כבר המון זמן שאני רוצה לכתוב את הרשימה הזאת. הסיבה העיקרית שלא עשיתי זאת עד עכשיו, היא כי יש לי יותר מדי מה להגיד בנושא. הסיבה העיקרית שהחלטתי לנסות עכשיו שוב היא שהנושא שנבחר לגליון הנוכחי הוא "ידע" ואולי זה יעזור לי קצת להתמקד ולבחון את כל הנושא מן הזוית הזו של "ידע" לעומת "ידיעה" בתחום הרחב כל-כך של הורות.
אנסה אולי להתחיל מסיפור מאוד אישי. לפני כשלוש שנים החל אצלנו תהליך הדרגתי של פרידה מהחינוך הביתי. הראשון מבין הילדים שיזם והתעקש על הצטרפות למסגרת חינוכית ממוסדת היה גילעד, שהיה אז בן חמש. זמן קצר מאוד אחרי שהצטרף לגן, התחילה הגננת להפנות את תשומת-ליבנו לכל מיני תחומים בהתפתחותו, שנראה היה לה ש"כדאי לשים לב אליהם". למשל: רמת הציור שלו היתה לדבריה כשל ילד בן שלוש, הוא הסתייג ממגע עם חומרים "מלכלכים", התחמק מלהישיר מבט אל נשות הצוות בגן ונרתע ממגע פיזי עימן. שום דבר מכל הדברים הללו לא היה חדש לנו. זה גילעד. קצת ביישן, לא אוהב להתלכלך, וציור הוא לא מן הפעילויות החביבות עליו. לא ממש הבנו איפה פה הבעיה. מהר מאוד הגננת המליצה לנו לאפשר לפסיכולוגית של הגן לבצע "הסתכלות" ולכתוב דו"ח שיאפשר לנו לפנות ל"מרכז להתפתחות הילד" ולקבל סיוע שגם ממומן על-ידי קופת החולים. ועדיין, לא ממש הבנו על מה ולמה, ואיפה כאן הבעיה. אבל לא הרבה זמן אחר-כך התברר שילדים אחרים בגן זיהו את העובדה שגילעד מצייר פחות יפה מהם, והתחילו לועגים לו. עכשיו סופסוף נולדה לכאורה איזושהי בעיה.
גם היום, ממרחק של זמן, אני לא ממש יודעת להסביר לעצמי מה גרם לי פשוט ללכת עם המערכת. (אולי זה שכשהחלטתי להצטרף אליה, רציתי לעשות את זה באמת, ומבלי להשאר בעמדה מסתייגת וביקורתית שאפיינה אותי כשהייתי כל כולי בתוך אלטרנטיבת החינוך הביתי. באיזשהו מקום אמרתי לעצמי משהו כמו: עכשיו אני ברומא?! אז כדאי שאנהג כרומאי!). מה שאני כן יודעת הוא, שלאורך כל הדרך, לצד העובדה שהסכמתי "להשתתף במשחק" הזה, גם מאוד עניין אותי להתבונן עליו מן הצד ולאסוף לעצמי תובנות. ברשימה הזו אנסה לסכם כמה מהן.
בסופו של דבר הגענו לריפוי בעיסוק, ולאחר תהליך ארוך של אבחון, נמצא שגילעד הוא בעל SPD (שפרושו: Sensory Processing Disorder), או בעברית: הפרעה בעיבוד החושי. מבלי להכנס להסברים מפורטים, אומר רק שזוהי עוד אחת מאינספור אבחנות המקובלות היום לגבי ילדים רבים (שמספרם רק הולך ועולה), אשר רבות מהן מסתיימות באות האנגלית D (כמו: ADHD, ADD ודומותיהן). אותה D מטרתה לציין שמדובר ב- Disorder. כלומר, לא מחלה, לא נכות, לא לקות, (אלה הם סיווגים שונים), אלא "הפרעה". כל הטקסונומיה המורכבת הזאת נועדה לדייק עד כמה שאפשר את היכולת לאבחן בני-אדם, ובמיוחד ילדים. מטרתה העיקרית היא לבנות בסיס אובייקטיבי ואחיד אשר יאפשר לאנשי מקצוע לענות באופן אובייקטיבי על שאלה אחת נפוצה מאוד שמתעוררת בליבו של כל הורה הרבה מאוד פעמים לאורך שנות ההורות: "מה קורה עם הילד שלי?" או לחליפין, בגרסה הממוסדת יותר: " מה לא בסדר עם הילד שלי?"
בשלב הזה חשוב לי מאוד להבהיר שני עניינים:
האחד הוא, שכל המבנה המפואר הזה שכולל הגדרות, איבחונים וגישות טיפוליות, הוא תוצאה של עשרות שנות מחקר מדעי, שאינו מסתפק רק באיסוף תצפיות, ניתוחים סטטיסטיים, והסקת מסקנות, אלא כולל גם פיתוח פרקטיקות מגוונות מאוד של אבחון וטיפול, והכשרת אנשי מקצוע. כל המערך המרשים הזה נשען בבסיסו על כוונות טהורות מאוד להיטיב עם בני-אדם ולשפר את איכות חייהם. חשוב לי לציין את זה, מכיון שהכוונות הטובות הללו ניכרות עד מאוד על כל צעד ושעל. כל הספרות המקצועית שקראתי בנושא, וכל האנשים שפגשנו בדרך, החל מן הגננת הראשונה, דרך כל המטפלים שזכינו להכיר, ועד גדולי המומחים בתחום, כולם אנשים נפלאים ויקרים שביקשו בכל ליבם לסייע לגילעד ולנו, ורובם אף הצליחו בכך במידה רבה מאוד. אני מודה מכל הלב לכל אחד ואחת מהם. אני מודה באמת ובתמים לכל המערך המדהים הזה שלפי ראות עיניי הוא תוצאה של שילוב מופלא בין המדע המודרני לבין החמלה האנושית הבסיסית ביותר.
דבר נוסף שחשוב לי להדגיש הוא, שהצורך הבסיסי שקיים בתרבות שלנו לאבחן ולטפל בילדים ש"סובלים" מכל מיני לקויות והפרעות, נובע אך ורק מן הדיסוננס הבסיסי שקיים תמיד בין האדם הבודד, הפרטי לאינסוף, ובין החברה, אשר יכולה להתקיים רק על בסיס של אמונות והנחות יסוד המשותפות לכל חבריה. הבסיס המשותף הזה מכתיב בין השאר את הגדרת הנורמה, ויחד איתה מגדיר גם חריגות מהנורמה. משום כך, כל השיח הנסוב סביב מחלות, נכויות, לקויות, הפרעות ודומותיהן, אינו אלא תוצאה של הפער הקיים בין האופן שבו היחיד חווה את עצמו – באופן סובייקטיבי לחלוטין, לבין האופן שבו החברה תופסת אותו – באופן אובייקטיבי לחלוטין. אם לחזור לדוגמה הפרטית שלנו, ניתן לומר באופן פשטני, כי כל זמן שגילעד התחנך מן הבית, נמצאנו כולנו בתחום הפרטי לאינסוף, ולא התעוררה כל בעיה. מרגע שגילעד הצטרף למערכת החינוך הממוסדת, נולדה חריגות שחייבה התייחסות וטיפול. פתאום התברר שגילעד "סובל" מ"הפרעה". די מהר התברר גם שהוא באמת סובל. כל המרכאות נשרו מעלינו, ומצאנו את עצמנו נסחפים בזרם השוצף של הנורמות הקונבנציונליות.
כפי שכתבתי בתחילה, ניסיתי, תוך כדי היסחפות עם הזרם, להתבונן גם אל החוף שחולף לו במהירות לצידי, ומדי פעם להאחז באיזה סלע, ולחזור ולמצוא אחיזה בידיעה ההורית הפנימית שבי, זו אשר אינה מכירה בנורמות או בחריגות מהן, ואשר נאמנה לחלוטין לעצמה ולקשר החד-פעמי והפרטי לאינסוף ביני לבין בני. זה לא היה כל-כך פשוט. לא פעם מצאתי את עצמי מתבלבלת, ונוטה לאמץ לעצמי את התפיסות, הדעות, הרעיונות וההצעות שהרעיפו עלינו אנשי המקצוע. חלק מכל זה בהחלט האיר את עיניי ועזר לי לראות ולהבין דברים חדשים לגבי גילעד, לגבי עצמי, לגבי בן-זוגי ולגבי מערכת היחסים בין כולנו, אבל בהרבה מאוד מקרים חשתי תסכול. הרגשתי שה"מקצועיות" של אנשי המקצוע עומדת בינינו לבינם ומפריעה לנו להפגש באמת. האנשים הנפלאים הללו בילו במחיצתנו שעות רבות, אבל העיניים שדרכן הם התבוננו בנו, והאוזניים שדרכן הם הקשיבו לנו היו ממוסכות בשכבות עבות של ידע אקדמי. הרגשתי שמפגשי היעוץ והטיפול הללו נעדרו איזושהי אותנטיות בסיסית. כזו אשר מתקיימת בנוכחותה של הקשבה אמיתית ועמוקה. הקשבה מן הסוג שמתאפשר דווקא בנוכחותה המעודנת של אי-הידיעה.
ממרחק של זמן אני מנסה לברר עם עצמי, מה בעצם רציתי מהם? מה היה לי כל-כך חסר שם, ולמה עכשיו, מספר חודשים לאחר שעזבנו את הצפון, וחזרנו למרכז הארץ, אני לא מזדרזת לחפש לגילעד מענה טיפולי הולם? אני חושבת שמה שבעיקר הפריע לי היתה התחושה שהם יודעים. משהו ביחס המקצועי שזכינו לו נשא בחובו את המסר, שהם יודעים דברים שאנחנו לא יודעים. הם גילו אמנם המון סלחנות כלפי אי-הידיעה שלנו, ואפילו ניסו להרגיע אותנו, ולהסביר לנו, שאת מה שאנחנו לא יודעים הם יכולים לעזור לנו ללמוד. אבל בתוך כל זה חוויתי איזשהו עיוורון די קבוע כלפי מה שאנחנו כן יודעים. בעיקר התגעגעתי שם לאיזשהו כבוד כלפי מה שאנחנו מאוד יודעים והם לא יוכלו לדעתו לעולם, פשוט מפני שמדובר במערכת-יחסים עמוקה, מורכבת, חד-פעמית ודינמית מכדי שניתן יהיה אי-פעם "לדעת" או "להבין" אותה. והאמת היא שגם ממש לא צריך. כל השיח שהתפתח בינינו לבין אנשי המקצוע הנדיבים והנעימים שליוו אותנו, התאפיין בנסיונות לאפיין, לנתח, לצפות מראש, ולהבין את התגובות וההתנהגויות של גילעד. הנסיון הזה לדחוס את הילד החד-פעמי והמופלא שלי לתוך תבניות שנבנו בעמל רב על-ידי דורות של חוקרים ומטפלים, היה במידה רבה מתסכל ולא מספק.
אני חייבת להדגיש שאין לי דבר כנגד המחקר המדעי בתחומי ההפרעות הנוירולוגיות, ואף לא כנגד הפרוצדורות הטיפוליות. אחדות מהן התגלו כמאוד אפקטיביות, ועזרו לנו מאוד. כל מה שאני טוענת הוא, שעצם המתודה אשר לפיה אנשי מקצוע בתחומים הטיפוליים מבססים את היכולות הטיפוליות שלהם בעיקר על ידע אקדמי, כורתת במידה רבה את הענף עליו הם יושבים. מפני שהדבר הכי משמעותי עבורי כאמא, שרוצה לסייע לילד שלה הוא: התייחסות מעצימה. התייחסות שנותנת המון מקום לכל מה שאני "כן", ובעדינות רבה עוזרת לי להקשיב בתוכי למה שמבקש להשתנות בי. וכן, בתהליך מעודן מאוד גם לזהות איך אוכל לעשות זאת – עם עצמי, עם בן הזוג שלי, עם בני ועם שאר בני-משפחתי. העצמה אישית מתאפשרת בנוכחותה של תמיכה אוהבת וחומלת של אדם המבקש לסייע לי לגלות בתוך עצמי את העוצמות הגלומות בי, ולהביא אותן לידי ביטוי. תהליך כזה עשוי להתאפשר רק מתוך אי-ידיעה. שכן, ידיעה או ידע קודם של המטפל, מפריעה לי מאוד לפגוש את הידיעה הפנימית שבתוכי. במקרה הפרטי שלנו, מצאתי את עצמי לפעמים ממש "נאבקת" עם אנשי מקצוע על האמת הפנימית שלי, ושומעת לא פעם עד כמה אני טועה. מעבר ל"רעש" הפנימי ששיח מן הסוג הזה יוצר, יש לו גם נטייה חזקה לעורר בתוכי שפע של "שדים" בדמותם של רגשות אשם, הלקאה עצמית, ורגשי-נחיתות. לא פעם חשבתי לעצמי שאמהות שעסוקות קצת פחות ממני בתהליכים של מודעות עצמית, היו מוותרות הרבה יותר מהר על הקשבה לקולן הפנימי, ומפתחות תלות לא בריאה בידע ובעזרה של אנשי המקצוע.
זה הרגע לגלות גילוי נאות, ולספר שבשנים האחרונות אני עוסקת פה ושם בליווי של זוגות לקראת לידה ובשלבי ההורות הראשונים. אני מספרת על כך, כיון שבמסגרת הליווי הזה אני מוצאת את עצמי במידה מסויימת במקום של "אשת מקצוע". דרך המפגשים עם הורים צעירים אני מגלה כי בתרבות שלנו הורים צעירים מתקשים הרבה פעמים להיות בקשר עמוק עם הידיעה ההורית האינטואיטיבית שלהם. וגם כאשר הם שומעים בתוכם את האמת הפנימית שלהם, הם מתקשים הרבה פעמים לתת בה אמון. התרגלנו יותר מדי לסמוך על מומחים. זה באמת מאוד שימושי כשסובלים מכאב שיניים, כשמתקלקל לנו האוטו, או כשמתלבטים איך להשקיע סכום כסף, אבל זה מקבע אותנו בתוך תפיסה לפיה תמיד אוכל למצוא מומחה שיחלץ אותי מכל צרה או בלבול. כהורים התפיסה הזאת עומדת לנו לרועץ. להורים צעירים לוקח לפעמים הרבה מאוד זמן להבין שהם המומחים הבלעדיים בעולם לנושאי המשפחה שלהם. נדרשת מידה לא מעטה של נסיון וביטחון עצמי בכדי להכיר בכך ששום מומחה בשום תחום לעולם לא יכיר אותי ואת ילדיי, ולא את מערכת היחסים בינינו, טוב ממני. פשוט כי מדובר בהוויה עמוקה מאוד, פרטית מאוד ודינמית מאוד. זה לא אומר שאסור לי להתייעץ עם מומחים כשאני מרגישה צורך בכך. זה רק אומר שאחרי שמקשיבים לדעתם כדאי מאוד להפנות את הקשב פנימה, לדמום, ולבדוק: איך הדברים מהדהדים בתוכי? האם הם משרתים אותי ואת בני משפחתי במקום ובזמן שבו אנחנו נמצאים? מה, מתוך כל מה שנאמר, כדאי לי לקחת, וממה להתעלם? ותוך כדי כך אפשר גם להכיר בה, בידיעה ההורית הפנימית שבי, ולחוש תחושה עמוקה של כבוד והכרת-תודה על האפשרות לבוא במגע אותנטי ומשמעותי עם היכולת המופלאה להיות האמא הכי טובה שנולדה אי-פעם לילדיי.
תודה חגית.
תודה. זה כל כך מדויק
תודה חגית. אני חושב שאת ואתם בתור הורים ראויים להערכה רבה. גם הלכתם בדרך אחרת, בלי להתנגד, ועשיתם תהליך עם הילד, וגם בסופו של תהליך חזרת אל עצמך, אל המקורות ומצאת מה הפריע לך בתהליך. "נעשה ונשמע" הלכה למעשה 🙂
אני אישית רוצה לחנך את ביתי חינוך ביתי, ועם זאת אני גמיש לרצונות שלה, כפי שאת היית.
—
בדומה למה שחוויתם, למרות שביתי עדיין קטנה, אנחנו עשינו איתה תהליך של תיקון נושא הכניסה לשינה והיקיצות בלילה – במסגרת שנקראית "לילה טוב" – בליווי מומחית.
ראשית אני יכול לומר שבניגוד להמלצותיה, היות והם לא מכירים מצב כזה, אנחנו המשכנו לישון ליד יערה במיטות צמודות (כשהחשש שלה היתה שביתי לא תבין את גבולות המיטה שלה ולכן כל פעם תתעורר בשביל לפלוש אל שלנו)
בנוסף לכך המומחית הזאת עברה איתנו את כל הלבטים וההתנגדויות האפשריים – הייתי חייב לנסות את כל מה שחשבתי לנכון – וכל פעם ראיתי שזה באמת לא עבד – עד שלבסוף קיבלתי את המלצותיה לגמרי – יחד עם הגוון והסגנון האישי שלי להרדמה של ביתי.
–
עם כל זאת, כשהתבוננתי בעצמי ראיתי שהיתה לי (ולאישתי) חרדה עצומה מהבכי של ביתי – ושפשוט סרבתי להגיע למצב שבו היא בוכה – וביתי ניצלה את זה בתמימותה – כך שהגענו למצב בלתי אפשרי – בו אי אפשר להיפרד בלילה… ואז כתוצאה מהתשישות אי אפשר להרגיע את הילדה כשהיא מתחילה לבכות – לא על הידיים, לא בשירה, כלום…
..וכן… זה היה "פגם"… זו היתה נקודה של עיוורון… באופן בו גידלנו את ביתנו.
–
בתהליך זה הייתי צריך לעמוד פנים אל פנים מול ביתי – הנמצאית בזרועותי – ובוכה בכי היסטרי ללא מעצורים – בעמדה נחרצת (שהיא הבינה גם ללא מילים) שאומרת :
"זה זמן לישון, ואני עכשיו עוזר לך להירדם, ולא שום דבר אחר" –
ויחד עם זאת להכיל… להכיל, להכיל ועוד להכיל
ולומר לה בעצם בלי מילים: "אני פה איתך, בבכי שלך, ומזכיר לך, שהכל בסדר, והכל נעים ושקט פה מסביבנו. אבל את יכולה לבכות כמה שאת צריכה, ואני פה איתך אוהב אותך תמיד".
– וזאת היתה ההוראה של המומחית – להיות אסרטיבי מצד אחד – ולהכיל אינסופית מצד שני.
–
בעקבות הנסיון הזה הבנתי שיש אנשים, כמו ביתי, שיכולים לבכות בכי היסטרי גם בלי שכואב להם כל כך – בשונה ממני שכמעט אינני מצייץ גם בכאב הכי נורא. הבכי דווקא נבע מכך שהיא היתה תשושה ורצוצה, והיתה חייבת לישון – ואילו אנחנו לא שמנו לה גבולות.
ואילו ברגע ששמנו לה גבולות, היא הבינה והתרצתה מהר מאוד.
היום אני מבין שבאופן כללי יש לי חרדה ממצוקה של אנשים אחרים, יש לי חרדה לא לרצות אותם. מה שבעלי מקצוע למשל קולטים באינסטינקטים ההשרדותיים שלהם ומנצלים וגובים ממני מחירים מופקעים… אני מבין שאני צריך ללמוד לעמוד על שלי, ללמוד דווקא להגן ולהבהיר את המרחב הפרטי האישי שלי – לטובתי ולטובת אחרים.
–
בסיכומו של דבר אינני רואה הפרדה, לא בין חינוך ביתי, לא בין מומחים ומכונים למיניהם, לא בין סבא וסבתא, לא בין הדודים.
הכל זה מפגשים בין אנשים.
ולכל אדם יש משהו מיוחד לתת לביתי הקטנה.
ואני תפקידי הוא להיות שם תמיד, לשמור עליה, ולאפשר לה לבחור כשהיא יכולה – ועם זאת להפעיל את שיקול דעתי ולבחור בשבילה כשהיא אינה יודעת.
וחשוב מאוד: לזהות מתי אני אינני יודע – ולבקש עזרה.
חגית
כתבת מקסים וחכם
תודה בשמי ובשם כל ההורים הלומדים (גם אני מלווה זוגות במעגלי חיים…)
לילך
ראשית, תודה חגית, ותודה גם לאושרי על ההרחבה. הדברים מאד רלבנטיים בשבילי בימים אלו.
גם לי יש ילד שנכנס למערכת, ועוד למערכת החינוך האנתרופוסופית, שמצהירה במפורש שהיא "חינוך מרפא". אני נמצאת בבית, ולא מפרנסת. ומה שאני רואה כל כך ברור, זה איך עכשיו כשהוא מחוץ לבית, הוא זקוק לי שאני אהיה שם, פנויה פיזית ורגשית, לצידו.
בקצר-צרה, אני חושבת שאנחנו חיים בעולם כל כך מעוות ורחוק מאיך שהדברים "אמורים להיות", ואנחנו משלמים על זה מחיר גבוה. כשכל משפחה גרעינית היא כמו מדינה קטנה, שממוקמת על אי בודד. כל משפחה אמורה למלא כל כך הרבה פונקציות ולספק כל כך הרבה צרכים, של כל מרכיביה. לבד. זה כמעט בלתי אפשרי.
התחושה שלי היא, שהחברה מצאה לעצמה מין כאילו "קיצור דרך" (אחד מיני רבים), שאמור לאפשר לזוג הורים לצאת לעבוד, לבלות עם חברים, לצאת לחופשות ללא ילדים, ולא להיות פנוי לילדיו, אבל כן לקבל תחושה, שמישהו אחר עושה זאת במקומו. אני רואה הורים אחרים מסביבי, והג'אגלינג שהם עושים הוא מטורף. אני לא נכנסת למקום הזה של למה הם עושים את זה. אני רק יודעת שמה שהם עושים הוא מטורף לגמרי, .
המומחים ואנשי החינוך פשוט עושים את מה שנראה להם כתפקידם במערך החברתי (המעוות) הזה.
אני יכולה לציין מניסיון אישי, שכשאני שומעת עצות של המורים והגננות של ילדי, אני קודם כל מתנגדת.
(טוב אני חייבת לצאת, ויש לי עוד הרבה מה לכתוב, אז במחילה, אני שולחת ככה, לא ערוך, לא בדוק ולא גמור, ולכשאתפנה אמשיך)
שלום חגית. קראתי את המילים שלך והלב שלי התכווץ. אחר כך עלה בתוכי הרבה כעס ותסכול …
המילים שלך מצד אחד שלחו אותי אחורה אל השנים שבהן הייתי קלינאית תקשורת, במכון שמיעה ודיבור ובמכון להתפחות הילד, פוגשת עוד ועוד הורים וילדים שנשלחו ל"תיקון", רואה בתחושת תסכול גוברת איך טווח הנורמה הולך ומצטמצם לו אט אט ותוהה לא מעט על המקום שלנו המטפלים בתוך כל העסק הזה. קראתי את הדברים שכתבת על גלעד ומה שהכי כיווץ אותי היה התיאור של ההתנהלות בגן והרגע שבו הוא התחיל לסבול כיוון שהילדים העירו לו על כך שהוא לא מצייר מספיק יפה וחשבתי לעצמי איזה עולם מעוות, במקום שנשכיל ללמד את הילדים סבלנות וכבוד לאחרים, אנחנו צריכים לנרמל את כולם… אחרי שיצאנו לחינוך ביתי והפסקתי לעבוד, פצחתי בקריירה של מחקר על התפתחות הילד (זה ניסוח אחר לעובדה שנעשיתי אמא במשרה מלאה…) ודרך הילדים האישיים שלי גיליתי כמה רחב הוא טווח ההתפתחות, כמה יופי יש בדרך השונה והמיוחדת שבה מגיע כל ילד לאן שהוא מגיע ונתקלתי גם לא מעט בתגובות ה"נורמה" לילדים שלי ששתקו בחברת זרים עד גיל מאוחר ושמובנות הדיבור שלהם התפתחה מאד מאד בהדרגה ובקצב הלגמרי אישי שלהם…
בסופו של דבר, אני מצטרפת לתודות ומודה לך על הדברים האלה, אני לא יודעת אם יום אחד אשוב לעבודה ההיא אבל המסר הגדול שבדברים – "התיחסות מעצימה" – נכון לא רק עבור מטפלים אלא עבור כל אחד מאתנו שרוצה באמת לתמוך בעצמו / בבן-זוגו / בחבריו / בילדיו וכו' . תודה.
תודה לכולכם על התגובות החמות, הארוכות, הנוגעות…
משמח אותי בכל פעם מחדש לראות מה רב המשותף בחוויות ההוריות של כולנו, על-אף שכולנו חד-פעמיים כל-כך. אני מאמינה בכל ליבי שבעולם הזה שלנו, אשר בו "כל משפחה גרעינית היא כמו מדינה קטנה, שממוקמת על אי בודד", כדבריה של א', אנו ההורים זקוקים יותר מתמיד להכרה ביכולות ההוריות הטבעיות שלנו, לתמיכה, וליחס מעצים. אנו זקוקים לכך מעצמנו, מבני משפחתנו, מהקהילות שלנו, ומאנשי המקצוע אשר אמונים על הגשת עזרה מקצועית בעת הצורך – לנו ולילדינו.
מילאת אותי געגוע נעים ורך. 3>
חכמתך רבה , נהנת לקרוא וללמוד ממך.
היתה לי מחשבה בעקבות מה שכתבת:
האדם הוא יצור חברתי.
גם בשבטים(שכולנו פה מעריכים מאוד את מה שהיה פעם )לא כולם עשו את אותו הדבר.
היה אחד רץ וצד ממותות, אחד מגלף,אחת קולעת סלים.
לא כולם צריכים להיות אותו הדבר, מושלמים,בORDER אחד .
השאיפה של התרבות הנוכחית היא להצטיין.להיות עם 10 בתעודה בכל המקצועות.פסיכומטרי גבוהה(שזה גם מן סוג של מבחן כוללני כזה )
שוכחים שמי שטוב בתחום אחד, יכול להיות קצת פחות טוב בתחום אחר.
איש מכירות טוב יכול להיות אידיוט גדול בכל מה שקשור להגות ,מנהל טוב יכול להסתובב עם מתורגמן צמוד כי הוא לא יודע מילה בסינית.
רק שלילדים זה אסור.אה, כי אז מלגלגים עליהם.
כי ילדים הם עם אכזר.
סליחה , לא .אני לא חושבת שזה הוגן.
איפה המקום שלנו כאנשים מבוגרים וכהורים?
(אני לא שולחת את הילדים לגן ובית ספר ולכן אני לא מחפשת את הגננות והמורות שיענו לי.אני בטוחה שהן לא יענו,לפחות ברוב המקרים.)
החובה שלי היא ללמד את הילדים שלי שיש כל מני אנשים בעולם.
גם הם עצמם מיוחדים.
עם האורדרים והדיס אורדרים שלהם.ואני אוהבת אותם ואולי ככה הם לומדים לאהוב ולכבד את עצמם.
ואם יש ילד שההתנהגות שלו בעיתית מבחינתם-שיתפסו מרחק.
שיגנו על גופם כמה שהם יכולים ושיבקשו ממבוגר שנמצא שם כדי שיתערב.
אני לא מרשה ללגלג .ולא מענין אותי אם הילד שלי או של אחרים.זה לא משהו שיהיה בסביבה שלי.
גם אני לא רוצה שהדיבור שלנו בארוחת הערב יתמקד במה זה עשה ובמה זו עשתה.
תספר לי מה חדש אצלך.מה חשבת ?מה עשית?מה הרגשת?
————–
חגית,אני מודה לך על הכנות שלך והיכולת לשתף.לי עצמי זה לא ממש ברור.
אני יודעת שלו הייתי לוקחת את הילד לאיבחון כזה או אחר היו מוצאים ואומרים.
אני לא מומחית בתחום הזה , אני רק רואה את הילד שלי ויודעת שיש דברים שבקושי רב הוא מגיע אליהם, אם בכלל.ואני שמה לב לזה .
לו הייתי מאפשרת לו פעילות יומית חופשית לחלוטין, סביר להניח שבתחומים מסוימים הוא לא היה עוסק בכלל.
אבל אני מתעקשת לפחות מדי פעם יהיה אפשר לעבוד על זה ואפשר לקדם את זה .
בעתיד , כשיהיה בוגר,אני יודעת שהוא יתבטא בדרכים שנוח לו ושטיבעי לו.
יהיו דברים שהוא יעשה בעזרת הכישורים המיוחדים שלו ויהיו דברים שאומנם לא היה לו קל לרכוש אותם ויתכן שיצטרך לשוב ולתרגל כדי שלא ישכחו.הוא יהיה מספיק טוב בתחומים הללו,ואם זה יהיה לו ממש חשוב הוא ימצא חבר/עמית שיעזור.
ולמצוא חברים אתה יכול רק כשהלב שלך פתוח.
כשאין בך לגלוג על הזולת.כשאתה מודע לצורך שלך בעזרה בעינין זה או אחר,ומעבר לזה אתה בטוח בעצמך להגשים את היעוד שלך .
חגיתוש יקרה. מופלא כמה דרך את עושה דרך ההורות, ודרך להקשיב החוצה ופנימה. אני גם מזדהה דרך גידול הבן שלי שגם הוא עם D ' בסוף האיבחון שלו. הזדהתי עם הקושי לאבחן ולקטלג, עם הקושי של לנסות רק לבד ובאהבה לעזור לו. אצלי מה שממש עזר היה איבחון מעולה של ד"ר אילנה בן דרור, וליווי של עדה שלף אישה שהייתה מורה לחינוך מיוחד בכדורי (והיא מלווה הורים בצפון ) בדיוק בנקודת התפר שאת מתארת, ועזרה לנו להמשיך להאמין באינטואיציות שלנו ולא לוותר, ובו זמנית הלכה ודיברה בשמנו עם המערכת בשפה של המערכת, ומוססה את האנטי הנורא שהיה לנו אל המערכת,ונילחמה בשבילנו בדרכי הנועם שלה עם המערכת על הקלות לבן שלנו, עד שעבר לכיתה קטנה. ולבסוף הגיע מלאך בשם יעל סורוקה , המורה לחינוך מיוחד בכדורי, שהיא פשוט מורה רוחנית בעיני, החזירה לבן שלנו ולנו את האור בעיניים, הגאווה העצמית, הגב הזקוף. והיא עושה את זה לכל מי שמגיע אליה. אז זה הניסיון שלי, חזרנו לעצמנו בסוף יחד עם המערכת הרגילה, וזה היה שעור ענק לטיפוסים אנרכיסטיים כמונו. בקיצור מה המסר? להקשיב עמוק למה שיודעים בבטן (משהו הטריד אותי מהלידה), ולהקשיב גם למה שלא יודעים, (וללמוד ), להקשיב האם מי שמולי עוזר ונוכח באמת (אלטרנטיבי או מערכתי, לא בהכרח משהו שבאידיאולוגיה שלי עזר וגם לא בהכרח אלו ששונים ממני הזיקו) להסתכל על הילד ועל עצמנו, לא להתייאש, וקצת מזל……. אסכם בהמלצה חמה על חגית נובק הנהדרת שאני מכירה אישית,היא אדם מדהים עם המון ידע ויכולת לתמוך במשפחות ובהורים שבדרך. הלוואי שהייתי זוכה להכיר אותה בהריון שלי ולהתכונן להורות. אני אמליץ עליך לכל מכרי במרכז. מי כמוני יודעת כמה יועצת כזו יכולה לחרוץ גורלות.
תודה רבה על דברייך המרגשים.
מקסים מקסים. בהזדמנות אדבר איתך בעל פה (-:
אחותי האהובה. כמו תמיד – תבונתך, התבוננותך, כנותך וכתיבתך – נוגעות, מחכימות ומרגשות. ועל כך כמו תמיד – תודה!
כפי שאת בטח מתארת לעצמך כ"איש מקצוע" דבריך עוררו בי מחשבות ורגשות שונים- עליהם בטח נמצא את ואני את ההזדמנות לשוחח… בינתיים רציתי לשתף בעיקר במחשבה אחת:
האדם הוא יצור חברתי. הוא זקוק לאחר ברמות רבות. לעתים קרובות נוכחות, הקשבה, הכלה ושיקוף של האחר נחוצים לנו על מנת להקשיב לעצמנו, להתבונן פנימה, להבין את עצמנו, מה נחוץ לנו ומה אנו רוצים (ראה ערך "שיחת נפש עם חברה טובה"…). אנשי מקצוע רבים (בודאי לא כולם) יודעים להעניק את המרחב התומך והמעצים על מנת שהתהליכים האלה יתרחשו. הם יודעים כמה חשובה אי הידיעה כדי לאפשר זאת. ביון, פסיכואנליטיקאי מפורסם, אמר כי על התרפיסט להגיע אל כל מפגש טיפולי "ללא זכרון וללא תשוקה" – כלומר ללא אג'נדה, מטרה או ידיעה, אלא לבוא למפגש כאדם הבא לפגוש אדם אחר, להיות אותנטי, נוכח, מקשיב, סקרן, מתוך רצון אמיתי ללמוד יחד עם המטופל, להתלוות אליו באמת למסע חיפוש…
עוד נאמר (לא זוכרת על ידי מי) כי במפגש טיפולי אמיתי שני הצדדים – המטפל והמטופל- לומדים, עוברים שינוי, וכי אם המטפל לא השתנה בעצמו, אזי סימן שלא התרחש מפגש אנושי אמיתי ועל כן לא התרחש טיפול! מכאן הוסיפו אחרים וטענו כי התפקידים של "מטפל" ו"מטופל" וההבחנה ביניהם כלל אינם ברורים וקבועים.
יחד עם זאת, ההורות האינטואיטיבית שלנו (זו שמקשיבה פנימה, ומגיבה ברגישות ואהבה לילדנו…) לפעמים מוליכה אותנו להתייחסויות הוריות פחות מותאמות כאשר ילדנו נולד עם מערך ביולוגי (נוירולוגי/נפשי/חושי/וכו'…) שונה מאוד מזה של שלנו, ואיננו מודעים לקיומו של השוני, או איננו מבינים את מהות השוני באופן מספק. לכן במצבים אלה, ידע "מקצועי"/"מדעי"/"אובייקטיבי" (שאגב נבנה לא רק על מחקר אלא גם, ואולי בעיקר, על נסיון קליני מצטבר עם בני אדם – שעל אף היותנו שונים וייחודיים מסתבר שאנו גם דומים זה לזה במידה רבה, והדמיון הזה יכול לשרת אותנו בהבנה של החוויה האנושית…), יכול מאוד לסייע בידינו. כמובן, כפי שכתבת, כהורים תפקידנו ואחריותנו "לסנן" מה ניקח מתוך הידע הזה, ולעשות את ההתאמות הספציפיות לילד החד-פעמי שלנו, לעצמנו, למערכת היחסים שלנו עמו, למשפחה, לתרבות שלנו, וכד'.
כיום, אנשי מקצוע כבר יודעים, תודה לאל (אולי חוץ מכמה רופאים :)…) עד כמה חשוב דיאלוג אמיתי עם המטופל – בעיקר עם הורים לילד מטופל – ממקום אמיתי של כבוד. כל איש מקצוע יודע לדקלם כי "ההורה הוא המומחה האמיתי לילדו", אבל לא כולם מצליחים כל הזמן לזכור וליישם זאת. בכל מקרה, חשוב ומועיל תמיד לקבל תזכורת לעניין המהותי הזה. בטח כשהיא מוגשת בכל כך הרבה תבונה, חמלה ואהבה אנושית כמו שאת הגשת אותה.
אני מרשה לעצמי לשלוח קישור לכמה "אנשי מקצוע" שידעו להעריך את הדברים שכתבת.
באהבה ענקית,
ענת
תודה רבה על הדברים שכתבת
אני סטודנטית לריפוי בעיסוק, והדברים שכתבת וגם הדיון שאחריהם נתנו לי הרבה מאוד חומר למחשבה ונקודות לשם אליהן לב.
תודה גדולה לכולכם. משמח אותי לגלות כי הדברים רלוונטיים ומדברים אל רבים.
תודה ענקית. לו רק יכולתי לספר באילו מקומות נגעת בי, ברגישות רבה, וחיזקת, להמשיך בדרך ההקשבה והאמונה העצמית, כאם, המגדלת את ילדיה בחינוך ביתי, אבל גם כמטפלת רגשית בבי"ס לחינוך מיוחד. כן, כך, ממש בלב המערכת, שבתוכה אני מתהלכת שנים בתחושה של בדידות וזרות וניכור ושאלה אינסופית ולא יכולה לעזוב בגלל המפגש עם הילדים שנקלעו לשם.
ריפוי באיבחון. זה נשמע לי כמו משהו שמסביר את הנקודה
תודה לך על תובנות שחשבתי לעצמי ושאת הצלחת להעלותן בצורה כה מדויקת