15 ביולי, 2012

קריאה היא מסע

ווייד דייוויס מספר איך נסע עם יליד אוסטרלי ושמע ממנו את הסיפורים המסורתיים של שבטו. הסיפורים היו מעניינים, אבל היליד סיפר אותם מוזר: הוא דיבר במהירות וקטע תיאורים רק כדי לעבור להמשך הסיפור, שגם הוא נקטע בתורו כדי לעבור לחלק הבא. עד שמתישהו דייוויס הבין מה קורה: בן לווייתו לא סיפר סיפור שידע בעל פה, אלא קרא את הסיפור בנוף שעברו — היו סלעים שסימנו דמויות, פיתולי דרך שהביאו לפיתולים בעלילה, צמחים שארגו יחד כמה קווי סיפור שונים. הסיפור היה כתוב בקצב הליכה, והנסיעה בג׳יפ אילצה את היליד להתאים את קצב הסיפור לקצב ההתקדמות בנוף – כמו הקראה מטלפרומפטר מקולקל.

זה הזכיר לי את השיטה של הנואמים הרומים הגדולים (ביניהם קיקרו וקאטו) לשנן את נאומיהם, אותה השיטה שמשתמשים גם היום בתחרויות זכרון: הנואם היה מדמיין את עצמו הולך בדרך מוכרת, ורואה לאורך הדרך את תוכן הנאום. למשל, ליד הדלת עומד סנטור צעיר ושאפתן, ואחרי העיקול יש עץ תאנה עם פירות בשלים, וכמובן שבסוף הדרך הוא רואה ספינה סחופה מקרתגו שעומדת בצורה המעידה כי היא חייבת ליפול. גם קיקרו קרא את נאומיו ממסע, ממש כמו היליד האוסטרלי, אם כי המסע של קיקרו כלל נוף דמיוני.

הדברים האלה מרמזים שהקריאה הקדימה את הכתב. בני אדם ידעו לקרוא לפני שהיה כתב: הם ידעו לקרוא את הדרך ואת הסיפורים האצורים בנוף.
אבל אני חושבת שיש עוד דברים שהם קראו.

אחד הדברים שעמים אנאלפביתים רבים יודעים לקרוא הוא עקבות. עקבות הן קצת כמו אותיות: יש אוסף סופי של צורות שמופיעות כל פעם קצת אחרת, ויש אינספור דרכים לחבר אותן כך שתהיה להן משמעות – שהן יתחברו לסיפור: הדרורים השאירו עקבות כשניקרו גרעינים, ומעל עקבותיהם אפשר לראות את עקבות החתול שגרם להם להתעופף, והנה הוא פתאום מדלג מהר ועקבות הכלב ברורים מעל עקבותיו.

עקבות הן אותיות שמתחברות לסיפור, והגששים יודעים לקרוא אותן.

(זה מביא אותי לתהיה לגבי דיסלקציה: האם יש דיסלקציה בקריאת עקבות? האם גשש דיסלקט היה שורד? או שקשיי קריאה הם משהו ייחודי לכתב מלאכותי, ואולי אפשר להתגבר עליהם אם מנסים לקחת מוטיבים שקיימים בעקבות וחסרים בכתב מלאכותי?)

יש עוד משהו שהעמים ״הפרימיטיביים״ יודעים לקרוא טוב מאיתנו: צמחים. הפרא הממוצע מכיר מאות ואולי אלפי צמחים, ומבט קצר על העלה יספיק לו בשביל לזהות מי הצמח, איפה אפשר למצוא אותו, ומה השימושים שלו.

גם עלים הם סוג של מלים: צורות מורכבות החוזרות על עצמן, כל אחת שונה בפרטים אבל מקיימת אותן תבניות מהותיות, כל אחת טומנת בחובה משמעות והקשרים והיסטוריה, ויחד הן מספרות סיפור: כאן זרמו בחורף מי שטפונות שהעץ יכול לנצל, שם נוהגות הפרות לנוח ולדשן את האדמה וכך הצליח לצמוח שם צמח שזקוק לאדמה עשירה, ומעבר לרכס יש רוחות חזקות ששוברות את רוב העצים ולכן משגשגים שם המינים הנמוכים והחסונים.

כמובן שבכל מקום יש צמחים שונים וחיות שונות, ולכן האנשים שחיו בו למדו לקרוא כתב שונה המורכב מהעלים המקומיים ומעקבות החיות המקומיות. אין שפה אחת מסוימת שטבועה בנו; במקום זאת טבועה בנו היכולת ללמוד לקרוא את האותיות והמלים שמצויות סביבנו – אם יש בהן משמעות עבורנו.

ומה לגבי כתיבה?
בכתיבה אנחנו בעצמנו יוצרים תבניות חוזרות המשתלבות למשמעות, שאנשים אחרים יוכלו לזהות ולפענח.
יצירת תבניות היא יכולת אנושית שמופיעה בכל התרבויות, גם האנאלפביתיות: ציורי מערות (שכוללים גם סמלים החשודים כאותיות), קליעת סלים מקושטים, אריגה בדוגמאות, נגינה, עיטורי גוף, יצירת כלי עבודה – כל אלה תבניות חוזרות שאנשים יוצרים. היכולת ליצור תבניות היא יכולת אנושית מובנית. ההפניה שלה לכתיבה היא יישום פרטי של יכולת כללית שקיימת כבר מאות אלפי שנים (ואולי יותר).

המצאת הכתב לפני כמה אלפי שנים היתה חידוש מהפכני, אין לי ספק בכך. אבל היכולת לקרוא והיכולת לכתוב הקדימו אותה; בלעדיהן היא לא היתה אפשרית.

קריאה וכתיבה הן טבעיות לבני אדם: כתיבה היא יצירה, קריאה היא מסע. הן טמונות בכולנו מלידה.

8 תגובות   (רסס)

  1. לילך_ש הגיב:

    מרתק ומרגש. תודה.

  2. לב ארי הגיב:

    ולקרוא שפת גוף של בן אדם אחר כשאתה מחובר לגוף שלך…זו אמפתיה. הזדהות. הדהוד. חיבור

  3. ענת שן הגיב:

    וואו. איזו פואטיקה מצוינת להתחיל איתה את השבוע. תודה!

  4. בשמת_א הגיב:

    מעורר מחשבה, מרתק, חכם ומרגש (-:

  5. כרמית הגיב:

    מה שהן אמרו…

  6. אושרי הילזנרט הגיב:

    נפלא, תודה.
    זה מעורר אצלי שוב את התהייה; כמה ואיזה שפות בעצם אנחנו צריכים ללמד ילדים?
    ואולי אם נכיר בכך שבעצם הכל זה בעצם שפות – טעמים, ריחות, תנועה, ציור, צליל, עקבות, מתמטיקה, היסטוריה, דת – אז בעצם נוכל ללמד ילדים את השפה של כל אחד מהמקצועות האלה – והם בעצמם יביאו את התכנים.
    לדעתי התפיסה של הכל כשפה, טובה מהתפיסה של הכל כתכנים – כי אז השפה הופכת לכלי, כלי לביטוי עצמי של האדם.
    לדוגמא, מלמדים את השפה של לימודי ההיסטוריה – ובלימודים אלה התלמיד מביא את ההיסטוריה שלו, את סיפור חייו – במקום קובץ עובדות שמישהו אחר אסף על זמן של מישהו אחר.
    כך התלמיד יוכל להבין איך כותבים היסטוריה, איך אפשר לכתוב היסטוריה ממספר נקודות ראות שונות (של בני משפחה שונים למשל), איך תפיסת עולם מכתיבה ראיה היסטורית – ועוד, ככל שהוא מתקדם בהבנת השפה.

  7. אורית הגיב:

    מרתק, תודה.

  8. רחל ברמן הגיב:

    איזו רשומה נהדרת! תודה עליה.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )