כשאני חושבת על המושג "גבול", נוח לי לפצל אותו לשני סוגים אף כי ברור לי שהם בלתי נפרדים. האחד הוא זה הקשור אלי ואל הסובבים אותי, זה שעלי להציב מדי פעם מול אחרים. השני הוא הגבול הפרטי שלי.
בוחרת לכתוב היום על הגבול מהסוג הראשון.
ה"רומן" שלי עם הגבול, באופן מודע לפחות, החל כשהפכתי להיות אמא.
כאמא צעירה, כל פעם שהמלה "גבול" הייתה נאמרת ליידי, הייתי מתכווצת וגם קצת כועסת.
גבול סימן עבורי משהו מגביל, עוצר, ואני האמנתי בחופש, בהתנסויות, בלמידה ללא גבולות.
זוכרת משפטים נזרקים לאוויר: "חשוב שלילדים יהיו גבולות", "את לא חושבת שצריך לשים שם גבול?", וגם "שימי לו גבול כבר!"