עוד יומיים ט"ו בשבט.
אז הלכתי ורכשתי שישה עצים, אפילו ששלומית אמרה כי התקבלו הוראות לטעת עץ אחד בשל החיסכון במים.
אז מה, אני משקה במים מושבים, הרשיתי לעצמי להתפרע.
לט"ו בשבט מגיע הכבוד הראוי.
אני אוהבת עצים. תמיד הייתי פרקטית. ומה יותר פרקטי מעץ פרי?
רציתי עץ גויאבה. אבל לא היה במשתלה. השכנים ניצלו מהריח.
את מקום עץ הגויאבה תפסו שני עצי זית, שני עצי תאנה ותפוח אחד.
שיעלו ויצליחו ושלא נרעב.
ט"ו בשבט מזכיר לנו את הדברים החשובים בחיים.
פשטות ועבודת האדמה.
כבוד לטבע.
שיעור בענוה, היכן היינו ללא שורשים ופירות?
לכו לטעת, לטפס על עצים, לחבק,
ותשמרו עליהם, כי בדיוק כמונו, הם הולכים ומתכלים.
חג נטיעות שמח.

כשיונת התקשרה הייתי בעיצומה של ריצה. לא לדאוג, אני לא נוהגת לרוץ להנאתי או למען הכושר (חס וכרפס), אלא שהדחיפות להספיק לאוטובוס האחרון הניעה את ישבני המדושן לזרז עצמו, עם כל הקושי שבדבר.
בעודי חסרת נשימה, עת ראותי המפונקות על-פי-רב מחשבות להתפקע מאימת עודפי האויר הנדחף לו בכח, היא (זאת אומרת: יונת) מבקשת ממני לכתוב על ילדי האתלטיים. איך לי, בטטה עצלה (אם כי חיננית) יצאו ילדים תזזיתיים כאלה, מטפסי עצים ולהטוטנים? ילדים כאלה, שלוקחים על דעת עצמם את דיסק הכושר שרכשתי (פעם כשנמאס לי להיות בטטה ועוד לא השכלתי לחשוב שאני חיננית כמו שאני) ועושים כושר, ועוד להנאתם…

אז איך יצאו דווקא לי ילדים כאלה?

המשך »