(מתוך גיליון 49, דצמבר 2003)
יום חם על שפת הבניאס. מישהו שבילה שם לפנינו חפר תעלה לכיוון המים. כשהגענו, משכה התעלה את תשומת ליבנו. היא לא היתה שם קודם.
לאחר טבילה במים, אוכל והתנדנדות על החבל החלו רוב הילדים לעבוד בתעלה. ילדים בני תשע ומטה – עבדו כולם יחד. אלה חפרו, אלה שפכו, אלה מילאו, אלה נתנו הוראות.
הרמוניה מופלאה.
כל אחד מצא לעצמו תפקיד, גם התינוק היה שותף. הוא שפך מים. בתעלה, על-יד התעלה. חיכה בתורו לקבל בקבוק מלא מים והלך לשפוך בתעלה. גם כשעשה פיפי לתוך התעלה לא גורש. התעלה נשטפה במים ואף אחד לא עשה מזה עניין.
המשחק המשיך והפסיק חליפות כאשר כל אחד חוזר לתפקידו.
הם לא התווכחו – למרות שבעיני הבוגרות היו שם תפקידים "שווים" ו"שווים פחות".
הם לא רבו, לא הרחיקו אף אחד, הגדולים לא היו נגד הקטנים.
המשחק נמשך כמה שעות בהפסקות, כשנמאס הלכנו הביתה.
ובעצם, מה רציתי להגיד?
שזו התמונה שאני רוצה לראות בבית. את חמשת ילדיי משחקים יחד, עם חברים ובלי, כולם ביחד.
אך בפועל התמונה שונה.
בבית הם רבים הרבה, לא משתפים, לא מקבלים, נמצאים במאבק ארוך ומתמשך: זה משחק רק לשניים… זה משחק רק למי שיודע לקרוא… כאן הקטנים מקלקלים…
מה ההבדל בין החוץ והפנים?
בחוץ אין חוקים נוקשים, זה לא כתוב, זה לא מונח בקופסא עם הוראות, החלקים לא ילכו לאיבוד…
בחוץ יש בוץ, מים, צל…
והיו גם בקבוקי המים,
ועשרה ילדים…
מקסים.
תודה 🙂
כ"כ נכון! בדיוק אותו הדבר אני חווה שוב ושוב עם ילדי. ברגע שאני מצליחה להוציא אותם מהבית לטיול בשדות, לנחל הקרוב, כל המריבות שהיו נשכחות, כל המילים הקשות נעלמות, כל היחד והטוב והשיתוף חוזר לחיינו.
ואז אני מוצאת את עצמי שואלת- מה לעשות עם זה? לחיות בלי בית? לחיות באוהל? איך מיישמים את ההבנה הזו בחיי היומיום שלנו?
בבית השני שלנו (פארק הירדן) גם אנחנו חווים הרמוניה כזו לעיתים הרבה יותר קרובות מאשר בבית.
יש לאן לשאוף….
מעורר מחשבות , למה אנחנו לא חיים ככה , במיוחד עכשיו שהג'דולים מחוברים למחשב והקטנה פשוט עושה מהבית מרחב יצירה אחד גדול , או מרחב בלגן אחד ענק, מנקודת המבט של לסדר אחרי זה. כמה זה כיף בנחל