2 בספטמבר, 2012

איזה עולם נפלא!

הוא ישן עכשיו. העור הרך, השלווה, הפנים הרגועות, כמו אומר: היה כדאי לבוא, עכשיו אפשר לנוח.
קודם, לפני כמה שעות, כשהוא רק נולד, הוא החזיק בידו רשימה ארוכה של צרכים. אימו התשושה ("אני-לא-מאמינה"), ערכה הכרות מחודשת עם התינוק שהכירה עד עכשיו בדרך אחרת. היא נאנחה אנחת רווחה, הוא בסדר. הוא בסדר?

לא כל כך משנה איך ואיפה נולד התינוק. בבית חולים או בבית, עם לחץ או בלי, עם פלורוסנטים או לתוך אור רך, בבריכה, על הספה, ליד החבלים, לתוך סדינים ירוקים סטרילים או לתוך קרירות של חדר ניתוח. הצרכים של התינוק, הצרכים המיידיים, דומים – נשימה, חום, הנקה, אהבה וחיבור לאמא.

איך ייתכן שבכזאת קלות נשים מוכנות להמנע מלספק לתינוק את הצרכים המיידיים האלה? באיזו נבזות נגזלת מהתינוק הזכות הבסיסית? באיזו זחיחות מופרדים תינוקות מאמהותיהן, ביד חזקה ובזרוע נטויה? ואיך את הכל מלווים בחיוך?

התנאי הבסיסי למילוי צרכיו של התינוק הוא החיבור לאמא. התינוק מוציא את ראשו מרחם אימו, אף אחד לא מסובב, לא מושך ולא מחלץ. לפעמים מיד ולפעמים אחרי כמה דקות הרחם יתכווץ שוב ויבריג את שאר הגוף החוצה. אמא בעצמה, בזרועותיה המצפות, מובילה אותו אל החזה. שם הוא מחובק, מנוגב, נעטף בשמיכה. היא מניחה אותו עליה, מריחה, מקשיבה, מדברת אליו, מחכה בסבלנות למה שהוא תערובת מרגשת של נס וביטוי טבעי – הנשימה הראשונה.

תינוק שבא לעולם בכוחות עצמו, שמצליח לנשום לבד, מרוויח כפליים: הוא ער ליכולתו, מאמין בעצמו, מכיר בכוחותיו ובוטח במי שמלווה אותו, במי שמזהה מתי הוא זקוק לעזרה ומתי לא. סטטיסטית, 90% מהילודים לא יזדקקו לעזרה בשביל להתחיל לנשום. 90% מהשאר, זקוקים לגירוי קל, עדין, מדרבן. גירוי שבא ממקום של אהבה, ממקום שסומך עליו שהוא רק היה צריך תזכורת קטנה. שיפשוף של כף הרגל, ליטוף בגב, נשיפה על הפנים, "קדימה ילד, אתה יכול לנשום, בוא ננשום ביחד".

הידיים המקבלות את התינוק לעולמנו, של מי הן? מה הן נותנות? אותה אישה חכמה המלווה את הלידה היא פקידת הקבלה, העומדת בשערו של ההיכל, המכילה את רגע המפגש בין אין ליש, בין חושך לאור, על קו הגבול שבין מוות לחיים. איזו אחריות מוטלת על כתפיה, להפגיש את התינוק עם הוריו, להיות ולא להיות, רק לא לקלקל, לקבל ולא לקחת.

הנשימה הראשונה – גדולה, עמוקה, חלוצה בדרכה, פורצת ומפלסת דרך במשעולי הריאות הבתוליות. לפעמים בבכי שנרגע מיד, לפעמים ברצף של קריאה נרגשת לעולם "הנה, הגעתי", הנשימה תשנה באופן הדרגתי את הצבע – מכחול אפרפר לוורוד אדמדם. התינוק יפקח את עיניו ויביט על אימו. שלום עולם.
חיבור לאמא מתחיל בחיבור לשליה. השליה שהזינה אותו ברחם, מצמצמת את תפקידה בהדרגתיות. הזרימה בחבל הטבור ממשיכה לספק את צרכיו עד שיוכל להתאים את מערכות גופו לחיים מחוץ לרחם. במקביל, גם אמא מקבלת את התפקיד החדש בהדרגתיות. איזון נפלא שכזה, העברת סמכויות, החלפת משמרות – אחת מסיימת והשניה מתחילה, הן תומכות זו בזו, רוקדות עם התינוק.

השליה נפרדה מהרחם, נפלטה החוצה ומונחת בקערה ליד התינוק. ריספקט. היא שוכבת בצניעות בצד, לא ממהרת לשום מקום. חבל הטבור מתקרר, מתרוקן מדם, מחוויר ומתדלדל. הם את שלהם כבר עשו, יטפלו בהם בהמשך.

התינוק שכרגע נולד הוא כמו עולה חדש. בכל רגע, בעזרת חושיו, נחשפת בפניו עוד פיסה מעולמו החדש. כעת הוא נושם בחופשיות, חם לו, הוא קולט שכולם מסביב אוהבים אותו ומתפנה לדאוג לצורך הבא שעלה. הוא יתחיל לכרסם את ידיו, לעקם את שפתיו ולהפנות את ראשו לצדדים בחיפוש אחר פטמה. יש שתיים, תבחר. אין זה הזמן המתאים לחנכו לדחיית סיפוקים.

ההנקה הראשונה, אין מספיק מילים לתאר את חשיבותה. כולם מרוויחים ממנה. התינוק מקבל ממנה עולם ומלואו – מזון, נוגדנים, ביטחון, אהבה וחום. אמא מקבלת מכווצי רחם טבעיים, זינוק ברמת האוקסיטוצין – הורמון האהבה, ביטחון ביכולת לספק את התינוק, אישור לנשיותה ואמהותה. ההנקה הראשונה יכולה להמשך זמן רב, בין חצי שעה לשעה וחצי מכל צד. כשהתינוק יסיים מצד אחד הוא יעזוב את הפטמה, ואולי ישקע בתנומה קלה. אחרי ההפסקה הוא יעבור בשמחה לצד השני. שלוש שעות של השקעה בעתודות המזון והבטחון של העולה החדש.

כשהתינוק יונק מאמו, היא יכולה להחזיר לעצמה קצת כוחות, לשתות, לאכול, ולהמשיך להתפעל מהדבר הנשגב הזה שיצא מרחמה. הוא עטוף, מחובק, בלי הפרעות, לא צריך לספק צרכים של מישהו אחר. אחרי, ורק אחרי שגמר לינוק, אפשר לנתק את חבל הטבור, להפריד את החיבור לשליה, שחיכתה בסבלנות בקערה. כמה סמליות יש בחיתוך הזה, שמשאיר מאחור את החיים הרחמיים. ועכשיו, ורק עכשיו, תינוקי יכול לעבור, מעולף מעונג, לידיו האוהבות של אבא.

שקילה, חיסונים, בגדים, יכולים לחכות בסבלנות לעיתוי הנכון. אין להיחפז ובכך לחלל את הרגעים הקדושים והטהורים הללו. כשדוחים את הפעולות האלה, ואת כל מי שמנסה להכניס את צרכיו לפני אלו של התינוק והאם, אפשר להתחיל את החיים החדשים בבטחון, שזהו אכן עולם נפלא.


לקריאה נוספת:

8 תגובות   (רסס)

  1. דנה_ה הגיב:

    תודה שרה'לה

  2. ענת שן הגיב:

    תודה שרהלה.
    הדבר הכי חשוב והכי פשוט.

  3. משנה כוון - מאיה הגיב:

    חשבתע שיהיה נחמד ואז הגעתי למשפט "באיזו נבזות נשים מוכנות לוותר על הזכות הבסיסית" (לגבי הקשר המיידי עם התינוק). זה פוגע. מאד. בתור אם שניסתה פעמיים לידה טבעית/ביתית ובשתי הפעמים נגמר הדבר בקיסרי חירום (ופעם אחת בקריעת הרחם לחתיכות חתיכות וניתוח של שלוש שעות להצלת האם) לא ניתן בידי המתנה של לחבק את תינוקי/תי בדקות (ובפעם השנייה בשעות) שלאחרי הלידה (ועל כן גם לא להני'ק מידיית). זה פצע שאני סוחבת איתי שנים, ותמיד שאני קוראת או רואה לידה "מושלמת" עולות בי דמעות. אז לקרוא שאני נבזית כי "וויתרתי" על החיבור המיידי זה מעליב, מכעיס ומקומם.

  4. יערת דבש הגיב:

    שרהלה- מקסים.
    מסמך שאפשר לנפנף בו מול כל התוהים…

    מאיה,
    אני חושבת שלא הבנת את שרהלה.
    היא לא התכוונתה אליך בכלל! יש מצבים רפואיים שפשוט אי אפשר.
    נכון שזה מעורר בך את הגעגוע אבל הרעיון מדבר על שיגרה נעימה וחביבה בבית חולים שבה אמא ותינוק כמעט ולא נפגשים וזה בסדר וכולם מרוצים ומרגישים אחראיים.

    נראה שחווית חוויה קשה מאד, מן הסתם, וכדאי לך לעבד אותה עם מישהו כדי שהיא לא תישאר שם ותכביד סתם.

    שתזכי ללידות טובות בדיוק כמו שאת רוצה.

  5. אושרי הילזנרט הגיב:

    תודה

  6. חגית נובק הגיב:

    שרה'לה, את כותבת נפלא! אני מעודדת אותך להמשיך ולתעד בכתב חוויות והגיגים. ומי יודע?! אולי יום אחד נזכה להחזיק ביד ספר מפרי עטך… (גם אינה מיי גסקין היתה מיילדת בית…עד שהתברר לה שהיא גם סופרת).
    באהבה גדולה. חגית.

  7. אפרת גרין הגיב:

    תודה שרהלה, תמשיכי, אני מסכימה עם חגית. חיבוק.

  8. בשמת_א הגיב:

    מקסים ומרגש. וכל כך נכון וחשוב לזכור.

    מאיה, לכאב שלך יש מקום, אבל הוא לא קשור לשרהלה ולא קשור לנושא הרשימה הזאת.
    פה לא מדובר על מקרי חירום ועל מצבים רפואיים שלמען הצלת חיים (של האם או התינוק או שניהם) האם והתינוק נאלצים להפסיד את החוויה של כניסה רכה לעולם.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )