כל היום קרו לי דברים שרציתי לספר לך, אמא.
שקיבלתי מכה ובכיתי
שציירתי ציור גדול
שנכנס לי קוץ
שנדבק לי בוץ
ושהיה לי קר בלי סוודר,
אבל כשהיום נגמר,
ובאת ושאלת "איך היה?"
עניתי –
"בסדר".

אני יודע שהסברת לי הכל, כמו לכולם,
אבל שנייה אחרֵי, פשוט הכל נעלם.

אני יודע מאה קסמים בעל פה, ואת כל סמלי המכוניות,
אני מכיר ציפורים לפי הציוץ, ואלוף בגולות צבעוניות.
אז למה כשאני יושב על כסא מול הספר החום,
אני מרגיש כאילו שאני לא יודע כלום?

הדשא הוא ירוק כל-כך, ובטח נעים ורך,
אני רוצה לשכב עליו, אני פשוט מוכרח.
אסור לקום מהכיסא, אני יודע שאסור,
אז אולי אני אכתוב עליו סיפור.

הייתי רוצה להביט בכוכבים, עד… שהייתי נרדם,
אבל לא מרשים לי, כי צריך לקום מוקדם.

לא חשוב לי איך, בעצם כלום אנ'לא שואל,
כי כשיצא לי פרפר מגולם, רציתי רק להתפעל.
כל השאר – רק מקלקל.

כשאני יושב לבדי מול הדף,
המספרים נראים לי המון.
אבל בחנות בלי בעיה,
אני מחשב ת'עודף על טילון.

אני יודע שאת ממהרת, ושאנחנו מאחרים,
אבל אני חייב לספר לך את כל –
החלום עם החייזרים.

גל עושַה יותר גבוה,
שי עושה יותר מהר,
טל עשתה הכי יפה,
לאורי יש הרבה יותר.
אני רוצה להפסיק להביט כל הזמן באחרים,
רק מעניין אם גיא הכין את כל השיעורים.