26 ביוני, 2012

פסיכולוגיה בשירות הפוליטיקה

במאמר מעניין בהארץ כותבת אווה אילוז על מקומה של הפסיכולוגיה בפוליטיקה, על השימוש שנעשה בפסיכולוגיה כדי לאפשר לאנשים להתמודד עם הדיכוי שלהם ולא לצאת נגדו. באמצעות הפסיכולוגיה אנשים לומדים שהכעס שלהם לא נובע מנסיבות החיים אלא מגישתם לחיים ולומדים להפחית אותו.

אילוז טוענת:

מכל הרגשות, כעס הוא ככל הנראה הרגש הכי פוליטי: בלעדיו, קשה לחשוב על מהפכות, הפגנות ומחאה חברתית. אולם התרבות הפסיכולוגית שסביבנו אומרת לאנשים כעוסים שהכעס הוא בעיה אישית שלהם, שיש לו סיבה פסיכולוגית, שאפשר וצריך לטפל בו, שכישלון בהתמודדות איתו רק מוכיח את אוזלת היד של האדם הכועס.

אבל ישנה עוד אפשרות חוץ מאשר להכנע לסדר החברתי הקיים או לפעול נגדו בזעם.

אפשר להסתכל בעינים פקוחות בניצול חוצה המעמדות והגבולות הקיים בעולם – הכלכלי, הגילאי, המעמדי, הגזעי, הלאומי, הגאוגרפי, הבריאותי… אפשר להתבונן בו ולהשתדל ככל יכולתנו לא להיות חלק ממנו. אפשר להתייחס בכבוד לאנשים הסובבים אותנו, אפשר למצוא את הדרך להיות חלק מקהילה, אפשר לתמוך באנשים מוחלשים בתוך הקהילה – זקנים למשל, אפשר לעודד כלכלה מקומית ולא לתמוך באלה שכוונתם להתעשר (לא להתפרנס!) מזה שאנחנו נאכל, אפשר לעשות שימוש חוזר בחפצים, אפשר סתם לעזור לשכנים, אפשר לשמור על הכדור.

למען כל אלו לא נדרש זעם. להיפך. לשם כך נדרשות נחת רוח וחמלה.

אני מסכימה עם אילוז שהשימוש שנעשה בטיפול ובידע הפסיכולוגי הוא פוליטי ונצלני – להפוך את האדם לכמה שיותר נורמאלי, זאת אומרת כמה שיותר קונה.
אבל בחלק מהגישות שהתפתחו בתוך המסורת הפסיכולוגית אפשר להשתמש כדי להיטיב עם איכות חייהם של בני האדם ולאפשר להם דרך החוצה מהתלות הקורבנית בממסד הכלכלי, המדיני, החינוכי והבריאותי.

7 תגובות   (רסס)

  1. דרור גרין הגיב:

    שלום אורנה,

    באותה מידה אפשר לומר על מי שכותב שהכיבוש משחית שבחלק מן המקרים חיילים ששירתו בשטחים הכבושים הפכו להומניים ועזרו לאוכלוסיה הכבושה.

    אווה אילוז אינה פסיכולוגית, ולכן גם לא התייחסה בפירוט לגישות הטיפול השונות (כלומר לפסיכותרפיה ולא לפסיכולוגיה). היא כתבה על ההיבט הפוליטי של הפסיכולוגיה, ולא על ההשפעה הטיפולית.

    אבל זה בדיוק התחום בו אני עוסק, ואני יכול לומר שהמיתוס של ה'נפש', כמו המיתוס של 'אלוהים', יצר דת גדולה והיררכית המשפיעה על כל תחומי חיינו.

    אכן, הטיפול הנפשי ('פסיכותרפיה' ולא 'פסיכולוגיה') כולל גם גישות הומניות, אבל עד היום השפעת הרעיונות הפסיכואנליטיים של פרויד ניכרת בכל תחומי חיינו, למרות שהיא מבוססת על רעיונות מיסטיים שלא ניתן לבדוק אותם באופן מדעי (קיומה של הנפש, מודלים של הלא-מודע, תסביך אדיפוס וכו'). כך, למשל, בכל העולם במשפט פלילי נקבעת אשמתו של אדם הנשלח לכלא על סמך עדותו של פסיכולוג בדבר כוונותיו. האמונה בכך שפסיכולוג יודע למה אדם אחר התכוון אינה שונה מן האמונה במכשפים וקוסמים.

