"מי הנחלים מקיימים את הזרימה,
שנה אחר שנה,
שנה אחר שנה" (רחל שפירא)
המים זורמים, בלי לעצור ולתהות על מיכל הקיבול שלהם, על שינויים בהרגלי הזרימה או על נתיב הנחל. הם זורמים; לעתים שוצפים קוצפים, לעתים מחלחלים ולעתים מתנהלים מעדנות בלי לעצור לתהות מאין באו ולאן הם הולכים, בלי לבחון לעומק את תצורת חלוקי הנחל, בלי לתהות על שינוי שנוצר פתאם בנתיב הזרימה הקבוע שלהם. המים זורמים, כל הזמן בתנועה (וכבר ידוע אילו צרות נופלות בגורלם של מים עומדים…)
אני חושבת על הזרימה הזו של המים ולמול קילוחם מזהה את נקודות המפגש, הלעתים קטלני, בין המחשבות הרצות בראשי לבין המציאות, נקודות האין-זרימה שלי. זה קורה לי בעיקר כשאני מנסה, בכח המחשבה לעצור ולכמת או להקפיא רגעים, מצבים או תמונות מזרם החיים השוצפים-קוצפים ולתת להם פרשנות או ציון או סתם להשתמש בהם כמגדירים אותי או כמגלי עתידות.
זה קורה לי למשל כשעולות בי מחשבות על הבקשה לאישור של החינוך הביתי שלנו, ואז אני עושה פריז על המציאות ומנסה לבדוק מה ומי לומדים בבית הזה…
או כשרוני הקטנה מתעקשת כמה שבועות ברציפות לצפות שוב ושוב בקלטת דרדסים / דורה נבחרת ואני תוהה האם ומתי זה יעבור לה…
או כשאני נוכחת שהילדים הגדולים כבר לא ממש מתעוררים לשעה שבה נהגנו לאכול ארוחת בוקר ואני מגלה שוב שצריך לרענן, לעדכן, ושומו שמיים, אולי אפילו לשנות את ההערכות היומית שלי…
והדוגמאות רבות כטיפות המים…
לאט לאט אני מזהה איך בנקודות האין-זרימה האלה, אני נבהלת ומחפשת ענפים יציבים וחסונים שאוכל להתלות עליהם ורק ברבות הזמן, נזכרת, שרק התנועה היא זו שמאפשרת לישן לפנות מקום לחדש. ומתוך ההתבוננות הזו, מזהה שוב ושוב, עוד ועוד פחדים שמבקשים לנהל אותי ולעצור את מהותי הזורמת והחיה. ולנוכח זרימת המים אני תוהה, אנה היינו באים אילו טיפת המים היתה מפחדת להתאדות ואחר כך שוב להתעבות ולרדת אלינו בצורת גשם מבורך??
אז אני שותה כוס מים, אחת או שתיים, נושמת עמוק ומתפללת בכל ליבי להצליח להמיר פחד (מטביעה) באמונה (בכח הזרימה של החיים).
"עכשיו אני, לומדת לעוף, חושבת על מים,
עכשיו אני, לומדת לעוף, עוצמת עיניים,
בינתיים…" (דנה ברגר).
תודה.
תודה גם ממני. מצטרפת לתפילה הזו.
מצטרפת לברכה הזו, לתת לחיים לזרום. לתת לעצמנו לזרום אתם. חיבוקים.
מקסים, אפשר גם לעצור ולהתבונן מבלי לעצור את הזרימה