יוני הגיע אלי לטיפול בהיותו בן 4.8 שנים. ילד גבוה ורזה. מתנוחת גופו עלה בי זיכרון של גבעול מתכופף ברוח.

הוא לא הישיר מבט, אלא עמד מולי שחוח ראש, כשאצבעות ידיו הארוכות מתעסקות בשרוך מכנסיו הרטוב שהכניס והוציא כל העת מפיו, שבזוויתו הצטבר רוק.

הוא הגיע, מובל על ידי אימו, אישה גדולה ומלאת גוף ונוכחות, שעייפות רבה ניכרה בעיניה למרות גילה הצעיר, ושלאחר מילות 'שלום' ו'נעים מאוד' של היכרות ראשונה, סנטה ביוני 'תעמוד ישר', 'תענה מדברים אליך', ותוך כדי כך הוציאה מידו בחטף את שרוך המכנסיים וניגבה בגב ידה את פיו.

היא סיפרה לי בהמשך שיוני נמנע מכל פעילות בגן. הוא לא שיחק עם ילדים, לא הקשיב, לא ענה כשנשאל, ולא דיבר עם ילדים או מבוגרים.

אך מה שבעיקר הדאיג את אימו – ולכן אף פנתה לטיפול בתחנה הפסיכולוגית, ואלי – שלא נגע מעולם בעפרון, צבע, טוש, או מכחול.

'הוא לא מצייר' אמרה. 'והוא צריך ללכת בשנה הבאה לבית הספר. את מטפלת באמנות, קחי ותלמדי אותו לצייר כדי שיוכל אחר כך גם לכתוב.'

כל אותה העת, יוני, מתנודד מעט על רגליו, לא הגיב. כמו לא נוכח.

למעט עיניו – אחריהן עקבתי במאמץ מה – שכן, הן הופנו לעבר הרצפה, והוסתרו מאחורי השיער שעל מצחו. כשנכנס עם אמו, והסתכל לרגע לאן הוכנס, עוד הספקתי לראות זוג עיניים שבלטו בגודלן וצבען הכהה, אך בעיקר באותה עייפות, אולי אטימות, שראיתי בעיניה של אימו.

ואילו עתה, בעודנו משוחחות עליו, מבטו שחוח לעבר הרצפה והוא אינו נוכח, יכולתי לקלוט את תנועתן, ברדיוס המצומצם שהותיר להן, ימינה ושמאלה מעלה ומטה. תרות, מחפשות, בודקות לאן הובל, היכן נמצא.

'אה! סקרנות!' מלמלתי לעצמי, בשמחה.
'חיות' היססתי, מעודדת את עצמי.
'על זה נבנה טיפול ויחסים' סיכמתי ביני ולביני,
וקבענו יום ושעה לבואם לפגישה הבאה.

העור הוא מעטפת הגוף, המשמש בית, מיכל מארגן ותוחם (גבולות) לגוף הפיזי, לפונקציות גופניות, לאחדות החושים, וגם לארגון העצמי של חיי הנפש.

האם, מצידה, פועלת גם היא בכיוון זה – של העור – לשם הישרדות והסתגלות תינוקה. והיא פיתחה תגובות אנושיות למען עורו, כמו: החזקת התינוק, רכות מגע, חום, ריח, יציבות החזקה, עירסול, טיפול וטיפוח. כל אלה בליווי אפקטים המותאמים לצרכיו, כמו מבט, חיוך, אמפתיה, במגמה ליצירת קשר אינטימי עימו.

התחלתי להיפגש עם יוני בחדר הטיפול, מדי שבוע.

הוא היה נכנס, סוקר את החדר, עובר על פני ערימות הצעצועים שהיו מונחים לאורך הקירות בסלסלות, נודד במבטו על פני משחקי הקופסה שהיו מסודרים על המדפים בארון. מזיז ברגלו את הכדורים ממשחק הבאולינג, ועובר כמעט מבלי להתייחס על פני השולחן שבחדר, עליו היו מונחים עפרונות צבעוניים, צבעי גואש בכלים עליזים ומזמינים, חמר, פלסטלינה, ועוד.

במשך חמישה וחצי חודשים, היה נכנס, מדלג על כל אלה, מגיע לפינת החדר, לכיור הנמוך ולעגלת החול שעמדה בסמוך, ושם שוהה. הוא שיחק בחול. בתחילה שפך אותו על ובין ידיו, יצר ערימות ותלוליות חול, ובהמשך מילא חול בכלים שמצא בארגז, שפך לכלים, מכלי לכלי, שפך ומילא, שפך ומילא. בהמשך הוסיף גם מים – בעזרת כפות וכלים שהיו שם. בתחילה מילא כלים במים, שפך לכלים, מכלי לכלי, טפטף על החול, ואז גם ערבב חול עם מים, מילא כלים בערבוב שיצר, מזג ויצק בכלים ומכלי לכלי, או בין ידיו ולתוכן.

החול והמים היו החומרים שלו, הכלים בם השתמש היו האמצעים ליצירת מה שהלך ונוצר וקיבל נפח, צבע, צורה וחומריות מאוד מסוימת אליה כיוון – בוץ. בוץ ששינה את פניו בחלוף הזמן, עד שנראה היה שמצא את 'הבוץ הנכון' שחיפש. ואז החל למרוח את הבוץ על ידיו, כפות הידיים, פרקי הידיים, האמות, עד למרפקים וכמעט עד לכתפיים. כך פגישות שלמות וארוכות משח את עורו בבוץ.

אני שימשתי אובייקט שסיפק לו חומר או חפץ שהיה צריך. הוא היה מבקש במילה, מבלי להסתכל אלי. עיניו הופנו תמיד מטה או לכיוון מה שעשה. כשאני דיברתי אליו היה מתעלם, ואני המשכתי. לרוב פשוט תיארתי לו מה אני רואה שהוא עושה.

ואז, לפתע, החל לתקן אותי, במילה-שתיים, אם לא דייקתי בתיאור שלי אותו. עניתי שחשוב לו שאני רואה בדיוק מה שהוא עושה, ורק כעבור זמן, ענה לי 'כן'. בשלב הזה החל למרוח גם עלי מעט מהבוץ שהכין. וכשהגניב אלי מבט הנדתי לו שזה בסדר, וכתגובה הגביר את מריחת הבוץ עלי: מכפות הידיים טיפס למפרקים, לזרועות, במקביל למה שמרח על עצמו. מדי פעם היה מגניב אלי מבט, ואני אישרתי את מעשיו בניד ראש או בחיוך האומר 'זה בסדר מה שאתה עושה'. וכך החל מעין מסג' הדדי ביננו, באמצעות הבוץ על ידינו, ומבטים הדדיים שהפכו יותר ויותר מכוונים וממושכים. אני מכסה ומעסה את ידיו בבוץ והוא את ידיי, תוך שאני מביטה בו והוא בי, היישר לעיניי. כשחייכתי, החל גם הוא מחייך.

אם אין השקעה ביצירת קשר עור-לעור עם התינוק, ואם מעטפת העור סובלת ממגע לא מספק, מארגן ומלכד, יסבול התינוק מחוויית העדר רצף עורי שיחזיק את גופו, הפיזי והמנטלי, מהעדר הפנמת הקשר בינו לבין האם ומיכולת הפרדת עצמו ממנה, לקראת חייו הבוגרים יותר. תפקודיו בחיי היום-יום נפגעים, בעיקר יצירת הקשר עם האדם האחר, ממנו הוא לומד את כל מה שיודע, ומקיים את עצמו.

בטיפול בילד כזה, המטפל מחליף בדרך סימבולית וסובלימטיבית את הקשר והמגע שלא זכו בעבר לגירויים המספקים יצירת עור תוחם, שיכיל את 'האני' הגופני והנפשי.

מילותיה של אימו 'תלמדי אותו לצייר, אולי אחר כך גם יכתוב' הדהדו בראשי וזרעו בי ייאוש. איך יכתוב והוא עסוק עדיין בהכנת בוץ, בכיסוי ידיו וגופו בבוץ? ואיך היא תגיב אם תראה במה מתעסק, כיצד מתלכלך, ואיך נראה החדר בסיום כל פגישה. אני הבנתי שזה הצורך שלו בעת ההיא, ואי אפשר להאיץ תהליכים וללמד ילד לכתוב כשהוא מחפש לו קשר גופני ונפשי.

במשך כל חמשת החודשים הראשונים של מפגשינו, הייתי מנקה את יוני לפני צאתו, מהחול והבוץ שמכסים אותו, מלווה אותו אל מחוץ לחדר, לפגוש את אימו.

בפגישות עם ההורים, שתמיד נראו עייפים ועצובים, תיארתי לפניהם את הפגישות, אלא שאלה לא כל כך עניינו אותם, שכן יוני החל להראות מידה מסוימת של התעניינות במה שקורה בגן. לשחק מעט עם ילדים, לרוב בארגז החול… מה שהרגיע מאוד את ההורים.

כך יכולנו לעבד יותר את יחסם אל יוני 'הבעייתי', 'הקשה', 'העקשן והמרדן'. הרגשתי באותן פגישות, שגם בינינו מתקיים תהליך ראשוני של יצירת קשר, ביני לבינם, אך בעיקר בינם לבין ילדם. הם 'מביאים' אלי את הילד שלא יכלו לקבל ולעכל, אלי – מישהי שאפשר לדבר עמה על אותו ילד בעייתי, והיא כמו מגישה ופותחת לפניהם עוד צורות התבוננות על בנם 'המוזר', שעד כה כולם אמרו 'שאינו מתנהג לפי גילו'.

עם הזמן, גם הם החלו להחזיר לי חיוך כשחייכתי, או כשסיפרתי משהו 'נחמד' שיוני עשה או אמר.

יוני יזם את מהלכיו בעזרת אותה סקרנות וחיות שהיו בו, על פי הצורך וה-drive שלו לגדילה והתפתחות פסיכולוגית, שקיימים בכל ילד קטן ותאב חיים.

הבוץ שעטף את גופו, החיכוך והמגע שיצר בין שנינו, בתוך סביבת אפקט שהתאימה לו, איפשרו לו – ברמה מטפורית סימבולית – לבנות את תחומי גופו, להשכין בהם את אישיותו הפגועה, ליצור סוף-סוף קשר מיטיב ומספק עם אובייקט, ולהתקדם הלאה.

בחלוף כ-3 שנים, והוא בסוף כתה א', יצר יוני סיפור פיטר פן אישי משלו, מצוייר על ידו, מעשה קריקטוריסט-אמן, ונתן לי לפרידה את טינקרבל מצויירת וגזורה, בוהקת מהרבה נייר צלוטייפ שעטף את גופה, 'כדי שלא תתקלקל לך' אמר. 'תשמרי עליה'.

נושאים: גבולות, גוף ונפש, הורות, ילדים, ניקיון