    באופן דומה משפיעה ה'פסיכולוגיה' על קבלה לעבודה, על בחירת בני-זוג ועל כל תחומי חיינו, מבלי שהנחות היסוד נבדקו.

    אני מסכים אתך שיש גישות שאפשר להשתמש בהן כדי להיטיב עם איכות חייהם של בני-אדם, ואני גם מאמין שכל הפסיכולוגים חושבים שהם מיטיבים עם חייהם של בני-אדם (וגם כל הפוליטיקאים). חקרתי מאות גישות לטיפול נפשי, כדי להבין מה יוצר את הקשר המיוחד בין מטפל למטופל, כלומר מה נחשב להצלחה בטיפול, וגיליתי שמעבר לאמונה בעיקרים המיסטיים של הפסיכותרפיה הסיטואציה הטיפולית כוללת מרכיבים היוצרים במטופל תחושה של ביטחון, ומטפלים שיודעים לעשות בזה שימוש אכן מיטיבים למטופליהם.

    לשם כך אין צורך בפסיכותרפיה או בתיאוריות השונות, ומתוך ההבנה הזו פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי' המאפשרת לכל אדם ליצור לעצמו תחושה של מקום בטוח, ללא התלות המסוכנת במטפלים בנפש.

    להתראות,

    דרור

  2. ענת שן הגיב:

    תודה אורנה שאת מעלה נקודה כל כך חשובה ורלוונטית לימי הגעש האלו.
    דברייך הדהדו בי כך שכבר "ממש התיישבתי" לחשוב ולכתוב – בעצם הוספתי עוד כמה מעגלי חיתחות*.
    (*מושג בפיזיקה המתאר תגובה של גז או נוזל להפעלת כוח נקודתי עליהם – למשל העיגולים הנוצרים במים לאחר נפילת אבן לתוכם).

    גם לפי הגישה הרוחנית לחיים, האדם מופנה קודם כל פנימה, להתבונן בכעסיו ובדפוסיו, כדי להתפתח וליצור שינוי, ולא החוצה אל הנסיבות.
    כאשר שרי אריסון פרסמה בזמנו את הכרזות על תחנות אוטובוס האומרות "השלום מתחיל בתוכי" הדבר עורר המון כעס בציבור.
    אמרו, כמה קל לה לדבר ככה, עם כל המיליארדים האלו.
    אך העובדה ששרי אריסון עשירה ככקורח, אינה פוגמת בחכמה המובעת במשפט הזה.
    העובדה ששרי אריסון עשירה ככקורח, כנראה גם אינה מקלה עליה בהכרח לממש את הנאמר בו. ולדעתי האישית, העובדה ששרי אריסון עשירה ככקורח, גם אינה פוגמת ברצון האמיתי שלה להטיב, בדרכה.

    את מה שקורה היום בזירת המחאה החברתית לבין המדינה המיוצגת על ידי נבחריה ועסקניה, אפשר להשוות למצב בין בני זוג שנקלעו לדפוס של מריבות קולניות. זהו שלב שבו הצדדים (או אחד הצדדים) מגלים כמה לא טוב להם במצב הקיים ודורשים מבן הזוג שישתנה, שיבחין שיקשיב, שיראה, שיעשה, שיאשר, שיפרגן – שימלא חוסרים שלא נענים.
    שלב המריבות הקולניות יכול להימשך לנצח, וגם את המצב הזה עדיין נוח מאוד לפוליטיקאים לשמר. כי שלב המריבות הקולניות הוא שלב שבו כל הדפוסים הקודמים נמשכים.
    אם הנפשות הפועלות ממשיכות להתבונן פנימה והחוצה – יגיע שלב שבו הן יגלו שהמריבות אינן מקדמות שינוי מהותי, ואינן מביאות תועלת ממשית, אלא יוצרות לופ של פעולה ותגובה, ומזינות רק את המשך קיומן. רק שינוי פנימי תודעתי עמוק יותר (אפילו של רק אחת מהדמויות הפועלות) – יניע את תחילת השינוי החיצוני המיוחל.

    הדפוס הקורבני דורש מאיתנו להכיר בו, ולזהות אותו באופן מהותי בתוכנו על מרב צדדיו וביטוייו, לפני שנוכל להשמיע מתוך תוכנו צעקה מהדהדת וחד משמעית – "די!!!!"
    הצעקה הזו מסמנת את נקודת המפנה האמיתית. (לפעמים הצעקה הזו עשויה מרצף של כמה צעקות קטנות יותר).

    מצד אחד לרוב נדרשת מוטיבציה פנימית אדירה כדי ליצור שינוי פנימי-חיצוני אמיתי, ומצד שני אפשר לקדם את התהליך בעזרת דמות או דמויות שישקפו את את שלבי התהליך ויהדהדו אותו חזרה. עזרה מבחוץ תוכל אולי לעזור לבעל הדפוס להתבונן בדפוס, להכיר אותו, ולהבשיל ובסופו של דבר להשיל את הדפוס מעליו.
    פסיכולוג, קואצ'ר, מטפל, רופא או חבר טוב – יכולים לשקף, לעודד, לתמוך, לקדם. לפעמים מדהים לגלות כמה שיקוף איכותי יכול לקדם תהליך כזה.
    לפעמים חלק נכבד בתהליך כולל התנערות מהדמויות האלו עצמן.

    אך חשוב לזכור – התומכים מבחוץ לא יכולים לייצר את המוטיבציה הפנימית ואת המודעות שתביא לשינוי. השינוי האמיתי הוא תמיד שינוי תודעתי. ומה שקורה בחוץ רק משקף את השינוי הפנימי.

    לחיי המהפכות הפנימיות!

  3. עודד הגיב:

    דרור, כתבת שכל הפוליטיקאים חושבים שהם מיטיבים עם חייהם של בני אדם.
    לצערנו, בחלק גדול מהמקרים אני חושב שבני האדם שהם מיטיבים עמם, הם הם עצמם.

  4. דרור_גרין הגיב:

    שלום עודד,

    כשכתבתי שרוב הפסיכולוגים מאמינים שהם מיטיבים עם מטופליהם (למרות שלעתים קרובות הם מזיקים להם) כשם שהפוליטיקאים מאמינים שהם פועלים למען אחרים, התייחסתי למאפיין מעניין של טבע האדם.

    גם אני חושב, כמוך, שהפוליטיקאים מיטיבים בעיקר עם עצמם ועם מעגל ההתייחסות המצומצם שלהם, אבל זה כמובן טריוויאלי ומובן מאליו. מה שמעניין הוא שהם פחות ציניים ממה שהם נראים, ושהם יכולים לעשות זאת דווקא משום שהם משכנעים את עצמם שמותר להם לעשות זאת משום שהם פועלים לטובת הכלל.

    המוח האנושי אינו פועל באופן רציונלי, והוא תמיד יוצר לעצמו נרטיב המתאים לו, גם כשמבחוץ הוא נראה מופרך (כמו, למשל, כל נרטיב דתי). זה מסביר את העובדה שיש בעולם מעט אנשים 'רעים' שבאופן מודע רוצים לפגוע באחרים. אני בטוח שמשה קצב באמת מצליח לשכנע את עצמו שקורבנותיו רצו ליהנות מיחסי-המין אתו רק משום שהוא חכם וחזק ויפה, ולכן בחר לשבת בכלא ולא להודות בעבירה.

    בספרו החשוב של יובל נח הררי, 'קיצור תולדות האנושות', הוא מסביר שהאידיאולוגיה הנאצית מבוססת על האידיאולוגיה ההומניסטית, ושמבחינה אבולוציונית כוונותיהם היו טובות. הם רצו לשפר את הגזע האנושי.

    יום טוב,

    דרור

  5. עדינה ניפו הגיב:

    רשימה שבהחלט מעוררת אדוות…
    ענת שן, כתבת כל כך יפה וברור בהמשך לדבריה של אורנה
    תודה

  6. אורנה שפרון הגיב:

    תודה לכל המגיבים.
    תודה שמתפתח כאן דיון בנושא שבעיני הוא חשוב.

    דרור,

    תודה על התגובה שלך. היא מאפשרת לי לחדד את המסר שאני רוצה להעביר. ואולי הוא לא כל כך ברור ברימה שכתבתי.

    העניין הוא שלעניות דעתי הכעס הוא לא מניע מיטיב למהפכה. כעס מביא עוד כעס. בהתחלה כועסים על אלה שלא חושבים כמונו ואחר כך מתחילים לכעוס גם על עוד ועוד אנשים.

    על פי מה שכתבה אילוז במאמר היא כל כך מאמינה בכוחם הגדול של המערכות הגדולות – מדינה, כלכלה וכו' עד שהיא לא מאמינה שאפשר לפורר אותם בלי להשתמש בכעס, אלא בבחירה מושכלת להשתמש במערכות הללו כמה שפחות. בעצם היא גם סוג של קורבן (של הפסיכולוגיה?), מכיוון שאיננה מאמינה ביכולותו של היחיד לחולל שינוי מיטיב בחייו אלא באמצעות התנגדות לשלטון.

    אני מסכימה איתך בעניין תחושת הביטחון, ורוצה בהזדמנות זאת לומר לך שהספר של "אימון רגשי" מאיר עיניים ושווה קריאה. בכך שהוא מפנה את תשומת הלב לעבודה שבאמת יכולה להיטיב עם תחושת ביטחון ולכן גם עם המצב הרגשי בכלל. שמה הרבה פעמים לא בהכרח קורה ב"טיפולים פסיכולוגיים".

    תודה.

    ענת,
    נעים להפגש (אחרי שנים….).
    תודה לך על דברי ההמשך…

  7. דרור גרין הגיב:

    אורנה יקרה,

    לא במקרה כתבתי שאווה אילוז אינה פסיכולוגית, ושהביקורת שלה על הפסיכולוגיה היא ביקורת חברתית.

    המושג 'כעס' (כמו כל מושג אחר) יכול להיות מובן בדרכים שונות, וקשה לדון בו ללא הסכמה על שפה משותפת.

    גם אני מבין את ה'כעס', כמוך, כביטוי לקושי אישי, לטראומה, שהשימוש בו מעורר תמיד כעס נגדי. אווה אילוז יוצאת נגד ההתמקדות של פרויד, ובעקבותיו ה'פסיכולוגיה' כולה', במניעים התוך-אישיים של הכעס, ובהתעלמות מן המערכות החברתיות בהן אנו פועלים (רק הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית מעניקה להקשרים החברתיים את החשיבות הראויה).

    כהלום-קרב אני מתמודד מדי יום עם הכעס, שהוא ביטוי אישי לגמרי לטראומה הפרטי שלי, אבל אני יודע שלפסיכותרפיה אין כל תשובה ופתרון לפוסט-טראומה, ובדרך-כלל היא אפילו מעצימה אותה. הדרך היעילה ביותר לסייע להלומי-קרב היא לחזק את המערכת התומכת בהם, את המשפחה, החברים, מקום העבודה, כדי לאפשר להם לשוב ולתפקד לאחר שאיבדו את האמון במערכות החברתיות (ולכך מיועד האימון הרגשי).

    אינני חושב שאווה אילוז אינה מאמינה שהיחיד אינו יכול לחולל שינוי בחייו ללא התנגדות לשלטון. ההתנגדות שלה לפסיכותרפיה (המכונה בטעות 'פסיכולוגיה') מכוונת לכוחנות ההיררכית של הפסיכותרפיה, המשתלבת בכל המערכות השלטוניות בהנאה רבה. בכך היא צודקת לגמרי. היא אינה טוענת שהכעס הוא רגש טוב ובריא והכרחי לשינוי חברתי. היא פשוט טוענת שגם הכעס הוא ביטוי חברתי, ולא רק תהליך תוך-אישי כפי שהפסיכולוגים טוענים, ולכן מותר לתת לו ביטוי.

    מחאה חברתית איננה פעילות רציונלית מתוכננת, והיא תמיד ביטוי רגשי של כעס ותסכול. זו הסיבה שממשלות ותאגידים וחפשו שעירים לעזאזל, ויכנו את מנהיגי המחאה בשם 'שמאלנים' או 'אנרכיסטים' או 'אלימים'. אבל אלימות וכעס המנותבים למחאה חברתית הם התנאי לכל שינוי חברתי, כמו מרד הסטודנטים בצרפת ומהפיכות רבות אחרות. גם בישראל למחאה יהיה סיכוי רק כאשר מנהיגיה יפסיקו לחשוש מן הדימויים ה'פסיכולוגיים' ולא יחששו לבטא את כעסם.

    יום טוב ונעים,

    דרור

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )