קראתי את הרהורי הפתיחה שכתבה יונת לגיליון בנושא “ידע" ונעצרתי על השאלה "האם מידע הופך לידע?"

אני אוהב להיתקע על משפט אחד כשאני קורא טקסט ולקרוא אותו שוב ושוב. אני אוהב שאלות. למילה מידע אני אדיש והמילה ידע מעניינת אותי. בידע יש יישום של המידע, בידע יש משהו עתיק. ידע מועבר ממורה לתלמיד; מידע פשוט קיים ובדורנו מאד זמין; ידע הוא ברשות האדם. לפי ויקיפדיה: ידע הוא מידע אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. אולי זאת תשובה לשאלה: האם מידע הופך לידע? מידע הופך לידע לאחר שעבר לרשות האדם.

הידע שרכשתי בתור ילד לא התקבל בביה”ס. הידע נלמד מחוץ לבית הספר ובהפסקות. במגרש המשחקים ובפרדס מאחורי בית הספר. באינטראקציה עם ילדים אחרים שיודעים ומהם אפשר ללמוד. ילד שיודע לא לפחד, ילד שיודע לזרוק אבן ולפגוע, ילד שיודע להרשים ילדה, ילד שיודע למצוא חן ולהתקבל בחברת הילדים. בילדותי ובנערותי השתתפתי בחוגים, בעיקר ספורט ואמנויות לחימה. באומנויות הלחימה הלמידה היא מתוך התבוננות ועשייה. יושבים בשורה כשהמורה מדגים ומתבוננים. כשקמים מהמזרון לתרגל, מתרגמים את מה שהעין ראתה ונרשם בתודעה לתנועה. אם יש מזל, זוכים להדגים עם המורה, לחוש את התרגול וכך גם הגוף זוכר. התלמיד נבחן פעמים רבות במהלך לימודיו. המורה נבחן בכל רגע ע"י תלמידיו. כל עוד התלמיד לא נמצא בוודאות/ אמונה/ הסכמה שלמה ביחס ללימוד וביחס למורה, הוא בוחן את המורה, בזמן הלימוד ובעיקר מסביב ללימוד. המורה שלי, ממנו אני לומד גם היום, ומולו אני בוודאות מלאה, מלמד כי על התלמיד "לגנוב" את הלימוד מהמורה. מורה יכול ללמד טכניקה – איפה להניח את הרגל, איך להניע את הידיים והאגן. אבל אם התלמיד רוצה להפוך ידע זה לשלו, הוא צריך לגנוב את הידע. המורה לא מלמד את כל התורה, בטח שלא במילים. הוא משאיר חלק "נותר להשלמה" עבור התלמיד ורוח החקירה. התלמיד מתבונן במורה, חוקר בתרגול ומנסה להשלים את הידע החסר ולהפוך אותו לשלו.

המושג היפני הוא 技を盗む ובאנגלית Waza o nusumu , בעברית בתרגום של גוגל: " לגנוב את התרגיל" . המורה נותן לתלמיד את המרחב ללמוד ולחקור את התורה על מנת שישתכנע בלב שלם בנכונות התורה/ הדרך אותה מלמד המורה. לאחר שהתלמיד יהפוך ידע זה לשלו, יהפוך הוא לחוליה הבאה בשרשרת ויוכל להעביר את הידע לתלמידו. מחשבה זאת שולחת אותי לספר "זן באמנות הקשת" מאת אויגן הריגל (תרגום מגרמנית: צבי ארד) “בשיחה מקיפה שאלתי פעם אחת את מר קומצ'יה, מדוע הסתכל המורה זמן כה רב במאמצי-השווא שלי לדרוך את הקשת דריכה "רוחנית”. מדוע לא דרש מיד את הנשימה הנכונה. "אמן גדול,” אמר, “חייב להיות גם מורה גדול, ואצלנו הדברים צמודים, בבחינת מובן מאליו. אילו התחיל באימוני נשימה, לא היה מצליח לשכנע אותך, שלהם אתה חייב את התודה הגדולה. תחילה היה עליך להיכשל במאמצייך, ורק אז היית מוכן לתפוס את גלגל-ההצלה שהטיל אליך.”

ידע נרכש בעקבות התנסות או ניסיון. אני יודע לעשות משהו – ניסיתי לעשות משהו, הצלחתי ואני מבין מה עשיתי. על מנת שהמורה יעביר את הידע לתלמיד, הוא צריך לחיות את הידע בעצמו. כשהמורה הוא דוגמא חיה – התלמיד יכול לגנוב את הידע מהמורה. בדרך פלא, המורה רק מתחזק מהגניבה. להבדיל מגניבה רגילה, בה האדם שגנבו ממנו נותר ללא מה שנגנב, במקרה זה המורה לא מאבד דבר – להפך. המורה זוכה בהמשכיות ובנגיעה בנצח. המורה חי דרך הידע שהעביר לתלמידיו גם אחרי מותו. הידע עובר, הידע חי.

האם מידע הופך לידע? אני חושב שדרך אחת להפוך מידע לידע היא הלימוד ממורה. המידע קיים וזמין. ניתן ללמוד גם מספר וסרטון ב-youtube . שפע מידע זורם בכל רגע. על מנת להתמיר מידע-נלמד לידע יש לעבור תהליך נוסף. ביחסי מורה-תלמיד תהליך מעניין הוא השלמת הידע החסר ע"י התנסות וחקירת התלמיד. המורה מעביר מידע ומדגים את הידע, את הדרך. התלמיד מתרגל, חוקר, רוכש ידע ומיישם. הידע חי, משתכלל ומתפתח. השרשרת, בה עובר הידע, מורכבת מחוליות: מורה, תלמיד שהופך למורה ומקבל תלמיד וחוזר חלילה.

נושאים: ידע, למידה, פעילות גופנית