(בהמשך לרשימה על בראשית היה החינוך מאת אליס מילר)

"3096 ימים" הוא ספרה של נטשה קמפוש, שבשנת 1998, כשהייתה בת עשר, נחטפה בידי פסיכופט והיתה כלואה אצלו עד גיל שמונה עשרה. את הספר כותבת קמפוש לאחר שבגיל שמונה-עשרה ברגע נדיר של חוסר תשומת לב מצידו היא ברחה ושחררה את עצמה.

לכאורה זהו "מקרה פרטי". החוטף היה פסיכופט ולכן העביר את קמפוש את מסכת ההתעללויות הזאת. אולם אם נבדוק את פרטי ההתעללות נגלה שהיא דומה באופן מבהיל להוראות החינוכיות שמצטטת מילר מספרי הפדגוגיה השחורה: כליאה, בידוד, הרעבה, מחיקת הרצון האישי, מכות, התעלמות בוטה מהצרכים, השפלה והאשמה של הילד בכל ההתעללויות.

החוטף התאבד באותו היום שקמפוש ברחה ומעולם לא נערך לו משפט. אולם בהתייחס לטענה של מילר שילדים שעברו התעללות משחזרים סצינות מחייהם בבגרותם, ישנה לדעתי סבירות גבוהה לכך שמה שעולל החוטף לקמפוש עוללו לו בילדותו המבוגרים בסביבתו.

בהבנה יוצאת דופן, קלטה קמפוש בת העשר כיצד לשמור על שפיותה בחברת החוטף. בספר היא מספרת על האסטרטגיות שהשתמשה בהן כדי שלא תאבד את שפיות דעתה. אחד העקרונות החשובים היה התיחסות לחוטף כאל בן-אדם. היא הבינה שאת החום האנושי שלו היא זקוקה, היא תוכל לקבל רק ממנו, ולכן בכל דרך אפשרית התעקשה להמשיך לראות בו אדם. "אילו התיחסתי אליו רק בשנאה, הרגש היה מכרסם בי מבפנים וגוזל ממני את הכוח שהייתי זקוקה לו כדי להחזיק מעמד." (עמ' 104) תיעוד של הזוועות שעברה היה חשוב לה משום שהבחינה שיש בה "רפלקס קטלני להדחיק את המכות עוד לפני שפצעי החלימו" (עמ'214). גם כתיבת תזכורות שכל מה שקורה אינו ראוי היה בעבורה כלי לשמור על עצמה. היא מתארת כיצד היא זיהתה שהתודעה מתרגלת לכל מצב כמעט וקל להשתכנע שהמצב לא כל כך נורא, ולכן, ברגעים של בהירות היתה כותבת לעצמה תזכורות שכל מה שקורה כאן הוא פסול, וברגעים שהרגישה שהיא ששוכחת היא קראה את מה שכתבה.

עם שחרורה, עורר בה המפגש עם הגישות השיקומיות של הרשויות זעם. הנסיון להכניס אותה לתוך ההגדרה של "תסמונת סטוקהולם" (תסמונת של הזדהות הקורבן עם התוקף), קומם אותה. "כיום אני רואה לפעמים את תגובותיהם של ילדים קטנים שמצפים בכליון עינים לרגע שיהיו עם הוריהם, שאותם לא ראו כל היום, ואז ההורים מקבלים את פניהם במילים לא נעימות ולעיתים אף מכים אותם. אפשר לומר על כל אחד מהילדים האלה שהוא סובל מתסמונת סטוקהולם. הילדים האלה אוהבים את האנשים שעמם הם חיים ושבהם הם תלויים, גם אם האנשים הללו אינם מתיחסים אליהם כיאות." (עמ' 162) מבחינתה ההתעקשות לראות בתוקף אדם היה הדרך לשמור על שפיותה והוא איננו בשום אופן ביטוי ל"מחלה".

מבחינתה של קמפוש הפיכת החוטף למפלצת מרחיקה כביכול את אפשרות האכזריות מהחברה הנורמטיבית. לדעתה "אני זקוקים לתמונות של צינוקים במרתפים כדי שלא נאלץ לראות את הבתים הרבים שבהם האלימות זוקפת את ראשה הקונפורמיסטי הבורגני."

קמפוש מספרת שהתנהגותה והתעקשותה להשתקם ולא להמשיך ולראות בעצמה קורבן עוררה אי נוחות בנציגי הרשויות שטיפלו בה. הביקורת שהיא מטיחה בחברה, מתוך נסיון חייה אכן מטרידה ביותר: "איש אינו נולד מפלצת. המגע שלנו עם העולם, עם אנשים אחרים, הוא שמעצב אותנו והופך אותנו למי שאנחנו. ולכן אנו נושאים באחריות הסופית למה שקורה במשפחותינו, בסביבתינו." (עמ' 236)

הרשות לדעת
קשה שלא להבחין בעקבותיה של הפדגוגיה השחורה בכל מסכת חייה של קמפוס כפי שנפרשת בספרה. החל מתאור ילדותה במשפחה שלא מלאה אחר צרכיה, דרך התנהגותו של החוטף וכלה בהתיחסות אנשי הממסד שטיפלו בעניניה.
הפדגוגיה השחורה חייה ובועטת גם היום. בספרה של מילר היא מצטטת רשימה אקראית מתוך תיעוד מקיף של פניות ילדים למוקד טלפוני לעזרה לילדים בשוויץ בעת כתיבת הספר. הרשימה הזאת אינה מביישת את המיטב של הפדגוגיה השחורה. ומדובר בשנות השמונים של המאה שעברה.
בנובמבר 2011 התפרסמה בהארץ ידיעה על מטיף אמריקאי, מייקל פרל, שפרסם את משנתו החינוכית בספר המורה להורים כיצד לחנך את ילדיהם באמצעות ענישה גופנית והתעללויות נוספות. הספר פופולרי בקרב נוצרים שמרנים המחנכים את ילדיהם בבית.

הריפוי של עקבותיה של הפדגוגיה השחורה בנפשו של האדם, עובר לדעתה של מילר דרך הרשות לדעת. כאשר ניתנת לאדם הרשות לדעת את מה שעוללו לו מחנכיו, כאשר הידע מהילדות המוקדמת יכול לקבל מקום ולגיטימציה, יוכל האדם להתאבל ולחוש צער על הפגיעות שנפגע ולהמשיך לחיות את חייו. הורים שלא יאבקו נגד רגשות האשמה שלהם וכתוצאה מכך לא יעמיסו אותם על ילדיהם, אלא יזהו את הפגיעות שהם פוגעים בילדיהם יאפשר לילדים לחיות "לא נגד העבר שלהם, אלא איתו".

נושאים: הורות, חינוך, ידע