בחברה שלנו קשה לקבל את המוות כי אנחנו לא רגילים אליו. למרות שהוא קורה כל הזמן, לא יוצא לנו לראות אותו.
— אליזבת קובלר רוס
5 בדצמבר, 2012ארכיון לפי נושאים
אהבה אורסולה לה גווין אמהות אנתרופולוגיה אקולוגיה בחירה בית-ספר בריאות גבולות גוף ונפש גינון הגוף הוראה הורות הקשבה הרגלים התחדשות התפתחות אישית חיים ומוות חינוך חינוך ביתי חרות טבע טעויות ידע ילדים כריסטופר אלכסנדר לידה למידה מודעות מוזיקה מים מסעות משפחה מתמטיקה נשיות עבודה פעילות גופנית צרכים מיוחדים ריקוד שינוי תינוקות תקופות מעבר תרגום תשומת לבתגובות אחרונות
- המומינים על חורף קסום בעמק המומינים / טובה יאנסן
- נועה על טיפים למעבר דירה
- בננה מתגלגלת על אייקידו, חיבור גוף-אני
- ריקי על המחול המחלים
- הודיה לוי על מתוך: מר אל כאן אנה / פין
חיפוש
כמו בלידה… אנשים הנוטים למות מוכנסים בדרך כלל לבתי חולים/אבות/הוספיס, מורחקים מיקיריהם ומהסביבה שהם יצרו. נשים יולדות, בדרך כלל, בסביבה סטרילית לכאורה, מאחרוי דלתיים סגורות ורחוק מהמרחב הפרטי שלהן. מה הפלא ששלבים משמעותיים אלו בחיינו, אינם מוכרים ואף מעוררים רצון להתרחק מהם?
למי שיש אפשרות ממליצה בחום לקרוא את הראיון עם דר' דפנה מיתר במוסף סוף השבוע (30/11)בידיעות אחרונות.
דר' מיתר עוסקת בטיפול תומך לחולים סופניים, אישה אמיצה,חכמה וטובה .