כל היום קרו לי דברים שרציתי לספר לך, אמא.
שקיבלתי מכה ובכיתי
שציירתי ציור גדול
שנכנס לי קוץ
שנדבק לי בוץ
ושהיה לי קר בלי סוודר,
אבל כשהיום נגמר,
ובאת ושאלת "איך היה?"
עניתי –
"בסדר".
רחלי בהרל
בת ארבעים מקיבוץ מחניים, נשואה ואמא לשני ילדים בחינוך ביתי. מנחה מורים לתיאטרון וכותבת.
4 תגובות
איך היה
4 תגובות
אחרי ההסבר
אני יודע שהסברת לי הכל, כמו לכולם,
אבל שנייה אחרֵי, פשוט הכל נעלם.
תגובה אחת
מה אני יודע
אני יודע מאה קסמים בעל פה, ואת כל סמלי המכוניות,
אני מכיר ציפורים לפי הציוץ, ואלוף בגולות צבעוניות.
אז למה כשאני יושב על כסא מול הספר החום,
אני מרגיש כאילו שאני לא יודע כלום?
2 תגובות
סיפור דשא
הדשא הוא ירוק כל-כך, ובטח נעים ורך,
אני רוצה לשכב עליו, אני פשוט מוכרח.
אסור לקום מהכיסא, אני יודע שאסור,
אז אולי אני אכתוב עליו סיפור.
3 תגובות
אור כוכבים
הייתי רוצה להביט בכוכבים, עד… שהייתי נרדם,
אבל לא מרשים לי, כי צריך לקום מוקדם.
3 תגובות
גולם
לא חשוב לי איך, בעצם כלום אנ'לא שואל,
כי כשיצא לי פרפר מגולם, רציתי רק להתפעל.
כל השאר – רק מקלקל.
4 תגובות
אחר כמו כולם
גם כשאני רץ עם כולם,
יושב כמו כולם, צוחק, מדבר.
עמוק בפנים, בסוד סודי,
אני מרגיש –
אחר.
2 תגובות
עודף מספרים
כשאני יושב לבדי מול הדף,
המספרים נראים לי המון.
אבל בחנות בלי בעיה,
אני מחשב ת'עודף על טילון.