17 בינואר, 2013

סבתא – מילות פרידה

סבתא שלי נפטרה לפני כחודש וחצי אחרי חיים ארוכים ומלאים. אלה הדברים שכתבתי בערב לפני מותה ואמרתי בערב השלושים לזכרה.

יהודית שומודי 17.10.1918-21.11.2012

אני רוצה לכתוב. להגיד דברים שלא אמרתי קודם. להיפרד. עוד מעט לא תהיי איתנו יותר. כשבאתי להיפרד ממך רציתי לשאול אותך דברים. אולי אפילו שאלתי את חלקם, כבר היית עייפה. מפויסת כמו שלא זכרתי אותך כמעט מעולם. התשובות שנתת לא פתרו את החידה, לא ענו על השאלה שלי.

אני זוכרת שכעסת. לא עליי בהכרח, אבל על המציאות, על העולם. רצית שהוא יתנהל אחרת, רצית לשנות. שינית והמשכת לנסות, ליצור שינוי, לרצות שיהיה אחרת, המשכת לכעוס.

לא היית תמימה ולא היית עיוורת. ידעת באופן צלול את יופיו של העולם, את יופיים של החיים ועדיין. אני חושבת שבכל חיי הבוגרים לא דיברתי איתך שיחה אחת שלא דיברנו בה על המלחמה, על השואה. אותן שנים מעטות חרטו את חותמן עמוק בבשר חייך.

המלחמה לקחה ממך הרבה דברים אבל אולי מעל הכל היא לקחה ממך את אמא שלך – אוניקו רייק, שנספתה בטרם עת ולא זכתה להגיע לזקנה מופלגת. אז אולי הכאב הזה שלא נגמר הוא המקור לכל הרוגז, לכל הכעס לכל אי ההשלמה התמידית עם המציאות.

אני רוצה להזמין את כל האמהות והבנות במשפחה שלנו לזכור אותך לא רק כאמא או כסבתא אלא גם כבת ולזכור יחד איתך את סבתא אוניקו ולזכור שכולנו חוליה בשרשרת המשפחתית. התמונה של סבתא אוניקו תלויה בבית של אמא בחדר שלך, אבל עיניה משתקפות גם מפניו של שחר.

אז הנה מה שלא אמרתי בשיחה ההיא: אנחנו נמשיך לזכור. לא רק בגלל שחובה עלינו אלא גם ובעיקר בגלל שהזכרון הוא חסד גדול, שכל מי שזכה להיות חלק ממשפחתך יודע אותו.

5 תגובות   (רסס)

  1. בשמת_א הגיב:

    תודה ששיתפת אותנו.

  2. תמרול_ה הגיב:

    אכן הזכרון הוא חסד גדול.
    תודה לך על המקום שאת עושה לזה.

  3. עירית_לוי הגיב:

    תודה על נקודת המבט היפה הזאת.

  4. עדינה ניפו הגיב:

    מאד נוגע ויפה. תודה

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )