היא פונה לצאת מהשירותים וחולפת על פני מראה. היא תופסת בזווית העין את מבטה בבבואה המשתקפת. היא חוזרת ונעמדת מול עצמה ורואה לראשונה מזה זמן רב – יופי.
יופי שנוגע בה. יופי מהסוג שהייתה רוצה לצייר.
אמא ל 4 ילדים. אוהבת לצייר לכתוב ולגלות את החיים.
היא פונה לצאת מהשירותים וחולפת על פני מראה. היא תופסת בזווית העין את מבטה בבבואה המשתקפת. היא חוזרת ונעמדת מול עצמה ורואה לראשונה מזה זמן רב – יופי.
יופי שנוגע בה. יופי מהסוג שהייתה רוצה לצייר.
אישה לבד בתל אביב בבית קפה.
באה מן הכפר לעיר הגדולה.
היא שותה כוס קפה ומעשנת סיגריה בפינת רחוב.
מעליה עלים צהובים נושרים מעץ גבוה, מרטיטים את ליבה הפועם.
אושר קטן ועמוק מענג כל תא בגופה,
גורם לה לחייך לכל עובר ושב.
אני שוכב במיטה, על הגב, בוהה בתקרה, רואה עכביש קטן בפינה.
מתהפך, שוב מתהפך, מתגלגל עד לקיר, נצמד לקיר עם כל הגוף.
חם לי – אמא לא מרשה לי לישון בלי חולצה – אוף, מעצבנת.
קראתי לפני זמן מה את הרשימה של אורנה למה לסבול? קחי אקמול!. היא כתבה על כאב לב, ההימנעות מכאב, משמעות הכאב… במילים שלה מצאתי הדהוד לדברים שחוויתי בעצמי בשנה האחרונה, ואחרי הרבה זמן של מחסום בכתיבה הרגשתי שדרכן נסללת לי דרך להתחיל לכתוב.