6 בנובמבר, 2012

האומץ להאמין

  1. אחרי שנים של עבודה עם ילדים, מה שנותר לי בעיקר במפגשים איתם זה האומץ לא לדעת. לא לדעת יותר מדי. שזה בו זמנית גם האומץ להאמין וגם לצאת למפגש בידיים פתוחות.
  1. אני מחזיק מעצמי מומחה בניתוחים פסיכולוגים של ילדים. יכול לאבחן מקורות של מצוקה, שורשים של אי-אהבה עצמית, חסרים של תשומת לב, דפוסי תקשורת עם הורים, ולסכם את כל אלה כדי להגיד ממה ילד סובל ומה יעזור לו. עם הזמן למדתי להשהות את שיפוטי. לא בגלל שהוא לא נכון (שזה קורה כמובן), אלא מכיוון שכל סיכום אינו מגיע לעומק השורשים. נכון, הוא עבר פרידה לא מוצלחת, נולדה לו אחות, אמו רבה עם אביו, הוא איבד חבר. אבל מה המשמעות של כל זה בתוך ייעוד חייו? על זה איני יכול לומר דבר. זהו המאבק שלו, הוא יצטרך לשפוך אור על כך בעצם חייו.
  2. וכך אני מוצא את עצמי חוזר ופוגש את הילדים מעבר לכל קליפה, מעבר לכל הגדרה, חותר אל מעבר למה שמציע את עצמו לקטלוג ואבחון.
  3. הוא לא חוצפן, היפר-אקטיבי, מופרע, מפונק, חסר גבולות, גם אם הוא מתנהג באופן המעלה על הדעת את כל אלה. הוא בשבילי אתגר, בשבילי במיוחד, שהרי אם אני שם, הוא אלי. שום דבר אנושי אינו זר לי. אם אני מגיב אליו בשיגעון משלי (באידיאולוגיה מקצועית) סימן שזה כדי להגן עלי מפני שגעונו (כל מה שמעורר מדון ואינו מתקשר באופן נורמאלי). אין בשבילי ילד/אדם משוגע. את השיגעון (ההפרעות)  אנחנו יוצרים בהגדרותינו.
  4. איני מתכוון להגיד רק שהשיגעון הוא המצאה שלנו, ונמצא באופן בו אנו רואים את הילד, אלא גם שאנחנו מתקשרים עמו מתוך האופן שבו אנחנו רואים אותו, ובפועל יוצרים את השיגעון. שיגעון – משמע עצירות. זה המקום בו הילד נלכד אל תוך דפוס ושוב אינו מסוגל להשתחרר ממנו. האופן המסוים והסגור שבו אנחנו מתקשרים עם הילד הוא גם האופן הסגור והתקוע שהוא הופך להיות. הוא תבנית נוף תקשורת מולדתו.
  5. במילים אחרות, כמו בהרבה דברים, אנחנו סובלים לא מן הדבר עצמו אלא מן התגובה שלנו לדבר עצמו. אלא שכאן זה מעט מורכב יותר, כיוון שהדבר שאנחנו מגיבים אליו בילד הוא הפחד שלנו, ותגובה זו מזינה את הפחד של הילד ואת התגובה שלו. כך אנחנו נלכדים ביחד במערכת תגובות הדדיות, ובסופו של דבר כך מקבל הילד את פחדינו כצד האפל שלו.
  6. ממה אנחנו מפחדים ביותר? כמובן, שהוא לא יהיה רגיל. נדמה לי שבתור הורים זה אולי אחד הדברים המפחידים ביותר – שהוא לא יהיה כמו כולם (לא אכפת לנו שהוא יהיה יותר מכולם, שזה צורה משוכללת של להיות כמו כולם, אבל שלא יהיה שונה מכולם). הפחד הזה הוא שגורם לנו למהר ולקטלג ולקרוא בשם. באופן זה הוא נעשה "כמו כולם" רק עם קושי. הכול בסדר, הכול בתוך הסדר.
  7. ובכן, חייו של אדם אינם יכולים להיות חיים רגילים. להיות חי מעצם הגדרת החיים כדבר אישי, פירושו, מופע בלתי-רגיל. עצם החיפוש המתמיד אחר חיים רגילים הוא מקור לסבל רב. אין אדם שחייו רגילים. החיפוש אחר נוחות ומקום "טוב" לילדנו מתוך רצון למנוע מהם את הקשיים, את החריגות, הוא כבר אחריות עודפת (שהוא כמו חוסר אחריות, גזלה). לא נוכל לחיות במקומם.
  8. אני לא אומר שאין ידיעה שיכולה לעזור לפעמים. השאלה לטובת מה אנחנו מגייסים אותה. האם לפני שאנחנו משתמשים בכלי האבחון והריפוי שלנו אנחנו מבינים את מאבק חייו, את גורלו וייעודו? מה היה עולה למשה רבנו אם היינו "מרפאים" את לקות הדיבור שלו? החיים הם סוג של מאבק, לא מאבק של הישרדות אלא מאבק של יציאה לאור, מאבק של העלאת ניצוצות והפיכת חושך לטוב. האם אנחנו מוכנים לסמוך על כך שהילד שלנו נולד עם הכוח הזה, שהוא מעבר לכל אבחון פסיכולוגי?
  9. בוודאי אנחנו יכולים לעזור, וחובתנו לעזור היכן שקשה, אבל עזרתנו חייבת להיות מופנית למי שהוא הילד ולא למה שהוא. משמע, היא מחייבת שנכיר קודם כל את היחיד ונסכים לפגוש אותו. לא נחשוש מפני הקשה ולא נסתפק בנחמה שמציעה הנורמאליות. לילד יש חיים משלו והתמודדות משלו – לא נוכל לחיות במקומו. אדרבא, כל ניסיון "לפתור" בשבילו את החיים מראש, עלול להפוך אותו לנכה.
  10. כל מה שנותר הוא לפגוש אותו בידיים ריקות, או במילים אחרות: לאהוב אותו – שהרי האהבה היא בדיוק אותה זיקה של יחיד ליחיד הממיסה את כל קליפת ה"מה" לטובת ה"מי", לתת בו אמון, להיות נוכחים כבני ברית, ולהתפנות להיות התשובה שלו, במקום התגובה אליו.

 

הופיע באתר "לימוד דיאלוגי" http://www.dialogit.org/dl/

8 תגובות   (רסס)

  1. אפרת רובין ברד הגיב:

    מדהים ומרגש ומדייק. תודה.

  2. לילך_ש הגיב:

    תודה גם ממני. בא לי לגמרי ותמיד בזמן.

  3. אורה גבריאלי הגיב:

    החיים הם מאבק של יציאה לאור – יפה.

  4. שואלת הגיב:

    תודה – רבה.
    למה הכוונה 'להיות התשובה שלו' ?

  5. שרונה דוכנה הגיב:

    גיליתי ממש בימים אלו שהגישה שלי לבוא פתוחה (יחסית) ולא לדעת דוקא סיבכה אותי. יותר ויותר אני מבינה שבמקרה האימהות שלי עלי להיות מאד מגובשת, ברורה, מדוייקת עם עצמי ומכאן לבוא למצבים מסויימים. המקום הפתוח הפך לי לרועץ. יש ילדים שעדיפים מצבים שההורה שלם עם החלטתו/ גישתו ובא לילד שלם. גם אם בחירתו שגויה ואותה ילמד להבא לתקן.

    מסכימה עם רוח הדברים וגם עם הלב ממני הם נובעים.
    חשובה ביותר הפרטיקה כאשר פוגשים יום יום / לילה לילה את הילדים "המאתגרים" מילה שחזרה במאמר. כי במציאות גם אם אנו שלמים עם הרוח הזו, הילד לעיתים כן מבקש גישה מקטלגת יותר (גם אם אני אישית מתנגדת/ התנגדתי לה), הוא רוצה נ.צ. במפת חייו הנוכחית, כדי להבין מדוע קשה לו.
    גם אם אני נוטה להכלה, להבנה, לאהבה (כפי שמודגשת כאן) יש את הילד/ה שמבקשים גישה ברורה מאד, מובנית. גישה בה בנוסף ל"מי הוא" כן תהיה התייחסות ל"מה": מעשיו, דיבוריו ועוד.

    אסכם בינתיים:
    א. יש דברים שנכונים לי (מהות וערכים, גישה ומינונים) שלילד מסויים לא יהיו נכונים וכל שאדרש הוא בעצם להתגמש ולשנות את עצמי (לא אותו).
    ב. כל דבר (כולל המסר לעיל וכולל שלי) לא יהיו נכונים לכל אחד, לכן נדרשת הקשבה אמיתית למציאות, לתוצאות, לשאיפות. ומכאן התאמה! כמו למשל שחשבתי שמיתר תתאים מאד לילד שלי וכעבור כשנתיים המסקנה היתה אחרת. לגיטימי.

    נהגתי בעבר להשתמש במילה אתגר המתייחסת להורות שלי, הבנתי שאולי בעצם השימוש במילה שעבורי משקפת חוויה, אני ממחזרת אותה.

    תודה,
    שרונה

  6. דורית אליאל הגיב:

    כל כך נכון וכל כך קשה ליישום לעיתים. קורה שאני מרגישה את "הזיוף", ולמרות, לא מצליחה לא לבטא אותו. במיוחד קשה לי הדבר כשהפחדים שלי מגיבים בהגנת יתר על בני. אבל המודעות עוצרת אותי, לשמחתי, ברוב המקרים, ולא נותרת לי ברירה אלא רק להרגיש את הצורך , להכילו ולא להוציאו לפועל. זאת פעולה עמוקה של אהבה לטעמי.

  7. אליס מילר הגיב:

    קוראת את מילותיך וחושבת כמה הן התשובה לכל מערכות היחסים בעולם. מערכת היחסים ביני לבין בן זוגי, מערכת היחסים ביני לבין בנותי, מערכת היחסים בין הקהילה לה אני שייכת והקהילה שמעבר לגדר, מערכת היחסים שבין שכנינו מעבר לגבולות לביננו. אני חיה בהודו ובישראל ורואה כמה היכולת שלנו לא לרוץ לשיפוטיות הנובעת מתוך עולמינו שלנו כלפי שכננו בעולם יכולה לגרום לטוב, לפתיחות ולשלום בין אנשים. אינשאללה נדע גם לתת לפלשתינאים את מקומם למציאת ייעודם בעולם ונהיה להם לתשובה ולא לתגובה. אמן.

  8. רחלי בהרל הגיב:

    תודה רבה דני. מרחיב תודעה ומאוד חשוב עבורי.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )