יש טעויות עסקיות שלי שאני גאה בהן. הן מסמלות לי את האקטיביות שלי. את זה שלא פחדתי, שלא נסוגתי, שלא היססתי יותר מדי. שפעלתי. שניסיתי. חלקן היו יקרות כספית, חלקן סתם מרגיזות. לפעמים אפילו טעיתי את אותה הטעות מספר פעמים. אבל אני מעדיפה לפעול, מאשר רק לפחד מטעויות. בניתי אתר 5 פעמים לפני שהגעתי לאתר הנוכחי שלי, שאני אוהבת. שילמתי הרבה כסף לאנשים שלא הצליחו לבצע את המשימה. והטעות שלי היתה שלא בדקתי מספיק, שהתפשרתי, לפעמים פעלתי מהר מדי. אבל איזה יופי שלא נעצרתי.

יש טעויות שמאפשרות לנו לפעול. לפני המון שנים עברתי אימון בשווק. היתי צריכה להתקשר לאנשים שנכחו באירוע מכירות, ולהציע להם לקנות את המוצר. המאמן שלח אותנו עם משימה ברורה: לקבל כמה שיותר תשובות שליליות. זה יעיד שבאמת צלצלנו, וזה גם ילמד אותנו המון. אם היינו מנסים רק להשיג תשובות חיוביות, הינו משתתקים לגמרי. אבל זה לא מה שניסינו. ניסינו ליצור קשר עם אנשים. לבנות משהו איתם, לבנות משהו בתוך עצמנו. הפוקוס אחר לגמרי מאשר רק להצליח, מה שבטח לא היה מצליח.

יש טעויות שכדאי לא ללמוד מהן יותר מדי. לא ללמוד לקחים חזקים מדי, שישתקו אותנו. כאשר פה ושם לא הצלחתי להשיג משהו שניסיתי להשיג, מבחן קשה מאוד בטכניון או הצעת מחיר גבוהה מדי שהגשתי ונדחתה, אמא שלי היתה אומרת: Sometimes you beat the bear, and sometimes the bear beats you. (גוגל אומר שהביטוי המקורי הוא עם המילה eat, אבל תודו שהגרסה של אמא שלי טובה יותר…). כלומר, לפעמים זה מצליח, ולפעמים זה לא.
לא תמיד יש כל כך הרבה מה ללמוד. בהרצאה של יוסי ורדי ליזמי צעירים, שנכחתי בה לא מזמן (אחת הקשישות שם, כנראה) הוא סיפר מה הוא מציע ליזמים שהחברה שלהם נסגרת. לנוח כמה זמן, לנגב את הדמעות, ולקום על הרגליים, להקים חברה נוספת. לפעמים זה מזל, לפעמים זה שוק חלש, וגם אם זה בגלל מה שעשינו – אז נלמד מהנסיון. אבל לא ללמוד שאנחנו לא יכולים. יש פה פרדוקס: ללמוד, אבל לא יותר מדי. לא לעשות over learning.

יש טעויות שהן בכלל לא טעויות. כמו שיוסי ורדי אומר על השקעות, זה הכל חלק מהגרף. לפעמים זה עולה ולפעמים זה יורד. ככה זה. העיקר שכללית זה בסדר. אז אולי קנינו משהו שירד. אולי שילמנו למישהו שברח עם הכסף. לא נורא. רוב האחרים לא ברחו. לא בהכרח שיש טעם בכלל להתעכב על זה.

יש טעויות שהן לגמרי הכרחיות בדרך למעלה. אני זוכרת שבתור נהגת צעירה, "דפקתי" את האוטו שלי או של אחרים, קלות, 3 פעמים. וזהו. אחרי הפעם השלישית, גמרתי עם זה. כבר הבנתי מספיק טוב את הגבולות של המכונית. וגם היה לי בטחון. שברתי את המראה שלי, וראיתי שלא מתים מזה. עיקמתי קלות וולוו שחורה של גבר עדוי גורמטים, וגם מזה לא מתי. זהו, עכשיו אפשר לצאת לדרך.

ויש טעויות שלמדתי מהן שיעור יקר מפז. אחת הטעויות הכואבות שלי בהורות, היתה כאשר השארתי את ביתי בת השנתיים בוכה וצורחת בגן הילדים, מושיטה את זרועותיה אלי ומתחננת: איתי, איתי… (ללכת איתי…). זה כמובן היה חסר תוחלת. לא מתאים לי להכניס כך ילדה לגן. לא מתאים לי להכניס ילדה לגן שבו הגננת מסלקת אותי ביום השלישי, ותומכת בעזיבה כזו. וכמובן שהוצאתי אותה משם. הכנסתי ילדה עצמאית, מלאת בטחון עצמי, ששמחה לעזוב אותי בשמחה לכל בן משפחה מוכר לכמה שעות, וקיבלתי ילדה שנצמדה אלי לחצי שנה. לא עזבה אותי לרגע.
נשאתי בהבנה את עונשי. ידעתי שהבטחון שלה בעולם צריך להשתקם, והוא אכן השתקם, כך נראה. אבל השיעור שלי היה גדול: לא ללכת נגד עצמי. אני ידעתי שזה לא נכון. אני נכנעתי לבקשה של אדם שאין לו שום סמכות עלי, שהתפיסה שלו לא מקובלת עלי, וכל זה בלחץ זמן מדומה. אני עשיתי זאת כי לא רציתי להתעמת, ושילמתי מחיר, ולמדתי להתעמת. בעדינות. כשצריך.

הסליחה לעצמנו על טעויות היא לא פשוטה. גם לא פשוט לסלוח באמת לאחרים. עוד משהו שאמא שלי אומרת, "האמון האמיתי הוא האמון המחודש". לא חוכמה לתת אמון בפעם הראשונה. החוכמה היא לתת אמון בפעם השניה. גם באחרים, גם בעצמנו.

שמתי לב שכאשר קשה לי לסלוח לעצמי, סימן שעוד לא למדתי את השיעור. זה מציק לי, כי עוד יש פה משהו להפיק. אני עוד לא מוכנה לעבור הלאה. זה קרה לי עם עוגה שאפיתי. השתמשתי בשמן זית, מה שאני תמיד עושה (הקינמון מכסה את הטעם של הזית…), אבל הפעם השמן היה טרי כל כך – וטעמו וריחו חזקים כל כך – שזה לא עבד. והעניין היה, שאני חשדתי למן הרגע הראשון, שיש פה בעיה. והמשכתי לערבב חומרים. עד שלא יכולתי יותר להתעלם מהריח. וזרקתי הכל לאסלה, ונסעתי לקנות חומרים חדשים, וכעסתי על עצמי כל כך. התקשיתי להרפות. עד שהבנתי. ההתעלמות הזו מן הקול הפנימי שלי. זה בדיוק כמו עם להשאיר ילדה צורחת בגן. אני ידעתי שזה לא נכון. וזה מה שהביקורת הפנימית, והכעס על עצמי, מנסים לומר לי: שימי לב. שוב אותה טעות. הגיע הזמן ללמוד. ברגע שהבנתי את זה, מיד סלחתי לעצמי. כי למדתי. באמת. להקשיב לעצמי. נרגעתי.

ידיד רופא בשם אלון בוימן אמר לי פעם: כל ספורט הוא מסוכן. והכי מסוכן – לא לעשות ספורט. אפשר לומר אותו דבר על טעויות. הן מסוכנות, במידה מסוימת. סיכוי מסוים לכשלון. אבל חוסר מעש הוא מסוכן במידה מלאה, הכי מסוכן. כי ב – 100% לא יקרה דבר, כשלון מובטח. ואם סוקרים את הטעויות שלנו, מוצאים מעט מאוד שבאמת היו הרסניות, אם בכלל יש כאלה. כך שאולי אפשר להרגע מעט לגבי טעויות.

נושאים: התפתחות אישית, טעויות