול לגרש את המיולין הגדול שמציק לכולם בעליצותו ובמרצו הבלתי נדלים.

ואז מגיע השלג. הוא יורד בפתיתים קלים, אווריריים, מרחפים.
אה, אז גם זה חורף, אומר לעצמו מומין הנפעם והנרגש.
אני יכול אפילו לאהוב אותו.
אבל אז השלג הופך לסופה, חובט בו ומכה, משתולל וסוער.
הוא מהתל בי החורף הזה, דמעות בעיניו של מומין הנואש, המנסה לשווא לפלס את דרכו.
עד שכבר חשבתי שאני יכול לאהוב אותו.

עד שהוא מניח למאבק. מניח לרוחות השלג הסוערות לשאת אותו אתן.
זה נעים כמעט כמו לשוט על הגלים, הוא חושב, או על ענני הקסם מן הקיץ שעבר.
אולי אני יכול בכל זאת לאהוב אותו, גם כשהוא משתולל.
הרוחות נושאות אותו היישר אל בית החוף החמים והבטוח שם מתכנסים היצורים כולם מפני הסופה.
יצור בלתי נראה מגיש לו כוס משקה חם.
כמה נעים להיות בבית כשסופה משתוללת בחוץ.

בכל יום שעובר השמש מגיעה מעט גבוה יותר בשמיים.
ויש קצת יותר אור.
ולבסוף מומין יוצא החוצה ומריח משהו חדש, משהו מוכר.
פיסת אדמה חשופה. לאט לאט הן הולכות ומתגלות,
הנה ענף של עץ שניער מעליו את השלג.
הנה הסנאי שקפא בתחילת החורף.
הנה בקיעים מרעימים ושוברים את הקרח שעל פני הים.
הנה מומין מציל במבצע גבורה מרשים את מאי הקטנה
שמתעקשת לגלוש גם על הקרח המתבקע.
הנה דינורה שצופה מן החלון, מכינה משקה חם לגיבורים
ומקווה שמישהו יכתוב פעם סיפור על מי שמחכה לגיבורים בבית.
חשבתי שזה יהיה כמו לעבור מחושך לאור, חושב מומין לעצמו,
אבל בעצם הכול נמשך כרגיל, ורק משתנה מעט מרגע לרגע.

הי, הוא נרגש לפתע, כבשתי לעצמי גם את החורף!
אני המומין הראשון שהיה ער כל החורף!
השנה כולה בידיי!
מאושר הוא מצליח לפתוח סוף סוף את דלת הבית,
לדחוק את השלג ולהניח לרוחות האביב הקרות לנשוב
ולערבל את תלתלי האבק, התמונות ההפוכות, ערימות הכלים המלוכלכים
ורמצי האש האחרונים שנותרו באח.
ברוך הבא אביב!

(הספר הופיע לאחרונה בתרגום חדש של דנה כספי שטרם הספיקותי..)

3 תגובות   (רסס)

  1. אורית הגיב:

    מקסים.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )