בחברה שלנו קשה לקבל את המוות כי אנחנו לא רגילים אליו. למרות שהוא קורה כל הזמן, לא יוצא לנו לראות אותו.
— אליזבת קובלר רוס
5 בדצמבר, 2012-
מנוי
ארכיון לפי נושאים
אהבה אורסולה לה גווין אמהות אנתרופולוגיה אקולוגיה בחירה בית-ספר בריאות גבולות גוף ונפש גינון הגוף הוראה הורות הקשבה הרגלים התחדשות התפתחות אישית חיים ומוות חינוך חינוך ביתי חרות טבע טעויות ידע ילדים כריסטופר אלכסנדר לידה למידה מודעות מוזיקה מים מסעות משפחה מתמטיקה נשיות עבודה פעילות גופנית צרכים מיוחדים ריקוד שינוי תינוקות תקופות מעבר תרגום תשומת לב-
רשימות חדשות
- שנה טובה - אפרת רובין ברד
- לידה מהירה וקלה - תמי טסלר
- שקט קשה - רחלי בהרל
- המוות מובנה בחיים - יונת שרון
- יציאה - זיו בהרל
תגובות אחרונות
- ריקי על המחול המחלים
- הודיה לוי על מתוך: מר אל כאן אנה / פין
- יעל נתן על כשהריון מסתיים בטרם עת
- מיכל על הגוף יודע
- וווווווווווווווווו על מצרכנית לאדם (או: נמאס לי לדרוש צדק חברתי)
מה חדש בצ'יק_צ'ק
- הצירים לא מגיעים נו עוד לא יצא
- גידול ארנבונים פלוני אלמונית
- כריתת רחם כן או לא דף תמיכה זמני הדס מצוי
- מתכונים מזינים ומהירים קרוטונית מהמרק הגדול
- נופש אחר החלפות בתים דוסה
חיפוש
כמו בלידה… אנשים הנוטים למות מוכנסים בדרך כלל לבתי חולים/אבות/הוספיס, מורחקים מיקיריהם ומהסביבה שהם יצרו. נשים יולדות, בדרך כלל, בסביבה סטרילית לכאורה, מאחרוי דלתיים סגורות ורחוק מהמרחב הפרטי שלהן. מה הפלא ששלבים משמעותיים אלו בחיינו, אינם מוכרים ואף מעוררים רצון להתרחק מהם?
למי שיש אפשרות ממליצה בחום לקרוא את הראיון עם דר' דפנה מיתר במוסף סוף השבוע (30/11)בידיעות אחרונות.
דר' מיתר עוסקת בטיפול תומך לחולים סופניים, אישה אמיצה,חכמה וטובה .