ארבעה מסעות קטנים

1. נרניה. היער האפור

אני מקשיבה לאמיר, שקורא לילדים מתוך הספר "הנסיך כספיאן" מסדרת ספרי נרניה, ופתאום מתעוררת בי בפראות תשוקת הנדודים. להיות הרחק מכאן. האם זה בגלל תיאור היער? חורבות הארמון? ההרפתקה שעומדת להתחיל? או אולי זה סתם הנוף, שונה כל כך, רחוק כל כך מהחום הנורא הזה של יולי, חום הקיץ שאפילו עוד לא הגיע לשיאו?

Continue reading

יומן כתיבה: עבודה

אפשר לספר את זה ככה: יום אחד, לפני כארבע שנים, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד תמורת התשלום הנמוך שקיבלתי כל חודש ומתחילה לעבוד בלי תשלום בכלל.

אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.

Continue reading

מה שאיני יודעת בשעת הכתיבה

אני לא יודעת, למשל, על מה הרשימה הזאת. היא אמורה לעסוק בידע, אבל אני לא יודעת אם היא עוסקת בידע. אולי המלה המדויקת היא ידיעה. ואי ידיעה. ובעצם, גם בידע, הידע הרב שנמצא בעולם ולא עוזר לי כלל עכשיו, כשאני תקועה בכתיבת הסיפור שלי.

בשלב שאני נמצאת בו בכתיבה רב הידוע על הבלתי ידוע: הסיפור כבר מתקרב לסופו ורוב התעלומות כבר נפתרו. ובכל זאת, מה שאני לא יודעת עוצר אותי, מאיים עלי.

Continue reading

שנות המחול שלי

סוף סוף קצת שקט ואפשר לכתוב. הילדה נסעה עם אביה ואחיה לחוג בלט. היא לומדת באותו מקום שבו אני למדתי. באותו קיבוץ, באותו אולם. כשליוויתי אותה לשיעור הראשון ישבתי בצד לרגלי סולם ההתעמלות הכפול, שצמוד לקיר הצפוני כבר ארבעים שנה לפחות. איך אהבתי להיתלות עליו הפוך. ואולי בעצם לא העזתי? הזיכרון כבר מתעתע בי. הנה הבר הכפול לאורך הקיר המערבי, וממולו המראה הגדולה. בזמני היתה מוגפת תמיד בווילון קפלים תכלכל תלוי על קורניז מוזהב. הנה הוא עוד שם למעלה, הקורניז, כבר לא מוזהב, והווילון נעלם ואיננו. אחרי השיעור שאלתי את המורה, "זה לא מפריע לילדות להתרכז בשיעור, הראי הזה?" היא משכה בכתפיה וענתה שבאמת צריך לטפל בזה.

Continue reading