רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 8 ביולי, 2012

חלום ליל קיץ

(מתוך גיליון 46, מאי 2003)

אנחנו נוסעים במכונית לחיפה, לבדיקה. נוסעים לאט לאט. אני בשמירת הריון, והבחילות הורגות אותי. אז נוסעים לאט. בכביש החוף אנחנו עוברים על פני כמה זוגות אופניים. אני מתבוננת איך הם נהדפים מהרוח שעושות המכוניות האחרות שעוברות לידם לפנינו. אני חושבת על עשן האגזוזים שהם נושמים. אנחנו עוברים לידם לאט, אפשר לראות את הרוכבים ואת שבריריותם של האופניים בצידי הכביש. אני מתחילה לחשוב איך היה נראה הכביש, איך היתה נראית רכיבה על אופניים בכביש הזה, בלי המכוניות.

נגיד יש משבר עולמי, לא מגיע דלק לישראל בכלל. אין דלק. אי אפשר לנסוע במכוניות. הכבישים ריקים ממכוניות. אנשים צריכים למצוא דרכים אחרות לנוע ממקום למקום בארץ.
והנה מגיע המפגש השנתי של "באופן טבעי" בפארק הירדן. איך נגיע למפגש?

חלק יגיעו באופניים. אחרים יעשו טיול ברגל, עם הציוד והתינוקות על הגב. אפשר גם לקשור לאופניים מין עגלה קטנה על גלגלים, ועליה לקחת ציוד. אפשר להגיע בעגלה עם סוס או עם חמור. התינוקות על אמא שלהם, נגיד בעגלה רתומה לסוס. והנה אנחנו, כל אחד באופניו, הילדה על כסא קטן אצלו והתינוק על הגב שלי, גוררים מאחורינו מין עגלה קטנה על גלגלים. מה בעגלה? אוהל ושמיכות, בגדים להחלפה וסבון, פתילייה או גזיה, סיר ומחבת, שתי צלחות וסכו"ם, סכין קילוף וסכין חיתוך, שמן, אורז. אי אפשר לקחת דברים שצריך מקרר בשבילם אלא רק מצרכי יסוד.

הנה נושא שצריך לחשוב עליו: המזון משתנה כשהתחבורה משתנה.

כמה זמן ייקח לנו להגיע לפארק הירדן ככה?
שלושה ימים. שלושה ימים למי שבא מתל אביב או מירושלים.

איך אני יודעת? זה קל. עשיתי את הדוקטוראט על ארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה. קראתי סיפורי מסע, נתונים טכניים, ספרי חשבון לילדים עם בעיות כגון: "בכמה שעות יגיע האיש מיפו לירושלים אם מהירות ההליכה שלו היא … קמ"ש והמרחק כ-60 ק"מ?" אני זוכרת שהתשובה היתה: 7 שעות. 7 שעות הליכה. זה הכל. אם יוצאים בארבע בבוקר (כדי ללכת בשעות הנעימות), מגיעים בסך הכל ב-11.

הנה עוד נושאים שצריך לחשוב עליהם: כשאין מכוניות, קצב הזמן של החיים משתנה. וגם ההתייחסות לשעות היום משתנה. פתאום חשוב מתי יוצאים, מתי הולכים, מתי מגיעים. פתאום לא נמצאים בתוך בועת המיני-אקלים של המכונית הממוזגת, אלא על האדמה, במגע בלתי אמצעי עם מזג האוויר, שעות היום, האור והחושך.

אז אם לוקח שלושה ימים להגיע למפגש, ושלושה ימים לחזור, ברור שהמפגש לא יארך שלושה ימים!
לא. בטח שלא. המפגש ייארך… חודש! כן, חודש.

אנחנו נעשה שם מחנה למשך חודש שלם. ירח מפגש, שבו נגור יחד בתנאי מחנה. פתאום אני מבינה: ירחי כלה! פעמיים בשנה היו כינוסים בישיבות הגדולות בבבל, כל תלמידי החכמים היו באים לשמוע את רבם, באדר ובאלול – בין העונות החקלאיות! ברור! הרי רק בעונה ה"מתה" מבחינת העבודה אפשר היה לצאת ללמוד תורה, וברור שעד שהגיעו ועד שחזרו – אין בזה שום טעם אם לא שוהים במקום חודש שלם!

ובדרך אנחנו, על האופניים שלנו עם העגלה, פוגשים עוד חברים מ"באופן טבעי" שהולכים למפגש. אנחנו פוגשים חברים שהולכים ברגל. אנחנו לוקחים את האופניים ביד והולכים איתם כברת דרך, כי נעים ללכת בחברותא, ומבחינתנו המפגש כבר התחיל. ההתרגשות עולה ככל שהחבורה שלנו גדלה. הילדים עייפים, אבל כל כך כיף להם שהם לא מרגישים את הדרך.

שנים אני נוסעת לעמק החולה ומרגישה שם רע מאוד. מין נפילה כזאת לבור של עייפות. לחץ הדם יורד לי ואני לא מסוגלת להזיז את עצמי. הרופא הסיני שלי אמר לי שהגוף שלי סובל מהמעברים המהירים האלה בין אקלימים שונים.
אבל כשעוברים לאט, בקצב ההליכה האנושי, מאזור לאזור בדרך לפארק הירדן, יש לגוף זמן להסתגל. לא זו בלבד שכוחותי לא פוחתים, אלא שאני מתמלאת באנרגיות ומתעצמת. ללכת ברגל! בטבע! עם אנשים אחים!

והנה עוד תגלית: שקט. שקט בכבישים. שקט בדרכים. שקט בשדות. שששש. קולות של ציפורים. של כלבים. חתולים. לפעמים בני אדם. אבל שקט. איפה הפסקול המתמיד של רעש המכוניות, האוטובוסים, האופנועים, הקטנועים?

ואיפה הסירחון? פתאום מריחים את האדמה. את הפרחים. את האוויר. ולא רק בחורים הנידחים, אלא בכל מקום! על כביש החוף! בכביש בין צומת המוביל לצומת גולני! אפשר לנשום פתאום.
הולכים והאוזניים מתרחבות. הולכים והריאות מתרחבות. הולכים והעיניים מתרחבות. הולכים והלב מתרחב. אנחנו חיים. אושר.

עכשיו שאין מכוניות חשוב מאוד לגור קרוב למשפחה. אי אפשר "לתת קפיצה". אי אפשר לעבוד במרחק גדול מדי. כי לעבודה צריך להגיע ברכבת, או באופניים או ברגל. כל החיים צריכים להשתנות. אבל המרחקים מתקצרים. עכשיו כשאין מכוניות, ללכת ברגל לראשון לציון זה לא סיפור כזה גדול.

מגיעים למפגש. כולם מקימים את האוהלים. מביאים מים. מסדרים חבלי כביסה בין העצים, הרי נהיה כאן חודש ונצטרך לכבס כאן. אנחנו מאוד מעודדים את הילדים להסתובב עירומים ויחפים (בצל ועם כובע, כן?) וככה נחסוך לנו גם כמויות כביסה וגם כאב לב על החורים והכתמים בבגדים. גם את התינוקות מפשיטים מהחיתולים. בתנאי מחנה הרבה חברים רוצים להתנסות ב"בלי חיתולים".

אחיק ורני כשר זכרו להביא אתים. כל הבנים הולכים לחפור בור קומפוסט גדול, עובדים בתורות. והנה יש בור קומפוסט. מישהו הביא מכסה פח מהסוג שהיה פעם על פחי הזבל הישנים, והנה מכסה לבור הקומפוסט. את כל הזבל האורגני נשליך לשם, וגם עלים יבשים ועוד.

בניצוחה של יונת הקמנו את "מדורת השבט" ואנחנו מתחילים לבשל. מה אנחנו אוכלים? אורז, עדשים, שעועית, פירות, ירקות. דברים שלא מתקלקלים. עושים פיתות בטבון מהקמח שהבאנו. כולם אוכלים, ומחלקים לאחרים מהסירים של כולם. עושים כמויות קטנות. אי אפשר להשאיר כלום, הכל צריך להיאכל, כי מה שלא ייאכל – יתקלקל וייזרק. וחבל. המשאבים מוגבלים, אין מקרר, אי אפשר "לקפוץ לסופרמרקט" להביא עוד אוכל.

בעצם, כל הזבל שלנו הוא זבל אורגני. קליפות של בצל, קצוות של מלפפון. הרי אין לנו כלים חד פעמיים או אוכל קנוי באריזות. וגם אין הרבה זבל באוכל שלנו. אתמול אני עשיתי אורז עם שקדים וצימוקים, וגילה וערן עשו אורז עם עדשים ומעליו בצל מטוגן, ויחד הכנו סלט ירקות גדול וגם סלט ביצים לכולנו, תשע נפשות, משתי ביצים שנתנו לנו ענת ויובל, שהביאו איתם תרנגולת. כל הפסולת היתה קליפות השקדים, קליפות הבצל, קליפות הביצים וקצת "קצוות" של הירקות. שלשום אכלנו פיתות מהטבון, עם פרוסות צנון ובצל טבולות בשמן זית. "ניגבנו" את כל שמן הזית. נזכרתי בסיפורים של חמותי איך בילדותה היו אוכלים לחם טבול בשמן זית בירושלים, במיוחד במלחמת השחרור. נזכרתי בפועלי העליות הראשונות שאכלו לחם עם צנון ובצל, ותפוחי זהב.

בשר בעצם לא אוכלים במחנה שלנו. כמה משפחות הביאו תרנגולות, וכך יש קצת ביצים במחנה, אבל הדרך היחידה לאכול בשר היא לצוד אותו. או שמישהו יביא כבש חי או תרנגולת לשחיטה, והם יישחטו וייצלו במדורתנו בו ביום. לא נתחיל לצוד פה ציפורים… וגם דגים אין שם עדיין. האמת, לילה אחד התגנב שועל ותפס את אחת התרנגולות. החבר'ה התעוררו והבריחו אותו, אבל הוא כבר הספיק לנעוץ שיניו בצווארה עד מוות. מייד התחיל דיון בשאלה, אם נאכל או לא נאכל את התרנגולת. מישהו כבר הציע לפתוח דף חדש באתר לצורך הדיונים… היו דעות בעד, שחבל לוותר על מקור חשוב של חלבונים, שהיא ממילא נטרפה ובטבע הרי העוף הזה הוא מזון לאדם, ועוד כיוצא באלה טיעונים. כולנו נזכרנו בכל הסיפורים שקראנו על אנשים שנטרפו בלב ים. אבל השורה התחתונה היתה, שבין הצמחונים לבין אוהבי החיות ורכי הלב, לא נמצא אפילו אחד שהתנדב לעשות מעשה ולהתחיל למרוט את התרנגולת המסכנה, וודאי שלא לבתר את איבריה. יצא שגם התומכים וגם המתנגדים נאלצו להודות, שתיאוריה לחוד ומעשים לחוד. שירה הנהיגה אותנו בחפירת קבר ובטקס קבורה קצר לתרנגולת המסכנה. חלק מהמתדיינים חשבו לפתוח דף חדש בשאלה, אם לא עדיף היה לתת לשועל ליהנות לפחות מטרפו…

כמעט כל יום באים למחנה שלנו רוכלים מהסביבה. זה מוכר את שמן הזית שלו, זה מוכר את הזיתים הכבושים שלו, זה מוכר חריצי גבינה קשה. חריצי הגבינה יחזיקו מעמד בלי קירור ימים ספורים, אבל די לנו בכמות קטנה לאכול עם הפיתה שלנו באותו יום. כשיחזור למכור לנו גבינה טריה או בקבוק זכוכית מלא יוגורט עוד שלושה ימים – נקנה שוב. חקלאים מהאזור מוכרים אצלנו ירקות ופירות עונתיים. בא מוכר הסברס עם עגלת האופניים ודליי הקרח שלו. בא מוכר התירס החם עם שק קלחי התירס ודוד הבישול הגדול.

ככה זה. אי אפשר לקחת איתנו אספקה לחודש שלם. הרוכלים מרוויחים, ואנחנו מרוויחים. מובן שאנחנו לא משלמים מחירים מופקעים. מי שמנסה, אנחנו לא קונים. אנחנו, אנשי "באופן", יכולים לחיות מכמעט כלום. יש צמחים בחיק הטבע, אפשר לקטוף תאנים מהעצים (אין כמעט מטיילים כי אין מכוניות, אז לא קטפו את התאנים).

אנחנו יושבים לנו שם חודש שלם, חודש שלם שבו אנחנו חיים יחד בקהילה, מחליפים דיעות, מתאווררים. מגבשים חיים משותפים של מדורה משותפת, אכילה משותפת, הסתפקות במועט, התחלקות ועזרה הדדית. לא צריך לקרוא דפי אינטרנט על "פשטות מרצון". צריך פשוט לחיות, ברצון. הילדים שלנו פורחים בטבע, מתחברים ומלמדים זה את זה, נמצאים סביבנו אך לא זקוקים לנו רוב הזמן. אנחנו תורמים את הכשרונות שלנו לשאלות הילדים והחברים: מי מלמד מוסיקה, מי מספר על הצמחים, ומי נותן שיעור בפרשת השבוע ומרתק את כולם עד שמגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

בדרך כלל אנחנו הולכים לישון זמן קצר לאחר שקיעת השמש, וקמים עם הנץ החמה. רק לעתים רחוקות מאחרים שבת ליד המדורה, הבוערת תמיד ומפיצה עשן שמבריח את היתושים. מישהו תמיד קם בלילה ומוסיף זרד לשמור שלא תכבה. ככה מרויחים את שעות האור, ואת השעות הנעימות של היום. בצהריים כולם סרוחים על משכבם, באוהל או מתחת לרשת הצל הגדולה שפרשנו. חם. חם מאוד בירח אלול בפארק הירדן.

קצב הזמן אחר. קצב החיים אחר.

והכל מוכר לי כל כך. פתאום מתחברים לי כל כך הדברים. ברור שנוסעים למפגש של חודש, כשהמסע אורך שלושה ימים ויותר. ברור שאוכלים רק אוכל בריא, כשאין גישה מהירה לממתקים. ברור שמשתמשים במשאבי הטבע, כשאין חנות במרחק דקות ספורות. ברור שחוסכים במשאבים ובעבודה, כשיש כמות מוגבלת של בגדים וכמות מוגבלת של כלים וכמות מוגבלת של סבון, ואין מכונת כביסה.

הכל מוכר לי כל כך מהיומנים והתיאורים של סוף המאה התשע עשרה בארץ ישראל. זה כבר היה, מה שאני מדמיינת. אנשים פעם חיו ככה. בלי מכוניות. בלי מקררים. בלי חשמל. בלי מזון מעובד. בלי שפע ממתקים. בקצב הליכה או רכיבה. בחבורות מטיילים. בשירה ובבישול ובסיפור לאור המדורה, שהיתה פרקטית לגמרי, לא אביזר טיולים רומנטי.

ועד שהגענו לחיפה כבר כל כך התגעגעתי. כל כך התחשק לי שייגמר הדלק בעולם…

8 תגובות   (רסס)

  1. לב ארי הגיב:

    דברים מרחיבי לב…אני יודעת שהמאמר נכתב ב2003 אבל הוא רלוונטי עבורי היום…יהי רצון

  2. דגנית הגיב:

    מקסים בשמת! מעורר מחשבה, מעורר כיסופים.

  3. אמא של נושקי וטלהצ'וק הגיב:

    זה בדיוק ריינבו גדרינג, מה שאת מתארת.

  4. יעלפו_מהמושב הגיב:

    מעוררת השראה

  5. אינה בל הגיב:

    מזכיר קצת את השיר "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי… והכל היה פשוט נפלא…"
    כשייגמר הדלק…. אף אחד לא מבטיח שיהיו אופניים וגלגלים לאופניים, או כמות של אוכל שאפשר לקחת לחודש כיף בפארק הירדן. אורז אולי לא יהיה כי לא יהיה איך להביא אותו מסין… והחיטה מי יודע אם תעלה יפה… ותספיק להזנת מס' גדול כ"כ של נפשות המוזנות כיום ותלויות באופן מוחלט בנפט.
    בדרך אפשר לפגוש אחים ואפשר גם שודדים במיוחד באיזורנו אנו….
    ומים… מאיפה ימצאו המים בין ירושלים לפארק הירדן. המקורות הטבעיים זוהמו זה מכבר ואנו תלויים בטכנולוגיה…
    והבגדים מניין?
    כשייגמר הנפט נחזור לעבוד קשה, ולא ידוע אם יהיה לנו זמן ואפשרות לחודש מפגש בפארק הירדן.
    לא צריך לחלום על סוף עידן הנפט והטלטלה העולמית הקשה שנעבור כדי להאט את קצב ההגעה לצפון, להאט את קצב החיים, לפגוש חברים ולהעמיק איתם שיח, להנות מהיום ומהרגע ולחיות כמו שהיית רוצה…

  6. פלוני_אלמונית הגיב:

    לגבי התרנגולת – בסופו של דבר היא כן נאכלה.
    הייתה קבוצה קצת צעקנית שפתחה דף מעצבן כזה עם תוכחה על שלא מתחשבים בשומרי המסורת וחושבים להגיש במפגש כזה תרנגולת "טריפה" שלא נשחטה כהלכה. הדף הזה גרם לכמה להבות לבעור בכמה דפים שונים במקביל, ובסוף היו כאלה שיותר מדי התעצבנו מהרעיון להניח לתרנגולת לנוח על משכבה בשלום ולתת להזויים האלה לחשוב שהם באמת אלה שגרמו לכך עם הצעקנות שלהם. אז התכנסו ואכלו את התרנגולת עם הרבה רעש וצלצולים.
    אבל זה רק כי היה קיץ וחם וכולם מתחממים מהר, תכף יגיע הסתיו והרוחות יירגעו.

  7. סבטקסט_כפול הגיב:

    מה שאני זוכרת מיומנים וסיפורים מתקופות אלה הם רעב לפעמים,והמון מחלות ומוות בגילאים צעירים יחסית להיום שהרפואה כרגע די הצליחה להתמודד איתם.(ונוספו מחלות שלא הכרנו אז.)

    אבל אל תדאגו גם זה כנראה יחזור.

  8. אושרי הילזנרט הגיב:

    אצלי האבל מגיע אחרי יום כיפור, כשכולם חוזרים לנסוע במכוניות…

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )